בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל · מסכת פסחים
דף י"ד ע"א מתני' רחס"ה אומ' מימיהן של כהנים וכו' כתב הע"י דמתני' לא אתיא אלא כר"ע בשלהי שקלים דאמר מקום טומאתו שם שריפתו דלב"ה דאמר שם הכל ישרף בחוץ לא משכחת שריפתן במקום א' כי אם שנטמאו בחוץ ובקדשי קדשים לא משכחת לה שהרי כבר נפסלו ביוצא וכו' וכתב עליו הצל"ח וז"ל וכל אלו הדברים דברי תימא דמ"ש בק"ק לא משכחת לה שהרי כבר נפסלו ביוצא מה בכך משום דאיתסלו לא משכחת לה שנטמאו ע"ש ולעד"ן שכונת הפנ"י משום דבגמ' ס"ל לרבי יוחנן דמתני' באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן ור"י גופיה לקמן דל"ד ע"א ס"ל הסיח דעת פיסול טומאה הוי וכיון דיצאו ודאי דהסיח דעתו מהן ומאי הוצרך ר"ח לו' שנטמאו בוולד טומאה והא כיון דיצאו כבר נטמאו כנ"ל בכונתו ולעיקר דברי הפנ"י שכתב דמתני' לא אתיא אלא כר"ע נ"ל דאתיא נמי כר"א וכב"ה ואליבא דר"י בירוש' דשקלים דאמר מתני' באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא וא"כ כי קאמר ר"א אב הטומאה בחוץ היינו שנטמאו בטומאה דאורייתא וב"ה נמי דאמרי הכל בחוץ היינו שנטמאו בטומאה דאורייתא אבל אב הטומאה דרבנן אה"נ דשורפין בפנים ומתני' נימא באב הטומאה דרבנן וא ואליבא דר"י גופיה דאמר אב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן ולאו דוקא דאורייתא כדכתבו התוס' לקמן דף ט"ו ע"א ד"ה באב הטומאה ע"ש:
כתב הר"מ במז"ל בפירוש המשנה ומה שנמשך ענין זה לכאן לפי שדברנו בשתי חלות וכו' וכתב ה' צל"ח בכונתו בסימן ב' דה"ט דמיאן רבינו בטעם רש"י משום דר"מ דקאמר מדבריו למדו לא אתי אלא אליבא דר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דלרבנן דאמרי שם השבתתו בכל דבר א"כ לא מצית למילף מדר"ח סה"כ דהתם שאני דאיכא הפסד עצים עכ"ל וראיתי להתוס' לעיל די"ב ע"ב ד"ה אימתי וז"ל ומפרש ר"ת דשלא בשעת ביערו היינו אחר שש וכו' אבל בשעת ביעורו היינו שש וכו' ע"ש וא"כ לס' ר"ח בשש השבתתו בכל דבר וא"כ ק' היכי יליף ר"מ מדר"ח סה"כ דבשעה ששית כדאיתא לקמן דט"ו ע"ב דמחלוקת בשש אבל בשבע ר"ח ישרף דהתם שאני דאיכא הפסד עצים אבל הכא דתרומה בשש דהשבתתו בכל דבר ואין צריך שריפה אה"נ דאין שורפין עם הטמאה וצ"ע:
תוס' ד"ה דאיכא משקין וכו' פי' רש"י לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אבל וז"ל ודקי"ל שיעור טומאה ברביעית ה"מ לטמא אחרים אבל טומאת עצמן בכ"ש עכ עכ"ל ולפ"ד ק' עליו קוש' התוס' בע"א ד"ל ע"ב ובחולין דפ"ז ע"ב מההיא דברכות דנוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וכן מההיא דכריתות די"ג האשה שנוטף חלב מדדיה ומההיא דטהרות מ"א הרוטב והחלב והגריסין וכו' ומההיא דגוש של זתים וכמו שהכריחו התוס' מכולהו דלטמויי אחרים בב"ש וי"ל דרש"י ס"ל כס' ר"ת הכא דמדרבנן מטמא בכ"ש ומדאורייתא בעינן רביעית והא דהוצרך רש"י לפלוג בין טומאת עצמן בין לטמויי אחרים משום דלקמן דאורייתא ואפ"ה אמרי בכ"ש לכך הוצרך רש"י לפלוגי בין טומאת עצמן לטמויי אחרים אבל ק' ממ"ש הוא בגופיה בע"א דל"א ע"א ד"ה ומטמא וז"ל ושיעורן לקבל טומאה ברביעית הלוג אלמא דס"ל דאפי' לטומאת עצמן בעינן רביעית הפך מ"ש כאן וצ"ע כעת:
בא"ד אבל מדרב' לא בעינן רביעית והא דאמרי' בע"א ומטמא טומאת משקין ברביעית צ"ל דס"ל לר"ת כס' התוס' שם ולא כפירש"י שנטמאו בשרץ ע"ש:
בא"ד השתא לא מסיק אדעתיה שאוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א והא דלא ק"ל בגמ' אמאי ניחא ליה למ"ד דתרומה נמי אינו עושה כיוצא בו משום דבגמ' לחודיה אימא דשפיר ס"ד דאוכל מטמא אוכל מדרבנן והא דניחא ליה בסיפא ולא ניחא ליה ברישא משום דרישא איירי בולד הטומאה דאורייתא וס"ד דלא מיקרי הוספה הא דחוזר שני דרבנן כיון דהוא ג' דאורייתא ולכך ק"ל אבל בסיפא ניחא ליה שפיר אע"ג דלא מטמא כי אם מדרב' כיון דמעי' היתה טהורה לגמרי אבל לס' ר"ת ק"ל שפיר כיון דלא מטמא אפילו מדרבנן א"נ זל דבגמ' לא ק"ל דהו"א דהמק' והמתרץ פליגי בפלוגתא דבר קפרא ור"י דהמק' פ"ד דמתני' באב הטומאה דאורייתא ור"מ מיירי בתרומה בשש ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סה"כ ושפיר ס"ד דאין אוכל מדאורייתא מדרב' מיהא מטמא ולכך ק"ל והא אין אמ"א דל"ל דאע"ג דאין אמ"א מדרבנן מיהא מטמא דא"כ היכי יליף ר"מ מר"ח סה"כ דע"כ לא שמעינן מדר"ח אלא טמא דאורייתא מותר להוסיף לו טומאה מדרב' אבל בתרומה דלית בה איסורא דאורייתא מנ"ל לטמאה בטומאה אפי' מדרב' אלא ע"כ דהוספת טומאה דר"ח מדאורייתא וא"כ יליף ר"מ שפיר כיון דשמעי' ליה לר"ח דטמא דאורייתא מותר להוסיף לו טומאה מדאורייתא מינה נשמע דתרומה דאסירא מדרב' מותר להוסיף לה טומאה דרבנן ולכך ניחא ליה בסיפא ולא ק"ל אלא מרישא והמתרץ ס"ל דמתני' בולד הטומאה דרבנן וא"כ יליף ר"מ שפיר כיון דשמעינן דטמא דרבנן מותר להוסיף לו טומאה דרבנן א"כ ה"ה דתרומה כיון דאסירא מדרבנן מותר להוסיף לה טומאה מדרבנן אבל לר"ת ק"ל למהרש"א שפיר וראשון נ"ל עיקר:
ובעיקר קוש' י"ל דמש"ה לא הק' הש"ס בתרומה משום דתרומה טמאה דקתני היינו תרומת משקין אבל בשר שנטמאה באב הטומאה דחיקא ליה לו' דאיכא משקין בהדי בשר משום דהו"ל למתני עם הבשר ומשקין כדקאמר הש"ס ולפמ"ש קוש' התוס' סמוך ונר' בד"ה עם הבשר שהק' וז"ל וא"ת אמאי לא פריך מאי אירייא באב הטומאה אפי' בראש' ושני נמי אינה אלא לר"ח אבל לר"י וריב"א ל"ק כלל משום דתלמודא ס"ד דלא מיקרי הוספה מה שמטמאין אותו מדרבנן ולכך משני דאיכא משקין ר"ל ומטמא מדאורייתא א"כ ודאי דלא מצי לאקשויי אפי' בראש' ושני נמי דאינו מטמא כי אם מדרבנן אבל לר"ת ק"ל להתוס' שפיר:
שם בד"ה מאי קמ"ל למ"ד אמ"א מדאורייתא לא פריך דלדידיה וכו' עכ"ל כ' הפנ"י דאף למ"ד אין אמ"א נמי פריך דר"ח סה"כ קאמר סתמא אפי' דאיכא משקין דמטמא מדאורייתא ובזה יישב קו' הירוש' דמק' דמאי קמ"ל ר"ח הא ב"ה אמר לקמן הפיגול והנותר והטמא נשרפין כא' וכ' בהכי ניחא דאי מב"ה הו"א דאין אמ"א ולכך נשרפין כא' וקמ"ל ר"ח דאיכא משקין דמטמא ליה מדאורייתא ואפ"ה נשרפין כא' ע"ש ודבריו צריכים אצלי תלמוד דאיך אפשר לו' דב"ה סברי אין אמ"א דא"כ מאי חסו כלל לשורפם יחד וב"ש נמי אמאי פליגי עלייהו דכי אמרי' אין אמ"א א"כ לא מוסיף ליה ולא מידי דמעיקרא נמי היה טמא מדרבנן כדתנן לקמן דק"ך ומייתי לה בגמ' לקמן דט"ו ע"ב הפיגול והנותר מטמאין את הידים ובשלמא לשי' רש"י בסוגיין דט"ו ע"א ד"ה מדברי ר"ח וכן בכולה סוגיא דס"ל דאפי' למ"ד אין אמ"א מ"מ מיקרי שפיר הוספה כששורפו עם טמא דאורייתא ניחא דמעיקרא היה עיקר טומאתו מדרבנן ועכשיו מטמא ליה כטמא דאורייתא אבל לשי' התוס' לקמן דף הנז' ד"ה באב הטומאה דלא ס"ל הך ס' דרש"י שכתבו וז"ל והא דנקט דאורייתא לא נ"מ מידי למ"ד אין אמ"א דמ"מ לא מטמא ליה אלא מדרבנן א"כ ק' איך אפשר לו' דב"ה ס"ל דאין אמ"א דא"כ מאי חסו כלל לשורפם יחד ונראה דאף אם נאמר דב"ה ס"ל אין אמ"א מ"מ משכחת לה תוספת טומאה מדרבנן אם הוא פחות מכזית דהא אמרי' לקמן דקכ"א חד תני כזית וחד תני כביצה אבל פחות מכזית כל"ע מודו דלא גזרו בו טומאה מדרבנן וא"כ נימא דפלוגתייהו מיירי בדלית ביה כזית דלית בהו טומאה מדרבנן וקמ"ל דאע"ג דמטמאין אותו מדרבנן אפ"ה שורפין אותו יחד ור"ח קמ"ל אע"ג דמטמאין אותו מדאורייתא והא דמייתי מינה סייעתא לקמן לר"י דס"ל דבשבע ד"ה שורפין כיון דאיסורו מדאורייתא כל"ע מודים י"ל משום דהתם אליבא דר"י ור"י גופיה ס"ל דח"ש אסור מדאורייתא וא"כ אף דליכא כזית אסור מדאורייתא אבל עדיין ק"ל דא"כ מאי משני ש"ה ראית להו טומאה מדרבנן והא בין למר ובין למר חצי זית לית ביה טומאה ודוחק לו' דמאן דאזיל בתר איסורו הא דבעי כזית היינו לר"ל דס"ל דח"ש מותר מן התורה אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה א"כ אפי' בחצי זית גזרו דכיון דאזלת בתר איסורו הרי ח"ש אסור מה"ת הא ודאי ליתא דבתר איסורו היינו לאו (א"ה ועוד בלא"ה בא"ה אפי' ר"ל מודה דח"ש אסור מדאורייתא כמ"ש ה' קהלת יעקב באות החית משם הירוש' עש"ב) ולקמ"ד דעיקר קוש' הירוש' ליתא אלא למאן דמוקי בולד טומאה דאורייתא ע"ש ולכך צריכין לדחוק כל הנך דוחקים אבל הכא אליבא דמאן דמוקי לה בולד טומאה דרבנן ודאי דליכא קושיא כלל ושפיר מיירי בטמא דרבנן ואסור בלאו מן התורה מ"מ קמ"ל ר"ח בולד טומאה דרבנן מטמאינן ליה מדאורייתא ולכך מסייע מינה שפיר ואית להו טומאה:
דף ב' ע"א גמ' לימא מתני' דלא כר"י הא דלא קאמר מתני' דלא כר"ש לפמ"ש התוס' לקמן דכ"ח ע"ב ד"ה ר"ש וכו' דר"ש ס"ל א"א אעפ"י שאינו אסור בהנאה ע"ש משום דלא נחית הש"ס אלא לו' כר"מ כמ"ש התוס' לכך קאמר לימא מתני' דלא כר"י דפליג על ר"מ אלא כר"מ ומסיק דכר"מ נמי לא אתי:
רש"י ד"ה כ"ש וכו' לירוקא אצט' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וראיתי להפנ"י שכ' דאפי' דהגמ' עביד צריכותא מ"מ מילתא דפשיטא היא דאל"ה מאי קאמר מתני' דלא כר"י הא אפי' לר"י לא שרי למוכרו לנכרי ואה"נ דאסור להאכיל לבהמה וחיה משום דמשיירי וא"ש מתני' כר"י ע"ש ולעד"ן דאי משום הא לא ארייא דהש"ס סמיך על סיפא דמתני' דקתני כ"ש שאוכל וכו' ומוכר לנכרי משמע הא שעה שאינו אוכל אינו מוכר לנכרי:
תוס' ד"ה ואי וכו' הק' הרשב"א וכו' עכ"ל הק' הפנ"י ואי ק"ל מהא דקתני אם נטלה בפנינו צריך בדיקה דס"ה דאיכא ספיקי טובא דילמא ל"מ ואת"ל משיירא דילמא מצנעא שפיר שלא יבא לידי בל יראה ע"ש וק"ל א"כ מאי קאמר לעיל ד"ט אלא אמר רבא וכו' אבל הכא וכו' הוי ספק וודאי וכו' ומאי הא נמי איכא ספיקי טובא ס' אכלתיה או לא ואת"ל לא אכלתיה דילמא מצנעא ליה שפיר שלא יבא לידי בל יראה:
תוס' ד"ה עבר זמנו וכו' ונר' וכו' דלריה"ג א"צ לשורפו וכו' עכ"ל הק' הפנ"י הא כ' התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב דלר"ש משש ומעלה מותר בהנאה ואפ"ה קאמר דשורפין בתחלת ו' דגזור שמא יאכלו מו' ע"ש ועיין לה' קרבן נתנאל מה שתמה על מהרש"א שדבריו סותרים התוס' שזכרנו ע"ש ולעד"ן דל"ק דלא כ' התוס' דגזרינן היינו דוקא כשהסיקו מעט מעט עד הלילה אבל אם בבת א' אפי' לאחר שש מותר דלא חיישי' שמא יאכלנו וגם ירצנו לפני כלבו או ימכרנו מותר לר"ש אפי' לאחר שש דלא גזרינן שמא יאכלנו וכ"כ הכ"מ ז"ל פ"א מה' חמץ ומצה ה' כ' ע"ש:
ד"ה כ"מ וכו' ואומר ר"י וכו' אבל וכו' עכ"ל עיין להצל"ח מה שהוכיח דכוונתם מה שנא' בלשון אזהרה מלא תאכלו ע"ש וכן מבואר בש"מ בקמא ע"ש ודלא כמ"ש הפר"ח בה' עכו"ם פ"ז ה' ב' ע"ש אבל הריטב"א בחי' לקדושין דנ"ו לא ס"ל הכי ע"ש:
דף כ"ב ע"א גמ' ור"מ אותו וכו' ואי איתא וכו' עיין להשע"ה בהל' שחיטה דקמ"ז שהק' דבקידושין יליף ר"מ מ"מ וכו' וא"כ מאי אצט' ר"מ אותו ת"ל מ"מ ע"ש ול"ק דאותו אצט' לעבור עליו בעשה ובירוש' דמס' ע"א פ"ה הלכה י"ב איתא גי' אחרת אמר ר"י משום רבי ישמעאל ולא ץ משום ר"מ ע"ש:
שם ואידך חשב"ע וכו' הק' השע"ה בה' עכו"ם ד"ח ע"ד לדעת רש"י והר"ן דפי' דהטעם דס' נזיר חמיר מודאו משום דלא מצי לגלח דמייתי ח"ב הא התם אליבא דר"י ור"י ס"ל הכא דח"ב מדרבנן וכל תקוני גברא לא גזור רבנן ע"ש ול"ק דרש"י שם אזיל לשיטתיה הכא שכ' דה"ד בהנאה אבל באכילה מדאורייתא ולשי' התוס' הכא דס"ל לגמרי לאו דאורייתא אפי' לאכילה מפרשי הטעם כמו שכ' הרשב"א שם משום דהקפת כל הראש שמה הקפה ע"ש ושו"ר להתוס' שם ד"ה דאלו גבי נזיר וכו' שכ"כ יע"ש:
דף כ"ג ע"ב גמ' ור"ש דאסר א"ל מה לחלב וכו' הק' השע"ה בהל' מ"א דף קל"ז ע"ב וז"ל הרי ג"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף עיין שם מה שנדחק לתרץ ונעלמו ממנו התוס' בחולין דקט"ו ד"ה כלאי הכרם וכו' דכ' דלא חשיב הותר מכללו אלא דוקא בחלב דכתיב ביה כל חלב אבל כ"מ דלא כתיב כל לא חשיב הותר מכללן ע"ש (א"ה עיין לה' למודי ה' ד"ט ע"ג שתי' כן ומה שהק' ע"ד התוס' דחולין ע"ש נעלם ממנו מ"ש ה' יד מלאכי אות קע"ח מה שפי' בדבריהם עש"ב):
דף כ"ד ע"ב גמ' א"ד וכו' אלא כדרך הנאתן וכו' כתב הפנ"י וז"ל אבל בדרך הנאתן לוקה כמ"ש התוס' בכ"ד ויש לדקדק על שי' דהיא גופא תיקשי איך אפשר דר"א לוקין על הנאה גרידא והא ר"א גופיה מסיק לעיל דא"ה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דר"י דקי"ל כותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה וא"כ לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי"ל דאין לוקין עליו ע"ש ול"ק דאשתמיטיה הירוש' דקאמר התם וז"ל ר"א בשם ר"י כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אין את תופס א"ה כאיסור אכילה לא יאכל את תופס א"ה כאיסור אכילה ע"ש הרי בהדיא דקאמר ר"א דר"י ס"ל כחזקיה וחזקיה אמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל וא"כ מש"ה קאמר ר"י דוקא שלכ"ד הנאתן אבל כדרך הנאתן לקי שפיר מקרא דלא יאכל:
דף כ"ה ע"א גמ' ואם איתא וכו' כ' הפנ"י הוה מצי למפרך ערלה וחמץ יוכיחו וחזר הדין ע"ש ולאחר המחילה לא דק דהא אמרי' בחולין דקט"ו ע"א חדא מתלת אי הדר דינא ואתי במה הצד פרכינן כל דהו וא"כ פרכינן מה לכולהו שכן גדולי קרקע:
שם זאת אומרת כלאי הכרם וכו' עיין מה שהק' מהרש"ל ומה שתמה עליו מהרש"א ואפשר לתרץ דכונת מהרש"ל לפי מ"ש התוס' בחולין דקי"ו ד"ה חדא וכו' לחד תי' דהוה מצי למימר בשר תקרובת ע"א יוכיח יע"ש הרי דכ' לא מצי למימר שכן ג"ק משום דסמיך התקרובת ע"א ולפ"ז הק' מהרש"ל שפיר א"כ הו"ל לו' מעיקרא כלאי הכרם יוכיח שהי"ל שעת הכושר וכו' ולא מצי לפרוך שכן ג"ק משום תקרובת ע"א יוכיח ול"צ לחמץ כלל כנ"ל:
תוס' ד"ה מה לכלאי הכרם וכו' ואומר ר"י דליכא וכו' וחמץ וכו' יוכיח וכו' עכ"ל וקשה דא"ל מה לחמץ שכן יש היתר לאיסורו אחר הפסח דהא ע"כ איסי ן' יהודה ס"ל כר"ש דאחר הפסח מותר דאל"כ נילף מחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא כרת אלא ע"כ ס"ל כר"ש דליכא א"ה אלא בתוך זמנו דאיכא כרת כמ"ש הצל"ח ע"ש ולא הו"ל לומר אלא שור הנסקל דוקא הוא יוכיח:
דף כ"ו ע"א גמ' א"ד עיין מה שהק' המש"ל בהלכה יסודי תורה ומה שחילק וכ"כ הריטב"א במס' ע"א ד"מ גבי רב חש במיעיו וכו' ע"ש:
דף כ"ז ע"ב גמ' תניא אמר ר"י אין ביעור וכו' והדין נותן ומה נותר הק' הצל"ח וזל א"ל מה לנותר שכן איסורו חמור לעולם בכרת וא"ל ערלה תוכיח שאינו בכרת וכו' דמה לערלה שלא היתה לה ש"ה מאי אית לך חזר הדין הצד השוה שהן וכו' א"כ אמרי' שור הנסקל יוכיח ע"ש ולפום חורפו לא עיין שם בסוגיא דפ' כ"ה דאמרי' כל מה הצד מגופו פרכינן מדעלמא לא פרכינן ע"ש (א"ה ק"ל אמאי לא יליף מק"ו דכלאי הכרם שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ לא כ"ש ול"ל מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליו אפי' שלכ"ד הנאתו שהרי כ' מהרש"א לעיל דכ"ו ע"א בהתוס' ד"ה שאני היכל וכו' דרבא ס"ל אין לוקה אלא כד"ה ע"ש וא"כ תיקשי לרבא נילף מק"ו דכלאי הכרם ועדיף שפיר מק"ו דנותר דאצט' לומר מנותר וערלה מהצד השוה שהן באכילה ובהנאה והן בשריפה דאל"כ מה לנותר שכן לעולם בכרת כמ"ש הצל"ח ושוב אח"ז מצאתי במכילתא פ' בא דף י"ב ע"ב וז"ל אמרת אדון אד' לשונות כא' מד' לשונות כא' נותר אסור באכילה ובהנאה וחייב עליו כרת והזמן גרם חמץ א"ב ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם ע"ש וכן איתא בירוש' וא"כ מש"ה לא יליף מכלאי הכרם דאין הזמן גרם לו לאיסור):
דף כ"ח גמ' מני מתני' לא כר"י וכו' דתניא וכו' ומפרש לקמן דר"י סתמא קאמר אפי' דנכרי והא דלא קאמר דישראל אפי' לפני זמנו ומתני' משמע דוקא לאחר זמנו די"ל דה"ה אפי' לפני זמנו ואיירי דנקט רישא דנכרי אפי' עבר זמנו מותר קתני דישראל עבר זמנו אסור לשון זה הוא מהבחור הימנוח הר' אברהם סדבון נ"ע:
ע"ב תוס' ד"ה א"כ מאי תלמוד וכו' וק' אמאי אצט' וכו' דהא כולהו קראי וכו' עכ"ל ודבריהם אינם מובנים אצלי דלא מצריך קראי אלא לאחר דאיכא היקשא דאינו עובר על לאו בלא תאכל חמץ אלא בשעה שישנו בקום אכול מצה אבל אי לאו היקשא הוה דרשי' קראי כר"י דחד לפני זמנו וכו':
דף כ"ט ע"א תוס' ד"ה בדין הוא וכו' ונר' לריב"א דהא דקאמר וכו' היינו בהנאה וכו' עכ"ל משמע דלפי' דמפר' בהנאה לא תיקשי להם לפלוגי בפסח גופיה דרבא ס' לוקה לדברי דר"י משום דאין לוקין על הנאה הפך דבריהם לעיל דכ"ד ע"ב ד"ה הכל וכו' ע"ש:
בד"ה אין פודין תימא לר"י וכו' דהא לאחר שנשרף וכו' יכול לפדותו וכו' עכ"ל והא דלא כתב דיכול לפדותו כשהוא בעין ושורפו ויהנה מאותו אפר שלו משום דאע"ג דאין עובר עליו כמ"ש התוס' לקמן דמשהה חמץ ע"מ לבערו אין עובר עליו מ"מ משעת הפדיה הוי שלו ול"מ מהנה מאפרו דילמא ס"ל כחכמים לעיל דחמץ מן הנקברים שאפרן אסור וכמ"ש הטור בהדיא בסי' תמ"ה ועיין להפנ"י שהק' כן בדבריהם דילמא כמ"ד דחמץ מן הנקברים ע"ש אבל השתא דכ' דהקדש שורפו ואחר שנעשה אפר ביד הקדש היה יכול לפדותו משום דשלך א"א רואה אבל רואה של גבוה וכיון דאין מצווה לקוברו אפרו מותר דלא אמרי' כל הנקברים אפרן אסור אלא היכא דעיקר מצותו כך דהתורה הקפידה עליו כמ"ש התוס' בתמורה דל"ד ע"ב ד"ה כל הנשרפין ע"ש:
ע"ב רש"י ד"ה כר"ש וכו' ולקמן פריך והא וכו' משום קנסא עכ"ל ואע"ג דהש"ס לא מקשי אלא מרבא גופיה דקאמר קנסא הא לאו הכי הו"א דמותר לגמרי ס"ל דה"ה בלא רבא הוה מקשי דלענין אכילה דאפי' למ"ד לא קניס ר"ש מודה דאסור מדרבנן וכן משמע מדבריו לעיל ד"ה דישראל מישרא שרי דפי' בהנאה אלמא ס"ל דאפי' למאי דס"ל דלא קניס מודה דלענין אכילה אסור מדרבנן:
דף ל' תוס' ד"ה אמר רב קדירות וכו' דוקא בדיעבד אבל לכתחילה וכו' עכ"ל הק' השע"ה בהל' חמ"ו הא כתבו התוס' לעיל גבי תנור חדש יותץ דחשי' דיעבד מפני הפסד התנור ע"ש וזל דס"ל דה"ש דאיכא תרתי לטיבותא דחשיב דיעבד מפני הפסד התנור וגם התנור אינו איסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור כמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש משא"כ הכא אע"ג דחשיב דיעבד מפני הפסד התנור מ"מ איכא איסור בעצמו בתנור ומש"ה לכתחילה לא:
בא"ד ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו וכו' עכ"ל הק' השע"ה נר' דלא שני לן בנט"ל לכתחילה או דיעבד וא"כ תיקשי בשמואל דקאמר אשוו וכו' ואי לא דרשי' להו כר"ש דמשמע דלר"י קדירות בפסח ישברו ואמאי הא הו"ל נט"ל ושמואל ס"ל דנט"ל מותר אפי' היכא דאינו פוגם אלא מחמת ששהה בכלי כדאיתא בפ' א"מ עש"ב ולולי דמסתפינא אמינא דה"פ הש"ס ולדרוש להו דהא שמואל כר"ש ס"ל ר"ל הא שמואל ס"ל נט"ל מותר כדאיתא בפ' א"מ והיינו משום דס"ל כר"ש ומשני אתריה דרב הוה ורב ס"ל היכא דאינו פוגם אלא ע"י ששהה בדופן הכלי אסור נ"ל וחריף:
ע"ב מתני' עכו"ם שהלוה וכו' מותר בהנאה כ' הפנ"י טפי הו"ל למתני אפי' באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה מש"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא ל"ש לו' דקתני רישא איידי דסיפא ודבריו תמוהים דהא מתני' לעיל קתני ברישא חמץ של נכרי כמתניתין דהכא ועוד דלעיל דכ"ט קאמר איידי דתנא דישראל אסור בהנאה תנא נמי דנכרי וכן בכל דוכתא אמרינן רישא אגב סיפא ואחד מהם בסנהדרין דנ"ז ע"א גבי כותי בכותי וכו' דקאמר משום דבעי למתני בסיפא תנא רישא ע"ש:
דף ל"ה ע"א גמ' אמר קרא לא תאכל וכו' עמ"ש מהרש"א ועיין להפנ"י לעיל דכ"ח שכ' דרש"י כריבנ דס"ל דלא בעי' דברי' הבאים לידי חימוץ ע"ש ועיין להצל"ח מה שהק' עליו ועוד ק"ל דנעלם ממנו דברי הירוש' דקאמר ר' יוסה משם ר"ש מה לחם דפסח דבא לידי חמץ ומצה אף לחם שבחלה כן ע"ש הרי בהדיא דר"ש ס"ל אצט' היקשא לזה ועיין להשע"ה פ"ו מהל' חמ"ו:
ע"ב תוס' ד"ה שחליל וכו' ונר' לר"י וכו' ויסף חמישיתו כלל וכו' עכ"ל אבל התוס' בשבת דקכ"ח ע"א ובבכורות כ' דעיקר הדרשה כמו דדריש בת"כ מכל ערכך היה בשקל וכו' וכן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה ע"ש וע"כ צ"ל כן משום דקרא ויסף חמישיתו אצט' למאי דאמרי' בקדושין דכ"ט משכו במנה ולא תספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו וכדאיתא בח"כ דרצ"ו ע"כ ויסף חמישיתו וגו' אם נתן את הכסף הרי היא שלו ואם לאו אינו שלו ר"ל למעוטי משיכה דלא קני כדדריש הש"ס ואין לו' דאיכ' קרא אחרינ' ויסף חמישיתו וכו' שהרי שם דרצ"ז ע"א דריש להו להאי דרשה נמי אם נתן את הכסף וכו' ואם לאו וכו' ע"ש וע"כ לו' דאצט' תרי קראי אחד לקרן ואחד לחומש:
דף ס"ג ע"א תוס' ד"ה השוחט וכו' אומר ריב"א הפסח כשר דהא לא שנה לעכב וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א דהא שנה עליו לעכב לא תשחט ולא תזבח וי"ל עם מ"ש ה' שאגת אריה סי' ע"ח בסה"ר במאי דקאמ' רבא בפסחים ד"ה דקרא לא תשחט על חמץ לזמן השחיטה מנ"ל כיון דשחיטה אינה תלויה בהשבתה ותי' דמקרא מיותר קא דריש דקרא לא תזבח ההוא בשוחט ממש הילכך אצט' לא תשחט לזמן שחיטה ולשאר תנאי ואמוראי דלא משמע להו לא תשחט לזמן שחיטה ע"כ מוקמינן ליה ללאוי יתירי עש"ב וא"כ לפ"ז ניחא דהתוס' הכא דכ' דלא שנה לעכב היינו אליבא דרבא דמפיק ליה לקרא דלא תשחט לזמן שחיטה אבל התוס' דתמורה ד"ר ע"ב שהק' אמאי לא נפסל היינו לשאר תנאי דס"ל דזמן שחיטה מקראי אחריני ותרי קראי מוקי ליה ללאוי יתירי מק' להוי פסול משום דאיכא תרי קראי לעכב דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' ותי' דבירוש' יש קרא להכשיר ובזה ניחא דלא הוו דברי התוס' סותרין:
וראיתי להפ"ח בס' מ"ח שהק' הא קי"ל כרבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והשע"ח בה' ק"פ כ' לתרץ דבקדשים כיון דבעינן שנה לעכב אפי' רבא מודה דמהנה וראיה לזה מההיא דאמרינן במס' מנחות דתניא מצת יכול מצוה ח"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס"ל כ"מ דאמר וכו' תיקשי ליה למה ליה קרא תהיה אלא ודאי כדכתי' יע"ש וא"כ לפ"ז תיקשי לדברי התוס' דתמורה דמשמע מדבריהם דאפי' בקרשים ס"ל לרבא דלא מהני מדהקשו אם שחט על חמץ לפסול וא"כ תיקשי להם ברייתא הלזו למה ליה קרא דתהיה כדהוכיח מינה השע"ה ואפש' לדחו' דס"ל כמ"ש הק"ה בירוש' דשמעתין דמצה ומאפה הוו שני כתובים למעוטי קאתי שאר מנחות דמצה דאינה אלא למצוה ואי עביד מהני עש"ב ועיין מה שהק' השע"ה על מ"ש הריטב"א ביומא דס"ל היכא דאיכא לאו ממילא משמע עיכובא מההיא דמנחו' דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו וכו הרי אע"ג דאיכא אזהרה לא שמעי' עיכובא ע"ש ול"ק דלא כ' הריטב"א אלא דוקא אליבא דרבא דס"ל דאי עביד לא מהני כמבואר בדבריו שכ' לרבא דאמר כי בענן וכו' ע"ש והש"ס דמנחות פריך אליבא דאביי דכה"ג מצינו בכמה דוכתי דפריך הש"ס אפי' למאן דלא קי"ל כותיה ולא תיקשי לרבא מברייתא למה ליה לדרוש מקרא תהיה כמ"ש וא"ל לפ"ז דאביי ורבא פליגי בהכי א"כ כשאמר הש"ס בתמורה ד"ו במאי פליגי לימא בהכי משום דכבר התוס' הק' בלא"ה לימא נפקותא אחריתי ע"ש וא"כ ע"כ חדא מנייהו נקט ושוב אח"ז מצאתי להשע"ה כהש בהשמטות שתי' כן ע"ש ועוד לפמ"ש בראש אמי"ר דהתוס' בתמורה קא מקשו לשאר תנאי לפסול משום דאיכא תרי קראי א"כ א"ש כהש"ס דמנחות דמצריך קרא דתהיה: