בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל
מסכת ברכות
דף י"ג ע"ב גמ' אימס סיפא ובאמ' שואל וכו' הקש' מהרש"א ז"ל דאימ' בסיפא נמי משיב שלום לכל אדם ובהא פליג עליה דר"י ע"ש וי"ל דמש' ליה דפליגי בתרווייהו דאי בפרקים ר"מ ור"י שווין אמאי אצט' ר"י לחזור ולומר ובפרק שואל מפני הכבוד וכו' דהא ר"מ נמי ס"ל הכי ולא הו"ל לו' אלא ובאמ' שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד דפליג עליה דר"מ:
דף ט"ו ע"ב רש"י ד"ה דקטן לכתחלה וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א דאימא שביק סברת המקשה דלעיל דקטן אפי' דיעבד נמי וכדקאמר מה שוטה ע"ש וי"ל דבשלמא למא לעיל דס"ל דחרש אפי' בדיעבד א"כ אמרי' דומיא דשוטה וקטן וקטן אפי' דיעבד לא משא"כ דהשתא דבעי לאוקמי מתני' כר"י וחרש דיעבד שפיר דמי א"כ אין סבר' לו' דקטן גרוע מחרש דאפי' בדיע' לא אלא אמרי' דומיא דחרש ובריע' ש"ד:
מסכת שבת
דף ב' רש"י ד"ה שניהם פטורים וכו' אבל אסו' לעשות שמא וכו' עכ"ל וק"ל דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת ואפשר לו' דוקא דבר מאכל אבל איסור מלאכות הוי מדרבנן וכ"נ מדברי הר"מ ז"ל בה' שבת פי"ג הל' ה' עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור וכן בדין י"ב וז"ל וכן העוקר חפץ וכו' ה"ז פטור שהרי וכו' ופ"א מה' אלו כתב כ"מ שנא' פטור אבל אסי' מד"ס ע"ש הרי מבואר דס"ל מדרבנן אבל הרא"ש ז"ל בקדושין דל"ה ע"ב גבי בלא יקרחו דכ' דב' שערות חייב ושער א' איכא איסור משמע דאסור מדאורייתא ועיין להק"ה גבי מאי דקאמר הירוש' קרחה אפי' כ"ש שב' כן ע"ש ושו"ר לה' קהלת יעקב באות החי'ת דט"ל שהביא ג"כ מחלוקת בזה יע"ש ועיין לרש"י לקמן דע"ד ע"א ד"ה וכי מותר לאפות וכו' שנראה מדבריו דא"מ נמי ח"ש אסור מה"ת כדעת הרא"ש ז"ל וראיתי לה' לחם שמים שכתב דרש"י אליבא דמ"ד דח"ש אינו אלא מד"ס אמר כן ע"ש ותי' זה לא מעלה ארוכה לדעת רבי' שפ' בעלמא כר' דח"ש אסו' מה"ת וע"כ לו' לדעת רבי' דס"ל דוקא דבר מאכל אבל א"מ הוי מדרבנן כמ"ש ולענ"ד יש לי להביא ראיה לדעת רש"י ודעימיה דאיסו' ח"ש אפי' בא"מ מההיא דאמרי' בירוש' ריש מכילתין וז"ל אמר ר' ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאו פטור מה בינא לבין קדמייתא ופי' הק"ה ז"ל שם כלו' מאי בינייהו והשתא מאי קוש' דילמא ר' ינאי ס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת הילכך אכל ח"ז דמעי' עבר איסור דאורייתא כשחזר ובלע חייב משא"כ במלאכת שבת דמעיקרא כשהכניס חצי גרגרות דמדאורייתא מותר כשחזר והוציאו פטור אלא ע"כ לומר ל"ש ומש"ה מקשי שפיר:
תוס' ד"ה יציאות וכו' ואח"כ במה בהמה ובמה אשה וכו' עכ"ל הקש' מהרש"א דאמאי ניחא להם בהכי דבמה בהמה ובמה אשה היה לו לשנות בתר כ"ג כדקש' להו ביציאות השבת דקתני הכא ע"ש וי"ל דהתוס' ל"ק להם הכא אלא משום דהו"ל שלא כסדר והו"ל להתחיל בסדר בדבריהם דמיירי מבעוד יום ואילך דאל"כ אמאי אצטריכו להכי אבל במה בהמה וכו' אע"ג דמירי בהוצאה מ"מ תני לה גבי במה טומנין שהן דברים נוהגים עם החשכה ואח"כ במה אשה ובמה בהמה דאיירי ביום שבת עצמו:
בא"ד אע"ג דל"ש מלבן וכו' עיין למהרש"א דכ' דשריון דיו משום שביתת כלים ואע"ג דהתוס' לקמן דף ח"י ד"ה ולימא מר וכו' הוכיחו דרבא ס"ל דטעמא דב"ש משום גזירה ע"ש מ"מ לא רצו התוס' להקשות מזה כיון דפלוגתא היא ולכך מקשו בפשיטות:
בא"ד ולא המבעי' משום במה טומנין וכו' עכ"ל וק' דהו"ל למנקט בדבריהם מאין צולין בשר דנקטו מעיקרא בלשו' דהיא מטעם גזירה שמא יחתה בגחלים למהר בשולם עיין להתוס' לקמן ד"ה גזירה דף הנז' וכן לא יקרא לאור הנר דגזירה שמא יטה דהוי מבעיר ואפשר לו' דס"ל דמכל הני לא מצי להקשו' דכיון דאין צולין משום גזירה שמא יחתה וכן אין שורין וכן לא יקרא בכל הני אמרי' אגב דלא יצא החייט נקטינהו לומר דכשם שגזרו בלא יצא החייט כך גזרו בהן כמ"ש הריטב"א ז"ל לתרץ אין שורין ולא יקרא לאור הנר ע"ש משא"כ אין נותנין כלים לכבוס הוק' להם שפיר דהתם לאו מטעם גזירה אלא משום דמיחלף בשלוחו כמ"ש התוס' דף הנז' ע"ב בד"ה ולב"ש ע"ש והא דהוק' להם מבמה טומנין ואע"ג דהתם משום גזירה שמא יחתה בגחלים היינו משום דהתם ל"ש לו' אגב לא יצא החייט נקט ליה משום דכבר פסקה בדינים אחרים בפ' א"מ:
תוס' ד"ה פשט בע"ה וכו' והמושיט חייב וכו' וכל אלו תולדה דהוצאה וכו' שאין אבות אלא מ' חסר א' וכו' עכ"ל וק"ל שהרי בירוש' על מתני' זו דדל ע"ב קאמר יתר עליהם הושטה ולמה לא תניתה עמהון כל מלאכ' בא' וזו בשתים וכל מלאכ' יש להם תולדה וזו אין לה תולדה ואיך נעלם מהם דברי הירוש' ולעד"ן דמעולם לא נעלם מהם אלא דס"ל דע"כ הש"ס דידן לא ס"ל הכי מדקאמר הש"ס מניינא דסיפא לאפוקי מר"א דמחייב תולדה במקום אב והתוס' שם הקשו מרישא שמעי' דתנן העושה וכו' ע"ש ואם איתא דמושיט חשיב אב א"כ לימא מניינא לאפוקי מושיט ר"ל דלא איירי בו דלא קתני אלא אבות דיש בהם תולדה משא"כ במושיט לית ביה תולדה וכה"ג קאמר הש"ס בקמא ד"ה ע"א גבי אלא מניינא דרב חייא למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וע"כ לו' דלא איירי בו כמ"ש התוס' שם ע"ש אלא משמע בהדיא משום דס"ל דמושיט הוי תולדה אבל הירוש' ס"ל אב ומש"ה לא הוק' אלא על מניינא דרישא ותירץ שאם עשאם כולם וכו' אבל על מניינא דסיפא לא הוק' משום דילמא למעוטי מושיט ור"ל דלא איירי בו כמ"ש ואין צריכין לו' למ"ש הק"ה שכתב שם לריב"ל למעוטי מעביר הד' בר"ה ע"ש אלא למעוטי נמי הושטה ר"ל דלא איירי בו ועיין לה' הנו' דמשמע מדבריו דהירוש' נמי לא הוק' על מניינא דרישא ודבריו תמוהים דאיך נעלם ממנו דברי הירוש' דהק' נמי על מניינא דרישא ע"ש:
בא"ד וי"ל דאצט' סברא להכנסה דבע"ה דלא הוה במשכן דהם העלו וכו' דעני וכו' עכ"ל ולפ"ז ניחא מה שהק' מהר"ם לקמן דצ"ו ע"ב ד"ה ולר"א לפי הגי' שהביאו התוס' הך דהוה במשכן חשי' לה וקרי לה אב ולפ"ז התולדה לא היו במשכן והק' הא הכנסה קרי ליה תולרה אע"ג דחוק במשכן ע"ש והשתא ניחא דלא קאמ' דהכנסה דהוי תולדה אלא בהכנסה דבע"ה דלא הוה במשכן דהם העלו הקרשים איירי בעני וגם נדחה מה שתי' מהרש"א ז"ל בקמא ד"ב בהתוס' ד"ה ה"ג שהק' אמאי לא קאמרי התוס' או הוי במשכן או חשובה קרי אב ותי' דהם עלו הקרשים דהיינו הכנסה דהוי במשכן וקרי ליה תולדה ע"ש והשתא אין ראיה מהם העלו הקרשים דהתם בהכנסה דעני אבל בהכנסה דבע"ה דלא הוי במשכן בזה הוא דקאמר הש"ס דהוי תולדה ועוד י"ל עם מ"ש הרשב"א ז"ל ע"ב גבי אמר ר' אשי תנא להכנסה וכו' משם הרמב"ן דר' פפא לית ליה הכנסה תולדה אלא הכנסה כיציאה גמורה ושניהם אב א' ומלאכה א' ולפיכך מני לה התם וכו' ודאמרי' התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה היא לישנא דלא כר' פפא ע"ש וא"כ אפשר לו' דאותה הגי' אליבא דר' פפא דס"ל כיון דהוי במשכן הוי אב:
דף ג' תוס' ד"ה בר מהני חלת וכו' וע"ק לר"י וכו' דהא ברייתא וכו' בכובלת וכו' עכ"ל כ' הריטב"א מדשביק בההיא ברייתא צלוחית של פלייטון הילכך ההיא פטור אבל אסור וכו' ע"ש ואין נר' דילמא משום דר"מ התם בברייתא לא נקט צלוחית של פלייטון לכך ר"א נמי לא קאמ' אבל אה"נ דה"ה דשרי אפי' לכתחילה שהרי ר"מ ע"כ לו' דה"ה צלוחית כדקתני במתני' דר"מ ס"ל הכי ע"ש:
ד"ה מ"ט אלמא וכו' וכיון דהוי הנחה כשעוקרו וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א וי"ל דלא אמרינן הכי אלא לפי דמסיק דעקירת גופו הוי עקירה וממתני' משמע מינה הנחת חפץ ביד הוי הנחה ומש"ה חייב דהוי עוקר ממקום הנחה אבל ממתני' לא מצי למפשט דאע"ג דהנחת ידו הוי הנחה מ"מ עקירת גופו לא הוי כעקירת חפץ:
דף ד' ע"ב גמ' סבר ר"ע קלוטה כמי שהונחה הק' הרשב"א היכי משכחת לה הזורק ד' אמות בר"ה דחייב ותי' דברשות א' לא אמרי' קלוטה או הילכתא גמירי לה ע"ש ולכאורה אין נר' כן מדברי הירוש' ריש פ' הזורק דקא מק' על דעתיה דר"ע א"כ זרק מרה"י לר"ה ונזכר עד שהוא בר"ה יעשה כמי שהונחה ופי' הק"ה א"כ תיקשי מתני' לקמן הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו דפטור ע"ש והשתא לפי דבריו מאי מקשי ממתני' דילמא מתני' בד' אמות בר"ה דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה משום ברשות א' או גמירי לה אלא די"ל דע"כ הירוש' ס"ל כמ"ש הרשב"א דאל"כ תיקשי ד' אמות בר"ה היכי משכחת לה אליבא דר"ע והא דקא מקשי ממתני' משום דמשמע ליה דמתניתין סתמא קתני ואיירי אפי' מרשות לרשות או אפשר דהירוש' בתורת שאלה כדנקט שאל רבי יצחק ולא בתורת קושי' כפי' הק"ה דקא מקשי ממתני' ע"ש:
שם תוס' ד"ה זרק ונח ע"ג וכו' עיין מה שהק' מהרש"א ותי' דלר"י במקורה והק' הח"א דלפי סברת תלמודא דאייתי מרבי מזורק ולא ס"ד דרב ושמואל תקשי לר"י דילמא הנחה דלא בעי אבל עקירה בעי ע"ש ול"ק משום דילמא ס"ד במקורה ומתני נמי במקורה ולא ס"ד הא דקאמ' שמואל דלא מחייב בר"ה מקורה:
בא"ד ומיהו להש"ס בסמוך דפריך וכו' ולא סגי בכל שהוא עיין למהר"ם שכ' אינו מוכרח דילמא רבותא נקט לסיפא דפטור וכ' עליו הח"א א"כ עקר ממקומו אמאי פטור אלא ודאי אית ליה קלוטה לאו כמי שהונחה ע"ש וק"ל א"כ התוס' לעיל ד"ה אבל למטה מ"י וכו' שהק' מדקאמר ר"ז מני משמע דרבנן פליגי עליה אמאי לא הקשו בפשיטות הא תנא דברייתא ע"כ ס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה מדקתני עקר ממקומו פטור כדכ' ה' א"כ מני ועוד ק"ל דאיתא בירוש' הנז' דקאמר אף ר"ע דס"ל קלוטה לא מחייב אלא עד שתנוח ברה"י השנייה אבל כל זמן שלא נח לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה וא"כ שפיר קתני בברייתא דאם נעקר ממקומו פטור דלא אמרי' קלוטה אלא היכא דנח אבל הכא דלא נח אלא קפץ וקבלו א"כ הוי כמו דלא נח ולא אמרי' כמי שהינחה דמיא ועפי"ד הירוש' ניחא מה שהק' הרשב"א לקמן דצ"ז ע"ב וז"ל א"ל דהכא משמע דלכל"ע דר"י ס"ל קלוטה ואלו בעירובין פ' המוצא תפילין תנן היה קורא בראש הגג וכו' ר"י וכו' דאלמא אפי' תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו ע"ש ולפ"ז ניחא משום דאפי' לר"י דס"ל קלוטה דוקא עד שתנוח אבל התם עדיין לא ומש"ה בעי משהו כמו ס' ר"ע וניחא נמי מה שהקשו התוס' בעירובין דצ"ח ע"א ד"ה והא לא וכו' דכ' דהוה מצי לאוק' כרע"ק ע"ש והשתא ניחא משום דאפילו לר"ע בעי הנחה וגם ניחא מה שהק' הרשב"א לקמן דף הנז' דרבא דאמר דלעולם בעינן הנחה ע"ג משהו אפי' בזרק כמאן ס"ל וא"כ איך קאמ' בעירובין כתנאי דהא רבא לאו כחד ע"ש משום דאפי' למ"ד קלוטה בעי הנחה כס' הירוש' א"כ א"ש כר"ע וכר"י והרמב"ן תי' דר"י לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר הרשות ע"ש ועפי"ד ניחא מה שהק' מהרש"ל בחידושיו למס' גיטין דע"ט שהק' דילמא לא פטרי רבנן אלא באויר שאין סופו לנוח ע"ש וקוש' זו ג"כ תחול במאי דאמרינן בקמא ד"ע ע"ב דקאמר הש"ס דאי רבנן כיין דמטיא וכו' ומאי קושי' דילמא רבנן מודו באויר שסופו לנוח דקלוטה כמי שהונחה דמיא ולפי דברי הרמב"ן ניחא שהרי הכא אפי' באויר שסופו לנוח באויר הרשות ואפ"ה פליגי רבנן עליה דר"י דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה ומש"ה מקשי הש"ס שפיר וראיתי בירוש' דמס' עירובין על משנה זו דקא' לא גיר' במתני' ר"י אלא ד"מ ע"ש וא"כ ניחא מה שהק' הרשב"א שזכרנו:
דף ה' ע"א תוס' ר"ת לא מחייב וכו' ולא סבר רב ושמואל וכו' ולדידהו צריך לשנויי וכו' עכ"ל דאיתי למהרימ"ט שהק' דילמא ההיא דפ' הזורק מוק' רב ושמואל כר"ע קלוטה כמי שהונחה ע"ש ודבריו תמוהים שהרי שמואל גופיה קאמ' התם דבעי מחיצות עודפות ולר"ע אית ליה קלוטה כמי שהונחה אפי' בר"ה עיין בהתוס' שם ר"ה כמאן וא"כ נימא משמואל גופיה קא מקשו וראיתי להק"ה ריש פ' הזורק שביאר קו' זו וז"ל והא גם לשמואל א"ל דאף ר"ע בעינן או מחיצות או ר"ה מקורה והא דאמרי' המעבר בר"ה מקורה פטור ר"ה הוא דאמר הכי אבל שמואל אפשר ס"ל אפי' בר"ה מקורה ע"ש וא"כ אפשר זה כונת ה' ומ"מ י"ל עם מ"ש מהרש"א ז"ל בד"ה כמאן שהק' למאי דס"ד דאיסור שבת וקניין שוין אמאי לא מוקמ' כר"ע ולא בעינן מחיצות עודפות ותי' משום דהוה ס"ר לאוקמא כרבי דהילכתא כותיה אלא מ"מ פריך לא מתוקמא כרבנן דרבים נינהו ע"ש וא"כ ניחא דל"ש לו' דלשמואל מוק' כר"ע משום דאין הילכתא כותיה דהא מה"ט קאמר כרבי ומה שהק' עוד במ"ש התוס' דגמ' דהתם לא סבר הא דרב ושמואל הא רב ושמואל מדיוקא אית להו הכי ע"ש ל"ק משום דסוגיא דהתם דילמא מחיצות הוא דבעי אבל לא מקורה ולכך נקט רה"י ואדרבא הו"ל להקשות שמואל מנ"ל כדהקשה הק"ה ע"ש:
ע"ב תוס' ד"ה בשלמא לבן עזאי וכו' וריב"א מספ' ליה וכו' וכן קלוטה לר"ע וכו אפי' קלטה אחר או כלב וכו' עכ"ל נר' בהדיא דוקא הכא משום בתוך הד' לא אמרינן קלוטה הוא דמספקא ליה שמא בעי עד שתנוח ולא נשרפה אבל בעלמא פשיטא דר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה אפי' נשרפה או נטלה כלב ודבריו תמוהים הפך הירוש' שזכרנו לעיל דקאמר אף ר"ע לא מחייב אלא עד שתנוח ברה"י השנייה אבל אם לא נח כגון שנשרף או אכלו כלב מודה ר"ע דפטור ועיין למהר"י מט שכ' דריב"א מספ' ליה דאפשר דל"ל מהלך כעומד בשום מקום אלא היכא דהפסיק שיטו דחשיב כמונח ע"ש וא"נ דא"כ אפי' זורק או מושיט נמי ליפטר אלא ודאי אית ליה אפי' בעלמא לבד מהלך בד' אמות דהילכתא גמירי לה ושו"ר להתוס' ישנים שכ' כן ע"ש:
דף ו' ע"ב רש"י ד"ה וחייב על כל א' וכו' שאפילו עשה תולדותיהן עמהם וכו' עכ"ל עיין לה' ב"ש במס' כריתות ד"ב ע"ב גבי מניינא ל"ל מה שהק' ונעלם ממנו דברי רש"י הכא דלפירש"י הכא א"ש (א"ה נר' דכונת רש"י בא לתר' קושי' הת"י שהקשו מאי קמ"ל הא מתני' פ' כ"ג דקתני ידע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל א' וכו' לכך כ' השתא אש אשמועינן דהנך אבות ותו לא וכן ראיתי לה' מהרימ"ט שפי' כן ע"ש ולפ"ז קל"ט שהרי לקמן דע"ה ע"ב דקאמר מניינא דסיפא לאפוקי ר"א דמחייב על תולדה במקום אב הרי בהדיא דלא ידעינן ד"ז אלא מסיפא ולא מרישא וצ"ע):
דף ח' ע"א רש"י ד"ה שדי נופו ודברי רב חסדא דלא כר' וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ותלמודא דקאמר לימא כר' חסדא היינו לימא הלכה וכו' אבל קושטא הוא דפליגי ברב חסדא והק' עליו הח"א דא"כ כי מייתי לעיל רב יוסף הא מני רבי מאי דחיה ליה התם כאביי הא אפי' לאביי קושטא הוא דפליגי ברב חסדא ע"ש ול"ק דרב חסדא משום דס"ל דלא בעינן מקום הר' הוא דמוקי פלוגתא בהני וס"ל כרבי אבל בפלוגתייהו ליכא ראיה כדדחי אביי הילכך לעיל כשרצה למייתי ראיה מרבי דחי ליה שפיר דילמא כאביי ומ"ש מהרש"א דל"ב ס"ל כפי' התוספות לעיל ניחא מה שהק' לעיל ברש"י דס"ל טח בפניה לא בעי הר' ע"ש משום דלא פי' כן אלא לפי לישנא אחרינא דס"ל כמ"ש התוס' אבל לפי' לעיל דל"ש לאוקמא אלא בדבילה שמינה כמ"ש התוס' א"כ קושטא הוא דא דאפילו בדבילה שמינה בעינן הד' על הד' ועיין להח"א שהק' דלפירש"י דל"ק בעי ברה"י הד' על הד' א"כ אמאי לא מוקמה ברח"י ונופו נמי ברה"י ע"ש ול"ק דהרי ללישנא בתרא הא דלא נקט בר"ה ונופו בר"ה משום רבותא אפי' ב' רשויות אמרינן ש"נ כמ"ש מהרש"ל לעיל א"כ ה"ה הכא ס"ל לרש"י דרבותא היא אפי' בשתי רשויות:
תוס' ד"ה רחבה ששה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דה"ט דלא ניחא להם פירש"י ועוד משום דאשכ' מיהא שהיו מוציאין רשויות כגון ארון ומזבחות כמ"ש הת"י:
דף י"ג ע"ב תוס' והבא ראשו וכו' וא"ת ת"ל שהוא ט"י עכ"ל מקשים מדאמרינן מרינן בחולין כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מט"י וא"כ אצט' שפיר הך גזירה לטמויי משקין להיות תחילה וי"ל דמתני' לענין פסול תרומה מתניא כדקתני ואלו פוסלין את התרומה וחשיב בהדייהו הבא ראשו ורובו במים שאובין ולכך מקשו התוס' שפיר ת"ל משום ט"י אע"ג דאינו מטמא להיות משקין מ"מ פוסל התרומה והך מתני' לענין פיסול תרומה מתניא:
דף ט"ז ע"א תוס' ד"ה ה"ג וכו' והשתא א"ש ץ הא דאמרינן בפרק אלו מומין וכו' עכ"ל עיין להמש"ל בה' כלים פ"א שהק' לפי מאי ס"ד התוס' דנטמא אחריו נטמא תוכו א"כ איך אתי סוגיא דבכורות ע"ש ול"ק דאפשר לו' דה"ה נמי גביו לא נטמא אלא אגב דקאמר נטמא תוכו נטמא גביו קאמר נמי נטמא גביו לא נטמא תוכו וכן כ' התוס' ישנים:
דף י"ח גמ' ברחא פירש"י איל גדול ועיין לרש"י בקמא ד"כ ע"א שפי' עז ע"ש:
מסכת פסחים
דף י"ד ע"א מתני' רחס"ה אומ' מימיהן של כהנים וכו' כתב הע"י דמתני' לא אתיא אלא כר"ע בשלהי שקלים דאמר מקום טומאתו שם שריפתו דלב"ה דאמר שם הכל ישרף בחוץ לא משכחת שריפתן במקום א' כי אם שנטמאו בחוץ ובקדשי קדשים לא משכחת לה שהרי כבר נפסלו ביוצא וכו' וכתב עליו הצל"ח וז"ל וכל אלו הדברים דברי תימא דמ"ש בק"ק לא משכחת לה שהרי כבר נפסלו ביוצא מה בכך משום דאיתסלו לא משכחת לה שנטמאו ע"ש ולעד"ן שכונת הפנ"י משום דבגמ' ס"ל לרבי יוחנן דמתני' באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן ור"י גופיה לקמן דל"ד ע"א ס"ל הסיח דעת פיסול טומאה הוי וכיון דיצאו ודאי דהסיח דעתו מהן ומאי הוצרך ר"ח לו' שנטמאו בוולד טומאה והא כיון דיצאו כבר נטמאו כנ"ל בכונתו ולעיקר דברי הפנ"י שכתב דמתני' לא אתיא אלא כר"ע נ"ל דאתיא נמי כר"א וכב"ה ואליבא דר"י בירוש' דשקלים דאמר מתני' באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא וא"כ כי קאמר ר"א אב הטומאה בחוץ היינו שנטמאו בטומאה דאורייתא וב"ה נמי דאמרי הכל בחוץ היינו שנטמאו בטומאה דאורייתא אבל אב הטומאה דרבנן אה"נ דשורפין בפנים ומתני' נימא באב הטומאה דרבנן וא ואליבא דר"י גופיה דאמר אב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן ולאו דוקא דאורייתא כדכתבו התוס' לקמן דף ט"ו ע"א ד"ה באב הטומאה ע"ש:
כתב הר"מ במז"ל בפירוש המשנה ומה שנמשך ענין זה לכאן לפי שדברנו בשתי חלות וכו' וכתב ה' צל"ח בכונתו בסימן ב' דה"ט דמיאן רבינו בטעם רש"י משום דר"מ דקאמר מדבריו למדו לא אתי אלא אליבא דר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דלרבנן דאמרי שם השבתתו בכל דבר א"כ לא מצית למילף מדר"ח סה"כ דהתם שאני דאיכא הפסד עצים עכ"ל וראיתי להתוס' לעיל די"ב ע"ב ד"ה אימתי וז"ל ומפרש ר"ת דשלא בשעת ביערו היינו אחר שש וכו' אבל בשעת ביעורו היינו שש וכו' ע"ש וא"כ לס' ר"ח בשש השבתתו בכל דבר וא"כ ק' היכי יליף ר"מ מדר"ח סה"כ דבשעה ששית כדאיתא לקמן דט"ו ע"ב דמחלוקת בשש אבל בשבע ר"ח ישרף דהתם שאני דאיכא הפסד עצים אבל הכא דתרומה בשש דהשבתתו בכל דבר ואין צריך שריפה אה"נ דאין שורפין עם הטמאה וצ"ע:
תוס' ד"ה דאיכא משקין וכו' פי' רש"י לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אבל וז"ל ודקי"ל שיעור טומאה ברביעית ה"מ לטמא אחרים אבל טומאת עצמן בכ"ש עכ עכ"ל ולפ"ד ק' עליו קוש' התוס' בע"א ד"ל ע"ב ובחולין דפ"ז ע"ב מההיא דברכות דנוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וכן מההיא דכריתות די"ג האשה שנוטף חלב מדדיה ומההיא דטהרות מ"א הרוטב והחלב והגריסין וכו' ומההיא דגוש של זתים וכמו שהכריחו התוס' מכולהו דלטמויי אחרים בב"ש וי"ל דרש"י ס"ל כס' ר"ת הכא דמדרבנן מטמא בכ"ש ומדאורייתא בעינן רביעית והא דהוצרך רש"י לפלוג בין טומאת עצמן בין לטמויי אחרים משום דלקמן דאורייתא ואפ"ה אמרי בכ"ש לכך הוצרך רש"י לפלוגי בין טומאת עצמן לטמויי אחרים אבל ק' ממ"ש הוא בגופיה בע"א דל"א ע"א ד"ה ומטמא וז"ל ושיעורן לקבל טומאה ברביעית הלוג אלמא דס"ל דאפי' לטומאת עצמן בעינן רביעית הפך מ"ש כאן וצ"ע כעת:
בא"ד אבל מדרב' לא בעינן רביעית והא דאמרי' בע"א ומטמא טומאת משקין ברביעית צ"ל דס"ל לר"ת כס' התוס' שם ולא כפירש"י שנטמאו בשרץ ע"ש:
בא"ד השתא לא מסיק אדעתיה שאוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א והא דלא ק"ל בגמ' אמאי ניחא ליה למ"ד דתרומה נמי אינו עושה כיוצא בו משום דבגמ' לחודיה אימא דשפיר ס"ד דאוכל מטמא אוכל מדרבנן והא דניחא ליה בסיפא ולא ניחא ליה ברישא משום דרישא איירי בולד הטומאה דאורייתא וס"ד דלא מיקרי הוספה הא דחוזר שני דרבנן כיון דהוא ג' דאורייתא ולכך ק"ל אבל בסיפא ניחא ליה שפיר אע"ג דלא מטמא כי אם מדרב' כיון דמעי' היתה טהורה לגמרי אבל לס' ר"ת ק"ל שפיר כיון דלא מטמא אפילו מדרבנן א"נ זל דבגמ' לא ק"ל דהו"א דהמק' והמתרץ פליגי בפלוגתא דבר קפרא ור"י דהמק' פ"ד דמתני' באב הטומאה דאורייתא ור"מ מיירי בתרומה בשש ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סה"כ ושפיר ס"ד דאין אוכל מדאורייתא מדרב' מיהא מטמא ולכך ק"ל והא אין אמ"א דל"ל דאע"ג דאין אמ"א מדרבנן מיהא מטמא דא"כ היכי יליף ר"מ מר"ח סה"כ דע"כ לא שמעינן מדר"ח אלא טמא דאורייתא מותר להוסיף לו טומאה מדרב' אבל בתרומה דלית בה איסורא דאורייתא מנ"ל לטמאה בטומאה אפי' מדרב' אלא ע"כ דהוספת טומאה דר"ח מדאורייתא וא"כ יליף ר"מ שפיר כיון דשמעי' ליה לר"ח דטמא דאורייתא מותר להוסיף לו טומאה מדאורייתא מינה נשמע דתרומה דאסירא מדרב' מותר להוסיף לה טומאה דרבנן ולכך ניחא ליה בסיפא ולא ק"ל אלא מרישא והמתרץ ס"ל דמתני' בולד הטומאה דרבנן וא"כ יליף ר"מ שפיר כיון דשמעינן דטמא דרבנן מותר להוסיף לו טומאה דרבנן א"כ ה"ה דתרומה כיון דאסירא מדרבנן מותר להוסיף לה טומאה מדרבנן אבל לר"ת ק"ל למהרש"א שפיר וראשון נ"ל עיקר:
ובעיקר קוש' י"ל דמש"ה לא הק' הש"ס בתרומה משום דתרומה טמאה דקתני היינו תרומת משקין אבל בשר שנטמאה באב הטומאה דחיקא ליה לו' דאיכא משקין בהדי בשר משום דהו"ל למתני עם הבשר ומשקין כדקאמר הש"ס ולפמ"ש קוש' התוס' סמוך ונר' בד"ה עם הבשר שהק' וז"ל וא"ת אמאי לא פריך מאי אירייא באב הטומאה אפי' בראש' ושני נמי אינה אלא לר"ח אבל לר"י וריב"א ל"ק כלל משום דתלמודא ס"ד דלא מיקרי הוספה מה שמטמאין אותו מדרבנן ולכך משני דאיכא משקין ר"ל ומטמא מדאורייתא א"כ ודאי דלא מצי לאקשויי אפי' בראש' ושני נמי דאינו מטמא כי אם מדרבנן אבל לר"ת ק"ל להתוס' שפיר:
שם בד"ה מאי קמ"ל למ"ד אמ"א מדאורייתא לא פריך דלדידיה וכו' עכ"ל כ' הפנ"י דאף למ"ד אין אמ"א נמי פריך דר"ח סה"כ קאמר סתמא אפי' דאיכא משקין דמטמא מדאורייתא ובזה יישב קו' הירוש' דמק' דמאי קמ"ל ר"ח הא ב"ה אמר לקמן הפיגול והנותר והטמא נשרפין כא' וכ' בהכי ניחא דאי מב"ה הו"א דאין אמ"א ולכך נשרפין כא' וקמ"ל ר"ח דאיכא משקין דמטמא ליה מדאורייתא ואפ"ה נשרפין כא' ע"ש ודבריו צריכים אצלי תלמוד דאיך אפשר לו' דב"ה סברי אין אמ"א דא"כ מאי חסו כלל לשורפם יחד וב"ש נמי אמאי פליגי עלייהו דכי אמרי' אין אמ"א א"כ לא מוסיף ליה ולא מידי דמעיקרא נמי היה טמא מדרבנן כדתנן לקמן דק"ך ומייתי לה בגמ' לקמן דט"ו ע"ב הפיגול והנותר מטמאין את הידים ובשלמא לשי' רש"י בסוגיין דט"ו ע"א ד"ה מדברי ר"ח וכן בכולה סוגיא דס"ל דאפי' למ"ד אין אמ"א מ"מ מיקרי שפיר הוספה כששורפו עם טמא דאורייתא ניחא דמעיקרא היה עיקר טומאתו מדרבנן ועכשיו מטמא ליה כטמא דאורייתא אבל לשי' התוס' לקמן דף הנז' ד"ה באב הטומאה דלא ס"ל הך ס' דרש"י שכתבו וז"ל והא דנקט דאורייתא לא נ"מ מידי למ"ד אין אמ"א דמ"מ לא מטמא ליה אלא מדרבנן א"כ ק' איך אפשר לו' דב"ה ס"ל דאין אמ"א דא"כ מאי חסו כלל לשורפם יחד ונראה דאף אם נאמר דב"ה ס"ל אין אמ"א מ"מ משכחת לה תוספת טומאה מדרבנן אם הוא פחות מכזית דהא אמרי' לקמן דקכ"א חד תני כזית וחד תני כביצה אבל פחות מכזית כל"ע מודו דלא גזרו בו טומאה מדרבנן וא"כ נימא דפלוגתייהו מיירי בדלית ביה כזית דלית בהו טומאה מדרבנן וקמ"ל דאע"ג דמטמאין אותו מדרבנן אפ"ה שורפין אותו יחד ור"ח קמ"ל אע"ג דמטמאין אותו מדאורייתא והא דמייתי מינה סייעתא לקמן לר"י דס"ל דבשבע ד"ה שורפין כיון דאיסורו מדאורייתא כל"ע מודים י"ל משום דהתם אליבא דר"י ור"י גופיה ס"ל דח"ש אסור מדאורייתא וא"כ אף דליכא כזית אסור מדאורייתא אבל עדיין ק"ל דא"כ מאי משני ש"ה ראית להו טומאה מדרבנן והא בין למר ובין למר חצי זית לית ביה טומאה ודוחק לו' דמאן דאזיל בתר איסורו הא דבעי כזית היינו לר"ל דס"ל דח"ש מותר מן התורה אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה א"כ אפי' בחצי זית גזרו דכיון דאזלת בתר איסורו הרי ח"ש אסור מה"ת הא ודאי ליתא דבתר איסורו היינו לאו (א"ה ועוד בלא"ה בא"ה אפי' ר"ל מודה דח"ש אסור מדאורייתא כמ"ש ה' קהלת יעקב באות החית משם הירוש' עש"ב) ולקמ"ד דעיקר קוש' הירוש' ליתא אלא למאן דמוקי בולד טומאה דאורייתא ע"ש ולכך צריכין לדחוק כל הנך דוחקים אבל הכא אליבא דמאן דמוקי לה בולד טומאה דרבנן ודאי דליכא קושיא כלל ושפיר מיירי בטמא דרבנן ואסור בלאו מן התורה מ"מ קמ"ל ר"ח בולד טומאה דרבנן מטמאינן ליה מדאורייתא ולכך מסייע מינה שפיר ואית להו טומאה:
דף ב' ע"א גמ' לימא מתני' דלא כר"י הא דלא קאמר מתני' דלא כר"ש לפמ"ש התוס' לקמן דכ"ח ע"ב ד"ה ר"ש וכו' דר"ש ס"ל א"א אעפ"י שאינו אסור בהנאה ע"ש משום דלא נחית הש"ס אלא לו' כר"מ כמ"ש התוס' לכך קאמר לימא מתני' דלא כר"י דפליג על ר"מ אלא כר"מ ומסיק דכר"מ נמי לא אתי:
רש"י ד"ה כ"ש וכו' לירוקא אצט' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וראיתי להפנ"י שכ' דאפי' דהגמ' עביד צריכותא מ"מ מילתא דפשיטא היא דאל"ה מאי קאמר מתני' דלא כר"י הא אפי' לר"י לא שרי למוכרו לנכרי ואה"נ דאסור להאכיל לבהמה וחיה משום דמשיירי וא"ש מתני' כר"י ע"ש ולעד"ן דאי משום הא לא ארייא דהש"ס סמיך על סיפא דמתני' דקתני כ"ש שאוכל וכו' ומוכר לנכרי משמע הא שעה שאינו אוכל אינו מוכר לנכרי:
תוס' ד"ה ואי וכו' הק' הרשב"א וכו' עכ"ל הק' הפנ"י ואי ק"ל מהא דקתני אם נטלה בפנינו צריך בדיקה דס"ה דאיכא ספיקי טובא דילמא ל"מ ואת"ל משיירא דילמא מצנעא שפיר שלא יבא לידי בל יראה ע"ש וק"ל א"כ מאי קאמר לעיל ד"ט אלא אמר רבא וכו' אבל הכא וכו' הוי ספק וודאי וכו' ומאי הא נמי איכא ספיקי טובא ס' אכלתיה או לא ואת"ל לא אכלתיה דילמא מצנעא ליה שפיר שלא יבא לידי בל יראה:
תוס' ד"ה עבר זמנו וכו' ונר' וכו' דלריה"ג א"צ לשורפו וכו' עכ"ל הק' הפנ"י הא כ' התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב דלר"ש משש ומעלה מותר בהנאה ואפ"ה קאמר דשורפין בתחלת ו' דגזור שמא יאכלו מו' ע"ש ועיין לה' קרבן נתנאל מה שתמה על מהרש"א שדבריו סותרים התוס' שזכרנו ע"ש ולעד"ן דל"ק דלא כ' התוס' דגזרינן היינו דוקא כשהסיקו מעט מעט עד הלילה אבל אם בבת א' אפי' לאחר שש מותר דלא חיישי' שמא יאכלנו וגם ירצנו לפני כלבו או ימכרנו מותר לר"ש אפי' לאחר שש דלא גזרינן שמא יאכלנו וכ"כ הכ"מ ז"ל פ"א מה' חמץ ומצה ה' כ' ע"ש:
ד"ה כ"מ וכו' ואומר ר"י וכו' אבל וכו' עכ"ל עיין להצל"ח מה שהוכיח דכוונתם מה שנא' בלשון אזהרה מלא תאכלו ע"ש וכן מבואר בש"מ בקמא ע"ש ודלא כמ"ש הפר"ח בה' עכו"ם פ"ז ה' ב' ע"ש אבל הריטב"א בחי' לקדושין דנ"ו לא ס"ל הכי ע"ש:
דף כ"ב ע"א גמ' ור"מ אותו וכו' ואי איתא וכו' עיין להשע"ה בהל' שחיטה דקמ"ז שהק' דבקידושין יליף ר"מ מ"מ וכו' וא"כ מאי אצט' ר"מ אותו ת"ל מ"מ ע"ש ול"ק דאותו אצט' לעבור עליו בעשה ובירוש' דמס' ע"א פ"ה הלכה י"ב איתא גי' אחרת אמר ר"י משום רבי ישמעאל ולא ץ משום ר"מ ע"ש:
שם ואידך חשב"ע וכו' הק' השע"ה בה' עכו"ם ד"ח ע"ד לדעת רש"י והר"ן דפי' דהטעם דס' נזיר חמיר מודאו משום דלא מצי לגלח דמייתי ח"ב הא התם אליבא דר"י ור"י ס"ל הכא דח"ב מדרבנן וכל תקוני גברא לא גזור רבנן ע"ש ול"ק דרש"י שם אזיל לשיטתיה הכא שכ' דה"ד בהנאה אבל באכילה מדאורייתא ולשי' התוס' הכא דס"ל לגמרי לאו דאורייתא אפי' לאכילה מפרשי הטעם כמו שכ' הרשב"א שם משום דהקפת כל הראש שמה הקפה ע"ש ושו"ר להתוס' שם ד"ה דאלו גבי נזיר וכו' שכ"כ יע"ש:
דף כ"ג ע"ב גמ' ור"ש דאסר א"ל מה לחלב וכו' הק' השע"ה בהל' מ"א דף קל"ז ע"ב וז"ל הרי ג"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף עיין שם מה שנדחק לתרץ ונעלמו ממנו התוס' בחולין דקט"ו ד"ה כלאי הכרם וכו' דכ' דלא חשיב הותר מכללו אלא דוקא בחלב דכתיב ביה כל חלב אבל כ"מ דלא כתיב כל לא חשיב הותר מכללן ע"ש (א"ה עיין לה' למודי ה' ד"ט ע"ג שתי' כן ומה שהק' ע"ד התוס' דחולין ע"ש נעלם ממנו מ"ש ה' יד מלאכי אות קע"ח מה שפי' בדבריהם עש"ב):
דף כ"ד ע"ב גמ' א"ד וכו' אלא כדרך הנאתן וכו' כתב הפנ"י וז"ל אבל בדרך הנאתן לוקה כמ"ש התוס' בכ"ד ויש לדקדק על שי' דהיא גופא תיקשי איך אפשר דר"א לוקין על הנאה גרידא והא ר"א גופיה מסיק לעיל דא"ה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דר"י דקי"ל כותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה וא"כ לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי"ל דאין לוקין עליו ע"ש ול"ק דאשתמיטיה הירוש' דקאמר התם וז"ל ר"א בשם ר"י כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אין את תופס א"ה כאיסור אכילה לא יאכל את תופס א"ה כאיסור אכילה ע"ש הרי בהדיא דקאמר ר"א דר"י ס"ל כחזקיה וחזקיה אמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל וא"כ מש"ה קאמר ר"י דוקא שלכ"ד הנאתן אבל כדרך הנאתן לקי שפיר מקרא דלא יאכל:
דף כ"ה ע"א גמ' ואם איתא וכו' כ' הפנ"י הוה מצי למפרך ערלה וחמץ יוכיחו וחזר הדין ע"ש ולאחר המחילה לא דק דהא אמרי' בחולין דקט"ו ע"א חדא מתלת אי הדר דינא ואתי במה הצד פרכינן כל דהו וא"כ פרכינן מה לכולהו שכן גדולי קרקע:
שם זאת אומרת כלאי הכרם וכו' עיין מה שהק' מהרש"ל ומה שתמה עליו מהרש"א ואפשר לתרץ דכונת מהרש"ל לפי מ"ש התוס' בחולין דקי"ו ד"ה חדא וכו' לחד תי' דהוה מצי למימר בשר תקרובת ע"א יוכיח יע"ש הרי דכ' לא מצי למימר שכן ג"ק משום דסמיך התקרובת ע"א ולפ"ז הק' מהרש"ל שפיר א"כ הו"ל לו' מעיקרא כלאי הכרם יוכיח שהי"ל שעת הכושר וכו' ולא מצי לפרוך שכן ג"ק משום תקרובת ע"א יוכיח ול"צ לחמץ כלל כנ"ל:
תוס' ד"ה מה לכלאי הכרם וכו' ואומר ר"י דליכא וכו' וחמץ וכו' יוכיח וכו' עכ"ל וקשה דא"ל מה לחמץ שכן יש היתר לאיסורו אחר הפסח דהא ע"כ איסי ן' יהודה ס"ל כר"ש דאחר הפסח מותר דאל"כ נילף מחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא כרת אלא ע"כ ס"ל כר"ש דליכא א"ה אלא בתוך זמנו דאיכא כרת כמ"ש הצל"ח ע"ש ולא הו"ל לומר אלא שור הנסקל דוקא הוא יוכיח:
דף כ"ו ע"א גמ' א"ד עיין מה שהק' המש"ל בהלכה יסודי תורה ומה שחילק וכ"כ הריטב"א במס' ע"א ד"מ גבי רב חש במיעיו וכו' ע"ש:
דף כ"ז ע"ב גמ' תניא אמר ר"י אין ביעור וכו' והדין נותן ומה נותר הק' הצל"ח וזל א"ל מה לנותר שכן איסורו חמור לעולם בכרת וא"ל ערלה תוכיח שאינו בכרת וכו' דמה לערלה שלא היתה לה ש"ה מאי אית לך חזר הדין הצד השוה שהן וכו' א"כ אמרי' שור הנסקל יוכיח ע"ש ולפום חורפו לא עיין שם בסוגיא דפ' כ"ה דאמרי' כל מה הצד מגופו פרכינן מדעלמא לא פרכינן ע"ש (א"ה ק"ל אמאי לא יליף מק"ו דכלאי הכרם שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ לא כ"ש ול"ל מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליו אפי' שלכ"ד הנאתו שהרי כ' מהרש"א לעיל דכ"ו ע"א בהתוס' ד"ה שאני היכל וכו' דרבא ס"ל אין לוקה אלא כד"ה ע"ש וא"כ תיקשי לרבא נילף מק"ו דכלאי הכרם ועדיף שפיר מק"ו דנותר דאצט' לומר מנותר וערלה מהצד השוה שהן באכילה ובהנאה והן בשריפה דאל"כ מה לנותר שכן לעולם בכרת כמ"ש הצל"ח ושוב אח"ז מצאתי במכילתא פ' בא דף י"ב ע"ב וז"ל אמרת אדון אד' לשונות כא' מד' לשונות כא' נותר אסור באכילה ובהנאה וחייב עליו כרת והזמן גרם חמץ א"ב ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם ע"ש וכן איתא בירוש' וא"כ מש"ה לא יליף מכלאי הכרם דאין הזמן גרם לו לאיסור):
דף כ"ח גמ' מני מתני' לא כר"י וכו' דתניא וכו' ומפרש לקמן דר"י סתמא קאמר אפי' דנכרי והא דלא קאמר דישראל אפי' לפני זמנו ומתני' משמע דוקא לאחר זמנו די"ל דה"ה אפי' לפני זמנו ואיירי דנקט רישא דנכרי אפי' עבר זמנו מותר קתני דישראל עבר זמנו אסור לשון זה הוא מהבחור הימנוח הר' אברהם סדבון נ"ע:
ע"ב תוס' ד"ה א"כ מאי תלמוד וכו' וק' אמאי אצט' וכו' דהא כולהו קראי וכו' עכ"ל ודבריהם אינם מובנים אצלי דלא מצריך קראי אלא לאחר דאיכא היקשא דאינו עובר על לאו בלא תאכל חמץ אלא בשעה שישנו בקום אכול מצה אבל אי לאו היקשא הוה דרשי' קראי כר"י דחד לפני זמנו וכו':
דף כ"ט ע"א תוס' ד"ה בדין הוא וכו' ונר' לריב"א דהא דקאמר וכו' היינו בהנאה וכו' עכ"ל משמע דלפי' דמפר' בהנאה לא תיקשי להם לפלוגי בפסח גופיה דרבא ס' לוקה לדברי דר"י משום דאין לוקין על הנאה הפך דבריהם לעיל דכ"ד ע"ב ד"ה הכל וכו' ע"ש:
בד"ה אין פודין תימא לר"י וכו' דהא לאחר שנשרף וכו' יכול לפדותו וכו' עכ"ל והא דלא כתב דיכול לפדותו כשהוא בעין ושורפו ויהנה מאותו אפר שלו משום דאע"ג דאין עובר עליו כמ"ש התוס' לקמן דמשהה חמץ ע"מ לבערו אין עובר עליו מ"מ משעת הפדיה הוי שלו ול"מ מהנה מאפרו דילמא ס"ל כחכמים לעיל דחמץ מן הנקברים שאפרן אסור וכמ"ש הטור בהדיא בסי' תמ"ה ועיין להפנ"י שהק' כן בדבריהם דילמא כמ"ד דחמץ מן הנקברים ע"ש אבל השתא דכ' דהקדש שורפו ואחר שנעשה אפר ביד הקדש היה יכול לפדותו משום דשלך א"א רואה אבל רואה של גבוה וכיון דאין מצווה לקוברו אפרו מותר דלא אמרי' כל הנקברים אפרן אסור אלא היכא דעיקר מצותו כך דהתורה הקפידה עליו כמ"ש התוס' בתמורה דל"ד ע"ב ד"ה כל הנשרפין ע"ש:
ע"ב רש"י ד"ה כר"ש וכו' ולקמן פריך והא וכו' משום קנסא עכ"ל ואע"ג דהש"ס לא מקשי אלא מרבא גופיה דקאמר קנסא הא לאו הכי הו"א דמותר לגמרי ס"ל דה"ה בלא רבא הוה מקשי דלענין אכילה דאפי' למ"ד לא קניס ר"ש מודה דאסור מדרבנן וכן משמע מדבריו לעיל ד"ה דישראל מישרא שרי דפי' בהנאה אלמא ס"ל דאפי' למאי דס"ל דלא קניס מודה דלענין אכילה אסור מדרבנן:
דף ל' תוס' ד"ה אמר רב קדירות וכו' דוקא בדיעבד אבל לכתחילה וכו' עכ"ל הק' השע"ה בהל' חמ"ו הא כתבו התוס' לעיל גבי תנור חדש יותץ דחשי' דיעבד מפני הפסד התנור ע"ש וזל דס"ל דה"ש דאיכא תרתי לטיבותא דחשיב דיעבד מפני הפסד התנור וגם התנור אינו איסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור כמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש משא"כ הכא אע"ג דחשיב דיעבד מפני הפסד התנור מ"מ איכא איסור בעצמו בתנור ומש"ה לכתחילה לא:
בא"ד ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו וכו' עכ"ל הק' השע"ה נר' דלא שני לן בנט"ל לכתחילה או דיעבד וא"כ תיקשי בשמואל דקאמר אשוו וכו' ואי לא דרשי' להו כר"ש דמשמע דלר"י קדירות בפסח ישברו ואמאי הא הו"ל נט"ל ושמואל ס"ל דנט"ל מותר אפי' היכא דאינו פוגם אלא מחמת ששהה בכלי כדאיתא בפ' א"מ עש"ב ולולי דמסתפינא אמינא דה"פ הש"ס ולדרוש להו דהא שמואל כר"ש ס"ל ר"ל הא שמואל ס"ל נט"ל מותר כדאיתא בפ' א"מ והיינו משום דס"ל כר"ש ומשני אתריה דרב הוה ורב ס"ל היכא דאינו פוגם אלא ע"י ששהה בדופן הכלי אסור נ"ל וחריף:
ע"ב מתני' עכו"ם שהלוה וכו' מותר בהנאה כ' הפנ"י טפי הו"ל למתני אפי' באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה מש"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא ל"ש לו' דקתני רישא איידי דסיפא ודבריו תמוהים דהא מתני' לעיל קתני ברישא חמץ של נכרי כמתניתין דהכא ועוד דלעיל דכ"ט קאמר איידי דתנא דישראל אסור בהנאה תנא נמי דנכרי וכן בכל דוכתא אמרינן רישא אגב סיפא ואחד מהם בסנהדרין דנ"ז ע"א גבי כותי בכותי וכו' דקאמר משום דבעי למתני בסיפא תנא רישא ע"ש:
דף ל"ה ע"א גמ' אמר קרא לא תאכל וכו' עמ"ש מהרש"א ועיין להפנ"י לעיל דכ"ח שכ' דרש"י כריבנ דס"ל דלא בעי' דברי' הבאים לידי חימוץ ע"ש ועיין להצל"ח מה שהק' עליו ועוד ק"ל דנעלם ממנו דברי הירוש' דקאמר ר' יוסה משם ר"ש מה לחם דפסח דבא לידי חמץ ומצה אף לחם שבחלה כן ע"ש הרי בהדיא דר"ש ס"ל אצט' היקשא לזה ועיין להשע"ה פ"ו מהל' חמ"ו:
ע"ב תוס' ד"ה שחליל וכו' ונר' לר"י וכו' ויסף חמישיתו כלל וכו' עכ"ל אבל התוס' בשבת דקכ"ח ע"א ובבכורות כ' דעיקר הדרשה כמו דדריש בת"כ מכל ערכך היה בשקל וכו' וכן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה ע"ש וע"כ צ"ל כן משום דקרא ויסף חמישיתו אצט' למאי דאמרי' בקדושין דכ"ט משכו במנה ולא תספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו וכדאיתא בח"כ דרצ"ו ע"כ ויסף חמישיתו וגו' אם נתן את הכסף הרי היא שלו ואם לאו אינו שלו ר"ל למעוטי משיכה דלא קני כדדריש הש"ס ואין לו' דאיכ' קרא אחרינ' ויסף חמישיתו וכו' שהרי שם דרצ"ז ע"א דריש להו להאי דרשה נמי אם נתן את הכסף וכו' ואם לאו וכו' ע"ש וע"כ לו' דאצט' תרי קראי אחד לקרן ואחד לחומש:
דף ס"ג ע"א תוס' ד"ה השוחט וכו' אומר ריב"א הפסח כשר דהא לא שנה לעכב וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א דהא שנה עליו לעכב לא תשחט ולא תזבח וי"ל עם מ"ש ה' שאגת אריה סי' ע"ח בסה"ר במאי דקאמ' רבא בפסחים ד"ה דקרא לא תשחט על חמץ לזמן השחיטה מנ"ל כיון דשחיטה אינה תלויה בהשבתה ותי' דמקרא מיותר קא דריש דקרא לא תזבח ההוא בשוחט ממש הילכך אצט' לא תשחט לזמן שחיטה ולשאר תנאי ואמוראי דלא משמע להו לא תשחט לזמן שחיטה ע"כ מוקמינן ליה ללאוי יתירי עש"ב וא"כ לפ"ז ניחא דהתוס' הכא דכ' דלא שנה לעכב היינו אליבא דרבא דמפיק ליה לקרא דלא תשחט לזמן שחיטה אבל התוס' דתמורה ד"ר ע"ב שהק' אמאי לא נפסל היינו לשאר תנאי דס"ל דזמן שחיטה מקראי אחריני ותרי קראי מוקי ליה ללאוי יתירי מק' להוי פסול משום דאיכא תרי קראי לעכב דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' ותי' דבירוש' יש קרא להכשיר ובזה ניחא דלא הוו דברי התוס' סותרין:
וראיתי להפ"ח בס' מ"ח שהק' הא קי"ל כרבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והשע"ח בה' ק"פ כ' לתרץ דבקדשים כיון דבעינן שנה לעכב אפי' רבא מודה דמהנה וראיה לזה מההיא דאמרינן במס' מנחות דתניא מצת יכול מצוה ח"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס"ל כ"מ דאמר וכו' תיקשי ליה למה ליה קרא תהיה אלא ודאי כדכתי' יע"ש וא"כ לפ"ז תיקשי לדברי התוס' דתמורה דמשמע מדבריהם דאפי' בקרשים ס"ל לרבא דלא מהני מדהקשו אם שחט על חמץ לפסול וא"כ תיקשי להם ברייתא הלזו למה ליה קרא דתהיה כדהוכיח מינה השע"ה ואפש' לדחו' דס"ל כמ"ש הק"ה בירוש' דשמעתין דמצה ומאפה הוו שני כתובים למעוטי קאתי שאר מנחות דמצה דאינה אלא למצוה ואי עביד מהני עש"ב ועיין מה שהק' השע"ה על מ"ש הריטב"א ביומא דס"ל היכא דאיכא לאו ממילא משמע עיכובא מההיא דמנחו' דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו וכו הרי אע"ג דאיכא אזהרה לא שמעי' עיכובא ע"ש ול"ק דלא כ' הריטב"א אלא דוקא אליבא דרבא דס"ל דאי עביד לא מהני כמבואר בדבריו שכ' לרבא דאמר כי בענן וכו' ע"ש והש"ס דמנחות פריך אליבא דאביי דכה"ג מצינו בכמה דוכתי דפריך הש"ס אפי' למאן דלא קי"ל כותיה ולא תיקשי לרבא מברייתא למה ליה לדרוש מקרא תהיה כמ"ש וא"ל לפ"ז דאביי ורבא פליגי בהכי א"כ כשאמר הש"ס בתמורה ד"ו במאי פליגי לימא בהכי משום דכבר התוס' הק' בלא"ה לימא נפקותא אחריתי ע"ש וא"כ ע"כ חדא מנייהו נקט ושוב אח"ז מצאתי להשע"ה כהש בהשמטות שתי' כן ע"ש ועוד לפמ"ש בראש אמי"ר דהתוס' בתמורה קא מקשו לשאר תנאי לפסול משום דאיכא תרי קראי א"כ א"ש כהש"ס דמנחות דמצריך קרא דתהיה:
מסכת ראש השנה
דף ד' ע"א רש"י בד"ה למלכים רגילים למנו' . וכו' משום שלום מלכות וכו' עכ"ל משמע מדבריו דמתני' איירי במלכי א"ה וק' דהא בגמ' לקמן מייתי דקתני מת באדר ועמד אחר וכו' פשיטא ומשני ל"צ וכו' ומלך ן' מלך וכו' ואי במלכי א"ה אין מושיבין מלך ן' מלך כדאמרינן מרינן בע"א דף יו"ד ע"א תני ר"י הנה קטון נתתיך שאין מושיבין מלך ן' מלך ולזה י"ל דוקא בחיי אביו אין מושיבין אבל לאחר מיתה מושיבין ועיין בפירש"י שם אבל עדיין ק' מפירש"י לקמן בד"ה ומלך ן' מלך וז"ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה שנא' למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו הרי בהדיא דבמלכי ישראל דהך קרא במלכי ישראל ועיין להפנ"י מה שפי' בכונת רש"י לתרץ קו' התוספות ע"ש וניחא נמי מה שהקשינו על רש"י:
ד"ה לשמיטין וכו' לחרוש ולזרוע מן התורה עכ"ל כ' הפנ"י דהוק' להו ות"ל דאסור מא' באלול משום תוספת שביעית מש"ה מפרש דנקט מא' בתשרי דאסור מן התורה משא"כ תוספת שביעית ס' חנא דמתניתין שהוא מדרבנן דאיכא מ"ד דמדרבנן ברפ"ק דמ"ק ע"ש ודבריו תמוהים דוקא בשדה הלבן מן הפסח של ששית ובשדה האילן מן העצרת דאמרי' התם דשני פרקים לו מדרבנן אבל תוספת לפני ר"ה אי כר"ע הא אמר תוספת שביעית דאורייתא מבחריש ובקציר תשבות ואי כר"י הלכה למ"מ הוא עיין שם במ"ק וכן ראיתי להתוס' בע"א ד"נ ע"ב ד"ה ומשקין וכו' שהק' כה"ג על פירש"י דפי' דל' לפני ר"ה מדרבנן ע"ש אבל הנר' לע"ד לתרץ הא דקתני בא' בתשרי ולא קתני ל' יום לפני ר"ה עם מ"ש התוס' בע"א הנז' וז"ל עי"ל דוקא מלאכות של חרישה וזריעה הוו דאוריתא אבל שאר מלאכות אינן אלא מדרבנן וכ' מהר"ם שם דאפי' אבות לא הוו דאורייתא דוקא בחריש ובקציר תשבות דמניה יליף ר"ע תוספת שביעית ע"ש וא"כ לפ"ז ניחא דקתני בא' בתשרי משום תוספת שביעי' אינו אסור מדאוריית' אלא חרישה וזריעה אבל שאר מלאכות אפי' אבות אינו אסור אלא מדרבנן משא"כ בשביעית דאפי' שאר מלאכות אסורים מדאורייתא וראיתי לה' ט"א שכ' וז"ל דמתני' דקתני' בא' בתשרי משום תוספת אינו אסור אלא בחרישה לבד ולא בקצירה ע"ש ולא ידעתי מנ"ל זה דאדרבא התוס' לקמן ד"ט ע"א ד"ה שהרי וכו' כ וז"ל וי"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת ע"ש:
תוס' ד"ה ארבעה וכו' אבל בריש בב"ק וכו' משום וכו' ותדע דבגמ' תני הן עכ"ל וצ"ל דהיה בגי' שלפניהם הן אבל בגי' שלפנינו ליתא ועיין למהר"ם בקמא שהק' דאכתי תיקשי בברייתא דר' חייא ולא ראה דברי התוס' הכא דגרסי הן בברייתא דר' חייא וראיתי להת"ח שכ' וז"ל ובהכי ניחא הא דקתני ד' אבות נזיקין ולא קתני אבות נזיקין ארבעה דומיא דאבות מלאכות ארבעים משום דהתם נחית למניינא משא"כ הכא ע"ש וק' דהא הכא והא דמייתו כולם נחתי למניינא ואפ"ה קתני ד' ראשי שנים וכ"כ תני מניינא קודם וי"ל דכונתו ממתני' דקמא אפשר לתרץ הכי אבל כד מקשי' מהני מתני' צ"ל כמ"ש התוס' ביומא ד"ב דיש מקומות תני מניינא לבסוף ויש מקומות תני מניינא ברישא וראיתי להרשב"א שם כ' לתרץ משום דבכל דוכתא דקתני הן מכלל דליכא אחריני דומיא דארבעה שומרין וד' ראשי שנים אבל בהני איתא אחרנייתא דר' הושעיא ור' חייא ומש"ה לא תני הן ע"ש ולאחר המחילה דבריו תמוהים דהא הכא ד' ראשי שנים הן ואיכא ר"ה אחרנייתא עומר ושתי הלחם כדאיתא לקמן ד"ז ע"ב וכמה ראש השנה חשיב בגמ' ובמתני' לא חשיב להו כדמפ' בגמ' טעמא:
דף כ"ה ע"ב רש"י ד"ה משפט היינו תחלת דין והק' מרש"י גופיה בסנהדרין דל"ד ע"ב ר"ה לילה לגמר דין דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין ע"ש הרי דמפ' דמשמעות משפט גמר דין וא"כ היכי יליף הכא משפט ביום דעיקר משפט היינו גמר דין ועיין להתוס' שם ד"ה יום שכ' דלא מכח משפט משמע גמר דין אלא משום דסתמא תחלת הדין עיקר ע"ש ולפ"ז ניחא אבל לפירש"י ק' וי"ל:
מסכת תענית
דף ב' תוס' ד"ה וישמע אליה אלהים וכו' וא"כ יש להק' והא כתיב פתח ה' וכו' עכ"ל הא דהק' מוישמע אליה ולא הק' מגשמים משום דהא דקאמר קרא פתח ה' אוצרו ויוצא כלי זעמו ר"ל שהקב"ה פתח ושליח הוא דהוציא ולכך הק' מההיא דחיה דהיא כמי שייך למימר הכי וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה היינו שליח ואפ"ה לא אמרי' הכי וא"כ תיקשי מההיא פתח ה' אוצרו וגומר:
מסכת מגילה
דף ב' מתני' מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' הק' הט"א דאמאי לא תנא קורין את המגילה כדתנן לקמן אין קורין את המגילה ע"ש וי"ל דלא מצי למתני קורין את המגילה אלא אי הוה זמן קריאתה ביום א' א"ש לישנא דקורין אבל כיון דזמן קריאתה בה' ימים אז לא אתי לישנא דקורין ובהכי ניחא ההיא דשבת דקטני קטן נימול לח' לט' לי' וכו' כיון דזמנים הרבה יש לו א"כ לא אתי אלא לישנא דקטן נימול כמ"ש:
שם לא פחות ולא יותר פירש"י לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו הק' הט"א דא"כ הוי משנה שא"צ לגופה ועיין מה שהק' עוד ונראה לפ' דהאי לא פחות ולא יותר אימים שמי"א עד ט"ו וכו' וקמ"ל לאפוקי מדר"י דאמר בזה"ז אין קורין אותה אלא בזמנה מש"ה תני לא פחות לא יותר ע"ש וצ"ע דהא בשבת נמי קתני כי האי לישנא דקתני קטן נימול לח' לט' לי' לי"א לא פחות ולא יותר והתם לא שייך תי' ה' אלא ע"כ לו' דכן דרך התנא דכיון דתני זמנים הרבה דרכו למימר לא פחות ולא יותר ולא להזהיר על התוספת כמו שהבין ה' אלא דכן דרך התנא:
ליקוטי מסכת יבמות מהבחור המנוח החו"ן הר' אברהם סדבון נ"ע
דף כ' ע"א גמ' קא פסיק וכו' בשלמא מן הנשואין עשה וכו' אלא מן האירוסין וכו' ראיתי בש"מ למס' סנהדרין שהק' דהא אמרי' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ עשה ול"ת השוה בכל אבל האי שאינו שוה בכל ע"ש ולעד"ן לתרץ עם מ"ש רש"י לקמן דט"ל ע"ב דיבמה נמי אי אמרא לא בעינא ליה ונותנת אמתלא לדבריה לא כפינן לה אלא אדרבא כפינן ליה שיחלוץ דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין לאו דוקא אלא כל היכא וכו' ע"ש וא"כ לפ"ז העשה דיבום חשיב גרוע ודמי למאי דאמרי' בכתובות ד"מ ע"א אבל הכא אי אמרא לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכ' התוס' שם חשיב העשה גרוע ע"ש וא"כ פריך שפיר דבשלמא מן הנשואין לא דחי דלא אתי עשה דיבום דאינו עשה יגמור ודוחה ל"ת ועשה אע"פ שאינו שוה בכל אבל מן הארוס' כיון ראינו אלא לאו גרירא דמי אע"ג דהעשה חשיב גרוע כיון דהלאו אינו שוה בכל ועיין מה שתי' ה' ועיין להשע"ה בה' אישות ד"ח ע"ב מה שהק' עליו:
דף ל"ה ע"ב תוס' ד"ה ונמצאת מעוברת וכו' ועוד דיעבד אם חלצה וכו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי מקשי רז לר"ל דילמא מתני' שאני משום דיעבד מש"ה פסול די"ל דמשום דר"ל נמי משמע דאיירי אפי' בדיעבד מדנקט במימרא שלו החולץ דמשמע דיעבד:
דף מ' ע"א גמ' אלא ס"ד הואיל ואפס לה מיבום ליקנסיה קמ"ל וי"מ דע"כ הכא כשלא רצה לייבם הגדול חזרו על כל אחים לייבם ורצו לייבם דל"כ למה קנסינן ליה הא לא אפסידה דהם לא רצו לייבם ואפ"ה חליץ לה הגדול משום דחליצת הגדול עדיפא וא"כ תיקשי למ"ד לעיל דביאת קטן עדיפא וי"ל דאפסדה מיבום של גדול במדינת הים או מקטן עד שלא הגדיל ואע"ג דשהויי מצוה לא משהינן כדקא' הש"ס לעיל מ"מ במעשה שלו הוא גרם להפסיד:
תוס' ד"ה אכילה גסה וכו' וי"ל דתרי ענייני אכילה גסה עכ"ל וק' דא"כ מאי מקשי הש"ס בסמוך מר"ל דילמא אצטריך קרא דאפי' באכילה גסה דהוי בעלמא אכילה הכא לא מהני כדמתרץ בסמוך דאע"ג דהוי מצי תני ביה קרא לעכב וי"ל:
דף ס"ז ע"א גמ' חדא ועוד וכו' ועוד שמא ימצא עובר זכר וכו' אין הכוונה דשמא ימצא זכר לבדו סגי אפי' נימא דנקבה לא פסלה דא"כ הו"ל זכרים מיעוט' דסמוך מיעוט' דמפילו' המחצה דנקבות והו"ל רובא וזכרים מיעוטא לא מוסיף ועוד שמא וכו' ולעולם נקבה פסלה:
ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין ואומר ר"י וכו' נפל וכו' עכ"ל אבל התם אמרי' המע"ה:
בא"ד ומיהו נ"ע וכו' דאזיל רבי יוסי וכו' עכ"ל ואם יש לחלק בין רוב דהכא לרוב דהתם דהכא בא ע"י צירוף דסמיך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות לכך חייש ר"י למיעוטא אבל ברוב הבא מאליו בלא צירוף לא חייש למיעוטא א"ש:
דף פ"ב ע"ב גמ' ואב"א שאני הכא דאיכא שאני אומר ק"ק הא מיא מיד מבלבלי וא"כ כשנטל נטל נמי ממי פירות עמהם וא"כ אמאי לא ישקול אלא עד י"ט אפי' נטל יותר נמי איכא רוב וי"ל:
עד כאן מהבחור המנוח החו"ן הר' אברהם סדבון נ"ע
דף קי"ט ע"א תוס' ד"ה אמאי הלך אחר רוב נשים וכו' וי"ל דמיירי כגון שיש עדים וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א וי"ל דשאני מת בני וכו' דנאמנת משום דכשיצאתה היתה בחזקת יבום ועתה ג"כ אומרת כן מיהמנא דאוקמא אחזקתה משא"כ באומרת מת בעלי ואח"כ מת בני דהיא בחזקת יבום ורצתה להתיר עצמה לשוק אינה נאמנת ומה"ט בקושייתם לא הק' מרישא דמת בני ואח"כ וכו' דנאמנת ואמאי מהימנה כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ ודאי ילדה וליכא הפה שאסר הפה שהתיר וכמו שראיתי להרשב"א שהק' כן ע"ש משום דס"ל כיון דהיא בחזקת יבום כשיצאתה וגם עתה היא אומרת כן נאמנת:
מסכת כתובות
דף כ"ו ע"ב רש"י ד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קו' תרי ותרי וכו' עד א' נאמן וכו' עכ"ל וא"ל אמאי לא קאמר אוקי אחזקתיה דמחזק לן דאבוה כהן הוא משום דרש"י לשי' אזיל שכ' בקדושין דס"ו ע"א ד"ה סמוך אהני כ' וז"ל וא"א אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אם ינאי אחזקה ה"מ אי איהי קמן וכו' אבל בנה זה ע"ש הרי דס"ל דאם ליתא קמן לא אמרי' אוקי אחזקה אבל עדיין ק"ל דא"כ מאי פריך ר"א א"ה אפי' תרי ותרי נמי ופירש"י דלר"א פריך דלא מסקינן ליה וא"כ ע"כ דהיינו דאתו תרי קמאי ואמרו פסול ואחתינן ליה ואח"כ אתו תרי ואמרו כשר דאפ"ה לר"א לא מסקינן ליה ומאי קו' דילמא בהא כל"ע מודו דלא מסקינן ליה כיון דליכא חזקת היתר ודוקא הכא משום דאיכא חזקה דע"פ עד הא' כדכתב רש"י ואפשר לו' דהא דקאמר בגמ' תרי ותרי לאו דוקא אלא ג' כתות דאתו תרי ואמרו כשר ואח"כ אתו תרי ואמרו פסול ואח"כ אתו תרי דאמרו כשר ואפ"ה לר"א לא מסקינן ליה כיון דחיישינן לזילותא דבי דינא ואפי' תרי אבל לרשב"ג דלא חייש לזילותא דבו דינא מסקינן ליה כיון דאיכא חזקה דהיינו ע"פ ב' עדים הראשו' ובהכי ניחא מאי דק"ל בהתוס' ד"ה ואסיקנן וז"ל וא"ת למאן דחייש וכו' וא"ל וכו' אלא היכא שהורידונו ב' פעמים וכו' וק' דאיך אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך אפי' תרי ותרי דילמא לא אמר ר"א דחיישינן אלא בתרי זמני אבל בחד זמנא מודה דמסקינן ליה אבל לפמ"ש ניחא דקו' הגמ' דאמאי צריך צירוף אימור דאתו תרי ותרי דהיינו ג' כתות וביצא קול מעיקרא דהשתא איכא תרי אחתאות:
דף כ"ט ע"א מתני' א"נ וכו' הגיורת וכו' פחותים מבנות ג' וא"ל הא כבר שמעינן ליה ממתני' לעיל די"א ע"א דקתני הגיורת וכו' פחותות מבת ג' כתובתן מאתים ויש להם טענת בתולים וא"כ כיון דיש להם טענת בתולים יש קנס משום דהו"א לענין קנס אפי' יותר מבת ג' שנים ויום א' יש להם קנס כדי שלא היה חוטא נשכר ומש"ה אצטריך מתני' הכא לו' דוקא פחות מבת ג' שנים ויום א' ומעתה תגדל התימא על הכ"מ ז"ל בה"נ הלכה יו"ד שכ' על מאי דפ' הר"מ הגיורת וכו' שלמדו רבי' ממתני' לעיל יע"ש ולא ידעתי למה לא קאמר ממתני' דהכא דקתני בהדיא ואדרבא ממתני' לעיל לא משמע כמ"ש. וצ"ע:
רש"י ד"ה שיש להם קנס אם אנס וכו' עכ"ל הק' הל"א אמאי לא פי' במפותה וכן הק' במ"ב גבי מאי דקאמר הש"ס ואמאי איקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' דאימא מתני' איירי במפותה והאי קרא באונס ע"ש וא"כ י"ל דעל רש"י לא תיקשי אמאי לא מפ' במפו' משום מדקא מקשי הש"ס ע"כ ס"ל דמתני' איירי באונס והש"ס משמע ליה באונס משום דקתני הגיורת וע"כ איירי באונס דאי מדעתה מחלה כיון דקנסה לעצמה כמ"ש מהרמ"ש לעיל די"א גבי הגדילו יכולין למחות ע"ש וא"כ מאי דקתני מתני' נמי איירי באונס דומיא דהגיורת:
תוס' ד"ה על נתינה וכו' ועוד תנן בפ"י וכו' לב"ה וכו' עכ"ל עמ"ש הל"א ומה שתירץ ואשתמיטו ממנו התוס' בגיטין דמ"א וביבמות דע"ט שהק' כן ותי' כן ע"ש:
בא"ד מיהו בירוש' משמע כפ"ה וכו' וא"ת משום וכו' אלא מעתה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דה"פ כלום רחקום אלא משום פסול משפחה דר"ל משום פגם משפחה כיון דנראים כעבדים ושום א' לא יתחתן בהם משום קצת עבדות שבהם דאי תימא דהוו כעבדים גמורים ופסולי כשאר עבדים דיהושע גזר עליהם עבדות גמור והוי בלאו דלאי היה קדש א"כ לא היה להם קנס וכמ"ש הם בעצמם דלשי' רש"י לא הוי עבדות גמורה לאיסור בלא היה קדש:
ד"ה הבא על הכותית וכו' ואי ס"ד דקנס וכו' אלמא דמתני' דהכא הב' גרי אמת הן וכו' עכ"ל הק' הל"א דנימא דפריך מכ"ש דאם גרי אמת קנסינן כ"ש גירי אריות ע"ש וי"ל דהתוס' סמכי על מאי דמשני הש"ס כדי שלא יהיה חוטא ונשכר ואי גרי אריות דמדינה לא מחייבי א"כ כדי שלא היה חוטא נשכר לא קנסינן ליה וכמ"ש התוס' לעיל די"א ע"א ד"ה אביי ע"ש ועיין בתוספי הרא"ש:
בא"ד וי"ל דפסול כהונה ל"ק עכ"ל הק' הל"א הא קתני הגיורת וכו' דפסילי לכ"ג ע"ש וי"ל דאע"ג דהם פסולים לכהונה מ"מ עיקר חדוש' דמתני' דבא ל אשמועי' דאע"ג דבחזקת שנבעלה יש להם קנס דב חוליה חוזרים ולא בא לאשמועינן מועינן משום דפסילי לכהונה ל"ק ומ"ש ה' דפסלי לכ"ג משמע אבל להדיוט מותר ליתא שהרי קתני במתני' ביבמות דס"א כהן הדיוט וכו' וחכ"א אין זונה אלא גיורת וכו' וכ' התוס' שם דאפי נתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום א' ע"ש:
ע"ב ור"פ מ"ט לא אמר כר"ל וכו' הק' הל"א דילמא ר"פ נמי דריש קראי דהנערה באונס ומאי דמייתי קראי דמפותה משום דרוצה לאוקומי מתני' גם במפותה וכולהו קראי צריכי ע"ש ול"ק דא"כ מאי אצט' קרא באונס הא מכ"ש דמפותה ומה מפותה דלא עבר אלא על דעת אביה אמרי' חייבי לאוין וכריתות חייב אונס דעבר גם על דעת עצמה לא כ"ש וכן איתא לקמן דט"ל האי ק"ו ע"ב וכדכ' הוא בעצמו האי ק"ו ברש"י לעיל אלא עכ"ל דר"פ דמפיק מהאי קרא נפ"ל אונס ומפותה וגם ר"ל דנ"ל מנערה ה"ה מפותה דחד דינא הוא ומש"ה מקשי שפיר מ"ט דלא נפ"ל ליה מהאי קרא דנפ"ל ר"ל נ"ל:
תוס' ד"ה וחד וכו' וא"ת וכו' וי"ל ולו תהיה לאשה מדעתה עכ"ל ראיתי לה' אליה רבה שתמה דהא התוס' לקמן דט"ל ד"ה אלא וכו' הקשו אמאי אצט' קרא נילף מסברא שלא יהיה חוטא נשכר ותי' דלו תהיה לאשה אינו מיותר א"כ דבריהם סותרים ע"ש ולע"ד נראה דכונת התוס' הכא דאינו ר"ל לשתוק לגמרי דהא קרא אצט' לעשה אלא ר"ל לשתוק ממשמעות מעות של תהיה דממנו מעיט חיובי לאוין וכריתות ותי' דלשון תהיה צריך לו' מדעתה ושו"ר לש"מ לקמן דף הנז' בד"ה אלא אונס וכו' בסה"ד שכ' דכונת דבריהם הכא כמ"ש ע"ש ולקמן הק' אמאי אצטריך האי לשון תהיה לומר מדעתה הא ילפי' שלא יהיה חוטא נשכר ותי' דלו תהיה לאשה אינו מיותר ר"ל כיון דאצט' עיקר קרא לעשה לא מקשינן על לשון תהיה:
דף ל' ע"א רש"י ד"ה חוץ וכו'שפעמים וכו' שפעמים וכו' עכ"ל י"מ דא"כ מאי פריך קושטא הוא דבידי שמים וברייתא קתני שפעמים שבאים בפשיעה בידי אדם ולק"מ דכונת המקשה מדקא מתקיף ר"א דילמא על ארי וגנבי דבידי אדם ול"ק על צנים ופחים דבידי ארם משמע דלעולם בידי שמים ולכך מקשי ליה והתניא וכו' דפעמים בידי אדם:
תוס' ד"ה אי וכו' ר"ג אומר וכו' ע"כ טעמא דנפשיה וכו' עכ"ל עיין מה שהק' הל"א ולק"מ משום דא"כ מהני' דס"ל דלא תפסי קדושין אפי' בחייבי עשה דלא כמאן וכ"כ התוספי הרא"ש ז"ל שם ביבמות ע"ש:
ע"ב תוס' ד"ה רב אשי וכו' גבי רודף רבה גרסי' וכו' עכ"ל עיין בדבריהם בקמא דכ"ב דמשמע מדבריהם דרבא גרסי' הפך דבריהם הכא:
דף ל"א גמ' הב"ע כגון וכו' ונמלך הק' הל"א כיון דמלאכה חשיב הפסק א"כ לעיל כד מקשי ולאביי פטור והא אמר רב חסדא וכו' אמאי לא מוקי דרב חסדא בגנבו ע"מ להצניעו ונמלך עליו להוציאו ולכך חייב וכו' ע"ש וי"ל עם מ"ש הרשב"א וז"ל מאי קמ"ל ר"ח אטו מחמיר ר"נ ביה"כ טפי מאי דאמרי רבנן לגבי שבת דגבי שבת תנן הגונב כיס בשבת חייב משום האי טעמא כיון דאגביהה וכו' ותי' קמ"ל הואיל אפשר דגחין ואכיל לא אמרי' הגבהה צורך אכילה ע"ש וא"כ אי מוקמת טעמא דר"ח דגנבו ע"מ להצניעו דומיא דשבת א"כ תיקשי קושי' הרשב"א מאי קמ"ל וכי מחמר' ביה"כ וכו' אלא עכ"ל דר"ח אתא לאשמועינן אע"ג דהגבהה צורך אכילה דלא פסק במלאכה שלא גנבו ע"מ להצניעו חייב משום דאי בעי גחין ואכיל:
ע"ב תוס' ד"ה אלא וכו' עיין לפרשב"ם שפי' דמתני' איירי בכיסי גדלי מאד וק' דהא הש"ס הכא קאמר אי ברברבי אורחיה הוא ומאי אצט' לאשמועינן:
ד"ה ובר"ה וכו' אומר ר"י וכו' להתחייב באונסין וכו' עכ"ל א"כ הוי רבינא לחומרא דלר"א אינו כלל כיון דהוי בר"ה וק' הא קי"ל בכל התורה כולה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא בר מהני תלת כדאיתא בחולין דנ"ג ע"ב:
דף ל"ב ע"א גמ' ורמינהי וכו' וקימ"ל וכו' הק' הל"א דילמא מתני' דהתם ס"ל כר' שב"מ דס"ל דהאשה הראויה לקיימה ומאחר דליכא קנס מש"ה קתני לוקה וי"ל דמתני' דהתם קתני הבא על נדה לוקה וכל"ע מורו דבא על הנדה יש לה קנס משום דראויה לקיימה כדאמר ר"ח לעיל:
שם הא איכא בושת וכו' במפותה השתא דאתית וכו' ביתומה נר' הא דמוקי עולא בבוגרת ובמפותה ולא מוקי בפשיטות ביתומה ומפותה משום דס"ל כמ"ד דאיתא בירוש' פ' א"נ הביאו התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה במפותה וכו' דמפותה פטור בבושת ופגם אבל קנס חייב ע"ש ומש"ה מוקי לה בבוגרת דליכא קנס וניחא השתא מה שהק' הל"א וז"ל לפי הנר' דהשתא דמוקי וכו' דאמאי אצט' הקונטריס לו' דמפותה דאין לה צער כדאמרי' לקמן וכו' לימא מחלה משום דמפותה ע"ש והשתא א"ש דס"ל לרש"י דלמ"ד דס"ל דקנס חייב במפותה דלא מחלה א"כ ה"ה הנער מהאי טעמא חייב וע"כ כ' הטעם דפטור משום שפקחות שבהן אומרות דאין לה צער:
שם אלא גמר מעדים וכו' הק' הל"א דא"כ דאנו מקיימים קרא דוהיה ן' הכות הרשע בבן גרושה איך דרשי' כדי רשעתו דכתיב גבי משום רשעה א' ולא שתי רשעיות כיון דליכא רשעת ממון ול"ק דגם ן' גרושה איכא רשעת ממון דמשלם ממון על מה שאכל כבר כדכ' הר"מ בה' תרומה פ"י ה' י"ב וז"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע שהוא ן' גרושה או ן' חלוצה הרי אלו משלמין הקרן ע"ש:
רש"י ד"ה קסבר וכו' ולא מוקמינן בשלא וכו' עכ"ל הא דלא הכריח דס"ל הכי מדמוקי מתני' בנערה וקתני מתני' דמשלם ולא לקי משום דאיכא לדחות דגלי קרא דמשלם ממון נערה וכו' כדאמרינן מרינן לעיל:
תוס' ד"ה דאין לוקה ומשלם קסבר ר"מ וכו' עכ"ל עיין מה שהק' הל"א לפי הבקיאות ומה שתי'. ודבריו תמוהים חדא דאדרבא עדיף מאי דמייתי רב ממתני' לקמן מלהביא מסיפא ומכח מאי דקתני במס' מכות דהיא מס' אחריתי ועוד מאי קא משני ר"ל לקמן דל"ג ע"ב הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם הא עיקר קושיתו אמאי לא הכריח מסיפא דמתני' כר"מ ומה תריץ ליה:
דף ל"ד ע"א גמ' מ"ט דרבנן דפטרי הק' מהרש"ל דמ"ש מהמקדש באיסור הנאה דרבנן דאינה מקודשת ע"ש ול"ק דשאני קדושין דאמרי' כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמ"ש רש"י ז"ל בפסחים ד"ח ד"ה אפי' בחיטי וכו' ע"ש:
מסכת נדרים
דף ב' ע"א מתני' כל כינויי וכו' וחרמים כ' הר"ן דהיינו חרמי איסור דאילו בחרמי ב"ה ל"ש בהא מסכ' אלא בסדר קדשים ולפי' ניחא מה שהק' התוס' בד"ה נזירות וכו' אמאי. לא תנא הקדשות בהקדשות משום דל"ש בהאי מסכ' אבל עדיין ק' אמאי לא תנא בסדר קרשים וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שלא נמצא:
תוס' ד"ה כל כינויי וכו' אומר ר"י והנה מתני' אפי' לא יבינו האי לשון וכו' עמ"ש הרשב"א דאינו יודע טעם לדבריהם וכו' ע"ש ועיין מ"ש התוס' בריש נזיר מטמא משום דהני לשונות דמו טפי ללשון תורה מלשונות אחרים ע"ש:
בא"ד ולמ"ד לשון שבדו ק' היכי יביא קרבן על לשון חכמים עכ"ל וראיתי לה' א"מ בחי' למס' נזיר שהק' הא ר"ל ס"ל בנזיר דכ"ט ע"א חשב"ע ל"ד וא"כ מצי מייתי קרבן ע"ש והק"ה בירוש' ריש מסכת נזיר כ' לתרץ דמתני' התם קתני הרי עלי צפורים רמ"א נזיר וחכמים וכו' וא"כ א"א דלא מייתי קרבן אלא למ"ד דס"ל חשב"ע ל"ד א"כ הו"ל לר"מ לפלוג ברישא דהא ר"מ ס"ל חשב"ע דאורייתא ע"ש ולעד"ן אי מהא לא ארייא שהרי לקמן דף יו"ד ע"ב קאמ' לימא כתנאי בש"א וכו' וב"ה כינויי כינויין מותרים וקאמר כל"ע לשון נכרים וגם לאב"א כל"ע לשון נכרים עיין לרש"י שם וא"כ עכ"ל לשי' ר"ל דס"ל לשון שבדו ע"כ מוקי ובהכי פליגי והוא סבר כב"ה דס"ל בדו להם חכמים דאל"ה א"כ דלא כמאן וא"כ ליכא הכרח ממתני' מדלא פליג ר"מ ברישא משום דילמא ר"מ ס"ל כמ"ד ל"נ ומש"ה מייתי קרבן שפיר ובהני מייתבה שפיר מה שהק' ה' חק"ל בי"ד דס"ג שהק' וז"ל הרי ר"מ ורבנן פליגי בשבועות אם יש מעילה בקונמות ולמ"ד כינויים דרבנן איך מביא קרבן דהרי קינם כינוי נדר ע"ש ועפי"ה ניחא דלמ"ד דס"ל דיש מעילה בקונמות ס"ל לשון נכרים ומה שתי' ה' משם הפרישה שהכריח בדעת הטור דקונם אינו כינוי אלא עיקר הנדר ע"ש דבריו תמוהים שהרי מתני' לקמן ד"י ע"א האומר קונם קונס קונח הרי אלו כינויים לקרבן ועוד דאיתא בירוש' על מתני' זו וז"ל עד כדון עצמו מהו שיקדש לשמים בלשון קונם ע"ש וא"א לאו כינוי הוא א"כ מאי קא בעי פשי' דמהני כאומר קרבן ועיין להק"ה שהק' כה"ג למ"ד לשון נכרים ונסתייע מהירוש' דפ"ג ע"ש אבל הנראה לע"ד לתרץ דאפשר דהתוס' הכא ס"ל כשי' רש"י בפסחים דכ"ב ע"א דלמ"ד חשב"ע ל"ד דוקא לענין הנאה אבל לאכילה כל"ע אסור ומה שהק' התוס' עליו וז"ל דבנזיר פריך למ"ד כדי לחנכו הא קא מייתי וכו' ומשני וכו' ל"ד ואי לענין איסור הוו דאורייתא אכתי תיקשי איך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל ע"כ י"ל עם מ"ש התוס' בחולין דכ"ח ע"א ד"ה רבי היא וכו' שכ' וז"ל א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינה נאכלת מידי דהוה חטאת העוף וכו' וכ' מהרש"א שם הא דלא מתרץ הכי כשהק' על ר"ל משום דאכתי לא אסיק אדעתיה האי ברייתא דחטאת העוף דאינה נאכלת ע"ש וא"כ לפ"ז י"ל דקושטא הוא למאי דפריך התם הא קא אכיל כהן וכו' ומתי' דחש"ב ל"ד ע"כ ל"ד אפי' לענין אכילה קאמר דהשתא לא ס"ד האי ברייתא דמביא חטאת העוף ואינה נאכלת אבל לפי מאי דמייתי ברייתא דקתני דמביא חטאת העוף ואינה נאכלת ס"ל לרש"י דכל"ע חשב"ע דאורייתא לענין אכילה דלא פליגי אלא לענין הנאה דלא מפשינן בפלוגתייהו ומייתי קרבן ואינו נאכל מידי דהוה אחטאת העוף דאינה נאכלת ומש"ה מקשו התוס' הכא שפיר דהא מייתי ח"ב דאפי' לו' דס"ל לר"ל ל"ד היינו דוקא לענין הנאה ולא לענין אכילה כשי' רש"י ומתני' קתני כל כינויי נזירות כנזירות משמע דמביא קרבן ונאכל דומיא דנזירות ואמאי הא חב"ע כנ"ל (א"ה עפי"ה ניחא מה שהק' ה' ט"כ ז"ל בפ' תרומה דבנזיר מסיק דר"ל ס"ל אין שחי' לעוף מה"ת וא"כ איך כ' הרי"ף ז"ל על מאי דאיתא ביומא בפ"ב אמר ר"ל וישטחו להם מלמד שנתחייבו שחי' וכ' הרי"ף מפני שאכלו שליו בלא שחי' ואמאי הא שליו עוף הוא וא"כ אמאי נתחיי' שחי' הא אין שחי' לעוף מה"ת ע"ש והשתא א"ש דהש"ס לא קאמר דר"ל ס"ל אין שחי' לעוף מה"ת היינו משום דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דמבי דמביאין חטאת העוף על הס' אבל השתא דקתני בברייתא הכי א"כ ר"ל ס"ל יש שחי' לעוף מה"ת ומביא ואינו נאכל כר' כמ"ש מהרש"א ז"ל):
בא"ד ועל לשון וכו' ויש כח ביד חכמים וכו' בעיקר הנזירות עכ"ל הק' הא"מ בחי' בנזיר א"כ אמאי לא משני הכי בנזיר כיון דתקנו חכמים להיות האב מדיר בנו הוי כעיקר נזירות ומייתי קרבן ולא הוי חשב"ע ע"ש וי"ל דש"ה דכיון דעשו סייג להתורה כדי שלא יצא שבועה מפיו לבטלה וגם לא גרע לשון חכמים מהסכמת כל אומה ואומה כמ"ש הר"ן ז"ל יש כח ביד חכמים לעשותו כעיקר הנזירות משא"כ התם כדי לחנכו אין כח ביד חכמים לעשותו כעיקר נזירות:
ד"ה שאני אוכל וכו' וי"ג שאיני וק' דהא אין נדרים חלין ע"ד שאב"מ וכו' עכ"ל הק' מורי הי"ו דטעמא דאין נדרים חלין ע"ד שאב"מ הוא משום דקאסר חפצא אנפשיה אבל בשבועות דקאסר נפשיה אחפצא חלין שפיר דגופו יש בו ממש וכמו שמבואר בדברי הר"ן לקמן די"ג ע"ב וכ"כ המאירי וא"כ הכא דקאמר שאיני הוי נפשיה אחפצא כמ"ש הר"ן בדף י"ד אמתני' דקונם שאני ישן והוי דבר שיש בו ממש וי"ל דס"ל כמ"ש הריטב"א לקמן ריש פ' א"מ סה"ד וזל וקרא דהשבע שבועה הא דרשי' ליה בספרי ללמד שהשבועה חלה ע"ד שאב"מ יע"ש וא"כ מש"ה מקשו התוס' שפיר דוקא בשבועה דגלי קרא דח"ל ע"ד שאב"מ מ אבל בנדרים דלא גלי קרא אינו חל ע"ד שאב"מ ולא מטעם דפי' הר"ן דבשבועה חל ע"ד שאב"מ משום דקאסר נפשיה אחפצא וג"כ ניחא מה שהק' עוד לשי' הרמב"ן הביאו הר"ן ע"ב דס"ל דנדר שנא' בלשון שבועה מהני מההיא דאמרינן ינן לקמן דט"ו ע"א גבי קונם עיני בשינה שהק' הש"ס הא אב"מ ומתרץ אלא דקאמר קונם עיני בשינה ואמאי לא מתרץ דאמר שאינו ביו"ד דהוי נדר שנאמר בל"ש ושבועה חלה ע"ד שאב"מ ועפי"ה ניחא דוקא בשבועה משום דגלי קרא משא"כ נדר שנאמר בל"ש לא חל ע"ד שאב"מ ועוד י"ל דאיתא בירוש' ספ"ק דמכילתין וז"ל קרבן הילוכי עליך דבורי עליך לא אמר כלום למה שמתפיס את הנדר בדבר שאב"מ נדר נדר מה נדר שנאמר מר להלן דבר שב"מ אף נדר שנאמר כאן דבר שב"מ ופי' הק"ה שם דילפינן מערכין דכתיב בה ע"פ אשר תשיג יד הנודר ומה התם שב"מ אף כאן וכו' ע"ש. משמע דוקא נדר משום דאיכא ג"ש אבל בשבועה דליכא ג"ש חלה אפי' על דבר שאב"מ ואזיל לשי' דס"ל דקרא דהשבע שבועה אנט' לידות כמ"ש הריטב"א לקמן ד"פ א"מ בשם הירוש' ולא ס"ל כספרי דאצט' לו' דשבועה חלה אפי' על דבר שאב"מ אלא ס"ל דמסברא מבחוץ דחל ובנדרים דוקא משום דילפי' מערכין דוקא דשב"מ ועפי"ה ניחא ג"כ מ"ש התוס' בשבועות דכ"ה ע"א ד"ה מה וכו' שכ' בתי' הא' דשבועה חלה אפי' קא אסר חפצא עליה בכל ענין וא"כ מאי דקתני מתני' התם חומר בשבועות מנדרים דחלין אפי' ע"ד שאב"מ מסתמא איירי בכל גוונא דשבועה אפי' קא אסר חפצא עליה וע"כ ה"ט משום דגלי קרא בשבועה דחל אפי' ע"ד שאב"מ כמ"ש הריטב"א או כשי' הירוש' דס"ל דוקא בנדרים דגלי קרא דלא חלין אלא ע"ד שב"מ אבל בשבועה חלה אפי' ע"ד שאב"מ בכל ענין שבועה אפי' לא קא אסר נפשיה מן חפצא:
בא"ד ואומר ר"י דבגמ' משמע וכו' וכן ראיתי להתוס' בכתובות דנ"ט ע"א ד"ה קונם שאני וכו' וז"ל ואפי' אי גרסי' קודם שאיני לאו דבר שאב"מ דהא תנן פ"ב דנדרים קונם שלא אתן הבן לפני בקרך א"י להפר ע"ש וק' שדבריהם סותרים אמ"ש בספ"ק דשמעתין וזל שם באומר ידי לעושיהם ואת"ל ת"ל דמע"י וכו' ועוד דאיכא מע"י שאב"מ כגון שלא אתן תבן לפני בקרך ע"כ הרי כ' דשלא אתן תבן הוי מע"י שאב"מ ואחר כתבי ראיתי להשע"ה בה' נדרים דף ו' ע"ב שהק' כן משם ה' נ"מ ז"ל ע"ש מה שתי' שדבריהם אינם סותרים ולע"ד דע"כ שדבריהם סותרים שהרי כ' ביבמות דע"א ד"ה שאני וכו' וז"ל ומיהו גריס שפיר שאיני דאין דרך התנא לדקדק בלשונו כדאשכח' כח' קונם שלא אתן תבן לפני בקרך וכו' דכה"ג לא חל הנדר ע"כ הרי דכ' בהדיא דאפי' הזכיר החפץ דהיינו התבן אפ"ה ס"ל דאינו חל:
ע"ב גמ' והא בהמה בהמה יוצא וכו' וק' אמאי לא הק' ממתני' לקמן די"ז ע"א יש נדר בתוך נדר ואין שבועה וכו' כיצד אמר ה"נ וכו' דהתם לא השוה וקתני במאי דפתח וי"ל דש"ה כיון דעיקר המסכתא בנדרים ושבועות אגב פתח בנדרים ברישא ולפ"ז ניחא מה שהק' התוס' בד"ה ההוא דסליק וכו' שהק' תיקשי להו מתני' לקמן דמפרש כינויים והו"ל לפ' כינויים דנזיר קודם דסליק מיניה והשתא ניחא כיון דעיקר המסכ' נדרים ונזי ונזירות אגב לכך פתח בכינויי נדרים קודם וכן יש קצת ראיה לזה דלפי' התוס' דפתח בכינוי נדרים משום דסליק מקרבן אכתי תיקשי אמאי הקדימה הנזירות:
לשבועות כיון דמתני' מפרש במאי דפתח ברישא א"כ הו"ל לפ' שבועות ברישא דפתח מתני' ברישא אלא עכ"ל כיון דשבועות ונזירות אגב לא חש התנא לדקדק בדבריו א"כ מה"ט נמי מפרש כינויי נדרים ברישא משום נזירות אגב וי"מ משום דמתני' לעיל מינה סליק במאי דחומר בנדרים משבועות מש"ה אתחיל במאי דפתח מפרש דהוא חומרא נמי בנדרים משבועות דחייב על כל א' וא':
תוס' ד"ה ומ"ש וכו' וי"ל כיון דלית ביה ידות וכו' עכ"ל אבל הרמב"ן כ' דנדר בלשון שבועה דמהני הוא מדין יד וא"כ איכא ידות בשבועה וכ"כ הריטב"א לקמן פ' א"מ משם הירוש' דאיכא ידות בשבועה וא"כ לדידהו הא דלא קתני כ"כ שבועות כשבועות מתרצים כמ"ש התוס' בריש שבועות ד"ב ע"ש ועיין להתוס' לקמן די"ו ט"ב גבי אמר ישבת סוכה וכו' שכ' דאיכא יד בשבועה הפך דבריהם הכא:
ד"ה נדרים וכו' וא"ת מנ"מ אי אסר חפצא וכו' עכ"ל ואין להקשו' הא נ"מ שפיר לענין חלות דבר שאב"מ דבשבועות דקא אסר נפשיה מן אחפצא חל אפי' ע"ד שאב"מ משום דס"ל להתוס' לאו משום האי טעמא אלא משום דרביה קרא כמ"ש לעיל בהתוס' ד"ה שאיני משם הריטב"א ע"ש:
דף ג' ע"א גמ' אי כתב וכו' השתא וכו' הק' הריטב"א למ"ל היקשא תיתי במ"מ ותירץ משום דאין עונשין מן הדין ועוד מה לנזירות שכן יש בו כמה דברים וי"מ דא"כ לקמן ד"ד ע"ב דפריך נילף דאב מיפר לנזירות מ"מ מנדרים אימא דמשום נזירות יש בו כמה דברים ס"ד דלא מהני הפרה ולק"מ דכונת הריטב"א לאו משום חומרא היא אלא ר"ל כיון דמצינו יש בו כמה דברים ואינם בנדרים וא"כ ה"נ לענין ידות דאינם בנדרים וא"כ מש"ה פריך לקמן נילף מ"מ ועוד דהרא"ש לקמן כ' וז"ל האי מ"מ לאו דוקא אלא בנזירות היינו נדרי עינוי נפש ע"ש והנה תי' זה לא אתי אלא למ"ד דברה תורה והיקש נדרים לנזירות אבל למ"ד לא דברה תורה ומקיש נזירות לנדרים תיקשי למ"ע היקשא נילף במ"מ וע"כ כתי' הא' של הריטב"א משום דבמ"מ אין עונשין מ"ה וא"כ לפ"ז ה' לשי' הסוברים דס"ל דבמ"מ עונשין מ"ה והביאם הגו"ה בסי' ט' ע"ש למ"ל היקשא נילף במ"מ וי"מ דחו"א מה לנדרים שכן חמורים דלית להו קיצותא כדקאמר הש"ס לקמן דף ד' ע"ב ועוד י ל דראיתי לה' כנה"ג בא"ח דקס"ב ע"ב שכ' משם מהר"מ די בוטון דהטעם דרש"י דס"ל דבמ"מ עונשין מ"ה משום דס"ל דלא ניתן לידרש מעצמו ולכך עונשין מ"ה עש"ב וא"כ לפ"ז א"ש דלא מצי להקשות דנילף במ"מ משום דלא ניתן לידרש מעצמו ולקמן דפריך נילף מ"מ ל"ד מ"מ כדפי' הרא"ש שם ע"ש:
שם הניחא למ"ד דב"ת וכו' ומכאן ק' על מ"ש התוס' בכתובות דס"ז ד"ה וחכמים וכו' שכ' דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' יע"ש ושוב מצאתי להתוס' במנחות די"ז ד"ה מאי וכו' והתוס' בסוטה דכ"ד ד"ה רבי יונתן שהק' קושי' זו עש"ב ועיין בש"מ במציעא דל"א מה שתי' דאיכא תנא דס"ל אפי' היכא דאיכא למדרש לא דרשי' ע"ש וראיתי בירוש' דמס' יבמות פ"ו מ"ב דדריש דחייב הכהן אפי' בהעראה מדהו"ל לכתוב לא יחל וכתב לא יחלל עד כדון כר"ע כרי"ש תני רי"ש נאמר כאן לקיחה וכו' ופי' שם הק"ה הניחא לר"ע דל"ל דב"ח כלשון בני אדם אלא לרי"ש דא"ל דברה תורה מאי איכא למימר יע"ש והשתא ק' הא כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולפמ"ש הש"מ דאיכא תנא דס"ל דאפי' איכא למדרש לא דרשי' ניחא משום דילמא שמיע ליה דרי"ש דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם אפי' איכא למדרש אבל התוס' לא ס"ל הכי א"כ תיקשי מאי מקשי ונלע"ד דאין פי' הירוש' כפי' הק"ה דל"ש כאן מחלוקת דב"ת כלשון בני אדם אלא ה"פ הניחא לר"ע דדריש הלמ"ד כדאשכ' בסנהדרין דס"ו דקאמר לימא קרא לא תקל מאי לא קלל וכו' ע"ש אבל לרי"ש דלא דריש יתור הלמ"ד כדקא' התם גבי לא תקלל א"כ מנ"ל העראה ומשני משום ג"ש נאמר כאן לקיחה וכו':
ע"ב תוס' ד"ה מידי וכו' ועי"ל דאי מאחר וכו' עכ"ל וק' דא"כ מאי משני דקאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אין זה בל"ת דנזיר כי אם בל"ת דנדר וי"מ דתירוץ זה הוא לפר"ת דמפ' דמן ההיא שעתא הו"ל וכו' הוא סיום הקושי' והתי' הוא מאי דמתרץ ר"א:
דף ד' ע"ב גמ' אמר מר וכו' היקשא וכו' תיתי במ"מ כ' הר"ן והתוס' אבל לעיל גבי בל"ת לא פריך משום דאין עונשין מ"ה והמש"ל בפ"ב מה' נזירות ה' י"ז הק' א"כ מאי פריך בהשוחט והמעלה לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא ואם כדבריהם אימא דאצט' לו' בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה וכן תמה ג"כ על התוס' ע"ש ועוד ק"ל מההיא דאמרי' בקידושין דנ"ז ע"ב אמר ר"י משום ר"מ אמרה תורה וכו' אי מה שלי בשלך ענוש כרת וכו' הרי בהדיא דבמ"מ עונשין מ"ה דבירוש' דמס' ע"א פ"ב ה' י"ב הק' קושי' זו ומתרץ דאין עונשין מ"ה ועיין להפ"מ מה שהביא משם הרשב"א דס"ל דבמ"מ עונשין מ"ה ע"ש ויש לו על מה לסמוך על הש"ס דקידושין דלא ס"ל כירוש' דאין עונשין ונלע"ד לתי' עם מה שכ' מהר"ם די בוטון בתשו' סימן ס"ד בדף קכ"ח ע"ב דה"ט דס"ל לרש"י דבמ"מ עונשין מ"ה משום דס"ל לרש"י דבמ"מ לא ניתן לידרש מעצמו לכך עונשין ע"ש וה' יבין שמועה דמ"ד ע"א כ' דלא כ' רש"י דבמ"מ לא ניתן לידרש מעצמו דוקא אליבא דר"י אבל לרבנן כל המדות ניתנו לידרש חוץ מג"ש וכבר הביא דבריהם הכה"ג בא"ח דקס"ב ע"ב עש"כ ולפי דבריהם נמצא לדעת רש"י דבמ"מ דעונשין הוא במחלוקת שנוי דלר"י עונשין ולרבנן אין עונשין והשתא א"ש דהש"ס דזבחים וקדושין דמשמע דעונשין הוא אליבא דמ"ד דעונשין והר"ן והתוס' דכ' דבמ"מ אין עונשין כלומר דלעיל ל"מ להש"ס להקשות למ"ל היקשא נילף במ"מ משום דילמא ס"ל כמ"ד דאין עונשין מ"ה אבל בזבחים פריך למ"ד עונשין אמאי אצט' קרא בזריקה אלא שעדיין הש"ס דקדושין לא נתיישב מאי מקשי אי מה וכו' דילמא ס"ל כמ"ד דאין עונשין במ"מ ואף דכ' הכה"ג דמהר"ם די בוטון כ' דמוכח מדברי התוס' דרש"י אליבא דכל"ע ולאו דוקא אליבא דר"י עש"כ מ"מ אפשר דהתוס' הכא והר"ן ס"ל הכי וי"מ דאכתי דלאוקמתא דרבא דמוקי דמשכחת דבל"ת דנזירות היינו דאמר שלא אפטר וכו' א"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה וכ"כ הר"מ וא"כ תיקשי אמאי לא יליף במ"מ ומכח קושי' זו הכריחו דרבא ס"ל דלאו שאב"מ לוקה עליו ומש"ה יליף מהיקשא וליתא שהרי אמרי' בשבועות ד"ב ע"ב דאמר רבא בפי' ריבתה שבועת שקר ע"ש:
שם תיתי במ"מ כ' הרא"ש האי מ"מ ל"ד וכו' ואפ"ל דמ"מ דוקא דאי לאו מ"מ הו"א דאינו מיפר כיון דאיכא דברים שאין בהם עינוי נפש כגון אטומאה ואתגלחת כשמיפר לה מותרת בהו ולכך יליף במ"מ מנדרים דאב מיפר אפי' דברים שאין בהם עינוי כמ"ש הר"מ פי"ב מה' נדרים ע"ש:
שם והתניא איפכא וכו' לפירש"י דאפי' שאני אוכל לך לחודיה ל"מ ק' אמאי לא ניחא ליה להגמ' בד"א בהך ברייתא וי"ל:
תוס' בד"ה מודרני וכו' ואע"ג דבריית' א חריתי קרי ליה סיפא עכ"ל הר"ן והרא"ש הכריחו דברייתא אחרת מדלא קאמר הש"ס והתניא סיפא אבל התוס' שחיתה בגי' והתניא סיפא מי הכריחם לו' ברייתא אחרת ונר' משום לפי מאי ס"ד המקשה דמילי מילי קתני ומקשי מינה לשמואל א"כ תקשי ליה סיפא מיותרת דהיינו רישא וליכא חדוש כלל ובשלמא א"א דבד"א קתני הו"א דאצט' סיפא לאשמועי' דאע"ג דאמר שאני אוכל לך בעי מודר ממך אבל לשי' המקשה ק' וע"כ דברייתא אחריתי וא"כ אין לתמוה כיון דבריית' אחרת אבל הר"ן והרא"ש ס"ל אי מהא לא ארייא דלעולם אימא לך סיפא דברייתא וס"ל המקשה אי מרישא הו"א בד"א קתני לכך אצטריך סיפא לגלויי מילי מילי קתני דכשאני אוכל לך ליכא מאן דפליג דמחסר והמק' דהק' מעי' מרישא סמיך על הסיפא דמוכרח מילי מילי קתני: