בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אבן העזר · סימן קט
תירוץ לקושית התוס' גיטין ד' מ"א ובב"ב י"ג לענין ח"ע וחב"ח ותמיה על הגרש"ש שם ועל הגהת מהר"ב רנשבורג בקדושין ס"ט ועוד הערות על הטו"א בחגיגה ד':
בגיטין ד' מ"א בתוס' ד"ה לישא שפחה וכו' הקשו אמאי כופין את רבו ליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש, וכן הקשו התוס' בב"ב ד' י"ג יעו"ש, ולענ"ד נראה לומר דהא זה פשוט דאם לאחר שכבר קיים פריה ורביה דאז בודאי יהיה אסור בשפחה ובבת חורין ואף שאין הבנים מתייחסין אחריו מ"מ לא עדיף מישראל גמור דלאחר שקיים פו"ר לכל אחד כדאית לי' ביבמות ס"ב שוב פטור ממצוה זו, ומצד הב"ח אם ישא ישראלית הבנים יתייחסו אחריו וא"כ לאחר שיהי' לו בנים פשיטא דפטור ואז יהי' אסור בב"ח דשוב לא אמרינן אתי עשה ודחי את ל"ת, ולפ"ז אף אם אין לו עדיין בנים מ"מ אם נשא ישראלית ובא עליה שוב אסור לבוא עליה, דשמא כבר נתעברה דהא רוב נשים מתעברות ויולדות, וא"כ בודאי נתעברה ובמה שיבוא עליה אח"כ לא יקיים בזה מצות פו"ר, ואם כן אסור משום הל"ת דלא יהיה קדש, ואם נימא דאחר כך ישא עוד ישראלית אחרת גם בזאת לא יהיה מותר רק ביאה ראשונה, ואח"כ יהיה אסור בכל הנשים שבעולם דשמא נתעברו שתיהן, ואפשר דמאשה ראשונה יהי' אסור דשמא נתעברה תאומים ויהיה לו בן ובת וכבר קיים פו"ר, ונשאר עליו הל"ת דלא יהיה קדש, עכ"פ מבואר מזה דמחמת עשה דוחה ל"ת אינו מותר רק באשה אחת ביאה ראשונה, וביבמות ד"כ איתא חייבי לאוין חולצת ולא מתייבמות ופריך בגמ' אמאי יבוא עשה וידחה את ל"ת ומשני רבא במסקנא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, וכן תרצו התוס' בקדושין ל"ז אמאי לא אמרינן גבי מצה של חדש אתי עשה ודחי את ל"ת, ותירצו דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני, וא"כ ה"נ גבי חצי עבד וחצי ב"ח דאף אם אמרינן דאתי עשה ודחי את ל"ת מ"מ אינו מותר רק ביאה ראשונה וא"כ איכא הך גזירה דביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ ליכא כאן תקנה דעשה דוחה ל"ת ולכן שפיר כופין את רבו ועושה אותו ב"ח ומיושב שפיר קושית התוס':
וראיתי בהגהת הרש"ש בגיטין שם שתמה על התו' שהקשו וימכור עצמו בע"ע למ"ד דאפילו אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, ותמה ע"ז דליכא שום מ"ד דיחלוק על ראב"י בקדושין ד"כ דס"ל דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכ"ע מודים לו בזה ומנין להו להתוס' דאיכא מ"ד דס"ל דאפילו אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, וא"כ לא קשיא כלל קושית התוס' שהקשו שימכור עצמו בע"ע ודבריו תמוהים, דבהדיא אי' בקדושין ס"ט דאפילו אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית דלא כראב"י, דאיתא התם גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזר הוה ואמר ליה אי קדמתיך טהרתינהו לבניך, ופירש"י אם הייתי מכירך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך, וקאמר בגמ' מאי נינהו דמנסיב ליה עצה ואמר ליה זיל גנוב ואיזדבן בע"ע, וא"כ מפורש בגמ' דאף אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אלמא דאיכא מ"ד שחולק על ראב"י וס"ל דבין כך ובין כך רבו מוסר לו ש"כ וא"כ שפיר כתבו התוס' בגיטין הנ"ל דאיכא למ"ד דאף אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו ש"כ, ולכן הקשו שפיר שימכור עצמו בעבד עברי:
ובהגהות מהר"ב רנשבורג כתב בקדושין שם דמה שמקשים העולם מקרא דאם בגפו יבוא בגפו יצא והכא ע"כ היה נשוי וכפרש"י, קושיא זו כתובה על ספר ד"ד להט"ז יעו"ש, ותמהני שלא הביאו דברי התוס' בגיטין הנ"ל, שכתבו להדיא דאיכא למ"ד דס"ל כן וא"כ לא ק"מ על הגמ' הנ"ל, ומשמע דמפרשים דברי הגמ' כפשוטו, ולפ"ז לראב"י דס"ל כותיה דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ לא קשה קושית התו' שימכור עצמו בע"ע, ולכן לא קשה רק למ"ד מ"ע רבו מוסר לו ש"כ, אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאין רבו מוסר לו ש"כ ג"כ לא קשה קושית התוס', וכמ"ש התו' להדיא בקושיתם דלמ"ד מ"ע רבו מוסר לו ש"כ ולמ"ד דאפילו אין לו או"ב מוסר לו ש"כ קשה עצמו בע"ע, אבל לדידן דלא קי"ל כותייהו לא קשה כלל, ושפיר הדין דכופין דליכא תקנה:
ומזה יש לתמוה על הט"א בחגיגה ד' שהקשו על התוספות שתרצו דמש"ה אינו יכול למכור עצמו בע"ע, משום דקי"ל דגר אינו נמכר בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא כדאמר בפ"ה דב"מ והקשה ע"ז הט"א מהא דתנן בספי"א דיבמות דצ"ט, כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה וכו' ופריך בגמ' שחררו אי בעי אין אי לא בעי לא, ואמאי לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול, אמר רבא אימא כופין ומשחררין זא"ז, והשתא אמאי היו כופין ימכר עצמו ע"ע על תנאי, אם הוא בן כהנת והשתא מותר ממ"נ אם הוא בן שפחה מותר בה ואם הוא בן כהנת נמי מותר בה, וא"כ מאי קשה ליה לרבא שחררו אין וכו' דמש"ה לא היו כופין אלא א"כ רצו משום דאית ליה תקנה, ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל, דהא קושית התוס' הוא רק למ"ד דמוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ, ולמ"ד דאפילו אין לו או"ב רבו מוסר לו ש"כ, ולדידהו קשה איך יפרנסו מחלוקת דב"ש וב"ה אבל לדידן דלא קי"ל כותייהו לא קשה כלל קושית התוס' שימכור א"ע בע"ע, וא"כ ביבמות שפיר מקשה הגמרא אמאי אין כופין לשחררם, דהא א"א לומר דהמשנה דקתני שחררו אתיא דלא כהלכתא דוקא דלא כרבנן ודלא כראב"י דלדידהו אין תקנה והוי"ל להיות הדין דכופין, ולכן משני רבא שפיר דבאמת כופין ומשחררין זא"ז לפ"מ דקי"ל כרבנן וראב"י וליכא תקנה שימכור א"ע בע"ע, ושפיר משני רבא ולק"מ קושית הט"א:
ומה שהקשה עוד הט"א שם על מה שתרצו התו' דלכן לא אמרינן דעשה דפו"ר דוחה לל"ת דלא יהיה קדש משום דהיא מסורה להנשא לו דלגבי דידה ליכא עשה דלא מפקדא, ועוד אפי' מפקדא אפשר לה באחר והקשה דא"כ בגיטין דמ"ד במעשה בשפחה שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה ועשאה ב"ח, ואמרינן עלה כמאן כריב"ב דאמר על שניהם הוא אומר פו"ר והשתא לריב"ב למה היה להם לכוף את רבה הא אפשר לה בבת מינה מי שחציו עבד וחציו ב"ח כיון דשניהם מצוין על פו"ר אתי עשה דפ"ו ודחי הלאו דלא יהיה קדש, כיון דא"א לקיים מצוה זו בלתי דחוי לאו זה, ואם כן אמאי כפו את רבה, ולענ"ד קושיא זו תמוה כיון דלאו דינא קתני אלא מעשה שהיה, א"כ אין להקשות דאפשר בבת מינה דשמא לא היה שם ח"ע וחצי ב"ח, ולכן שפיר כפו את רבה, וליכא להקשות מזה מידי דהיו מוכרחין לכוף את רבה, ואף דהתוס' הקשו שישא חציה שפחה וחציה ב"ח היינו רק על המשנה דסתמא קתני כופין את ואפילו היכא דאיכא ח"ש וחב"ח, ואמאי כופין הא איכא תקנה שישא ח"ש וחב"ח, אבל התם דמעשה שהיה כך היה, איכא לאוקמי דלא היה שם ח"ש וחב"ח ולכן כפו את רבה לשחררה ולק"מ: