בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אורח חיים · סימן כה
תירוץ נכון מאוד לקושית הגאון רעק"א בשו"ע או"ח סי' תמ"ח לענין מתנה ע"מ להחזיר גבי חמץ:
בשו"ע או"ח סי' תמ"ח סעיף ג' גבי חמץ ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה ע"מ להחזיר לא מהני, וכתב ע"ז המ"א ס"ק ה' אע"ג דבכל מקום הוי מתנה כדאיתא בפ"ק דקדושין ובסוכה פ"ג, משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה היא והבו דלא להוסיף עלה לדמות לה מלתא אחריתי, והיא מת"ה והגמ' פ"ו משבת, והקשה ע"ז שם הגאון רעק"א אמאי הוא רק חומרא בעלמא הא מדינא אסור לעשות כן לכתחילה, דדילמא לא יקיים העכו"ם את התנאי ונמצא המתנה בטילה מעיקרא, והחמץ הוא של ישראל למפרע ועובר עליו משום בל יראה, וא"כ איך מותר לעשות כן:
ולכאורה היה נראה לתרץ דמ"מ מותר מדינא ליתן חמץ במתנה ע"מ להחזיר, דאם העכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח הרי נתקיים התנאי והוי מתנה למפרע, ואינו עובר הישראל, דכיון דהתנאי לא נתקיים והמתנה בטילה א"כ הוי גזל למפרע ביד הנכרי לפי מה שכתב הרא"ש בסוכה פ"ר ג' סי' ל' שנסתפק אם המקבל מתנה ע"מ להחזיר חייב באונסין או לא, ומסיק ומיהו נ"ל דחייב אפי' באונסין, ועוד אפי' במתה מחמת מלאכה חייב, שהרי קיבל עליו להחזירו, ואם לא החזירו המתנה בטילה, ונהי דשואל לא הוה מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן, ואעפ"י שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאי, ונמצא גזלן למפרע, מבואר מדברי הרא"ש דכל מתנה ע"מ להחזיר אם לא קיים התנאי ולא החזיר נעשה גזלן למפרע, וא"כ ה"נ נעשה הנכרי גזלן על החמץ למפרע, אם לא החזיר אחר הפסח, וכיון דנעשה הנכרי גזלן על החמץ ממילא לא עבר הישראל בבל יראה, עפ"י שיטת הרמב"ן וכמו שמבואר בשיטה מקובצת בב"ק צ"ט בשם הר"מ מסרקסטה דנגזל אינו עובר בב"י וב"י, וא"כ ממ"נ מותר מדינא ורק משום חומרא דחמץ אסור:
ומצאתי בס' משנה ברורה שרצה ג"כ לתרץ לפי שיטת הרמב"ן דנגזל אינו עובר בב"י ודחה זה דמנא לן דהוי גזלן דילמא הוי כפקדון ברשות הנכרי ולא גזלן למפרע ונשאר בצ"ע, ונעלם ממנו דברי הרא"ש הנ"ל שכתב מפורש דהוי גזלן למפרע:
אמנם נראה לענ"ד לתרץ באופן אחר היותר מרווח עפ"י מה שכתב הר"ן בע"ז ד' ט"ו לישב קושית התוס' בע"ז שם על מה דקאמר בגמ' דאסור למכור בהמה גסה לעכו"ם גזירה משום נסיוני, דזימנין דזבין לה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא, וא"ל תא נסייה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה וניחא ליה דתיזיל והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת, והקשו התוס' ל"ל טעמא דמחמר, תיפוק ליה משום שביתת בהמתו, יעו"ש מה שתירצו, והר"ן הביא עוד תירוצים ולבסוף כתב אבל אני אומר שאין צורך כלל לדחוקים הללו, לפי שדרך בני אדם שקוצצים לבהמה דמים, ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח מקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה הרי היא ברשותו, וכל כי האי גונא ברשות לוקח היא, דהוי ליה כההיא דתניא בפרק השוכר את האומנין ובפרק ארבע נדרים הלוקח כלים מבית האומן ע"מ לשגרן לבית חמיו, ואמר אם מקבלין אותם ממני אני נותן לך דמיהן, ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו בהליכה חייב, וטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו, עד שגילה בדעתו שאינו חפץ במקחו, ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל בהן כל זמן שלא החזירה, שהרי בפ' הספינה אייתינן לה גבי ההיא דשמואל דהלוקח כלים מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב, וה"מ דקייצי דמיה כעובדא דההיא דאייתי קרי כלומר דלועין לפומבדיתא, אתא כל חד ושקיל חדא קם אקדשינהו, ואמרינן התם כיון דקייצי דמיהן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אלמא דמתורת מקח נגעו בה, שאם אינו כן אלא שואל הוה ליה כפקדון ואיתא בעינא דמצי מפקיד להקדיש, כמו שכתב הרב אלפסי בפ"ק דב"מ, אלא ודאי שמתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזירה לוקח, והלכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח, אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמע לקליה ואזלה מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו, וכו' והיינו דהכא חיישינן למחמר ולשביתת בהמתו לא חיישינן עכ"ל הר"ן:
מבואר מדברי הר"ן דכל קנין שנעשה על תנאי, חזינן אם התנאי תלוי ביד המוכר וביד המוכר לקיים או לבטל המכירה אינו עומד ברשות הלוקח, כ"ז שלא קיים התנאי ולא יצא עדיין מרשות המוכר אבל אם תלה התנאי ביד הלוקח ובידו לבטל או לקיים, הוי ברשות הלוקח אפי' כל הזמן שעדיין לא נתקיים התנאי, וכבר יצא מרשות המוכר תיכף בעת הקנין, דהא אין ביד המוכר לבטל המכירה, ותלוי רק בדעת הלוקח, אם ירצה יקיים המכירה ואם ירצה יבטל, ומפני זה עומד ברשותו וחייב באונסין, ולהכי לא מצי מוכר להקדיש, ומקרי אינו שלו ואינו עובר משום שביתת בהמתו דלאו שלו הוא, וא"כ גבי חמץ נמי כה"ג אם מכר חמצו לנכרי על תנאי באופן שאם ירצה הנכרי יקיים התנאי ויתקיים עי"ז המכירה ממילא אינו עובר הישראל בב"י, ונפיק מרשותו כמו שאינו עובר כה"ג על שביתת בהמתו דמקרי אינו שלו, ה"נ גבי חמץ מקרי אינו שלו, ולפי"ז מתורץ שפיר קושית הגאון ר' עקיבא איגר דאמאי אם נתן החמץ לנכרי במתנה ע"מ להחזיר שרי מדינא, ורק משום חומרא דחמץ אסור, הא אם הנכרי לא יחזיר לו אחה"פ יהיה של הישראל למפרע, ולפי מ"ש ניחא דכיון דבידו של הנכרי להחזיר ולעשות המתנה מתנה למפרע, ואינו תלוי כלל בדעת הנותן רק בדעת המקבל מתנה, וא"כ אף אם לא החזיר והמתנה נתבטלה מ"מ כ"ז שלא גילה שאינו מחזיר לא היה של הישראל, כמו שכתב הר"ן הנ"ל גבי שביתת בהמתו דאף שאם חזר הלוקח מ"מ לא עבר המוכר על שביתת בהמתו משום דכל זמן דלא החזיר היה ברשות הלוקח, כמו"כ הכא כ"ז שלא הגיע אחר הפסח זמן החזרה ועדיין בידו לקיים התנאי ויהיה מתנה הוה כשלו ויצא מרשות הנותן, וכמו דמבואר בב"ב גבי קרי שאינו יכול להקדישם דאינו שלו, א"כ ה"נ מקרי אינו שלו שהחמץ אינו של הישראל, ומדינא מותר ליתן במתנה ע"מ להחזיר ורק משום חומרא דחמץ אסור ומתורץ הקושיא באופן נכון:
ובזה מובן מה דקשה לי לכאורה בגיטין ד' ל"ז גבי פרוזבול דאם אין לו קרקע מזכה לו בתוך שדיהו, והקשה שם הר"ן דאיך מהני הזיכוי הא לאו זכות הוא אדרבה חוב הוא לו דבזה מהני הפרוזבול דלא תשמט, ותירץ דכיון דעכשיו זכות הוא לו לא איכפת לן מה שיהיה אחר כן חוב, ובתר השתא אזלינן וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, אמנם עדיין קשה דהא קי"ל בכתובות ד' י"א הגדילו יכולין למחות, וא"כ בכל זכות שזכין לאדם שלא בפניו יכל למחות אחר כן לשיודע לו, וא"כ ה"נ לכשיודע לו שיעשה ע"י זה פרוזביל, ימחה ויאמר שאיני רוצה בהזיכוי כלל, ואין מזכין לאדם בעל כרחו, ובודאי יאמר שאינו רוצה כדי שלא יעשה פרוזבול ותשמט החוב, ואם כן איך מהני לזכות לו קרקע ולכתוב עליה פרוזביל, ולפי מ"ש ניחא דנהי דיכול למחות לכשיודע ויכול לבטל הזיכוי, מ"מ כיון דבדעתו הדבר תלוי אם ירצה יבטל ואם ירצה יקיים המתנה, וא"כ כבר נפיק מרשות הנותן והוי של מקבל מתנה, ועל קרקע כזאת שאם ירצה יהיה שלו ג"כ כותבין עליו פרוזביל, וא"כ כ"ז שלא מיחה ובידו שלא למחות כותבין פרוזבול וז"פ: