אור ברסלב
בני ציון אורח חיים › סימן לד

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

אורח חיים · סימן לד

סימן לג

תרוץ נכון לקושית הפ"י בפסחים דכ"ט על התו' שם בד"ה אין פודין וכו' ותמיה על האו"ח וצ"ע בתמורה ד"ל.

פסחים דף כ"ט ע"א בגמ' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל, ומוקי לה רב יוסף דבפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי מ"ד מעל קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכיון דראוי היה באותה שעה לפדות לאכילת כלבים בר דמים הוא, ומ"ד אין מעל קסבר אין פודין, הילכך לא חזי ואינו שוה ממון ולכן לא מעל, והקשו בתוס' שם וז"ל תימה לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה יעו"ש, ותמה ע"ז הפ"י דלמא האי תנא דס"ל לא מעל ס"ל כרבנן דר"י דאמרי חמץ השבתתו בכל דבר, וא"כ הוי חמץ מן הנקברים דאפרן אסור כמבואר בסוף תמורה, וכן כתבו התו' בפ' כ"ש דף כ"א ע"ב דלרבנן אפרן אסור, ומאין פסיקא להו להתו' לומר דאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה דהא לרבנן אפרן אסור יעו"ש שמתרץ בדוחק.

ולפענ"ד נראה דדברי התו' נכונים ולא קשה מידי דהא לכאורה בל"ז תקשה דאפילו אם נימא כר"י דחמץ מן הנשרפין ואפרן מותר, מ"מ הכא גבי הקדש הדין נותן דהאפר יהיה אסור, לפי מה שמבואר בתוספות סוף תמורה דף ל' ע"ב הטעם דכל הנשרפין אפרן מותר, משום דכיון שצוה הכתוב לשורפן הוי כאלו נעשה מצותו ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, ה"נ כיון שנעשה מצותו הלך איסורו וא"כ דוקא זה בחמץ של ישראל שמחויב לשרפו דנעשה עליו מצות תשביתו שפיר נוכל לומר דאחר ששרפו ונעשית מצותו הלך איסורו, אבל בחמץ של הקדש דאין על החמץ מצות תשביתו, והקדש יכול להשהותו עד אחר הפסח וכיון דאין בשריפתו שום מצוה א"כ איסור הנאה שבו היכן הלך, וכי היכא דחמץ של הקדש אסור בהנאה כמו"כ האפר ג"כ אסור דהא לא נעשה בו מצוה כלל דחמץ של הקדש אין בו דין שריפה ומהי"ת יהיה אפרו מותר, ולפ"ז אינו מובן כלל מה שהקשו התוס' הכא דמיירי גבי הקדש דלאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה, דהא הכא אפרו אסור כמו חמץ בעין ושפיר ס"ל דלא מעל.

ולכן נראה לפרש קושית התו' דלא כמו שמפרש הפ"י הנ"ל דכונתם להקשות דמשום דכל הנשרפין אפרן מותר ולכן יכול לפדותו, דזה אי אפשר לפרש כן דהא הכא ע"כ אליבא דריה"ג אזלא סוגית הגמ' דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה, דאל"כ אף אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"מ הא לא שוה מידי דהא החמץ אסור בהנאה, אע"ג דלריה"ג קיימינין וכמש"כ רש"י ז"ל בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי אליבא דריה"ג דחמץ בתוך זמנו מותר בהנאה, מ"ד מעל קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכיון דראוי היה באותה שעה לפדות לכלבים בר דמים הוא, ומ"ד לא מעל קסבר אין פודין הילכך לא חזי, אבל דכו"ע ס"ל כריה"ג דחמץ מותר בהנאה ע"כ, ולריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה לא שייך כלל להא דכל הנשרפין אפרן מותר דזה לא נאמר רק לגבי איסור הנאה אבל לא לענין איסור אכילה, דהא גבי אפר לא שייך אכילה ולענין הנאה אף שהוא בעין מותר, וא"כ לא נוכל לומר שהתוספות כיונו כאן להא דכל הנשרפין אפרן מותר, אלא דכונתם להקשות דהא עיקר הטעם דמאן דס"ל אין פודין את הקדשים לאכילן לכלבים הוא משום דכתיב ואכלתה ולא לכלבים, וזה שייך דוקא בדבר הראוי לאכילת אדם דשייך ביה ואכלת ולכן אסור לפדותם לכלבים, אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל ועומד רק ליהנות בהם דלא שייך בזה הקרא דאכלת,| א"כ מהי"ת שיהיה אסור לפדות ויהנה בהם איזה הנאה שירצה וא"כ בודאי הדין פשוט שמותר לפדותם, וע"פ סברא זו הקשו על מה דאמרי' שם דלמ"ד אין פודין לא מעל משום דלא חזי למידי, ותמהו ע"ז דהא אף למ"ד אין פודין מ"מ נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו, היינו דכיון שכבר נשרף ונעשה אפר ואז אינו ראוי לאכילת אדם ועומד רק ליהנות מאפרן ולא שייך ביה ואכלת ולא לכלבים, וא"כ יכול לפדות אז אפי' לכלבים ומותר בהנאה דהא כריה"ג קיימינן דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה ואם כן אין על האפר שום איסור כלל ושפיר הקשו התו', וזה ברור בכונתם וליתא כלל לקושית הפ"י הנ"ל וממילא יתורץ כל הקושיות הנ"ל

ולפי מה שמפרש המהרש"א שם ע"ב בתוד"ה ר"א אמר וכו' דלפ"מ שכתבו התוס' דלמ"ד פודין את הקדשים וכו' יכול ג"כ למכור לנכרי ומש"ה למ"ד פודין שוה ממון, א"כ אין אנו צריכין לומר דהסוגיא כאן אזלא אליבא דריה"ג כמ"ש רש"י אלא מצינו לפרש דר"י דמוקי פלוגתייהו בפודין ואין פודין דכו"ע ס"ל דחמץ אסור בהנאה, ופליגי דמ"ד מעל קסבר פודין ויכול למכור לנכרי ושוה ממון ומש"ה מעל, ומ"ד לא מעל קסבר אין פודין ואינו יכול למכור לנכרי ומש"ה לא מעל, יעו"ש במהרש"א שמוכרח להוכיח כן לשיטת התוס' ולשטתייהו ג"כ הקשו התוס' כאן שפיר לכל האוקימתות דהא דאין פודין וכו' הוא דוקא בעת שעדיין ראוי לאכילת אדם, אבל לאחר שנשרף ונעשה אפר דאין ראוי לאכילת אדם יכול לפדותו דכיון דכבר נעשה אפר יכול הקדש למכור לנכרי וזה נכלל בכלל פדיה כמ"ש התו' והמהרש"א שם ומותר בהנאה דהא הקדש יכול ליהנות מהחמץ, וע"ז תירצו התוס' שפיר דכל שאינו שוה ממון כמו שהוא בעין לאו ממון הוא ודברי התוס' נכונים:

וראיתי באו"ח שמתרץ קושי' הפי' הנ"ל על התוס' דאפי' למ"ד דחמץ מן הנקברים מ"מ הכא גבי הקדש אפרו מותר משום דדמי קצת לחרכו קודם זמנו דמותר, ודבריו אינם מובנים דלא דמי כלל דגבי חרכו קודם זמנו דפקע ממנו שם חמץ קודם זמן איסורו ולכן לא יוכל לחול עליו האיסור לבתר זמנו, אבל גבי חמץ של הקדש דגם ברשות הקדש אסור בהנאה לישראל, ומה מהני חרכו דלא גרע משאר איה"נ דלא מהני חרכו והכא נמי עכ"פ אסור בהנאה א"כ אף לאחר שנעשה אפר ג"כ אסור וזה פשוט:

ובהאי ענינא קשה לי לר"י דס"ל דחמץ לאחר זמנו אסור ועובר בלאו, ובודאי דגם אפרן אסור דהא לאחר הפסח אינו מחויב בתשביתו ואין על החמץ דין שריפה, ואפילו לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ לאחר הפסח ליתא לדין ביעור כלל, וא"כ גם אפרן אסור דהא לא שייך לומר דנעשה מצותו כמו שכתבו התוס' בתמורה, נמצא דלר"י חמור דין חמץ לאחר זמנו מבתוך זמנו לענין אפר, דבתו"ז אפרן מותר ואם נשרף לאחר הפסח אפרן אסור, וא"כ תקשה בסוף תמורה דקחשיב המשנה שם חמץ בפסח דהיא מן הנשרפין וקאמר בגמ' דאתיא כר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ קשה אמאי לא חשיב ג"כ חמץ לאחר זמנו דהוא מן הנקברים ואפרן אסור לר"י לטעמיה דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור כיון דהמשנה ס"ל כר"י וצ"ע:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה