בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אבן העזר · סימן קא
תירוץ נכון לתמיהת הגרע"א על הרשב"א בכתובות צ"ד
כתובות צ"ד שני שטרות היוצאים ביום אחד בדו"ח שם הקשה על הרשב"א וז"ל הר"ן כתב בזה הלשון כתב הרשב"א יש מי שאומר מי שמכר לשנים פירש בשטר בכ"ה בניסן ולאחד כתב בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם וכל אחד יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו וכתב ע"ז הרשב"א אינו כן וכו' אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי ממנו וטעמו משום דשדות שניהן משועבדים לבע"ח אלא דהתקינו להם חז"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין א"כ עליו לברר וכתב על זה הגאון רעק"א וז"ל תמה אני הא התקנה דאין נפרעין דקתני במתניתין דר"פ הניזקין צריכה רק לענין ואפילו הם זבורית אבל בשייר בינונית דכותה מדינא הוא מכח מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכיון דהוא היה יכול לדחותו מבינינות אלו להגבות לו האחרת זכה בה הלוקח שלא יגבה מבינינות אלו והר"ן בעצמו כתב כזה דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זבורית דא"י לדחותו אצל לוקח ראשון לזבורית דו"ש בזה תקנו חכמים דאין נפרעין כיון דאין בנ"ח ומ"מ בשבק בינונית דכותה וצריך הבע"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר א"כ איך סתם הרשב"א כאן דמשום תקנה הוא עליו לברר הא אם קרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהראשון והניח זאת בתמיה גדולה:
ולענ"ד לא זכיתי להבין תמיהתו כ"כ לפי מה שמבואר בש"מ ב"ק ד' ח' ע"ב דכתב הטעם דמה מכר לו כל זכות שתבוא לידו הכונה בזה דכל מה שהבעלים הראשונים יכולים לטעון יכול הלוקח לטעון משום דהלוקח עומד במקום הבעלים, עי"ש וא"כ כ"ז נוכל לומר רק אם השדה היה עדיין ביד מוכר שפיר אמרינן כיון דבשעה שבא הבע"ח לגבות יכול המוכר ליתן לו איזה בינינות שירצה גם הלוקח יכול לטעון כן שיקח הבינונית שביד המוכר אבל אם כבר מכר המוכר השדה לאיש אחר אז אין המוכר יכול לטעון כלל בשעת גביה שיגבה מהלוקח א"כ גם הלוקח הראשון הבא מכוחו אינו יכול לטעון שיגבה מהלוקח הבא אחריו דלא עדיפא מגברא דאתית מיניה, ולפי זה ע"כ מוכרחים אנו לומר דמה שכתב הר"ן דבשבק בינונית דכותה צריך הבע"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר היינו דוקא אם נשאר הבינונית אצל הלוקח ראשון ולכן יכול הלוקח שני לדחותו אצל הראשון משום מה מכר דהא לקח' את זכותו וכיון שהלוקח ראשון יכול לדחותו אצל בינונית שירצה כמו"כ הלוקח שני יכול לדחותו להבינונית אצל הלוקח ראשון אבל אם הלוקח ראשון מכר גם הבינונית הנשאר אצלו ללוקח אחר שוב אין על הלוקח שני לדחותו אצל הבינונית מהלוקח שלקח אחריו דע"ז לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא גם להלוקח ראשון אין לו זכות בזה שימכור את הבינונית לידחה את הבע"ח אצלו וא"כ גם הלוקח שני אין לו זכות לדחות את הבע"ח אצל לוקח אחר ורק ללוקח ראשון יכול לדחותו ולא ללוקח הבא אחרון וזה ברור בסברא:
ועפי"ז אתי שפיר גם הלוקח בניסן סתמא נהי דאם הבינונית דכותה היה נשאר אצל המוכר שפיר היה יכול לדחות את הבע"ח אצל המוכר מדינא משום מה מכר כל זכות וכיון דהמוכר הי' יכול לטעון איזה בינונית שירצה כמו"כ הלוקח ממנו יכול ליתן לו איזה שירצה ויכול לדחות אצל המוכר אבל הכא דמכר את הבינונית לאחר למי שכתב בשטר בכ"ה בניסן ולגבי הלוקח האחר אין לו שום זכות מה מכר לדחות את הבע"ח אצלו דגם המוכר לא היה לו זכות כזה נגד הבע"ח שיגבה מהלוקח ולא אצלו דרק מה שבידו יוכל ליתן איזה שדה שירצה אבל לא ממה שמכר ואינו בידו וכיון דהמוכר בעצמו אין לו זכות לדחותו אצל הלוקח האחרון מהי"ת יהיה להלוקח ראשון זכות כזה ורק משום הנחתי לך מקום יוכל לדחותו אבל לא משום מה מכר וכ"ז ברור להמעיין ודברי הרשב"א נכונים: