בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אבן העזר · סימן קיד
תמיה על השאג"א החדשות בסימן י"ח:
בשו"ת שאגת אריה החדשות בסי' י"ח בד"ה ואגב אורחין, אחרי שהביא דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' תרומות ה"ג שכתב הניחה בעלה גוסס במדינה אחרת, בין שהיתה כהנת אשת ישראל, או ישראלית אשת כהן, לא תאכל בתרומה שרוב גוססין למיתה ע"כ וכתב ע"ז השאג"א הנ"ל ואגב אורחין באתי להודיע כי שגגה גדולה יצאה כאן מלפני השליט בכסף משנה, ע"ז שכתב הרמב"ם הניחה גוסס וז"ל מימרי' דרבה, ואע"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא, ואע"ג דבתר הכי אמרו ואי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג, סמך רבינו על דברי אביי ופשטה דברייתא, ועל מ"ש בתחילה תיובתא דרבה, דשינויא כיון דפליג פליג שינויא דחיקא, וכן דעת הרי"ף והרשב"א וכן הכריעו מהירושלמי ע"כ:
וכתב השאג"א הנ"ל על הכ"מ ואגב חורפיה לא דק, דמה ענין הגיע לגבורות לגוסס, ורבה תרתי מילי קאמר דבזקן שהגיע לגבורות אין נותנין גט לאשתו בחזקת שהוא קיים, וכן בגוסס, ואיתביה אביי אזקן שהגיע לגבורות מברייתא דתניא אפילו בן מאה שנה, אבל בגוסס ליכא מאן דפליג ארבה ע"כ דברי השאג"א:
ותמיהני על דבריו הקדושים שמפרש פירוש זר בדברי הכ"מ, שכונתו לערב הגיע לגבורות לגוסס ולכן תמה עליו בזה דמה ענין הגיע לגבורות לגוסס, אבל העיקר דכונת הכ"מ הוא בפשוטו ואין עליו שום קושיא כלל, דכונת הכ"מ הוא להקשות על הרמב"ם שכתב דבת ישראל הנשואה לכהן אם הניחה בעלה גוסס לא תאכל בתרומה משום שרוב גוססין למיתה, ובגמ' אמר רבה על מה דאיתא במשנה דגיטין המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכו', וקאמר רבה לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות, וחולה שרוב חולים לחיים, אבל זקן שהגיע לגבורות, וגוסס שרוב גוססין למיתה לא, וכיון שכן היה הדין לרבה דאם הניחה גוסס או זקן שהגיע לגבורות אינה אוכלת בתרומה, וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק כרבה דאם הניחה גוסס אינה אוכלת בתרומה, ואמאי לא כתב נמי דאם הניחה בעלה זקן שהגיע לגבורות ג"כ לא תאכל בתרומה, כמו דאם הניחה גוסס דהא רבה בתרווייהו קאמר דאינה אוכלת והרמב"ם לא נקט אלא גוסס והשמיט הא דזקן שהגיע לגבורות:
וזה שכתב הכ"מ בלשונו, ואע"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע, וא"כ תקשה אמאי לא נקט הרמב"ם דאם היה הבעל זקן שהגיע לגבורות אינה אוכלת בתרומה, וע"ז תירץ דהא אסיקנא בתיובתא, ואע"ג דבתר הכי אמרו ב"א כיון דאיפלג איפלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטה דברייתא, ועל מ"ש בתחילה תיובתא דרבה, דשינויא וון דפליג פליג שינויא דחיקא הוא, וכן דעת הרי"ף והרשב"א וכן הכריעו מהירושלמי, כלומר דמה דקאמר רבה דזקן שהגיע לגבורות אינו בחזקת שהוא קיים, איתותב ולית הילכתה בזה כותיה דרבה דכן מוכח מהרי"ף והרשב"א וא"כ ניחא דברי הרמב"ם דבגוסס הילכתא כותיה דרבה ובזקן שהגיע לגבורות לית הלכתא כותיה ולכן פסק הרמב"ם כותיה דרבה רק הגוסס אבל בזקן שהגיע לגבורות שפיר אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים:
וכדברים האלה מבואר להדיא במ"מ פ"ו מה"ל גירושין ה"ל כ"ח על מה שכתב שם הרמב"ם, וכן המביא גט והניח הבעל חולה או שהיה זקן נותנו לה בחזקת שהוא קיים, אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה וכו' הרי זה ספק גירושין, וכתב ע"ז המגיד משנה וז"ל ב"פ כל הגט במשנה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ובגמ' אמר רבה לא שנו אלא זקן וכו' וההלכות לא כתבו אלא החילוק שיש בין חולה לגוסס בלבד, משום דקי"ל דבזקן אינו חילוק בין הגיע לגבורות או לא הגיע, וכן דעת רבינו, וכ"כ הרשב"א וכפשטא דברייתא ועוד הכריע כן מן הירושלמי, וזה הוא ממש דברי הכ"מ וכמ"ש הכונה בהר"מ, ולפי"ז דברי הר"ם נכונים וברורים בלא שום גמגום ודברי השאג"א הנ"ל בכונת הכ"מ אינו מובן כלל: