בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל · מסכת שבועות
דף ל ע"א מתני' וא"ח על שגגתה כ' רש"י וז"ל כסבורין שא"י לו עדות אבל הר"מ כ' בפי' המשנה וז"ל אבל כשם כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה או לא וק' דאמרינן במנות ד"ט דאומר מותר קרוב למזיד ופ' הר"מ בפ"ה מה' רוצח ה"ד וא"כ איך כ' כאן דמקרי אנוס דבגמ' מדמה לה להא דרבינא ור"א ושו"ר להרמב"ן שכ' וז"ל ואע"פ שבכל התורה כולה אומר מותר שוגג מקרי הא שאני כיון שבדבור הוה עובר ובשעה שאיסור חל עליו הוא אומר מותר אנוס הוא כדרב כהנא ע"ש ואפשר שכן דעת רבי':
גמ' מנה"מ דת"ר וכו' הנה הר"מ בפ"ט מה' עדות כ' וז"ל נשים פסולות לעדות מה"ח שנאמר ע"פ שנים עדים לשון זכר ולא נקבה ותמה מרן זל וז"ל ואיני יודע למה תניח רבי' מלכתוב ראיה זו והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה עכ"ל ולע"ד לתרץ ע"פי מ"ש הריטב"א דהק' הא כתיב כי ירובון אנשים וכי ינצו אנשים ונשים בכלל ותי' דש"ה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ע"ש וא"כ איכא למי' זה דעת רבי' דוקא במיתות ודינין ועונשין דהשוה הכתוב אשה לאיש אמרי' התורה כולה בלשון זכר נאמרה ולא מעטי' נשים אבל בעדות איכא למי' שפיר דמעטי' נשים מלשון זכר ולכך כ' מלשון זכר (א"ה עיין להתוס' בערכין ד"ב ע"ב ד"ה לרבות האשה וכו' שכ' כמ"ש הריטב"א) ובהכי ניחא מה שלכאורה ק' דאמרי' בקדושין דל"ו ע"א הסמיכות והתנופות וכו' נוהגים באנשים ולא בנשים וכו' ופי' הר"מ בפי' המשנה וז"ל ר"ל אלו בלשון זכר אמר וסמך ידו וכו' ע"ש והשתא ק' הא כל התורה בלשון זכר ועפי"ה ניחא דשאני התם דהנך לאו בכלל דינין ועונשין א"נ מעטי' ליה שפיר מלשון זכר אלא שעדיין ק"ל על רבי' כמו שהק' הכ"מ הכא דאמאי לא מייתי דרשא דגמ' שם דנפ"ל מדכתב בני אהרן ולא בנות אהרן בני ישראל ולא בנות ישראל ע"ש וצ"ע:
תוס' ד"ה מנה"מ תימא וכו' ת"ל וכו' מאשה עכ"ל וצ"ע דמאי ק"ל הא איכא למי' שפיר דאצט' קרא דהו"א אתא אחיו ומפיק מג"ש ולכך אצט' קרא והתוס' שם לא הק' אלא להך שנוייא קמא דמשני הגמ' דילפי' מק"ו הקשו וז"ל דהיכי תיסק אדעתין דכשר והא גמרי לה לה וא"ת דאתא אחיו ומפיק מג"ש גם מק"ו דקאמר נפיק ע"ש אבל בהך שנוייא דמשני מלא יומתו איכא למימר שפיר דאצטריך קרא כדכתי' דהו"א אחיו מפיק מג"ש:
ע"ב תוס' ד"ה אבל וכו' וי"ל דהתם גנאי גדול. וכו' וה"ה ה"מ לשנויי שב ואל תעשה וכו' או שמא וכו' עכ"ל וק' מאי האי דקאמר הו"מ לשנויי וכו' הא לפי מה שחלקו בין גנאי גדול לקטן א"כ מש"ה לא משני הש"ס שב ואל תעשה משום דבגנאי קטן לא שרינן אפי' בשב וא"ת ותו ק' דאמאי איכא בין אי אמרי' דהו"מ לשנויי הכי ובין אי אמרינן דלא אסיק אדעתיה ותו ק' דמה קשור הוא בדבריהם הלא בגמ' דהתם הו"ל לאקשויי הכי ונראה דהתוס' ס"ל לפי מה שחלקו בין גנאי גדול לגנאי קטן א"כ דוחק הוא לומר דהמק' דהתם דפריך מהך דוהתעלמת ס"ל דליכא חלוק בין איסור לממונא כלל והמתרץ ס"ל דמקלינן בממונא מאיסורא בשתי קולות דאלו באיסור לא שרינן אפילו. בגנאי גדול ובממונא שרינן ואפי' בגנאי קטן אלא ס"ל השתא דהמקשה נמי ס"ד דיש חילוק בין אי' לממונא אלא דאפ"ה מקשי דהו"ל למשרי בהך דאיסורא כיון דהוא גנאי גדול והוא עדיף מגנאי קטן בממונא ומ"מ יש חילוק בין אי' לממונא דבממונא שרינן אפי' בגנאי קטן ותירץ דשפיר מקלינן ואפי' בשתי קולות משום דשאני ממונא דאתייהיב למחילה אבל המקשה לא ס"ד אלא דמקלינן בממונא משום אין חכמה לנגד ה' ולכך מקשו שפיר דהו"מ לשנויי דלעולם כס' המקשה דלא מחלקינן בין אי' לממונא אלא בחד גוונא והא דשרינן אפי' בגנאי קטן בממונא ובאיסורא אסרינן אפי' בגנאי גדול משום דבהך דממונא שב וא"ת אבל בהך דאיסורא קום עשה וא"כ לא מחלקינן בנייהו לא חד גוונא אבל בגמ' דהתם לא מקשו בלא פי' משום דמאי נ"מ אי משני משום ממונא או משום שב וא"ת כיון דבתרווייהו טעה המק' ואדרבא תלמודא אצט' לאשמועינן הך דינא דיש חילוק בין אי' לממונא דלא ס"ד המק' וכ' ה"ה דהו"מ וכו' אלא דשפיר משני ר"ל כיון דהאמת כן דמחלקינן בינייהו בתרי גווני וכ' עוד או שמא לא אסיק אדעתיה ר"ל אבל אי אסיק אדעתיה הוה משני הכי דליכא בינייהו אלא חד חלוקא והא דשני הכי משום דלא אסיק אדעתיה כנ"ל: