אור ברסלב
בני ציון אורח חיים › סימן לג

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

אורח חיים · סימן לג

סימן לב

הערה על ספר עונג יום טוב.

בפסחים דף כ"ט איתא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומסיק הגמ' דפליגי בדבר הגורם לממון כממון דמי או לא, דמ"ד מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ושוה ממון להקדש ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגל"מ לאו כממון דמי, ואינו שוה ממון להקדש, ולכן לא מעל ע"כ, והבעה"מ מפרש שם הסוגיא דאוכל חמץ של הקדש באופן אחר וז"ל פי' ת"ק סובר דהגל"מ כממון דמי ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון כגון גזל חמץ ועעה"פ ובא אחר וגנבו ואכלו שגרם לו הפסד ממון שאילו לא גנבו היה זה הגזלן אומר להנגזל הש"ל וה"נ באכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריותן שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון, הילכך בר דמים הוא ובר מעילה, וי"א ס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי, הלכך לאו בר דמים הוא ולאו בר מעילה הוא ע"כ.

והקצה"ח בסי' שפ"ו תמה על הבעה"מ דאטו משום שהפסיד להגזלן באכילתו ישלם קרן וחומש ואשם להקדש, הא לא הפסיד להקדש מידי, דהא ע"י אכילתו אדרבה מתחייב הגזלן לשלם דמים להקדש ואמאי יתחייב מעילה, להקדש והוא תמיה עצומה.

וראיתי בספר עונג יו"ט סי' כ"ו שכתב לתרץ קושית הקצה"ח וז"ל ולענ"ד דברי הבעה"מ נכונים וברורים, דהא אמרינן בב"ק דף ק"ה בבעיא דגזל חמץ ועעה"פ ונשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאלו מיגנב או מיתביד דממונא קא כפר ליה או דלמא השתא הא איתא בעיניה ומסיק הגמ' מהא דשורי גנבת ש"ש אני עליו חייב כו' כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר לי' אלמא דלמ"ד דהגל"מ כממון דמי אם כפר ליה דבר שאם הי' נגנב היה חייב באחריותו לשלם דמים מקרי כפירת ממון, א"כ האי חמץ שהבעלים הקדישוה וחייב באחריותו כגון שהקדיש ע"מ לחייב באחריותו, וא"כ יש להקדש זכות בגוויה שאם יגנב אז ישלמו הבעלים ממון להקדש, ולהכי למ"ד דהגל"מ כממון דמי, יש להקדש ממונא בהאי חמץ ומקרי אוכל ממון הקדש וחייב לשלם קרן וחומש ואשם להקדש, דהא יש להקדש דין ממון בהאי חמץ, שהוא גורם תשלומין לבעלים אם מיגנב אי מתביד וזה שאכלו נהנה ממון הקדש וזהו כונת בעה"מ ז"ל בבירור עכ"ד בקצור יעו"ש.

ולענ"ד דבריו תמוהים מאד חדא דאם נימא דסברת הגמ' בפסחים דהוה דבר הגורם לממון, משום דאלו מגנב או מתביד מחייב לשלם ולכן מעל, וכמו שמבואר בב"ק דהיה כפירת ממון, משום דאלו מגנב או מתביד מחייב ולכן חייב קרבן שבועה, וא"כ תקשה דהכא בפסחים תליא הגמ' אם נימא דהגל"מ כממון דמי או לא, ולמ"ד לאו כממון דמי לא מעל ולא אמרינן הסברא דמחמת דאלו מגנב או מתביד הוי ממון, ובב"ק משמע דלכו"ע אמרינן הסברא דאלו מגנב ומתביד דהוה כפירת ממון דהא התם לא קאמר הגמרא דדוקא לר"ש חייב דס"ל דהגל"מ כמ"ד ומשמע דאפי' למ"ד דהגל"מ לאו כמ"ד מ"מ חייב קרבן שבועה דהוה כפירת ממון, דאי לא תימא הכי הא אנן קי"ל דהגל"מ לאו כמ"ד ואפ"ה פסקינן להלכה דחייב קרבן שבועה משום סברא דאי מגניב ומתביד דהוה כפירת ממון, ולפי דברי העונג יום טוב סותר סוגיא דפסחים את הסוגיא דב"ק ומוכח דלא כדבריו.

ועוד גם עיקר הסברא תמוה שכתב דכיון דאילו מיגנב ומתביד מחויב לשלם מטעם אחריות, ולכן הוי ממון לגבי הקדש וחייב האוכל קרבן מעילה משום דדהגל"מ כממון דמי, ולענ"ד זה אינו, דבשלמא אם היה האחריות על ההקדש דאם יגנב או יאבד יהי' חייב ההקדש לשלם שפיר נוכל לומר דהוי החמץ עצמו גורם לממון דכממון דמי ומקרי שיווי ממון בהחמץ דכיון דכל זמן דהחמץ בעין פטור מלשלם, ואם יאבד יהיה ההקדש חייב לשלם, נמצא דיש לההקדש ממון ממה שהחמץ בעין וקיומו של החמץ גורם ממון להקדש, ושפיר הוה אמרינן דהאוכל את החמץ של הקדש חייב קרבן דהא החמץ שוה ממון להקדש, אבל הכא דהגל"מ הוא להיפך דלהקדש אין החמץ שוה כלום רק דהאחריות הוא על הבעלים שאם יגנב או יאבד יהיו הבעלים חייבים לשלם להקדש וכל זמן שהוא בעין הבעלים פטורים מלשלם להקדש, נמצא דסוף סוף אין החמץ עצמו שוה להקדש כלל, דהא קיומו של החמץ הוא הפסד להקדש, ורק כשיכלה החמץ מן העולם אז ירויח ההקדש, וא"כ איך נוכל לומר דהחמץ עצמו שוה ממון להקדש שיתחייב האוכל קרבן מעילה, דהא בעינן דעצם החמץ יהיה ממון הקדש, והכא אדרבה העדר החמץ הוא ממון הקדש וקיום החמץ כ"ז שהוא בעין לא שוה מידי, וזה פשוט דזה אינו ענין כלל לגורם לממון דבגורם לממון דכל זמן שהוא בעין יש לו ממון בהחפץ שפטור מלשלם ואם לא יהיה בעין יתחייב לשלם, נמצא דהחפץ עומד אצלו במקום ממון וחשיב שפיר ממון, אבל הכא העדר החמץ עומד לו במקום ממון אבל לא החמץ עצמו, ומהי"ת יהיה חשיב ממון, ומה שהביא ראיה מב"ק דאם נשבע על חמץ שעבר עליו הפסח דחייב קרבן שבועה, משום דאילו מגנב או מתבד אינו דומה כלל, דהתם גבי קרבן בעינן רק כפירת ממון בעלמא ולא בעינן שיהיה החפץ עצמו שוה ממון ושפיר מקרי זה כפירת ממון, דהא רוצה לפטור עצמו בשבועתו אם יגנב או יאבד והוה כמו שומר שכר שנשבע שנאנסה ובאמת נגנבה שחייב קרבן שבועה, משום דהוה כפירת ממון, כמו"כ הכא הוה כפירת ממון דהא אם יגנב יהיה פטור בשבועה, ולכן לא תליא כלל אם דבר הגורם לממון כממון דמי או לא, ואפי' למ"ד דהגל"מ לכמ"ד מ"מ חייב קרבן שבועה דהא הוי כפירת ממון, אבל לומר דמחמת זה שאם יגנב או יאבד דחייב לשלם משום זה יהיה עצם החפץ שוה ממון זה לא ניתן להאמר, דהממון לאו בהחפץ הוא דהעדר החפץ גורם לממון ולא החפץ, ולפ"ז לא נוכל לומר דזה מקרי גורם לממון שיתחייב האוכל קרבן מעילה, וא"כ קושית הקצה"ח על הבעה"מ קמה וגם נצבה, ודברי העונג יו"ט תמוהים, ובודאי דכונה אחרת לוטה בדברי הבעה"מ, וכן מצאתי בפי' ר"ח ג"כ כהבעה"מ.

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה