בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אבן העזר · סימן צח
תרוץ לקושית הגרע"א בדו"ח על רש"י ותוס' בכתובות דל"א ותרוץ נכון על קושית הריטב"א.
כתובות ד' ל"א ע"ב דפריך הגמ' היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדריה וכו' וכתב ע"ז בדו"ח וז"ל פירוש ומהאי שעתא כבר נתחייב בממון ואף דהראשון נטלו ותחבו לתוך פיו ונעשה עליו גזלן ונתחייב מ"מ הא יכול לתבוע גם מהשני כדאמרינן בב"ק גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומזה תמה על רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו מהאי שעתא איהו דקא מזיק לי' וראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום וכתב ע"ז הגאון הנ"ל ואינו מבין דהא ודאי גם הראשון נעשה עליו גזלן ונתחייב וכן תמה שם ג"כ על התוס' בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי וכו' שכתבו דאע"ג דאמרינן בב"ק גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מ"ג ורמ"ג היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גזלי אבל הכא בשעה שזה נהנה כבר אבד מן העולם עכ"ל התוספות ותמה ע"ז הגאון וגם זה תמוה בעיני דמה להם להקשות מב"ק והא זה ממקומו מוכרע מדקאמר אי דמצי לאהדורי והו"ל למינקט ואע"ג דבמצי לאהדורי חייב היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם כו' עכ"ל:
ולענ"ד נראה ליישב קושיתו על רש"י וממילא יתיישב ג"כ קושיתו על התוס' הנ"ל דהא זה פשוט אם אחד לקח חפץ של חבירו ע"מ שלא לגזול לעצמו רק ליתן למקום המשתמר שהבעלים יכולין לטלו משם בוודאי דלא נקרא גזלן על החפץ דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וכן אם נתן לאדם אחר שבודאי מחזיר החפץ לבעלים ג"כ לא מיקרי גזלן דהא האחר מחויב להחזיר לבעליו דלא גרע מאבידה והוא ג"כ במקום המשתמר דהא מחויב לשומרו מטעם שומר אבידה וכל אדם בחזקת כשרות ובודאי יחזיר לבעליו ונמצא דהראשון לא מיקרי גזלן על החפץ ורק באופן שהאדם אחר יודע דהחפץ אינו של הנותן ובודאי יחזיר לבעליו ולכן לא הוה הראשון גזלן אבל אם הוא סובר דהחפץ של הנותן וכיון שהוא נותן לו ברצונו לא יחזיר לבעלים הראשונים ומטעם זה יהא הראשון גזלן שהוציא מרשות הבעלים וזה פשוט והנה בש"מ ד' ל"ד ע"ב גבי כסבורים של אביהם הוא וטבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול הביא דברי הריטב"א שכתב והא דאמרינן לעיל גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה דאי מצי למיהדר ולא אהדרי' חייב התם מיירי שידע שאינו של חבירו שתחבו בפיו ובדין הוא דכי פרכינן לעיל אי מצי לאהדורי להדריה יכולנא לשנויי דמיירי שהיה סבור שהוא שלו אלא דניחא לן לתירוצי אפילו בדידע דלא דיליה היא ע"כ:
ולפי"ז כיון דע"כ מיירי הכא דהשני ידע שהתרומה אינו של הנותן א"כ ניחא שפיר דברי רש"י כאן שכתב דכיון דהשני מצי לאהדורי ולא אהדריה מהאי שעתא איהו מזיק לי' דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום כוונת רש"י דכיון דהראשון שתחב לתוך פיו הוא במקום דמצי לאהדורי א"כ בודאי יהדור ויחזור לבעלים דמוקמינן לי' בחזקת כשרות כיון שיודע מי הוא הבעלים וא"כ מיקרי פיו מקום המשתמר דהא מחויב לשמור מטעם שומר אבידה ולפי זה הראשון שנטל ונתן לתוך פיו של זה לאו גזלן מיקרי דהא הניח במקום המשתמר ומעיקרא ג"כ היתה כונתו ליקח ולהניח במקום המשתמר דלא חשיב גזלן מטעם זה וא"כ שפיר כתב רש"י דראשון לאו מידי עביד דאין זה גזלן ומיושב קושית הגאון הגרע"א על רש"י דאמאי לא הוה הראשון גזלן במה שתחב לתוך פיו דאין זה גזלן כיון דהשני מצי לאהדורי וכמו שכתבתי ולפ"ז לא מוכח מכאן כלל דגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרמ"ג ורמ"ג משום דהראשון לא נעשה עליו גזלן וא"כ ממילא מיושב נמי תמיהת הגאון הנ"ל על התוס' דמה הוכרחו להביא מב"ק דגזל ולא נתיאשו הבעל' וכו' רמ"ג ורמ"ג דהא מוכח מכאן גופא דיכול לגבות מהשני מדקאמר אי דמצי לאהדורי ולפי מה שכתבתי לא מוכרח מכאן כלל דיכול לגבות מהשני דכיון דהשני מצי לאהדורה לא הוה הראשון גזלן אבל אם תחבו היכא דלא מצי לאהדורי א"כ הוה הראשון גזלן ואמאי גובה מהשני ולזה הביאו התוס' מב"ק דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' דרמ"ג ורמ"ג ולכן שפיר גובה מהשני ומוכרחים התוס' להקשות דוקא מב"ק אבל מכאן לא מוכח מידי ומיושבים דברי התוס' על נכון
ומדברי הריטב"א הנ"ל יש לתמוה על הגאון ר' עקיבא שמקשה כאן על מה דפריך הגמ' ה"נ בעידנא דאגביה קניא וכו' וז"ל קשה לי דהא משכחת שכהן אחד הפקיד תרומה בידי אביו והיורש לא ידע מהפיקדון והי' הכל בחזקת אביו דבזה לאו חייב מטעם שומר ומזיק רק מה שנהנה כדאיתא לקמן היתה פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם וכו' טבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול והיינו מה שנהנה ושפיר פטור משום קילב"מ ע"כ והוא פלא שלא ראה שהש"מ מקשה כן בסוגיא דשם דף ל"ד ע"ב בשם הריטב"א על מה דפריך הגמ' אי דמצי לאהדורי ניהדריה ותירץ דניחא ליה לתרוצי אפי' בדידע שאינו שלו ועפ"י דבריו מיושב כל הסוגיא כאן דלא ניחא ליה לאוקמי ביורש דלא ידע ולכן מהדר הגמ' לתרץ אפי' באופן דידע שאינו שלו ומחויב מטעם מזיק ואפ"ה אתי שפיר:
אמנם לולי דבריהם הקדושים הייתי אומר דקושיא זו לא קשה כלל דגם ביורש אמרינן שפיר משעת הגבהה הוא דקני מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה לפי מה שנראה לענ"ד לומר דהא דתניא כסבורים של אביהם היא וטבחוהו ואכלוה משלמין דמי בשר בזול אין הכונה שחייב דוקא על שעת האכילה לחוד וחייב רק על ההנאה ולא מטעם מזיק אלא דנראה לומר דחיוב דמי בשר בזול אינו רק על שעת האכילה אלא שחייב ג"כ מטעם מזיק על שעת הטביחה לשלם דמי בשר בזול כיון ששחטו כדי לאכול וחייב אפילו אם לא אכלו אח"כ רצונו בזה דהאוכל עיקר הטעם שפטור מטעם מזיק על מה שטבח הוא משום דהוה אונס גדול דמזיק פטור באונס כזה משום דאילו הוה ידעו שאינו שלהם וצריכין לשלם לא טבחוה ורק משום שהיו סבורים של אביהם היא לכן טבחוה אבל לא ע"מ לשלם ולכן פטורין מצד מזיק דהוי אונס גדול וזה לא שייך רק לענין לשלם דמי כולה אבל לשלם דמי בשר בזול כיון דאמדו החכמים דכל אדם יתרצה לאכול ע"מ לשלם בזול וכיון שכן אף אם היו יודעין לכתחילה שצריכין לשלם דמי בשר בזול ג"כ היו שוחטין ע"מ לאכול ולשלם וא"כ לא נוכל לומר דגם זה הוא אונס ליפטר מלשלם אפי' דמי בשר בזול דהא מחמת התשלומין של דמי בשר בזול לא ימנע מלשחוט ולאכול וא"כ וכי בשביל שלא ידע יפטר מלשלם אין זה סברא כלל דהא בלתי ידיעתו לא הוי טענה לפטור רק משום דאילו הוי ידע לא היה טובח בהמתו של חבירו ע"מ לשלם אבל לגבי בשר בזול כיון דאם הי' יודע הי' ג"כ טובח ע"מ לשלם גם בלא ידיעתו מחויב דמי בשר בזול מטעם מזיק בשוגג וזה פשוט וא"כ אם טבחוהו היורשים לאכול אפי' אם אח"כ לא אכלו מ"מ חייב על שעת הטביחה לשלם דמי בשר בזול דע"ז אין זה אונס לגבי היורשין ולפ"ז הא דתניא טבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול אין החיוב דוקא על ההנאה לשלם מה שנהנה אלא החיוב ג"כ על הטביחה מטעם מזיק ומצינו ג"כ חיוב דמי בשר בזול אפי' בלא הנאה רק מטעם חיוב שומרין כמבואר בב"מ מ"ב שם גבי בקרא דיתמי שמת השור דמחייב הבקרא לשלם דמי בשר בזול משום שהיו יכולין לשוחטו ולמכור בשר בזול כמו"כ ה"נ חייבין היתומין לשלם עבור הטביחה דמי בשר בזול כיון שזה היה שוה להם למכור הבשר וא"כ טבחוהו להפסיד דמי בשר בזול ולכן צריכין לשלם מטעם מזיק על הטביחה ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א שהקשה דלוקמי שהיורשים לא ידעו שהתרומה הוא פיקדון ולכן אכלוהו ואינן חייבין רק על הנאת מעיו דזה אינו דגם ביורשים חייבים על שעת לעיסה מטעם מזיק לשלם דמי בשר בזול דלענין דמי בשר בזול לאו אונס הוא דאם לא היו רוצין להפסיד אפילו דמי בשר בזול לא היו אוכלין אפילו את שלהם וכיון שכן חיוב ממון קדים דחיוב מיתה בא רק על הנאת מעיו וחיוב ממון בא על שעת לעיסה ולכן א"א לאוקמי ביורש ומיושב שפיר ג"כ קושית הש"מ דלוקמי כגון שהאוכל הי' סבור שהוא של התוחב לתוך פיו דפטור מטעם מזיק רק מה שנהנה ומאי פריך הגמ' אי דמצי לאהדורי ניהדרי ולפי מ"ש לא קשה דהא הכא נמי חייב מה שלא אהדריה לשלם דמי בשר בזול מטעם מזיק דע"ז לא הוה אונס וא"כ החיוב ממון קדים וא"א לפוטרו משום קילב"מ ושפיר פריך הגמרא: