בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל · מסכת שבת
דף ב' רש"י ד"ה שניהם פטורים וכו' אבל אסו' לעשות שמא וכו' עכ"ל וק"ל דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת ואפשר לו' דוקא דבר מאכל אבל איסור מלאכות הוי מדרבנן וכ"נ מדברי הר"מ ז"ל בה' שבת פי"ג הל' ה' עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור וכן בדין י"ב וז"ל וכן העוקר חפץ וכו' ה"ז פטור שהרי וכו' ופ"א מה' אלו כתב כ"מ שנא' פטור אבל אסי' מד"ס ע"ש הרי מבואר דס"ל מדרבנן אבל הרא"ש ז"ל בקדושין דל"ה ע"ב גבי בלא יקרחו דכ' דב' שערות חייב ושער א' איכא איסור משמע דאסור מדאורייתא ועיין להק"ה גבי מאי דקאמר הירוש' קרחה אפי' כ"ש שב' כן ע"ש ושו"ר לה' קהלת יעקב באות החי'ת דט"ל שהביא ג"כ מחלוקת בזה יע"ש ועיין לרש"י לקמן דע"ד ע"א ד"ה וכי מותר לאפות וכו' שנראה מדבריו דא"מ נמי ח"ש אסור מה"ת כדעת הרא"ש ז"ל וראיתי לה' לחם שמים שכתב דרש"י אליבא דמ"ד דח"ש אינו אלא מד"ס אמר כן ע"ש ותי' זה לא מעלה ארוכה לדעת רבי' שפ' בעלמא כר' דח"ש אסו' מה"ת וע"כ לו' לדעת רבי' דס"ל דוקא דבר מאכל אבל א"מ הוי מדרבנן כמ"ש ולענ"ד יש לי להביא ראיה לדעת רש"י ודעימיה דאיסו' ח"ש אפי' בא"מ מההיא דאמרי' בירוש' ריש מכילתין וז"ל אמר ר' ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאו פטור מה בינא לבין קדמייתא ופי' הק"ה ז"ל שם כלו' מאי בינייהו והשתא מאי קוש' דילמא ר' ינאי ס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת הילכך אכל ח"ז דמעי' עבר איסור דאורייתא כשחזר ובלע חייב משא"כ במלאכת שבת דמעיקרא כשהכניס חצי גרגרות דמדאורייתא מותר כשחזר והוציאו פטור אלא ע"כ לומר ל"ש ומש"ה מקשי שפיר:
תוס' ד"ה יציאות וכו' ואח"כ במה בהמה ובמה אשה וכו' עכ"ל הקש' מהרש"א דאמאי ניחא להם בהכי דבמה בהמה ובמה אשה היה לו לשנות בתר כ"ג כדקש' להו ביציאות השבת דקתני הכא ע"ש וי"ל דהתוס' ל"ק להם הכא אלא משום דהו"ל שלא כסדר והו"ל להתחיל בסדר בדבריהם דמיירי מבעוד יום ואילך דאל"כ אמאי אצטריכו להכי אבל במה בהמה וכו' אע"ג דמירי בהוצאה מ"מ תני לה גבי במה טומנין שהן דברים נוהגים עם החשכה ואח"כ במה אשה ובמה בהמה דאיירי ביום שבת עצמו:
בא"ד אע"ג דל"ש מלבן וכו' עיין למהרש"א דכ' דשריון דיו משום שביתת כלים ואע"ג דהתוס' לקמן דף ח"י ד"ה ולימא מר וכו' הוכיחו דרבא ס"ל דטעמא דב"ש משום גזירה ע"ש מ"מ לא רצו התוס' להקשות מזה כיון דפלוגתא היא ולכך מקשו בפשיטות:
בא"ד ולא המבעי' משום במה טומנין וכו' עכ"ל וק' דהו"ל למנקט בדבריהם מאין צולין בשר דנקטו מעיקרא בלשו' דהיא מטעם גזירה שמא יחתה בגחלים למהר בשולם עיין להתוס' לקמן ד"ה גזירה דף הנז' וכן לא יקרא לאור הנר דגזירה שמא יטה דהוי מבעיר ואפשר לו' דס"ל דמכל הני לא מצי להקשו' דכיון דאין צולין משום גזירה שמא יחתה וכן אין שורין וכן לא יקרא בכל הני אמרי' אגב דלא יצא החייט נקטינהו לומר דכשם שגזרו בלא יצא החייט כך גזרו בהן כמ"ש הריטב"א ז"ל לתרץ אין שורין ולא יקרא לאור הנר ע"ש משא"כ אין נותנין כלים לכבוס הוק' להם שפיר דהתם לאו מטעם גזירה אלא משום דמיחלף בשלוחו כמ"ש התוס' דף הנז' ע"ב בד"ה ולב"ש ע"ש והא דהוק' להם מבמה טומנין ואע"ג דהתם משום גזירה שמא יחתה בגחלים היינו משום דהתם ל"ש לו' אגב לא יצא החייט נקט ליה משום דכבר פסקה בדינים אחרים בפ' א"מ:
תוס' ד"ה פשט בע"ה וכו' והמושיט חייב וכו' וכל אלו תולדה דהוצאה וכו' שאין אבות אלא מ' חסר א' וכו' עכ"ל וק"ל שהרי בירוש' על מתני' זו דדל ע"ב קאמר יתר עליהם הושטה ולמה לא תניתה עמהון כל מלאכ' בא' וזו בשתים וכל מלאכ' יש להם תולדה וזו אין לה תולדה ואיך נעלם מהם דברי הירוש' ולעד"ן דמעולם לא נעלם מהם אלא דס"ל דע"כ הש"ס דידן לא ס"ל הכי מדקאמר הש"ס מניינא דסיפא לאפוקי מר"א דמחייב תולדה במקום אב והתוס' שם הקשו מרישא שמעי' דתנן העושה וכו' ע"ש ואם איתא דמושיט חשיב אב א"כ לימא מניינא לאפוקי מושיט ר"ל דלא איירי בו דלא קתני אלא אבות דיש בהם תולדה משא"כ במושיט לית ביה תולדה וכה"ג קאמר הש"ס בקמא ד"ה ע"א גבי אלא מניינא דרב חייא למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וע"כ לו' דלא איירי בו כמ"ש התוס' שם ע"ש אלא משמע בהדיא משום דס"ל דמושיט הוי תולדה אבל הירוש' ס"ל אב ומש"ה לא הוק' אלא על מניינא דרישא ותירץ שאם עשאם כולם וכו' אבל על מניינא דסיפא לא הוק' משום דילמא למעוטי מושיט ור"ל דלא איירי בו כמ"ש ואין צריכין לו' למ"ש הק"ה שכתב שם לריב"ל למעוטי מעביר הד' בר"ה ע"ש אלא למעוטי נמי הושטה ר"ל דלא איירי בו ועיין לה' הנו' דמשמע מדבריו דהירוש' נמי לא הוק' על מניינא דרישא ודבריו תמוהים דאיך נעלם ממנו דברי הירוש' דהק' נמי על מניינא דרישא ע"ש:
בא"ד וי"ל דאצט' סברא להכנסה דבע"ה דלא הוה במשכן דהם העלו וכו' דעני וכו' עכ"ל ולפ"ז ניחא מה שהק' מהר"ם לקמן דצ"ו ע"ב ד"ה ולר"א לפי הגי' שהביאו התוס' הך דהוה במשכן חשי' לה וקרי לה אב ולפ"ז התולדה לא היו במשכן והק' הא הכנסה קרי ליה תולרה אע"ג דחוק במשכן ע"ש והשתא ניחא דלא קאמ' דהכנסה דהוי תולדה אלא בהכנסה דבע"ה דלא הוה במשכן דהם העלו הקרשים איירי בעני וגם נדחה מה שתי' מהרש"א ז"ל בקמא ד"ב בהתוס' ד"ה ה"ג שהק' אמאי לא קאמרי התוס' או הוי במשכן או חשובה קרי אב ותי' דהם עלו הקרשים דהיינו הכנסה דהוי במשכן וקרי ליה תולדה ע"ש והשתא אין ראיה מהם העלו הקרשים דהתם בהכנסה דעני אבל בהכנסה דבע"ה דלא הוי במשכן בזה הוא דקאמר הש"ס דהוי תולדה ועוד י"ל עם מ"ש הרשב"א ז"ל ע"ב גבי אמר ר' אשי תנא להכנסה וכו' משם הרמב"ן דר' פפא לית ליה הכנסה תולדה אלא הכנסה כיציאה גמורה ושניהם אב א' ומלאכה א' ולפיכך מני לה התם וכו' ודאמרי' התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה היא לישנא דלא כר' פפא ע"ש וא"כ אפשר לו' דאותה הגי' אליבא דר' פפא דס"ל כיון דהוי במשכן הוי אב:
דף ג' תוס' ד"ה בר מהני חלת וכו' וע"ק לר"י וכו' דהא ברייתא וכו' בכובלת וכו' עכ"ל כ' הריטב"א מדשביק בההיא ברייתא צלוחית של פלייטון הילכך ההיא פטור אבל אסור וכו' ע"ש ואין נר' דילמא משום דר"מ התם בברייתא לא נקט צלוחית של פלייטון לכך ר"א נמי לא קאמ' אבל אה"נ דה"ה דשרי אפי' לכתחילה שהרי ר"מ ע"כ לו' דה"ה צלוחית כדקתני במתני' דר"מ ס"ל הכי ע"ש:
ד"ה מ"ט אלמא וכו' וכיון דהוי הנחה כשעוקרו וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א וי"ל דלא אמרינן הכי אלא לפי דמסיק דעקירת גופו הוי עקירה וממתני' משמע מינה הנחת חפץ ביד הוי הנחה ומש"ה חייב דהוי עוקר ממקום הנחה אבל ממתני' לא מצי למפשט דאע"ג דהנחת ידו הוי הנחה מ"מ עקירת גופו לא הוי כעקירת חפץ:
דף ד' ע"ב גמ' סבר ר"ע קלוטה כמי שהונחה הק' הרשב"א היכי משכחת לה הזורק ד' אמות בר"ה דחייב ותי' דברשות א' לא אמרי' קלוטה או הילכתא גמירי לה ע"ש ולכאורה אין נר' כן מדברי הירוש' ריש פ' הזורק דקא מק' על דעתיה דר"ע א"כ זרק מרה"י לר"ה ונזכר עד שהוא בר"ה יעשה כמי שהונחה ופי' הק"ה א"כ תיקשי מתני' לקמן הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו דפטור ע"ש והשתא לפי דבריו מאי מקשי ממתני' דילמא מתני' בד' אמות בר"ה דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה משום ברשות א' או גמירי לה אלא די"ל דע"כ הירוש' ס"ל כמ"ש הרשב"א דאל"כ תיקשי ד' אמות בר"ה היכי משכחת לה אליבא דר"ע והא דקא מקשי ממתני' משום דמשמע ליה דמתניתין סתמא קתני ואיירי אפי' מרשות לרשות או אפשר דהירוש' בתורת שאלה כדנקט שאל רבי יצחק ולא בתורת קושי' כפי' הק"ה דקא מקשי ממתני' ע"ש:
שם תוס' ד"ה זרק ונח ע"ג וכו' עיין מה שהק' מהרש"א ותי' דלר"י במקורה והק' הח"א דלפי סברת תלמודא דאייתי מרבי מזורק ולא ס"ד דרב ושמואל תקשי לר"י דילמא הנחה דלא בעי אבל עקירה בעי ע"ש ול"ק משום דילמא ס"ד במקורה ומתני נמי במקורה ולא ס"ד הא דקאמ' שמואל דלא מחייב בר"ה מקורה:
בא"ד ומיהו להש"ס בסמוך דפריך וכו' ולא סגי בכל שהוא עיין למהר"ם שכ' אינו מוכרח דילמא רבותא נקט לסיפא דפטור וכ' עליו הח"א א"כ עקר ממקומו אמאי פטור אלא ודאי אית ליה קלוטה לאו כמי שהונחה ע"ש וק"ל א"כ התוס' לעיל ד"ה אבל למטה מ"י וכו' שהק' מדקאמר ר"ז מני משמע דרבנן פליגי עליה אמאי לא הקשו בפשיטות הא תנא דברייתא ע"כ ס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה מדקתני עקר ממקומו פטור כדכ' ה' א"כ מני ועוד ק"ל דאיתא בירוש' הנז' דקאמר אף ר"ע דס"ל קלוטה לא מחייב אלא עד שתנוח ברה"י השנייה אבל כל זמן שלא נח לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה וא"כ שפיר קתני בברייתא דאם נעקר ממקומו פטור דלא אמרי' קלוטה אלא היכא דנח אבל הכא דלא נח אלא קפץ וקבלו א"כ הוי כמו דלא נח ולא אמרי' כמי שהינחה דמיא ועפי"ד הירוש' ניחא מה שהק' הרשב"א לקמן דצ"ז ע"ב וז"ל א"ל דהכא משמע דלכל"ע דר"י ס"ל קלוטה ואלו בעירובין פ' המוצא תפילין תנן היה קורא בראש הגג וכו' ר"י וכו' דאלמא אפי' תוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו ע"ש ולפ"ז ניחא משום דאפי' לר"י דס"ל קלוטה דוקא עד שתנוח אבל התם עדיין לא ומש"ה בעי משהו כמו ס' ר"ע וניחא נמי מה שהקשו התוס' בעירובין דצ"ח ע"א ד"ה והא לא וכו' דכ' דהוה מצי לאוק' כרע"ק ע"ש והשתא ניחא משום דאפילו לר"ע בעי הנחה וגם ניחא מה שהק' הרשב"א לקמן דף הנז' דרבא דאמר דלעולם בעינן הנחה ע"ג משהו אפי' בזרק כמאן ס"ל וא"כ איך קאמ' בעירובין כתנאי דהא רבא לאו כחד ע"ש משום דאפי' למ"ד קלוטה בעי הנחה כס' הירוש' א"כ א"ש כר"ע וכר"י והרמב"ן תי' דר"י לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר הרשות ע"ש ועפי"ד ניחא מה שהק' מהרש"ל בחידושיו למס' גיטין דע"ט שהק' דילמא לא פטרי רבנן אלא באויר שאין סופו לנוח ע"ש וקוש' זו ג"כ תחול במאי דאמרינן בקמא ד"ע ע"ב דקאמר הש"ס דאי רבנן כיין דמטיא וכו' ומאי קושי' דילמא רבנן מודו באויר שסופו לנוח דקלוטה כמי שהונחה דמיא ולפי דברי הרמב"ן ניחא שהרי הכא אפי' באויר שסופו לנוח באויר הרשות ואפ"ה פליגי רבנן עליה דר"י דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה ומש"ה מקשי הש"ס שפיר וראיתי בירוש' דמס' עירובין על משנה זו דקא' לא גיר' במתני' ר"י אלא ד"מ ע"ש וא"כ ניחא מה שהק' הרשב"א שזכרנו:
דף ה' ע"א תוס' ר"ת לא מחייב וכו' ולא סבר רב ושמואל וכו' ולדידהו צריך לשנויי וכו' עכ"ל דאיתי למהרימ"ט שהק' דילמא ההיא דפ' הזורק מוק' רב ושמואל כר"ע קלוטה כמי שהונחה ע"ש ודבריו תמוהים שהרי שמואל גופיה קאמ' התם דבעי מחיצות עודפות ולר"ע אית ליה קלוטה כמי שהונחה אפי' בר"ה עיין בהתוס' שם ר"ה כמאן וא"כ נימא משמואל גופיה קא מקשו וראיתי להק"ה ריש פ' הזורק שביאר קו' זו וז"ל והא גם לשמואל א"ל דאף ר"ע בעינן או מחיצות או ר"ה מקורה והא דאמרי' המעבר בר"ה מקורה פטור ר"ה הוא דאמר הכי אבל שמואל אפשר ס"ל אפי' בר"ה מקורה ע"ש וא"כ אפשר זה כונת ה' ומ"מ י"ל עם מ"ש מהרש"א ז"ל בד"ה כמאן שהק' למאי דס"ד דאיסור שבת וקניין שוין אמאי לא מוקמ' כר"ע ולא בעינן מחיצות עודפות ותי' משום דהוה ס"ר לאוקמא כרבי דהילכתא כותיה אלא מ"מ פריך לא מתוקמא כרבנן דרבים נינהו ע"ש וא"כ ניחא דל"ש לו' דלשמואל מוק' כר"ע משום דאין הילכתא כותיה דהא מה"ט קאמר כרבי ומה שהק' עוד במ"ש התוס' דגמ' דהתם לא סבר הא דרב ושמואל הא רב ושמואל מדיוקא אית להו הכי ע"ש ל"ק משום דסוגיא דהתם דילמא מחיצות הוא דבעי אבל לא מקורה ולכך נקט רה"י ואדרבא הו"ל להקשות שמואל מנ"ל כדהקשה הק"ה ע"ש:
ע"ב תוס' ד"ה בשלמא לבן עזאי וכו' וריב"א מספ' ליה וכו' וכן קלוטה לר"ע וכו אפי' קלטה אחר או כלב וכו' עכ"ל נר' בהדיא דוקא הכא משום בתוך הד' לא אמרינן קלוטה הוא דמספקא ליה שמא בעי עד שתנוח ולא נשרפה אבל בעלמא פשיטא דר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה אפי' נשרפה או נטלה כלב ודבריו תמוהים הפך הירוש' שזכרנו לעיל דקאמר אף ר"ע לא מחייב אלא עד שתנוח ברה"י השנייה אבל אם לא נח כגון שנשרף או אכלו כלב מודה ר"ע דפטור ועיין למהר"י מט שכ' דריב"א מספ' ליה דאפשר דל"ל מהלך כעומד בשום מקום אלא היכא דהפסיק שיטו דחשיב כמונח ע"ש וא"נ דא"כ אפי' זורק או מושיט נמי ליפטר אלא ודאי אית ליה אפי' בעלמא לבד מהלך בד' אמות דהילכתא גמירי לה ושו"ר להתוס' ישנים שכ' כן ע"ש:
דף ו' ע"ב רש"י ד"ה וחייב על כל א' וכו' שאפילו עשה תולדותיהן עמהם וכו' עכ"ל עיין לה' ב"ש במס' כריתות ד"ב ע"ב גבי מניינא ל"ל מה שהק' ונעלם ממנו דברי רש"י הכא דלפירש"י הכא א"ש (א"ה נר' דכונת רש"י בא לתר' קושי' הת"י שהקשו מאי קמ"ל הא מתני' פ' כ"ג דקתני ידע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל א' וכו' לכך כ' השתא אש אשמועינן דהנך אבות ותו לא וכן ראיתי לה' מהרימ"ט שפי' כן ע"ש ולפ"ז קל"ט שהרי לקמן דע"ה ע"ב דקאמר מניינא דסיפא לאפוקי ר"א דמחייב על תולדה במקום אב הרי בהדיא דלא ידעינן ד"ז אלא מסיפא ולא מרישא וצ"ע):
דף ח' ע"א רש"י ד"ה שדי נופו ודברי רב חסדא דלא כר' וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ותלמודא דקאמר לימא כר' חסדא היינו לימא הלכה וכו' אבל קושטא הוא דפליגי ברב חסדא והק' עליו הח"א דא"כ כי מייתי לעיל רב יוסף הא מני רבי מאי דחיה ליה התם כאביי הא אפי' לאביי קושטא הוא דפליגי ברב חסדא ע"ש ול"ק דרב חסדא משום דס"ל דלא בעינן מקום הר' הוא דמוקי פלוגתא בהני וס"ל כרבי אבל בפלוגתייהו ליכא ראיה כדדחי אביי הילכך לעיל כשרצה למייתי ראיה מרבי דחי ליה שפיר דילמא כאביי ומ"ש מהרש"א דל"ב ס"ל כפי' התוספות לעיל ניחא מה שהק' לעיל ברש"י דס"ל טח בפניה לא בעי הר' ע"ש משום דלא פי' כן אלא לפי לישנא אחרינא דס"ל כמ"ש התוס' אבל לפי' לעיל דל"ש לאוקמא אלא בדבילה שמינה כמ"ש התוס' א"כ קושטא הוא דא דאפילו בדבילה שמינה בעינן הד' על הד' ועיין להח"א שהק' דלפירש"י דל"ק בעי ברה"י הד' על הד' א"כ אמאי לא מוקמה ברח"י ונופו נמי ברה"י ע"ש ול"ק דהרי ללישנא בתרא הא דלא נקט בר"ה ונופו בר"ה משום רבותא אפי' ב' רשויות אמרינן ש"נ כמ"ש מהרש"ל לעיל א"כ ה"ה הכא ס"ל לרש"י דרבותא היא אפי' בשתי רשויות:
תוס' ד"ה רחבה ששה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דה"ט דלא ניחא להם פירש"י ועוד משום דאשכ' מיהא שהיו מוציאין רשויות כגון ארון ומזבחות כמ"ש הת"י:
דף י"ג ע"ב תוס' והבא ראשו וכו' וא"ת ת"ל שהוא ט"י עכ"ל מקשים מדאמרינן מרינן בחולין כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מט"י וא"כ אצט' שפיר הך גזירה לטמויי משקין להיות תחילה וי"ל דמתני' לענין פסול תרומה מתניא כדקתני ואלו פוסלין את התרומה וחשיב בהדייהו הבא ראשו ורובו במים שאובין ולכך מקשו התוס' שפיר ת"ל משום ט"י אע"ג דאינו מטמא להיות משקין מ"מ פוסל התרומה והך מתני' לענין פיסול תרומה מתניא:
דף ט"ז ע"א תוס' ד"ה ה"ג וכו' והשתא א"ש ץ הא דאמרינן בפרק אלו מומין וכו' עכ"ל עיין להמש"ל בה' כלים פ"א שהק' לפי מאי ס"ד התוס' דנטמא אחריו נטמא תוכו א"כ איך אתי סוגיא דבכורות ע"ש ול"ק דאפשר לו' דה"ה נמי גביו לא נטמא אלא אגב דקאמר נטמא תוכו נטמא גביו קאמר נמי נטמא גביו לא נטמא תוכו וכן כ' התוס' ישנים:
דף י"ח גמ' ברחא פירש"י איל גדול ועיין לרש"י בקמא ד"כ ע"א שפי' עז ע"ש: