בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אורח חיים · סימן כ
תירוץ פשוט לתמיהת הגאון רעק"א בדו"ח ביצה ד' ג' על הרשב"א שבת קכ"ב:
ביצה ד' ג' ע"א רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין, ובדו"ח כתב וכן נכרי התולש פירות הוא בכלל פירות הנושרין, והביא שכ"כ הרשב"א בשבת קכ"ד והביא הרשב"א ראיה מעכו"ם שהביא דורן לישראל דאם יש במינו במחובר אסור, דמי לא עסקינן אפילו ראה אותו שלקח מן השוק דלא נלקטו בשביל ישראל, אע"כ דבמידי דאתיא ממילא אפילו נעשה ע"י נכרי אסור, והגאון רעק"א תמה שם על הרשב"א וז"ל ותימה לי על ראיתו דאיך אפשר לומר כן א"כ איך אמרינן עליה שם בסיפא ולערב אסורין בכדי שיעשו, הא בכה"ג ברואה שלקח מן השוק דלא נעשה מלאכה בשביל ישראל לערב מותר מיד, ואין צריך להמתין כדי שיעשה יעו"ש והוא תמיה גדולה לכאורה על הרשב"א:
ולענ"ד נראה דהרשב"א עצמו מישב תמיה זו דהנה הרשב"א בביצה כ"ד ע"ב גבי נכרי שהביא דורן כתב וז"ל, הא דאמרינן אם יש במינו במחובר לערב אסורים בכדי שיעשו, יש מפרשים שלא אמרו אלא לאותו ישראל שהובא בשבילו, אבל לישראל אחר מותרים לערב מיד דאפילו בשבת היו מותרים מן הדין אלא שגזרו בהם משום שמא יעלה ויתלוש, ואפילו בנשרו מעצמן גזרו כן, ואפי' צדן הנכרי לצורך עצמו ודוקא ביומן אבל לערב מותרים מיד, והביא ראיה לזה וכו' והא דלא קאמר הכא והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לערב מיד כדקאמר בשאינו במינו במחובר היינו משום דביומו אסורים לכל זה כמו לזה, וכיון דביומו לא מצי לאפלוגי בין הבא בשבילו ובין ובין ישראל אחר, לא ניחא ליה לאפלוגי ולמימר דלערב להבא בשבילו אסור כדי שיעשה ולישראל אחר מותר מיד, דהא דפליג בסיפא בין הבא בשבילו ובין ישראל אחר היינו להתיר לישראל אחר ביומו עכ"ל הרשב"א יעו"ש, מבואר מדבריו דהא דתנן בברייתא ולערב אסורין בכדי שיעשו לאו סתמא קאמרי דלאותו שאסור ביו"ט אסור בין לו ובין לאחרים אפילו שלא הובאו בשבילו, ולערב אינו אסור אלא דוקא למי שהובא בשבילו וע"כ דלצדדין קתני דרישא ביו"ט אסורין בין לו ובין לאחרים ולערב אסורין בכדי שיעשו היינו דוקא למי שהובא בשבילו:
ולפי"ז שפיר מוכיח הרשב"א מזה הברייתא דאפילו נכרי התולש ג"כ אסור משום פירות הנושרין דכיון דהברייתא ברישא סתמא קתני נכרי שהביא דורון ביו"ט אם יש במינו במחובר אסור, ולא מחלקינן אם הובא בשבילו אם לא הובא בשבילו וכמו כן לא מחלקינן אם לקט הנכרי עבורו או לא לקט עבורו כגון שראינו שלקח מן השוק וקתני סתם שאסור, אלמא דבכל גוני אסור אפילו לישראל שלא הובא בשבילו ואפילו שלא לקט לישראל כלל ג"כ אסור, אלמא דגזירה דפירות הנושרין הוא אפילו אם לקט הנכרי לצורך עצמו, ומה דמסיים הברייתא ולערב אסורין בכדי שיעשו היינו דוקא למי שהובא בשבילו אבל למי שלא הובא בשבילו או שלא לקט לישראל כלל אז מותר לערב מיד, והא דלא מחלק הברייתא כן בפירוש משום דברישא אי אפשר לאפלוגי בין הובא בשבילו ללא הובא וכמו שכתב הרשב"א הנ"ל, וזהו גופו ההוכחה של הרשב"א דאם נימא דביו"ט מותר למי שלא הובא בשבילו או שלקט לצורך עצמו דליכא גזירה דפירות הנושרין בלקט לצורך עצמו, א"כ הוי ליה להברייתא לאפלוגי ברישא כמו שמחלק הברייתא בסיפא דתנן ואם אין מאותו המין במחובר חוץ לתחום אסור, והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, כמו"כ הוי ליה לאפלוגי ברישא ביש מאותו המין במחובר דלישראל אחר מותר ובאם ראה אותו לוקח מן השוק מותר דליכא כאן גזירה דפירות הנושרין, ואז ליכא לתירוצי כמו שתירץ הרשב"א הנ"ל דהא ברישא הוה ליה לאפלוגי אלא ע"כ מוכח דנכרי התולש אסור משום גזירה דפירות הנושרין ולכן ביו"ט אסור בכל גוני ולערב אסור בכדי שיעשו היינו למי שהובא בשבילו דוקא ודברי הרשב"א נכונים וברורים ולא קשה עליו קושית הגאון הנ"ל:
ומה שתמהו שם על רש"י על מה דאמר שם בגמ' מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ופי' רש"י בטלטול דכולי האי לא אחמיר בספק מוכן דליתסרי בטלטול אבל באכילה לא שרינהו רבן גמליאל ע"כ, ותמהו האחרונים כיון דמספק אסור באכילה ואיך יהי' מותר בטלטול הוא לא חזי וזה לא מקרי ספק מוכן דהא כיון דאסורה באכילה מספק אסורה בטלטול בודאי דהוי כמו אבנים, ואמאי כתב רש"י דלא אחמור בספק מוכן דליתסר בטלטול:
ולענ"ד נראה לפרש כונת רש"י בזה כיון דאיסור אכילה הוא מחמת ספק שמא ניצודו היום וא"כ יש ספק שמא באמת ניצודו אתמול ובמקום שהנכרי הביאם משם יש שם ישראל שיודע בודאי שניצודו מאתמול וא"כ לדידיה מותר באכילה ובטלטול וכל היכא דמותר בטלטול לאדם אחד מותר לכולי עלמא אף למאן דלא חזי כלל, וכמו שכתב בש"מ שם בשם ספר המצות דאם הובא מחוץ לתחום דאסור באכילה למי שהובא בשבילו היינו דוקא באכילה הוא דאסור, אבל מותר לטלטלן אפילו למי שהובא בשבילו כיון שהם מותרין באכילה לאחרים קי"ח מן הלוף דראוי לעורבים היתירו לטלטלן, ולפי"ז לא נוכל לומר דמחמת דאסורה באכילה משום ספק שמא ניצודו היום אסורה בטלטול בודאי כיון דלא חזי, דנוכל לומר דהוי ספק שמא יש אדם דמותר לו באכילה ושרי בטלטול לכו"ע, וא"כ גם לגבי איסור טלטול הוי רק ספק ושפיר כתב רש"י דכולי האי לא אחמור בספק מוכן דליתסר בטלטול דהכא האיסור טלטול הוי ג"כ מחמת ספק, ומה שהביאו התוס' בריש ביצה מכאן ראיה דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין הביצה היינו לטלטל אבל באכילה אסורה, כונתם להביא ראיה דלשון מתירין נוכל לומר דהכונה רק על טלטול לבד לא לענין אכילה אבל לענין עצם הדין אין מכאן ראיה שיהי' מותר בטלטול ואסור באכילה, דהכא בספק שאני משום דלא החמירו בספק מוכן דליתסר בטלטול, אבל בעלמא מה דאסור באכילה אסור בטלטול ג"כ אבל עפ דבריכ" רש"י כפשוטו וא"ש: