בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קלו
ישוב לקושית הקצה"ח בסימן רכ"ה והגרע"א ב"מ ד' ב'ותמיה על הקצ"ח שם.
בריש פ"ק דב"מ פריך הגמ' וליחזי זוזי ממאן נקט, ומפרש ר"ת דקושית הגמ' כיון דהמוכר הוא עד אחד א"כ השני יהי' חייב שבועה דאורייתא ואותו שהעד הוא מסייעו יפטר מן השבועה, ובס' קצה"ח סי' רכ"ב מפרש דכיון דהמוכר הוא עד אחד יהי' הדין דזה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע וז"ל כיון דבזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וזה ודאי דה"ה בזה אמר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ועדים מעידים שחציו של זה, בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע דלעולם חולקין במה שנסתפקו וכיון דאין הספק אלא בחציו חולקין בחציו וזה נוטל רביע, וא"כ אם היה המוכר עד אחד שמכר לזה כולו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים, וא"כ כשנשבע כדתנן במתניתין ישבע שאין לו בה פחות מחציה לא היה ראוי ליטול אלא רביע, וכה"ג כתב הרא"ש פ' א"מ גבי סימנין וסימנין וע"א יניח, דלא אמרינן יניח עד שישבע מתחילה להכחיש את העד ואח"כ יניח וכל זמן שלא נשבע להכחיש את העד הרי הוא כשנים ע"ש, והכי נמי כל זמן שלא נשבע שכולה שלו להכחיש העד לגמרי ולא נשבע להכחישו אלא בחציו, הרי העד בחציו השני כשנים ואין לו אלא רביע, וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי ממאן נקט כיון דהמוכר הרי הוא ע"א היכי תני זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו הא כל זמן שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע עכ"ל.
נמצא שיצא לדון בדבר חדש דהיכא דיש לאחד מהן עד אחד נוטל שלשה חלקים ולא אישתמיט בשום פוסק לומר כן, ובפירוש המשניות להרמב"ם המובא בקצה"ח שם מפורש הדבר להיפך שכתב וז"ל ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי והיה נאמן בעדותו, ואע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד אני לקחתי ותהי' עדותו כדין ע"א דעלמא ואז תהי' השבועה דאורייתא מפני העד, ולא מתקנת חכמים ולא יזכה בתלית האחד יותר מחבירו, אלא אם יצטרף אל המוכר עוד אחד יעו"ש, הרי דכתב הרמב"ם דאין הע"א מהני לענין שיטול יותר מחבירו, ולדברי הקצה"ח מהני הך ע"א שיטול ג' חלקים, ופלא גדול על הקצה"ח שהביא את הפי' המשניות ולא ראה שסותר את דבריו.
אמנם מ"מ טעמא בעי אמאי באמת לא מהני הך ע"א שיטול ג' חלקים, דהא המחצה שלא נשבע עליו הרי הם של חבירו והספק הוא רק בהמחצה שנשבע עליו, והו"ל להם לחלוק את המחצה ויטול כל אחד רביע ואמאי יחלוקו בשוה וכמו שהסביר הקצה"ח, ולכאורה היא תמוה גדולה, ובחי' נתיה"מ שם כתב ולפי דברי הקצה"ח כשלא יתנו לו רק רביע ממילא לא ישבע רק שרביע שלו, ויהי' שוב המוכר כשני עדים על ג' חלקים ולא יטול רק שמינית, וכן לעולם עד שלא יטול כלל וזה בודאי א"א לומר כן, ומסיים שם ומעיקר דדינא ליתא מתרי טעמא חדא דכיון שנשבע להכחיש העד במקצתו ונתבטל עדותו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואינו חשוב נגדו עד כלל וחשיב נגד מקצת כאילו אין כאן עד כלל ועוד תירץ שם יעו"ש, ותירוץ זה לענ"ד תמיה דהיכן מצינו סברא כזאת דשבועת הבע"ד להכחיש העד אמרינן ע"ז עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דכי בשביל שבועתו נוכל לומר עליו דשקר העיד ולא בטלה עדותו כלל מעולם, וקצת ראיה לזה מהא דמבואר לעיל בשו"ע סי' צ"ד סעיף כ"ז מ"א דהנשבע להכחיש את העד אותו העד ובע"ד מצטרפין לפוסלו, ואם נימא דמחמת שבועתו בטלה עדותו ואמרינן עדות שבטלה מקצתו, אמאי מצטרף העד לפוסלו הא כיון שנשבע כבר בטל עדותו לענין ממון ובטל נמי לענין לפוסלו לשבועה, אע"כ דלא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וז"פ, ועוד דלדברי הנה"מ יהי' הדין אם ע"א יעיד שאחד חייב לחבירו מנה והלה אומר דחמשים יודע בודאי שאינו חייב לו וחמשים אינו יודע, דהדין פשוט דעל החמשים שכופר בודאי ישבע וחמשים שאינו יודע משאיל"מ, ולדברי הנה"מ הנ"ל כיון שנשבע על החמשים שכפר בטלה כל העדות, ופטור על החמשים שאינו יודע וזה דין חדש ולא הזכירו הפוסקים כלל דין כזה, ובדרו"ח להגאון רע"א הקשה כעין קושית הקצה"ח רק בסגנון אחר גבי ותנא תונא שנים אוחזין דמשמע דהוי הודאה במקצת ולפי המסקנא דהילך חייב, א"כ תקשי בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נשבע זה שאין לו פחות מרביע, הא כיון דמודה לו החצי ממילא הוי מודה במקצת על כל כפירתו, וכל כמה דלא נשבע מגיע להתובע כדין כל מודה מקצת דאמרי' או השבע או שלם, וא"כ כיון דנשבע על רביע ממילא על אידך רביע לא נשבע ומגיע רביע לאידך מדין מודה במקצת שלא נשבע, ושוב יהיה הדין דעל רביע שנשבע עליו יהי' הדין דיחלוקו, והביא (ג"כ דברי הרא"ש גבי סימנין וסימנין וע"א יניח, דצריך לשבע להכחיש את העד והניח בצע"ג.
ובפשיטות נראה דקושיא זו לא קשה כ"כ דאפי' אם נימא דהילך חייב, מ"מ בזה אומר חציה שלי לא הוי הודאה במקצת שחייב שבועה דכיון דמה שמודה הוא ביד חבירו ואין לו שום תביעה, ואיננו ביד הנתבע ואיך נוכל לומר דהוי הודאה במקצת כיון שלא היה בידו מעולם, וזה עדיף טפי מהילך דבהילך לכל הפחות עדיין הוא בידו וצריך נתינה וגם מקודם היה בידו, אבל הכא כיון שהודה לא היה בידו מעולם, והרי זה כאלו טוען מנה יש לי בידך והלה אומר שלא היה רק חמשים וכבר פרעתי לך, האם מקרי זה הודאה במקצת כיון שכבר פרע לו מקודם, ואין זה דומה למה דמבואר שם בגמ' ותנא תונא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא וקתני ישבע [אלמא דהילך חייב) ואע"ג דהתם נמי הוא בידו החצי וכבר פרע ליה, ואפי"ה חשיב מודה במקצת, דהתם שאני כיון שחבירו כופר ואומר שכולה שלו ואינו מודה לו כלל וצריך גמ"ד וגוביינא, לא חשיב עדיין כאילו כבר פרעו אף דאנן סהדי, אבל היכא דמודה בעצמו דחציו של חבירו הוי כאילו כבר פרעו, ואין לומר ע"ז כפירה והודאה ולא חשיב מודה במקצת ואינו מחייבו שבועה, ולא קשה כלל שיטול מחמת זה יותר מג' חלקים, אבל קושית הקצה"ח גבי ע"א היא קושיא אלימתא אמאי יחלוקו בשוה:
אמנם נראה לתרץ קושית הקצה"ח וממילא יתיישב ג"כ קושית הגרע"א הנ"ל, דזה פשוט דאפילו אם נימא כדעת הקצה"ח והגרע"א הנ"ל דכל זמן שלא נשבע בחציו השני הרי הוא של חבירו, ואין זה נכנס בספק חלוקה ורק חולקין במה שנשבע אבל במה שלא נשבע בין בעד אחד ובין במודה במקצת אין כאן חלוקה, והרי הוא של חבירו משום דאמרינן ליה או השבע אי שלם, וכל כמה שלא נשבע הוי ליה ככל מחויב שבועה מחמת מודה במקצת או ע"א ואינו נשבע דמחייב לשלם, מ"מ נראה דאין חבירו נוטל בלא שבועה ואף דבכל מחויב שבועה ואינו נשבע נוטל שכנגדו בלא שבועה מ"מ הכא צריך שכנגדו לישבע ואינו נוטל בלא שבועה, לפי מה שכתבו התוס' בב"מ ד' ה' ע"א ד"ה שכנגדו, שהקשו אמאי אמרינן גבי חשוד דשכנגדו צריך לישבע ואמאי לא אמרינן משאיל"מ ויטול בלא שבועה, ותירצו ב' תירוצים או משום דלא שבקת חיי לכל חשוד דכל אחד יביאיהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו, או משום דהוא רוצה לישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם, ולכן גבי חשוד צריך שכנגדו לישבע, וע"כ הך ב' תירוצים עולים ג"כ אם מחויב החשוד שבועה מחמת ע"א, דאל"כ אמאי אמרינן גבי חשוד המחויב שבועה מחמת ע"א, דצריך שכנגדו לישבע כמבואר בשבועות ד' ל"ב גבי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דפריך הגמ' מי יימר דמשתבעת, אלמא דשכנגדו צריך לישבע ואמאי לא אמרינן מתוך שאיל"מ, וצריך ג"כ לומר משום דא"כ לא שבקת חיי לכל חשוד שיוציא ממנו ממון ע"פ ע"א או משום שהוא רוצה לישבע אלא שאין אנו מניחין אותו, ולכך צריך שכנגדו לישבע אפילו שיש לו ע"א, וא"כ ה"נ גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ויש לו ע"א לאחד מהן, והרי אינו נשבע רק שחציו שלו, נמצא דהחצי השני הוא של חבירו מחמת שלא נשבע זה להכחיש העד, אבל עכ"פ צריך שכנגדו שבועה מהנך ב' טעמים דגבי חשוד דהא ה"נ לא שבקת חיי דכל אחד יוציא את טליתו של חבירו ע"י ע"א כמו דגבי חשוד, וכן הטעם השני מפני דהוא רוצה לישבע רק שאין אנו מניחין אותו, ה"נ איכא הכא זה הטעם דהא באמת הוא רוצה לישבע דכולה שלו רק דב"ד אין נותנין לו שבועה רק כפי חלקו שיתנו לו כמ"ש רש"י ד' ה' ע"ב משום הוצאות לעז על הב"ד, וכיון שהוא רוצה לישבע אלא שאין אנו מניחין אותו, פשוט דשכנגדו צריך לישבע כמו גבי חשוד וזה ברור, נמצא דעל החצי שלא נשבע ונותנין לשכנגדו צריך שכנגדו שבועה ומעתה אם באנו לחלוק בין שניהם את החצי שנשבע עליו, ג"כ אין השני נוטל בלי שבועה דאפילו היכא דיש לו ע"א המסייע מ"מ חייב שבועה, לא מיבעי לשיטת הרמב"ם דס"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה, דודאי כיון שרוצה לחלוק אותו מחויב לישבע כדין המשנה, אלא אפילו לשיטת הסוברים דעד המסייע פוטר מן השבועה, מ"מ הכא צריך לישבע ואינו חולק בלא שבועה, דאם נימא דפוטרו מן השבועה א"כ נמצא דע"א קם לממון, דהא אם לא יהיה הע"א היה נשבע דחציו שלו ונוטל חציו, ועכשיו שיש לו ע"א נוטל ג' חלקים בשבועה דחציו שלו ונמצא דמוציאין ממון בע"א, ובגוגא כזה לא אמרינן דעד המסייע פוטר מן השבועה וכמו שכתב התשובת מימוני שהקשה על הסוגיא דשבועות, אמאי צריך שכנגדו לשבע הא זה דעד יהיה לו עד המסייע דפוטר משבועה, ותירץ דאם יהיה הדין דנוטל בלא שבועה א"כ הוי עד אחד קם לממון, והובא דבריו בתש"ו רעק"א סי' קע"ו יעו"ש, וכיון דה"נ מקרי קם לממון בודאי דצריך שבועה גם על חציו השני ואינו נוטל כלל וז"פ:
ואחרי אשר ביארנו דאין אחד מהם נוטל כלל בלא שבועה, א"כ נוכל לפי"ז לישב קושיתם הנ"ל בפשיטות, דהא לכאורה דברי המשנה צריך ביאור דתנן זה ישבע שאין לו פחות מחציה וזה ישבע וכו' ויחלוקו, לפי מה שכתב המ"ל פ"ב מהל' ה' ד' וז"ל, כתב מהר"י אדרבי סי' פ"ו וז"ל ואע"ג דלא אמרינן משאי"ל משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל לא בשבועה דרבנן וכמ"ש הרשב"א בתשו' וכו' ול"נ דהדברים פשוטים דע"כ לא חילק הרשב"א בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן משאיל"מ, וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל דכיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו, ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו"ל מתשאיל"מ, וכ"כ הרמב"ן בתשובה ע"ש, ויעיין בתוס' שבועות ד' מ"ז ד"ה משאיל"מ נמצא דבכל שבועה דנשבע ונוטל אמרינן משאיל"מ, וא"כ הכא במתניתן גבי יחלוקו לא מיבעי היכא שאחד אינו רוצה לישבע שהשני נוטלו כדין מחויב שבועה שאינו נשבע, אלא אפילו אם האחד אינו יכול לישבע דנוטל השני כדין משאיל"מ, לפי שיטת הראשונים הנ"ל שהביא המ"ל אלא דשכנגדו צריך לישבע, וא"כ הכא דתנן שנותנין שבועה רק על חציה, א"כ החצי השני שלא נשבע עליו אין לו בה כלום דהא אמרי' לו או השבע או שלם, וכיון שאינו נשבע אמרינן ביה משאיל"מ, וא"כ היה צריכין לחלוק המחצה השני שנשבע עליו, אלא דא"כ גם גבי השני נמי נאמר כן דהחצי שלא נשבע אמרי' ביה משאיל"מ, וצריך לחלוק עם חבירו המחצה שנשבע עליו, וא"כ נוטל כל אחד מחצה ממ"נ, רביע נוטל בעד חלק בהמחצה שנשבע עליו, ועוד רביע נוטל עבור מה שחבירו לא נשבע רק על מחצה, והמחצה השני אמרי' ביה משאיל"מ או שנוטל חלקו בהמחצית שנשבע עליו חבירו ולכן שפיר הדין דיחלוקו, וא"כ אף אם יש לאחד מהן ע"א המסייע מ"מ יחלוקו בשוה, לפ"מ שביארתי מקודם דאם יתנו למי שהעד מסייע יותר ממחצה צריך לישבע ואין העד פוטרו דא"כ הוי קם לממון, וכיון דצריך לישבע אם לא ישבע אמרינן ביה משאיל"מ והשאר יחלוקו, וא"כ אין נותנין לו שבועה רק כפי מה שיתנו לו והמותר מתוך שאיל"מ ואין לו רק מחצה, כגון דאם נותנין שבועה לזה על מחצה להכחיש את העד, וא"כ המחצה השני שייך לחבירו והמחצה שנשבע עליו יחלוקו, וא"כ לכאורה זה נוטל ג' חלקים וזה רביע, אבל כיון שנותנין לו ג' חלקים א"כ אין נותנין לו שבועה רק על ג' חלקים, נמצא דהרביע שלא נשבע עליו אמרי' ביה משאיל"מ, ונוטל חבירו את הרביע וא"כ אותו שנשבע להכחיש את העד נוטל רביע מחמת שבועתו שנשבע שחציו את שלו, ורביע נוטל מחמת שלא נשבע חבירו ומשאיל"מ ואינו מועיל ע"ז חשבון הנה"מ שלא יטול כלום, דכמו שנוכל לומר ע"ז שלא יטול כלום כמו"כ נוכל לומר כן על השני וממילא יחלוקו בשוה, דכמו שזה צריך לשבע שכולה שלו ומה שלא נשבע אמרי' ביה משאיל"מ, כמו"כ גם השני צריך לישבע שכולה שלו על מחצה מחויב לישבע שבועות שכנגדו, ועל מחצה שבועת המשנה ומה שלא נשבע אמרי' גם לדידי משאיל"מ, ואף דגבי שבועות שכנגדו נשבע ונוטל היכא דגם השכנגדו אינו יכול לישבע איכא ב' דעות בשו"ע אם אמרינן יחלוקו או דחזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ, מ"מ הכא אם לא ישבע רק על מחצה יוכל השני לומר מי יימר דמה שנשבע הוא על המחצה דשבועת המשנה ושבועת שכנגדו נשאר בלא שבועה דילמא מה שנשבע הוא על שבועת שכנגדו ושבועת המשנה נשאר בלא שבועה ואמרינן ביה משאיל"מ, ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב דאפילו יש ע"א מ"מ יחלוקו בשוה, וליתא לדינא שכ' דנוטל ג' חלקים וז"ב:
ועפי"ז מיושב היטב גם כן קושית הגאון רבי עקיבא איגר הנזכר לעי' בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אם כן כיון דהוי הודאה במקצת א"כ כיון דנשבע רק דרביע שלו א"כ נוטל השני הרביע מדין מודה במקצת שלא נשבע, וצריך לחלוק ברביע השנית ואינו נוטל רק שמינית ואמאי תנן דנוטל רביע, ולפימ"ש ניחא דכיון דגם השני צריך לישבע מדין שכנגדו נשבע ונוטל ומדין תקנת המשנה, וכ"ז שאינו נשבע אמרינן משאיל"מ, וזה פשוט שאי אפשר ליתן לו שבועה על כולה כה"א עכ"פ אין נותנין לו רק חסר שמינית, וכיון דעל השמינית לא נשבע אמרינן ביה משאיל"מ ונוטלו חבירו כדין הנשבעין ונוטלין שלא נשבע וממילא נוטל חבירו שמינית מה שנשבע עליו, ועוד ממה שהראשון לא נשבע ונוטל מחמת משאיל"מ ולכן זה נוטל רביע וזה נוטל ג' חלקים ואתי הכל שפיר.