אור ברסלב
בני סמיכי נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל › מסכת עבודה זרה

בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי

נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל · מסכת עבודה זרה

מסכת שבועות

דף ב' ע"א תוס' ד"ה אסור וכו' מת"ל משמע שר"ל ל וכו' עכ"ל עיין להרא"ש שהוכיח מפי' רש"י בגמ' שפי' משום הרווחה וכו' ועבר ישראל משום ל"י על פיך וכ' מהרש"א דכונתו דל"י על פיך בכל מו"מ ודבריו אינם מובנים דמנ"ל דל"י שייך בכל מו"מ דילמא לא איירי אלא בתקרובת דבשאר מו"מ לא אזיל ומודה משום דשאינו בטוח שירויח וכשי' ר"ת ואפ"ל דכונתו דאי בתקרובת דוקא אסור נמי משום דגורם להקריב לע"א ומדנקט רש"י משום לא ישמע לפר משמע משום דשייך בכל מו"מ וכמ"ש מהר"ם ע"ש וראיתי להלח"ס שכ' דמ"ל מדכ' וכולהו משמע תרי חלוקות והק' ע"ז דאימא קבלת דורון ונתינת דורון ותי' דבגמ' אמרו כשאסרו אסור לשאת וכו' וסיפא קתני אפי' דבר המתקיים נשא ונתן מותר ואי בדורגן אדרבא בדבר המתקיים יש להתיר יותר ודוחק לו' דקאי דוקא אנתן עש"ב ודבריו תמוהים שהרי אפי' לו' לשו"ל מו"מ אכתי תיקשי סיפא דקתני נשא ונתן מותר כמו שהק' התוס' לקמן ד"ה לא אסרו וכו' ע"ש וא"כ הדק"ל דילמא בדורון וי"ל דהש"ס לקמן בעי אי משום הרווחה או משום לפני עור וכו' ואי בדורון היכא דנשא מהן דורון מאי לפני עור איכא ומאי הרווחה דמסתמא איירי בנותן ומקבל דומיא למ"ש לקמן שם דאיירי בנן לקיחה. ומכירה ומ"ש ה' הנז' דמשמע להו מדכ' וכולהו אין נראה שהרי התוס' לא הביאו בלשון רש"י וכולהו וא"כ . העיקר חסר:

בא"ד דלא פלחי לע"א וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם ואין נר' דלא פלחי משמע דלא פלחי כלל מדלא קאמרי דלא אזיל ומודה וכן הוא מבואר בהרא"ש משם הרשב"ם ובהריטב"א ע"ש

בא"ד ולפר"ת אין לתמוה וכו' עכ"ל כ' מהר"ם. משום דאינן רגיל להלוותן בחנם וכו' ע"ש ודבריו אינם מובנים דמה תירץ בלהשאילן ולשאול מהן ולפורען ולפרוע מהן ועיין במהרש"א ז"ל:

בא"ד אבל אלחנן וכו' אינו ממש וכו' הנאתם עכ"ל ונר' דאף אם היו מקריבים לע"א כיון דאינו מיוחד לע"א אלא להנאתן מותר כמ"ש בי"ד סקמ"ג ס"ק יו"ד גבי חלילין של ע"א אסור לשכור מהן ע"ש:

ע"ב תוס' ד"ה וארו וכו' וי"ל דאע"ג וכו' גבי צרות האחרונות וכו' עכ"ל הסוגיא ליתא הכי התם ע"ש:

דף ג' גמ' אלא לו' לך שאין מקבלין וכו' הק' הלח"ס א"כ היכי קאמר בכ"ג וכי כ"ג ח"ו אינו מקבל שכר וליכא למי' לענין לנהוג בו כבוד ככ"ג דא"כ מאי פריך והתני' כיון דאנן בשכר עסקינן ע"ש וי"ל דלעולם לענין לנהוג בו כבוד והכי פריך כיון דמצינו בברייתא לנהוג בו כבוד א"כ א"א לו' דלא מקבל שכר כלל דלפחות דלקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ומתרץ ליה דקושטא הוא דמקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה:

שם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה אע"ג דכמה מצות קלות יש משום דהוא יתברך רוצה להקדיר עליהם חמה ועיין להת"ח ז"ל:

תוס' ד"ה נוגעים בעדות וכו' ועוד י"ל וכו' עכ"ל הק' הלח"ס לפי מאי ס"ד דקיומן דוקא עד שקבלוה שקבלוה א"כ מאי שקטה שמא לא יקיימוה ע"ש וי"ל דתחל' יראה שמא לא יכפה עליהם גיגית ולא יקבלוה אבל ודאי אם יכפה עליה' הר כגיגי' ודאי מקבלין אותה ויקיימוה:

ע"ב תוס' ד"ה הכל פי' כל המאורעות וכו' עכ"ל נתכוונו לתרץ מה שהק' בכתובות ד"ל ד"ה הכל דאמרי' לעולם אל יעמוד וכו' ע"ש:

ד"ה שומר וכו' והא דאמרי' וכו' עכ"ל וי"ל דהתם איירי אע"פי שבא הקב"ה יצילם משא"כ הכא מה שביד ן' אדם היינו קודם שתבא:

דף ד' ע"ב רש"י ד"ה מוספי וכו' עמ"ש מהרש"א וי"ל כיון דבשחרית של ר"ה אומרים זכרנו לחיים חשיב כמו מפקיד דינא כמו מוסף של ר"ה משא"כ במוסף של שאר ימים:

דף ה' ע"א גמ' והכתיב ואתם פרו וכו' והא דלא פריך מקרא דלעיל מניה ויברך אלהים וגומר פרו ורבו עמ"ש מהרש"א בסנהדרין דנ"ט ע"ב גבי והרי פריה:

ע"ב גמ' ומי בעי כולי האי פירש"י דחיישי' וכו' להאי בהמה וכו' עכ"ל כתב מהר"ם דנתחלף הפי' ע"ש וי"ל דלעולם ס"ל דמתני' איירי בכלן מו"מ ותפס הצד אתקרובת משום שממנו הוא דגזרו ג' ימים לשאת ולתת דמשעה שהוא מסתכל בצרכיו אזיל ומודה אכל הרווחה דאתי ליה כמ"ש הריטב"א במתני' ע"ש ולכך פריך ומי חיישי' דזבין לה ג' ימים קודם דאסרו מה"ט אפי' מידי דלאו תקרובת קודם ג' ימים ואע"ג דס"ד בתקרובת פריך חד יומא סגי עיין להריטב"א:

שם ולהקרבה וכו' שואלין וכו' עיין להת"ח שכ' דוקא פסח ולא בחג ותמה על התוס' דמגילה ע"ש ועמ"ש מהרש"א בסוכה ד"ט ע"א בפירש"י:

שם הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת השע"ה בה' שחי' פי"א הלכה א' רצה לפשוט מכאן דזכר אינו מוליד דאל"כ נימא למעוטי זכר ולעולם מחוסר אבר כשר ודחה דא"כ לשתוק קרא מלהחיות זרע ומקרא מכל החי מעטי' זכר טריפה ונקבה ע"ש וראיתי לה' מח"ב כיו"ד סז"ן סי"ג שרצה לקיים הראיה דל"מ לשתוק מלהחיות זרע דהו"א דמיעוטא דמ"ה דמעיט טריפה זכר ונקבה היינו להקרבה ואין האמת כן דשרו להקרבה התיבה אמעיט דטעמא מפני קיום העולם לכך אצט' להח"ז לגלויי אתא דלא נאסרו להקרבה ע"ש ולע"ד דבריו תמוהים דהא דאינו האמת כן לאו משום להח"ז לגלויי אלא כיון דאיכא טע"א דאיכא למי' דהא דמעטן הכתוב לפי שאינם ראוים לקיום העולם מותרים להקרבה כמ"ש התוס' בד"ה מניין למחוסר וכו' וג"כ מהתימא על הא"מ שהביא משמו דדחה ראיה זו משום דהש"ס איירי לענין הקרבה לבנ"ח דאסור להקריב מזבח טריפה ע"ש כיון דאיכא למי' דמיעטם הכתוב משום דאינם ראוים לק"א מותרים להקרבה והעיקר כמ"ש ה' בא"י דהש"ס איירי לענין קיום העולם אבל הקרבה מותר אליבא דמ"ד טריפה אינה יולדת ע"ש אבל הנלע"ד לקיים הראיה דל"מ לשתוק מלהחיות זרע דהו"א דמיעוטא דמכ"ה דמעיט זכר טריפה ונקבה אף דזכר מוליד משום דרוצה לעמוד י"ב חדשים בתיבה וטריפה לא תעייל שלא תמות ובטל הצוותא אבל זקן וסריס ש"ד קמ"ל להחיות זרע ועיין רש"י בד"ה לצוותא ועיין להל"ס שם שכ' דלמ"ד אינה טריפה יולדת אצט' להחיות זרע למעוטי זקן וסריס ע"ש וא"כ אמאי לא מוקי מכ"ה למעוטי ז"ט ולהחיות זרע למעוטי נקבה אלא משום דזכר אינו מוליד ומהיכא דמעטי' נקבה מעטי' זכר דלא מהנו לקיום העולם ועיין לה' למורי ה' סקס"ח שפשט ז"ט מוליד ע"ש:

תוס' ד"ה וכדברי וכו' וי"ל דשפיר וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דס"ל דהש"ס נמי קא מקשי אליבא דריה"ג ולא אצט' לכתוב ריה"ג משום דמעי' ס"ר לא פריך אלא אליבא דריה"ג ולא אליבא דרבנן ותי' דרבנן מצי א"ש אבל לריה"ג פשי"ל דהש"ס מקשי אליבא דריה"ג:

ד"ה מניין למחוסר אבר וכו' והא דאמרינן פ"ק דקדושין וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דהשתא דלא ס"ד דבעוף מותר אדק"ל מבנ"ח תיקשי מעלמא כיון דכתיב עורת או שבור דאפי' בדוקין שבעין אסור כ"ש יבשה גפה ע"ש ולא ידענא מאי קאמר דאע"ג דבעוף אסור היינו דוקא מחוסר אבר דקרא דעורת בבהמה וק"ל בדבריהם דילמא אי הוה ילפי' מבנ"ח הו"א דוקא נתחסר אבר ממנה ואח"כ הקדישה אבל אי הקדישה ואח"כ נטל ממנה אבר הו"א דשרי לכך אצט' מן העוף לו' דאפי' בכה"ג אסור וכה"ג קאמר הש"ס בתמורה דכ"ט ע"א גבי טריפה ע"ש וי"ל:

בא"ד בעוף נמי הכי וכו' עכ"ל וקרא דאסר מח"א בבהמה לשון התוס' בקדושין ועיין להמש"ל בה' מלכים פ"י ח' יו"ד מה שהאריך:

דף ו' ע"א גמ' איבעי להו משום הרווחה וכו' הקשה הלח"ס דהא מדקתני סיפא להשאילן ולהלוותן משמע דליכא משום לפני עור אלא משום הרווחה ותי' עם מ"ש התוס' בעירו' גבי מקח שממציא לו המעות וכו' א"כ איכא לספוקי להלוותן ולפורען וכו' ע"ש וק"ק תינח להלוותן ולפורען אבל להשאילן מאי ממציא לו מעות איכא אלא ודאי דס"ל להש"ס אע"ג דבסיפא לינא האי טעמא מ"מ בעי כלשו"ל ומה שהק' עוד אמאי לא בעי צד ג' ולימא או דילמא משום תרווייהו ל"ק דזה נמי כוונת הגמ' משום לפני עור דוקא או משום הרווחה נמי כמ"ש הריטב"א ז"ל ע"ש:

תוס' ד"ה אתך בדומין וכו' וא"כ משמע דמסתבר טפי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ומה שתי' דאם נאמר דלא קיימא הך סברא דצוותא ושפיר נמעט מאתך מח"א א"כ לא אצט' למעט זקן וסריס דנמעטו שפיר מאתך כמו מח"א ע"ש ק"ל דילמא לא אצטריך זרע אלא לגלויי על אתך דאינה צוותא בעלמא אלא בדומין לך וקושטא הוא דמעטי' מאתך בדומין לך זקן וסריס:

ד"ה תמים וכו' וא"ת גבי קרבן וכו' עכ"ל הק' הלח"ס כיון דנח לא הוזהר אלא מטריפות הגלוי א"כ אצט' מן הבקר להוציא טריפה אף שלא היה ניכר ע"ש ולק"מ דתמים משמע אפי' ממון שבסתר לא אלא דמ"מ נח לא הוזהר על הסתרים משום דלא ידע להבחין:

ד"ה ואי ס"ד הן ואידיהן וכו' הק' הלח"ס לרי"ש | דבעי ב' לפני' וג' אחריהם באיד קלנדא ודאי ליכא ג' ימים קודם דא"כ צריך שהיו ששה ימים בין קלנדא לסרטנור' וכו' ע"ש ונראה לדרי"ש אפשר דס"ל דכולו חד איד חשיב ליה והגמ' כאן דמשמע דב' אירין חשבינן להו מדקאמר עשרה היינו אליבא דרבנן דלא בעי ג' אחריהם ואפשר דה"ט דמתני' לקמן בהקדימה קלנדא לסרטנור' דלא תימא כיון דלרי"ש חר איד חשיב להו א"כ אפי' לרבנן נימא הכי לכך הקדימה קלנדא לו דלא חשבינן איד א' אלא לרי"ש:

ע"ב גמ' והא הכא דכי לא יהבינן וכו' עמ"ש הלח"ס ז"ל ולפ"ד ניחא מה שהקשה מהרש"א בפסחים דף ך' ע"ב בהתוס' ד"ה ואבר מ"ה וכו' ע"ש:

שם ר"ל אמר מותר הר"מ בה' ע"א רפ"ט פ' בג' דלפני אידיהן נשא ונתן מותר וביום אידיהן אסור ע"ש פ' כר"ל משום דתניא כותיה ומודי ר"ל ביום אידיהן דאסור כדמוקי ברייתא דקתני אסור ודברי הלח"מ שם תמוהים ע"ש:

תוס' ד"ה תניא וכו' ואין וכו' דהא חשיב התם וכו' עכ"ל עמ"ש דילמא משום דאיכא תרי בריתות כותיה ע"ש ול"ק דאמרי' בקדושין דנ"ד ע"ב מה לי חד סתמא מה לי תרתי ע"ש:

בא"ד ומתני' עדיפא וכו' עכ"ל עיין להלח"ס שכ' דכוונת דבריהם משום דרבים מפורשים ודחה זה ממתני' דלקמן דקאמר הן בלא אידיהן א"ב ופסקי' כמתני' דידן הן בלא אידיהן ע"ש ולע"ד נראה דה"ט דפ' הכי משום דאיכא למי' דא"ב ד"א כדקאמר הש"ס לקמן ולעולם בין מתני' דידן בין תנא בתרא ס"ל הן בלא אידיהן אבל השתא מייתו ראיה משום דע"כ לר"י כדי שלא תק"ל מברייתא דתני כוותיה דר"ל מוקי דא"ב נשא ונתן וסבר כמאן דאסר וכ"כ הרא"ש ז"ל וא"כ הילכתא כרבנן:

ד"ה אמר אביי וכו' וי"ל כיון שאינו שמח וכו' עכ"ל כ' מהר"ם דלאח"ז מפרשים התוס' ר"ל לאחר יום החג ע"ש ודבריו תמוהים דא"כ מאי פריך בסמוך מסיד שיכולה לקפלה במועד וכמו שהוכיח הלח"ם עש"ב אבל הנר' דהתוס' ורש"י בחד שי' ולא כ"כ אלא אליבא דאביי אבל לרבא אה"נ דשמח מיד והש"ס דקא מקשי אליבא דרבא ורש"י דכ' לעיל שמח מיד אליבא דרבא ודלא כמהר"ם דכ' דפליגי ועוד יש לפרש דבריהם עם מה שיש לדקדק מאי מקשו דילמא אצט' לו' משום נזי' משום מלוה ע"פ דליכא שמחה כמו שנר' מדברי רש"י ד"ה מלוה וכו' אלא נר' דכך כוונת דבריהם דס"ל דהש"ס דקא מקשי אלא לפרוע מהן וכו' ע"כ ממלוה ע"פ דבמלוה בשטר כבר מפורש במתני' טעמא משום שמח לאח"ז וע"ז מתרץ אביי דבמלוה ע"פ גזרי' לפרוע אטו לפורען ומש"ה מקשו למ"ל משום גזי' ואמאי ל"ק משום דשמח וכו' ר"ל דגזרי' לפרוע מהן מלוה ע"פ אטו לפרוע מהן מלוה בשטר דשמח וניחא השתא דהתו' לא קבעו קושי' אלא לאביי אבל למהקשה ל"מ להקשות דמקשה שפיר ממצוה ע"ת ותי' וי"ל דמשום ה"ט דשמה לאח"ז וכו' ר"ל דמשום שמח לאח"ז דהיינו ביום אידו בשטר לא גזרי' מלוה ע"פ כיון דאינו שמח ביום אידו במלוה ע"פ אבל מטעם לפורען קאמר שפיר אבוי כיון דאיכא שמחה דומיא דשטר והשתא ניחא שפיר לשונם דכ' ליכא למגזר והשתא בין אביי ורבא ס"ל ואזיל ומודה ביום אידו כשי' רש"י ומקשי הש"ס שפיר מן האשה לא תסוד וכו' וס"ל נמי כשי' רש"י דלא אזיל ומודה אלא במלוה בשטר דמסתפי ואע"ג דהאי טעמא לא אתי אלא אליבא דאביי אבל לרבא ס"ל דאפי' במלוה ע"פ שמח נמי נקט רש"י טעמא דאביי משום דלס' דרבא לא הו"ל להתיר ריב"ק משום כמציל מידם אבל לטעם אביי כיון דליכא אלא משום גזו' משום כמציל מיד שרינן וראיתי להלח"ס שהק' ע"ד רש"י א"כ מאי אצט' לו' מפני כמציל מידם ת"ל דאינו שמח ע"ש ולק"מ דאי לאו האי טעמא הות אסרינן משום גזי' כדקאמר כנ"ל:

דף ז' ע"א רש"י ד"ה נותן לו וכו' אם נתרצה וכו' עכ"ל כ' הריטב"א ולא כמו שפירש"י דמיירי שאין הבעלים רוצים לתת לו שכירותו ע"ש ונראה דמשמעות דברי רש"י כאן דאפי' רוצים לתת לו שכירות קנה אם ירצה לתת לו דמי צמר לבן וכונת ה' ז"ל על פירש"י דבב"ק שפי' כן ע"ש:

ד"ה הנראה וכו' לעשות וכו' עכ"ל ר"ל ושניהם יודעין שמ"מ לשוברו לפעולתו הוא מזהירו וכ"כ ש"י בשבת ע"ש:

ע"ב תוס' ד"ה מוט זכר וכו' ור"א מביה"א היה וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם דגרסי בגמ' ן' בתירא לא מפליג איהו מפליג ותו לא עש"ב ודבריו תמוהים דהא מדקא פליג עליה ר' לקמן דף ט"ז ע"א דקאמר דאסור משום ב' דברים כלי זיין ובתמה גסה ע"ש הרי משמע בהדיא דבן בתירא לעולם מתיר אפי' היכא דאיכא הני טעמים ועיין במהרש"א:

דף ט' ע"א רש"י ד"ה דבי מעינא וכו' ול"ג וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל משום דס"ד מאן הנפש אשר עשו בחרן עד מתן תורה לא חשיב תוהו לכך מקשי על שני אלפים תורה אי ס"ד ממאן תורה ליכא ב' אלפים:

ע"ב תוס' ד"ה האי מאן וכו' ועוד דכל הסוגיא וכו' לפי אותו דרך וכו' עכ"ל. עמ"ש מהר"ם וי"ל דכונתם כך היא לפי מה שנהגו במי העולם לו' קע"ב אחר החורבן נשלמו הד' אלפים א"כ א"א שנת תכ"א עמד הבית א"כ נמצא שאז היה שפ"א שנים למלכות יון וקע"ב כפי פי מנהג העולם וא"כ הול"ל מטפי עלייהו מ"ז שנים ועוד י"מ א"א שנת ש"פ של מלכות יון היא בשנת תכ"א לעמידת הבית והו"ל קע"א לאחר החרבן נשלמו הד' אלפים וא"כ הול"ל נטפי עלייהו מ"ט:

דף י' ע"א גמ' מאי יום גנוסי' יום שמעמידין וכו' הק' הלח"ס אמאי השמיט דבריה ולא תנו אלא יום גנוסי' א' ע"ש וי"ל דתנא ושייר ושייר יום הלידה של בנו והש"ס לקמן די"א דמקשי מ"ט לא חשיב וכו' בלא"ה משני שפיר ואע"ג רב פ"ק דקדושין דייק תנא תני אלו ואת אמרת חנא ושייר הכא דקתני בסיפא אבל יום התגלחת אינו אסור אלא לאותו האיש ל"ש למידק הכי וכה"ג כ' התוס' בר"פ א"נ ד"ה על הכותית וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה סופרא דוקנא וכו' שהרי בימיהם וכו' היו כותבים לשלטון וכו' עכ"ל הק' הת"ח דא"כ מאי פריך דילמא ליציאת מצרי' מנינן לבדוק בשטרות אי כתיב בהו לשלטון יונים או ליציאת מצרים ע"ש וי"ל דהש"ס דקא מקשי יציאת מצרים ר"ל דמונין נמי מיציאת מצרי' ולעולם דמונין נמי למלכות יון ופריך שמא שטר זה מונה אותו מיציאת מצרים ומשני שפיר דבגולה אין מונין אלא למלכלות יוונים בלבד והשתא מדוקדק שפיר לשון הש"ס דנקט בלבד (א"ה י"ל לפי מאי דפריך הש"ס ע"כ ס"ל דסתמא כתבי אבל לפי מאי דמסיק ר"נ דבגולה אין מונין אלא למלכות יון משמע להו דמסתמא כותבים למלכות יון כי היכי דידעי דלמלכות יונים מונין):

דף י"א ע"א תוס' ד"ה עוקרין וכו' דבשלמא וכו' כיון דלכבודו של מלך וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דמאי אולמיה צבע"ח האי לאו והאי לאו וכו' ע"ש ול"ק דצבע"ח דאורייתא כדמשמע מע פא"מ דל"ב אבל לאו ב"ת לא איירי אלא באילנות אבל שאר מילי מדרבנן כמ"ש הר"מ פ"ו ה' מלכים:

ע"ב מתני' עיר וכו' תוכה לה מותר מה שהק' הלח"ס אמאי אצט' לאשמועי' דכ"ש הוא וכו' ע"ש ל"ק דכבר כ' התוס' בפסחים דכ"א ד"ה פשי' דרך התנא לכפול ע"ש:

דף י"ב ע"א גמ' א"ל לא הלכת וכו' עמ"ש הרמב"ן ז"ל דהכא בדיעבד ולא משמע כן מדקאמר לא הלכת וכו' משמע דדבר זה רגילים היו לעשות ובכל עת שילך אדם ימצאם ששותפים ישראל וגוי ולכך א"ל לא הלך שאם הלך ראוה כיון שרגילין ועיין בהריטב"א:

רש"י ד"ה ה"נ וכו' דנימא לא מחזקינן וכו' אי' דאורייתא וכו' עכ"ל וק' אמאי ל"ק דעובר משום לפני עור ונר' משום דמיקרי לפני דלפני דבני הסמוכים הביאו לבני העיר אבל ק' מרש"י לעיל ד"ח ע"א ד"ה רומי וכו' מש משמע דס"ל דבכה"ג לא מיקרי לפני דלפני ועיין להריטב"א שם (א"ה הא דלא כ' משום לפני עור משום כיון דלא ידעי' בודאי שיעבור מדרבנן הוא דאסור כמ"ש הריטב"א לקמן דט"ו ע"ב ד"ה מי דמי וכו' ע"ש ומש"ה כ' לא ידבק דהוא אסור מדאוריי'):

רש"י ד"ה רבא וכו' דהתם לית הנאה לנכרי וכו' עיין להר"ן דכ' משם רש"י טע"א ע"ש:

תוס' ד"ה דילמא מהדר וכו' וי"ל וכו' אבל הכא יכול לתחוב וכו' עכ"ל ולפ"ז צ"ל מאי דקאמר הש"ס שדי נבלה טעם נבלה ואפשר דלא פליגי אפסק ר"י דבסמוך כגון שהקדירה שלו כחושה ותוחב הכף בקדירה של ישראל כדי לתחוב מעט מרק ושמנונית כדי להטעים הקדירה שלו ולא להכשיל בחנם כפ' רז ועיין להלח"ס שכ' דהתוס' חולקין והראיה שהביא ר"י בקל דחו לה התוס' משום דאיכא הפסיד ודבריו תמוהים דליכא פסידא כשמערב מעט יין כמ"ש הרא"ש ע"ש וראיתי להפר"ח סקי"ח סל"ז דכ' דכונת קושי' דמלישנא תלמודא דקאמר לא חשו משמע דלכתחלה ל"מ למיהדר אפיה ולזה הוק' להם דמ"ש משאר אסורין דשרינן אף לכתחלה ע"ש וה' ל"ל בה' המפקיד תמה עליו דקושי' לאביי ואביי ס"ל ביוצא ונכנס לכתחלה לא ול"ק דהכא כיון דכל א' שמור שלו א"כ הוי כישראל עע"ג דשרי אביי אף לכתחילה כמ"ש הר"ן ע"ש ונר' לע"ד דכונת דבריהם דמ"ש משאר איסורין דמותרים ביוצא ונכנס א"כ ה"נ דבוותא שרי ביוצא ונכנס ומאי ראיה קמייתי וכן הק' הר"ן ותי' דהא דשרי' וכו' אבל הכא יכול לתחוב הכף של נבלה וכו' ד"ל אבל הכא מתוך שהקדירות קרובות יטעה הגוי לתחוב הכף של נבלה בקדירה של ישראל ולאו אדעתיה ואינו מדקדק אם זה הקדירה שלו או לא כיון דאם ימצא ישראל יאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי ואין כוונתו להכשילו וכן תי' הר"ן ע"ש והשתא א"ש דלא פליגי אפ' ר"י דבסמוך דאין מכשיל ישראל בחנם:

דף י"ג ע"א רש"י ד"ה מהני לא כ"ש עיין להלח"ס שכ' דהנאה של כמרים חשיב כמו ע"א וליתא דהנאה של כמרים מותר כמ"ש הריטב"א ונעלם ממנו מ"ש התוס' ברי"ש ד"ה אסור לשאת וכו' דכ' דמותר וכ' התוס' לקמן דמ"ד ד"ה נהנין ע"ש:

תוס' ד"ה מעות וכו' עמ"ש מהרש"א ומ"ש בס"ד כר"י דנשא ונתן מותר אסור צ"ע דהא ר"י ור"ל ל"פ אלא בלפני אידיהן אבל ביום האיד עצמו אפי' ר"ל מודה דאסור:

ד"ה אמר אביי וכו' וא"ת למ"ד צבע"ח דאורייתא וכו' הק' הלח"ס למ"ד דרבנן נמי תקשי מאי ראיה מייתי ע"ש ול"ק למ"ד דרבנן פשוט הוא דהש"ס מביא מקרא דהיכא דאיכא סבה מותר ה"נ דאיכא טעמא משום תקלה מותר אבל למ"ד דאורייתא אין כח ביד חכמים לעקור דבר דאסור מדאורייתא ותי' דיש כח ביד חכמים כדאשכחן גבי משיאין וכו':

ד"ה אין מקדישין וכו' ולכל הפחות מדקאמר אשתק וכו' עכ"ל משמע להו דל"ש לו' אשתק אלא א"כ כלה שנה שלימה:

בא"ד א"כ וכו' עד לאחר חורבן עכ"ל ק"ק דילמא לא משכה נשיאותו אלא שנה אחר החורבן ועיין בדבריהם ביומא שכ' באופן אחר ונכון:

ע"ב מתני' א"ד וכו' וקוטע את אצבעו וכו' וק"ק דאמאי לא מייתי לעיל ד"ה דמח"א דאסור ממתני' דהכא וי"ל עם מאי דאמרי' בירוש' דקא בעי חסרה מהו א"ק וכי תגישון עור לזבוח אין רע ופי' הפ"מ דהבעיא דחסר מאליו ופשיט ליה דמותר ע"ש וא"כ ניחא אי ממתני' הו"א דוקא בידים אבל מאליו מקריבין ומש"ה מייתי מר"א דא דאפי' מאליו אסור אבל אין נר' דבעיית הירוש' במח"א דא"כ מאי פשיט ליה מקרא דקרא לא איירי אלא בבע"מ אלא ודאי דבעייתו בבע"מ ופשיט ליה מקרא שפיר ולא פליג על הש"ס דידן וס"ל דמח"א אפי' מאליו אסור והש"ס לעיל דמייתי מר"א משום דמפורש ביה טעמא אלא ש שעדיין ק"ל דאיך קוטע אצבעו הא איכא צבע"ח ושו"ר לב"ד בפי' המשנה שהק' כן ע"ש מה שתי':

תוס' ד"ה ונשחטיה וכו' לכך פר"י וכו' עמ"ש מהרש"א ול"ק דר"י הכא אזיל לשי' שכ' ביומא דחרמים לכהן ואין מחרמין משום קודם דאתי ליד הכהן חיישי' לתקלה וכל זמן שהם ביד הבעלים הרי הם כהקדש וא"כ תרוץ רבא אתי נמי בחרמין כיון דחשיב הקדש:

דף י"ד ע"א גמ' אלפני וכו' עמ"ש הריטב"א וק"ק אמאי לא הוק' להו מהש"ס לקמן דט"ו ע"ב דמסקי' דאסור למזבן לישראל חשוד:

תוס' ד"ה תורינתא וכו' ועוד ק' וכו' הא שאר אילנות וכו' עכ"ל וק' דהא לר"י מוכר ע"מ לקוץ וא"כ לר"י ניחא ובשלמא לקמן ק"ל דסתמא דקל טב הוא מחובר ולר"מ אוסר דקל ע"מ לקוץ אלא א"כ משיקצץ אבל הכא מאי ק"ל דהא לר"י איירי ולר"י מותר למכור ע"מ לקוץ לשון זה ממו"ר ר' יצחק חי טייב זצ"ל (א"ה דר"מ קאמר אף דקל טב וכו' משמע דמודה לת"ק אלא שבא להוסיף וא"כ התוס' קא מקשו אליבא דר"מ ועיין מה ש שהק' מהר"ם דילמא בקוצץ איירי ולא ידענא מאי קאמר דתק"ל על הש"ס לקמן מאי מקשי ועכ"ל משום דסתם דקל טב הוא מחובר וא"כ בזה מתרצה קושי' על התוס' דמסתמא תורינתא איירי במחובר דומיא דקל טב):

ע"ב רש"י ד"ה מקום שנהגו וכו' עמ"ש הלח"ס דס"ל רש"י דרב יחיוד במנהג תליא ואין נר' מדכ' בסמוך בד"ה ואף רב וכו' וקסבר כר"א משמע דס"ל לגמרי דאל"כ מה בא רש"י לאשמועינן ועיין להתוס' לקמן בר"פ א"מ שכ"כ ע"ש:

תוס' ד"ה מקום שנהגו וכו' ומדלא מפליג הכא וכו' משמע דאפי' א"ל עכ"ל ר"ל מדקא מקשה הש"ס מההיא דמתני' דא"מ ולא מפליג דהתם איירי בדלית ליה בהמה ומתני' הבא בא"ל בהמה ומש"ה ליכא אלא מנהג משמע דס"ל להש"ס דאפי' א"ל אסור וניחא השתא כל הקושיות שהק' הלח"ס ע"ש ועיין לה' ל"ל בה' ע"א דל"ה ע"ב מה שתי' בקושיות הלח"ס והק' להו מברייתא לקמן ולפמ"ש ניחא:

ד"ה אמר רב וק' לר"י וכו' ולמאי דהדר ביה רב ניחא עכ"ל עמ"ש מהרש"א וק' אמאי קתני בברייתא מקום שנהגו שלא למכור מאי איסור שאלה ושכירות איכא וצ"ל כמ"ש רש"י בפסחים משום דגזרינן אטו גסה ואע"ג דהוי כמו גזי' לגזירה החמירו ע"ע לכך השתא נמי גזרו בכותי בדקה אטו גסה דבמכירת גסה יש בה שאלה ובזה ניחא מה שהק' מהר"ם למאי דהדר מ"ט דאסר אי לא משום רביעה ע"ש די"ל כמ"ש:

דף ט"ו ע"א גמ' שאני ע"א דחמירא וכו' והא דלא משני הכי בפסחים ד"ו ע"א משום דקאי לפי המסקנא דהכא דשכירות לא קנייה וא"כ ה"ט דמתני' ולא משום חומרא דע"א וכ"נ מהתוס' בב"מ דכ"ו ע"ב ד"ה האי ע"ש:

תוס' ד"ה ישראל ששכר פרה וכו' ונר' לר"י וכו' הק' הלח"ס כיון דאיכא בר בישראל דלא יאכלנה כשמזונותיה על ישראל א"כ לפלוג ולתני ברירה ע"ש וי"ל דמתני' אתא לא לאשמועינן דשכירות ל"ק דמרישא לא שמעי' דה"ט דלא מאכיל לה ישראל משום גזל כהן לכך קתני סיפא כהן ששכר וכו':

ד"ה והשתא וכו' וי"ל דכתיב ממכר מיותר עכ"ל וק' דהא הש"ס קאמר מטעמא דממכר סתמא כתיב ועוד ק' דממכר אינו מיותר דאצט' למעט שטרות כדקאמ' הש"ס התם ושו"ר למהרמ"ש שם שהק' כן ע"ש:

ד"ה אימור לשחי' זבנה וכו' וק' לר"ת על פ"ז וכו' בני חרישה וכו' עכ"ל וק"ק דאע"ג דפרות בני חרישה יותר מ"מ הקונה סתמו לשחי' אבל בשור ליכא איניש דקני שור לשחי' ונר' דקושי' על פרשב"ם במ"ש דוקא פרה שאין רגילין ולמ"ל למי' משום רגילין אע"ג דרגילין מ"מ רובא לשחי' אלא דעדיין ק' אמאי אצטריך ר"ת לפ' פ"א מכח הך קושיא מפרש כמ"ש:

בא"ד ור"ת פי' דשיר מפטם לאו מפוטם וכו' עכ"ל הק' הלח"ס א"כ מאי פריך לקמן וכי משהי ליה עביד מלאכה והכא לא קיימי' אלא בעומד להתפטם ומשום ממליך ועור היכי פשיט ת"ש מבית ר' שהיו מקריבין מפטם כבר ע"ש ול"ק דפשי"ל שפיר דאסור אפי' מפטם כבר דחיישי' דילמא אתי לשהויי ואע"ג דסתמיה לשחי' וכ"ש בעומד להתפטם דסתמיה לאו לשחי' דחיישי' שמא ממליך ועביד ביה מלאכה ומה שהק' הש"ס וכי משהי ליה עביד מלאכה קמקשה לפי מה שרצה לפשוט הטעם הברייתא משום דמשהי ליה דאיירי במפוטם כבר:

בא"ד וא"ת נהי דלשחי' וכו' עמ"ש התוס' לקמן דכ"ב ד"ה ורמינהי וכו' דחייש שמא ימלך דלא שחוטה ותיעקר:

ע"ב גמ' איתיביה מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו' הנה רש"י פי' קושי' הש"ס מהבהמה גסה ולא ידענא מאי קאמר דהא טעמא דבהמה גסה לאו משום רביעה אלא משים שבת והיה לו להביא ראיה דכותים אינם חשודין על השבת (א"ה עיין להת"ח שכ' כיון דלא חשידי ארביעה לא חשידי נמי אשבת דשבת נמי א"ח ע"ש וכ"נ מהש"ס לקמן דכ"א דקאמר דעושה בו מלאכה בחש"מ משמע אבל שבתות וי"ט דאסורים מדאורייתא ל"ח) ועוד היכי מ"ל דילמא מזבין ליה לנכרי והא נכרי גופיה מטעם גזי' וא"כ הוי כותי כבהמה גסה גזי' לגזי' כ"ש בהמה דקה והיה לו לפרש הקושי' על בהמה דקה לפי פירש"י לעיל ר"א אמר אף במקום וכו' דבהמה דקה הוא מטעם רביעה ואפילו הנכרי חש על בהמתו שלא תיעקר מ"מ גזרו במקום שחשודין על הרביעה ומכאן תשובה לדברי רש"י בפסחים דטעמא דקה משום גזי' דבהמה גסה וא"כ מאי הכניס הרביעה לכאן מהרי"חט זצ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה מי דמי וכו' תדע דהא לא אסרינן מכירת שדה וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קאמרי דהא במכירת שדה איכא איסורא משום לא תחנם דאסיר אפי' בחול אבל אי מטעם זה לא הוה אסיר אלא בשביעית אבל בשאר שני הוה שרי וראיתי לה' ל"ל דס"ו ע"א שהק' קושי' זו והגיה בהתוס' לישראל חשוד ולא ידענא מאי ק"ל דזה הוא קושית הש"ס והרי שדה דאדם מצווה ולא אסרי ומכריח הדבר מעצמו ואפשר להגיה לכותי דכוונתם מכירת שדה לכותי לא אסרינן לקמן דכ"ב ע"ב אלא מפני שנקראת על שמו ועושה בו מלאכה בחש"מ ות"ל משום שאלה ולזה דקדקו וכ' דלא אסרינן מהאי טעמא ור"ל ולא מטעמא וכו' ודו"ק הטיב מהרח"ט (א"ה עמ"ש מהרש"א וי"ל דכונת התוס' לעיל על עיקר השכירות שנהגו השתא דשוכרין ואמאי ל"ג דילמא אתי לשכור בשבת ותי' דבמקום פסידא שרי במכירה וא"כ ניחא נמי בשכירות):

ד"ה והרי כלים וכו' י"ל דהוה וכו' עכ"ל הק' מהר"ם מאי משני ר"א דכלים נמי יש לתלות ע"ש ול"ק דכונת ר"א דכל היכא דאיכא למתלי כלומר שקרוב לודאי לתלות לקולא וכל היכא דליכא למתלי בענין דלהוי אומדנא דמוכח כמו כלים שאינו קונה לשנה אחרת דהרבה מצויים כדפירש"י לא תלינן:

ד"ה רהט וכו' שכך ימכור לזה וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דגם בשחי' כך לרדייה כמו לשחי' וכו' ע"ש וי"ל דאע"ג דרובא לרדייה דכל היכא דבעי לים לשחי' הכי עדיף דא"ל הנאה בשחי' טפי משא"כ הכא כיון דחשוד הוא למכור לגוי כמו לישראל אמאי מזבין לישראל טפי מגוי כיון דל"ל הנאה וכ"כ הרמב"ן והריטב"א ע"ש:

דף ט"ז גמ' כשמזקין וכו' הק' הלח"ם בסוס נמי הו"ל לאסור משום כשמזקין מטחינו ברחיים כיון דמודה בעגלים וסייחים משום כשיגדלו ראוים למלאכה ול"ק דבסוס כיון דאינו מיוחד אלא לרכיבה לא חיישי' כשמזקין מטב"ר דאינו מטחינו דמה"ט דלא אסר למכור הסוס משום גזי' דילמא אחי להשאיל לו סוס זקן דמטב"ר ודוקא בעגלים משום דעבידי למלאכה:

תוס' ד"ה אלא תורת וכו' וי"ל וכו' וא"כ תורת בהמה גסה וכו' עכ"ל ולשי' התוס' בשבת דצ"ר ד"ה בסוס וכו' דרבנן אסרי אפי' במיוחד לרכיבת אדם אטו סוס מיוחד לעופות א"כ הדק"ל דאימא דס"ל כרבנן דאסרי אטו מיוחד לעופות וא"כ אית ביה תורת בהמה גסה ומאי מקשי הש"ס:

דף י"ח ע"ב תוס' ד"ה מאי וכו' ונראה לפ' וכו' עמ"ש מהרש"א וה' יבין שמועה כלל י"ד תמה עליו אמאי לא פי' איפכא כדרך סתם תנא בתרא לטפויי ע"ש ול"ק מדקאמר ר"מ מפני שמזבלין וכו' משמע הטעם הוא משום חשש רמי ע"א כדפירש"י א"כ אסור אפי' בדיעבד משא"כ לרבנן דקאמרי משום חשד ע"א דהיינו דחושדין אותו דמזבל לע"א ולא חיישי לרמי ע"א בידו א"כ היכא דנשא ונתן מותר:

דף י"ט ע"ב תוס' ד"ה הגיע לכיפה וכו' דא"כ היינו ר"א וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דה"ק היינו ר"א כדבעי למי' מעי' דמיירי בתשמיש ע"א ופשי' דשרי וליכא מאן דפליג ע"כ וק' דאימא ר"א אתא לאשמועינן אע"ג דתכשיטין עצמן לע"א דדמי לע"א אפ"ה מותר דל"ד לשאר משמשי ועיין למהר"ם דכ' דחשיב כמו ע"א עצמה ועוד דלתנא לא מקשי' ליה פשי' הא אשמעי' מתנאי אחריני ועוד מ"ה הי"ו תמה עליו דהש"ס לקמן דנ"ט בעי תשמישי ע"א של ישראל אסורים מיד או לא ע"ש וא"כ אימא דר"א אתא לאשמועינן דאפילו תשמיש ע"א של ישראל מותר ולענ"ד נר' דכונתו א"כ איך פליגי עליה רבנן מדקאמר ר"א אומר הא פשי' דשרי וליכא מאן דפליג כמו ר"א האמורא דקאמר פשי' דשרי וליכא מאן דפליג ובזה ניחא מה שהק' הלח"ס אמאי לא הוכיחו דל"ש לו' דר"א מתיר בדיעבד משום דא"כ מאי פליגי רבנן עליה ע"ש דקושטא הוא דכך כוונתם היא (א"ה אפשר יש לפ' דבריהם א"כ מאי מקשי לר"א האמורא מר"ע ורי"ש ואמאי לא מקשי ממתני' דקתני ר"א מותר ומאי אתא לאשמועינן ר"א האמורא כנ"ל):

דף כ' ע"ב תוס' אחד גר וכו' נמצא מקללם עכ"ל מה שיש להקשות עיין ביבין שמועה ס"ע ע"ש:

ד"ה ר"מ וכו' וי"ל דוקא נבלה וכו' עכ"ל הק' הלח"ס א"כ מנ"ל מתנת חנם תנאי אימא אפי' ר"מ דוקא נבלה משום ששוה מועט או משום שאינו מחייהו כמ"ש התוס' ע"ש ול"ק דלא כ"כ אלא לענין לאקדומיה למכירה דנכרי אבל לענין מתנה דחנם אין לחלק בין מתנה רובא למועטת דמ"ש וגם דלא כ' התוס' דחשיב מעלה אלא דוקא בדבר מאכל אבל בשאר מילי דאפי' דאם לא יתן לא הוה מיית לא חשיב מעלה ומותר ליתן להם דר"מ ס"ל מתנת חנם מותר:

ע"ב גמ' איבעי' להו בהמה ע"מ לשחוט מהו וכו' הרי"ף ז"ל הביא בעייא זו והקשו עליו למה הביא הרי"ף בעייא זו כיון דבעייא זו אליבא דר"י ולא ידענא מאי ק"ל דהמדקדק בלשון הרי"ף שכ' ואי בעייא להו בוי"ו ולא הביא הפשיטות אלא דכונתו להמשיך הדברים דלכאורה מה הביא ראיה מדסתם הא דוקא גבי אילן סתים ולא גבי בהמה לכך הביא הבעייא דאדרבא גבי בהמה יש סברא לאסור אפי' אליבא דר"י וכיון דסתם לן גבי אילן כ"ש דיש לאסור גבי בהמה י וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל מהרח"ט ז"ל וק"ל:

תוס' ד"ה חסידים לא נאמר וכו' וא"ת הא כתיב וכו' עכ"ל ולמ"ד חסידות גדול מכולן לא תיקשי מדכתיב לבשר ענוים דפי' ענוים היינו שפלים בגלות כמו לנשברי לב ולא על מידת הענוה ופי' ענוים כמו עניים ועיין למהרש"א מהרח"ט:

ד"ה ע"מ לשחוט וכו' הק' מהרש"א אמאי לא מוקמי' בבהמה טמאה דע"כ שבורה דמתיר ר"י דלשחי' זבנה היינו בבהמה טמאה לפר"ת ולא מסתבר דשבורה לא קאי אלא אעגלים לחוד ע"ש וק' לפי' רשב"ם נמי ע"כ דאיירי בטמאה דהא מדקאמר ר"י מתיר בשבורה משמע דרבנן פליגי עליה ואי בטהורה כל"ע מודו בפרה דאפילו שלימה מותרת לפרשב"ם ואין לומר ל"ד נקט שבורה לשון נקבה ור"ל דמתיר בשור שבור דהא מדקאמר אמ"ל רבנן והלא מרבעין עליה וכו' משמע דאיירי בנקבה מאי א"ל לו' דקאי על העגלים א"כ לפר"ת נמי אימא דקאי על העגלים וי"ל דבשלמא לפר"ת דמתני' איירי בבהמה טמאה א"כ מסתמא כי קתני ר"י מתיר בשבורה קאי נמי על מאי דקתני ברישא דאיירי בבהמה טמאה משא"כ לפרשב"ם מתני' לא איירי כלל בבהמה טמאה אלא בשוורים וקתני ר"י מתיר בשבורה לשון נקבה א"כ עכ"ל דקאי על הגמלים:

דף כ"א ע"א מתני' בסוריא מוכרים להם בתים ומשכירין שדות המורה מתוך המשנה זו בסורייא א"מ שדות ואף לר"י דסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש אין מוכרין שדות וא"כ לפ"ז דברי מהרש"א ז"ל בגיטין דמ"ז ע"א שכ' בד"ה ישראל שלקח וכו' מגוי ומכרה וכו' עמ"ש וכו' למאי דמסיק דסורייא וכו' ולא ידענא מאי ק"ל דהא לכל"ע בסורייא אין מוכרין וא"כ שפיר דנקט ישראל שלקח וכו' (א"ה אפש"ל דס"ל דבכה"ג שקנאה מגוי וחזר ומכרה לו איכא איסור דרבנן ולא כ' מהרש"א דליכא איסור היינו מדאורייתא לכך ק"ל מאי נקיט בכה"ג דבסורייא נמי אין איסור מכירת שדה אלא מדרבנן) ולעי' קושי' לא ידענא מאי ק"ל דהא רבותא נקט אפי' דעיקר שדה של גוי אפ"ה חייבת במעשר ואין קניין בא"י להפקיע מידי מעשר מהרח"ט זל וק"ל:

תוס' ד"ה הא דאמר וכו' אבל רבנן וכו' מידי דהוה אטלית וכו' עכ"ל הא דלא כ' בפשי' מדרבנן מדקאמר התם בא"י חייבת מפני ישוב העולם משום דאפשר דקודם ל' מחייב מדרבנן אבל לאחר ל' מדאוריית' חייב:

ד"ה אף במקום וכו' למכור וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דלמכור בכדי נסבה וכ' עליו הלח"ס לא דק דהא אפי' למאי ס"ד שכירות קנייה אפ"ה מש משני לענין ע"א חמירא ע"ש ול"ק דלפי מאי דמסיק התם דשכירות לא קנייה א"כ זהו טעמא דמתני' וכן משמע מהש"ס דפסחים ומהתוס' בב"מ וכמ"ש לעיל דט"ו ע"ש וגם אין לתרץ דגזרינן מכירה אף לבית דירה אטו שכירות לבית דירה משום דיש מדחים מדברי התוס' בסמוך שכ' וז"ל ועוד ק' לר"י על הירוש' וכו' אלמא אף במקום שמותר וכו' דס"ד דהירוש' קאי על ח"ל דמוכרים אף לבית דירה ול"ג מכירה אטו שכירות לבית דירה משמע דלא גזרי' ועכ"ל כמ"ש מהרש"א בכדי נסבה וכן ראיתי להריטב"א שהק' דוקא משכירות ע"ש:

בא"ד מדגרסי' בירוש' וכו' ומשכיר ניר וכו' עכ"ל ר"ל דהו"ל למתני נמי במתני' אף במקום שנהגו למכור אין משכירין לבית דירה ומדלא קתני הכי משמע דבמקום דמותר למכור שוכר אף לבית דירה ועיין להלח"ס:

ע"ב גמ' אבל שדהו לנכרי כתב מהרש"א אבל במתני' איסור מרחץ משום ע"א ע"ש וק' הא מתני' קתני מפני שנקראת ע"ש ואע"ג דאיכא מי' דמתני' ה"ק כיון שנקראת על שמו הו"ל כמו ביתו שלו ועובר ישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך מ"מ מאי אצט' לזה הא בלא"ה שכירות לא קנייה כדמסיק הש"ס לעיל דף ט"ו ע"א ממשנתנו ע"ש ואפש"ל דוקא א בית דירה אסרה תורה אבל אותם שאינם בתים לא אסרה דמה"ט שרי אורוות ואוצרות כמ"ש התוס' וא"כ מש"ה אצט' לטעמא שנקראת ע"ש והוי כמו ביתו של ישראל דאסור אלא שעדיין יש להקשות דאי טעמא משום לא תביא תועבה א"כ אמאי קתני בכ"מ הא בח"ל הקילו א לבית דירה כמ"ש התוס' ד"ה אף ע"כ בסה"ד אלא די"ל דה"ק מפני שנקראת ע"ש דחושדין אותו דהוא מכניס ע"א להעמיד אותה בכיפה ומלבד שזה דוחק לפי דברי מהרש"א מהירוש' לא משמע כן דקאמר עלה זאת אומרת שדה שהיא על הדרך אסור להשכיר לנכרים מפני שנקראת על שם ישראל והן חורשין בה בשבתות ע"ש הרי מבואר בהדיא דס"ל דטעם דמתני' מפני איסור

תוס' ד"ה מ"ט וכו' שהרי ר"ג דיבנה וכו' עכ"ל מבואר מדבריהם הרשב"ג דיבנה הוא דאמרי' כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וזהו כונת התוס' בכתובות דס"א בד"ה הלכה וכו' וע"ש במהרש"א והכנה"ג בכללי הש"ס אות כ"א נסתפק בהבנת דברי התוס' דכתובות ע"ש ונעלם ממנו דברי התוס' כאן ץ שביארו דבריהם:

ד"ה אריסא וכו' ור"י פי' וכו' וגם ל"ד וכו' אבל בבית וכו' עכ"ל כ' מהרש"א לפ"ז ל"ק קושית ר"י בד"ה מ"ט וכו' ע"ש ולע"ד דלפי' נמי ק' קושיתם לעיל דע"כ לא כ' ר"י אלא דוקא בבית דרגיל לשכור מידי יום יום אבל התם דכלים דהוא תלוש ומלאכה ביד אחרים אמרי' קבלנא קבלותיה עביד כמו שדה ודוקא לפי' הר"ם דל"ק קושי' רבי' יהודה:

בא"ד והר"ם היה וכו' אבל בקבלנות דבית וכו' עכ"ל וק"ק הא רשב"ג גבי ספינה פוסק וכו' רשב"ג אומר אינו צריך אע"ג דנוטל מעות בשכרו וי"מ דלא קי"ל כוותיה אלא כר"א דהירוש' דפ' הילכתא כוותיה דאסור בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו אבל בשדה מותר משום דאינו נוטל מעות:

דף כ"ב ע"א גמ' חדא ועוד קאמר וכו' הק' הריטב"א אמאי שביק טעם לפני עור דאורייתא ע"ש וי"ל כיון דברייתא דרשב"ג ורשב"א גבי אהדדי מתנו וחד ברייתא היא בתוספתא פ"ב א"כ אגב דקאמר רשב"ג לא ישכור מרחץ משום נקראת ע"ש קאמר רשב"א נמי האי טעמא:

תוס' ד"ה א"ה וכו' ופי' הר"ר אלחנן וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"מ ז"ל ולק"מ דעמ"ש התוס' לעיל בד"ה אבל לנכרי וכו' בשם הר"ר אלחנן ע"ש:

ד"ה ואין מעמידין וכו' ועוד דבשל סופרים הלך וכו' עכ"ל ר"ל דלפני עור דלא ידעי' ודאי שיעבור מדרבנן הוא דאסור ואינו מדאורייתא כמ"ש הריטב"א לעיל דט"ו ע"ב ד"ה מי דמי ע"ש וכן ראיתי למהר"ם בסנהררין דס"ג ע"ב בהתוס' ד"ה אסור לאדם וכו' שכ"כ מסברא דנפשיה ע"ש ועפי"ה ניחא מה שהק' ה' ל"ל בה' ע"א דל"ח ע"א עמ"ש הרא"ש פכ"ה דהיכא דאמרי' בתרי מסכתי אין סדר מ"מ הו"ל ס' דאורייתא ואזלינן לחומרא א"כ מאי כ' כאן דמותר משום אין סדר מ"מ הו"ל ס' דאורייתא אי חיישי' לרביעה כר"ח וקעבר משום לפני עור וכו' ע"ש והשתא ניחא דאיסור לפני עור הוא מדרבנן וס' דרבנן לקולא:

בא"ד ואע"ג דסתם וכו' ובתרי מסכתי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ואפש"ל דמתחלה כ' כיון שיש מחלוקת בפרה ר"ל וא"כ הוי סתם ואח"כ מחלוקת וכ' עוד ובתרי מסכתי אין סדר ר"ל דאף את"ל דהוי מחלוקת ואח"כ סתם וכ"כ הרא"ש וז"ל ומחלוקת ואח"כ סתם לא הוי כיון בתרי מסכתי אלא שדברי הרא"ש עצמם תמוהים דהסי' בידינו זמ"ן נק"ט דהיינו נזיקין קדשים טהרות וכן הק' ה' ל"ל ע"ש:

תוס' ד"ה ורמינהי וכו' תימא אדמותיב וכו' וי"ל דהאי רומיא כבר וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם ואין נר' כן ממ"ש וז"ל ועוד י"ל ידע שפיר שנוייא דנכרי וכו' משמע דלתי' קמא ס"ל דלא ידע דנכרי חס על בהמתו אבל הנלע"ד דכוונתם דמעי' הק' האי מקשה דלא ידע גוי חס על בהמתו א"כ תק"ל מתני' אהדרי ותי' דכבר מרמי לה וידע תי' רב מקום שהתירו למכור והא דלא משני הכא משום דלא שייך הכא כדסיימו בדבריהם ולא ידע דנכרי חס על בהמתו לכך מקשי הכא ובתי' הב' כ' דידע נמי האי תי' דחס על בהמתו כנ"ל:

בא"ד וא"ת כיון דמוקמי' וכו' בקרבן וכו' עכ"ל :

עמ"ש מהרש"א וק' דילמא מקום שנהגו שלא למכור משום גזרי' אטו בהמה גסה כמ"ש רש"י בפסחים ושו"ר לה' ל"ל בה' ע"א דט"ל ע"א שהק' כן והוכיח מההיא דכ' התוס' לעיל די"ד ע"ב ד"ה אמר רב וז"ל ולמאי דהדר ביה רב ניחא וא"א דלפי המסק' מקום שנהגו שלא למכור משום יחוד הדק"ל מקום שנהגו שלא למכור לכותים מ"ט שהרי אינם חשודין על הרביעה ע"ש ולענד"ן דאי מהא לא ארייא דילמא דבכותים גזרי' מכירה אטו יחוד אע"ג דלא חשידי מ"מ חיישי' שמא כשמייחד אותה גבי כותי אתי נכרי ורובעה דהוא לא קפיד עליה כיון שאינה שלו ועובר על לפני עור וכה"ג כ' רש"י לקמן דל"א ע"ב גבי השולח חבית וכו' ע"ש בפירש"י אבל ק' מדברי מהרש"א שם שכ' דמשום חשש רביעה לא הוי אלא לפני דלפני אלא טעמא שלא יחטא הכותי בשאלה ושכירות וע"כ דס"ל דמקום שנהגו שלא למכור משום גזירה אטו בהמה גסה כמ"ש שם ע"ש:

בא"ד וכל קבוע כמחצה וכו' עכ"ל הא דלא אמרי' כל דפריש מרובא פריש עיין להתוס' בחולין דצ"ה ע"א ד"ה ספיקו אסור וכו' דבהמה הוי דבר חשוב לא אמרי' מרובא פריש:

ד"ה אי איתה דאקצייה דלא אסרו למכור וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דילמא שאני מכירה דאיכא ס"ס שמא יקצייה או לא ואת"ל יקצייה שמא א"ל בהמה אחרת דלא עבר על לפני עור ע"ש וי"ל דכבר כ' התוס' לעיל מדלא מפליג משמע דאיירי בין א"ל בהמה או לא ומש"ה שפיר מק' דבמקום שנהגו למכור אמאי מותר אע"ג דידעי' ביה ודאי דלית ליה ולא חיישי' למקצייה ונעבד:

דף כ"ג ע"א גמ' ר"פ אמר וכו' דתנן וכו' הק' ה' ל"ל לר"פ דס"ל דרבנן לא חיישי כלל וכו' מאי ראייה מייתי דילמא דע"כ ל"ק רבנן משום גוי חס או משום דיעבד דלא חיישינן כדרבינא ע"ש וי"ל עמ"ש התוס' ד"ה התם יצרו וכו' כיון דעומדת למכור לישראל סבור הוא להעלים וכו' א"כ מייתי שפיר כיון דעומדת למכור לישראל הוי כמו פרה של ישראל ואפ"ה לא חיישי א"כ ה"ה ביחוד דלא חיישי וגם טעם דיעבד ל"ש לומר דס"ל לר"פ כיון דקתני לוקחין משמע לכתחלה דאל"כ מאי פליג ר"א כיון דיעבד ודוחק לו' דפליגי בהכי:

שם דילמא כר"י וכו' כ' ה' ל"ל דלא דחי מסיפא כיון דאסור מדרבנן מש"ה פוסל בכל הקרבנות כי היכי דלא אתי לחלופי בפרה משא"כ לקמן דאסור מדאורייתא ל"ש למגזר ע"ש ואין נר' משום דא"כ הו"ל גזי' לגזירה דפרה גופה גזירה היא דחיישי' שמא הניח עורה של שקין אלא כמ"ש הריטב"א דניחא ליה למפרך עלה מסברא ע"ש:

תוס' ד"ה ע"י ממון וכו' פ"ה דמיירי באשת ישראל עכ"ל בפירש"י שלפנינו לא פי' אלא בסיפא אבל ברישא אפשר דס"ל באשת כהן ועיין בש"מ לכתובות שדייק מדברי רש"י שם משם קונטריסין ע"ד דס"ל דאיירי באשת ישראל ע"ש:

בא"ד לכך נראה וכו' כהן וכו' עמ"ש מהר"ם וי"ל משים דקאי אמתניתין לעיל מיניה דאיירי בשבוייה כהנת וכן ראיתי בהריטב"א בש"מ שכ"כ ע"ש:

בא"ד מאי ס"ד וכו' וי"ל וכו' עמ"ש מהר"ם ונעלם ממנו דברי הרא"ש שכ' דהא דנקט ע"י ממון משום סתם חבישה ע"י ממון או ע"י נפשות ע"ש:

ד"ה תדע וכו' וי"ל אמאי נקט רישא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דהו"א הא דנקט ע"י ממין משום רבותא דס"ד כיון דמשועבדת לו נבעלה כמ"ש מהר"ם שם לכך קאמר הא קתני סיפא ע"י נפשות אסורה וא"כ אי רישא דקתני ע"י ממון משום רבותא היא הא שמעינן לה מסיפא דקתני דוקא ע"י נפשות דמשמע דע"י ממון מותרת דאל"כ לשמועי' ע"י ממון וכ"ש ע"י נפשות אלא עכ"ל רישא דקתני ע"י ממון אצט' לדיוקא הא שלא ע"י ממון אסורא ועי"ל משום דאיכא למי' נקט רישא ע"י ממון משום סתם חבישה ע"י ממון כמ"ש הרא"ש לכך מייתי סיפא דקתני ע"י נפשות אסורה ר"ל דאי רישא משום סתם חבישה הא סיפא קתני ע"י נפשות דהוא נמי סתם חבישה כמ"ש הרא"ש וא"כ מאי אצט' רישא לו' ע"י ממון ולא הו"ל למתני אלא סיפא רוקא ומינה דייק' הא שלא על נפשות מותר אלא עכ"ל רישא אצט' לו' דוקא משום הפסד ממון ולגלויי דיוקא דסיפא דקתני ע"י נפשות הא ע"י ממון מותר כדקתני רישא אבל שלא ע"י ממון אסורה:

דף כ"ד ע"א גמ' וניחוש וכו' הק' הריטב"א דהבהמה הנרבעת נעקרת ול"ק דילמא רבעי לאמה כשהיתה יותר מג' שנים דלא נעקרת וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה רבינא דרוב אינם נעקרות ע"ש ומה שתי' דמיעוט אינם נעקרות אין נר' משום דמאי מק' דילמא לא חיישי' למיעוטא דהכי קי"ל:

שם מיתיבי ויאמר משה וכו' (א"ה מה שיש להקשו' מכאן לרעת רבינו דס"ל דס' דאורייתא הוא מדרבנן עיין בחי' המח' על הר"מ פ"ט מה' ט"מ מ"ש שם):

תוס' ד"ה וניחוש דילמא וכו' והיא ואמה נשאו עול וכו' עכ"ל עמ"ש דכוונת קושי' לרבנן ע"ש ואע"ג דרבנן לא חיישי לרביעה היינו דוקא משום הפסד מרובה אבל הכא חיישי' שמא העלה עול שלא מדעת הבעלים וניחא השתא מה שהק' מהרש"ך ז"ל דאיך העלה עליה עול הא אמרי' משום ניחא פורתא לא מפסיד טובא ומה שהק' הלח"ס אי לא ידעו בעלים או ידעו ולא ניחא להו א"כ אף שעלה עליה עול כשירה דבעי' עובד דומיא דעבר ע"ש ל"ק דכבר כ' הר"ש ז"ל במס' פרה במתני' עלה עליה זכר פסולה יכו' וז"ל אע"ג דלא ניחא ליה מ"מ חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה ועוד אם באתה להכשיר שיר א"כ הוה ניחא ליה ע"ש א"כ ה"נ אמרינן הכי:

ע"ב גמ' אלא מחוורתא וכו' אפש"ל דר"ל היראת שעה היתה ושנוי ר"י במקומו עומד ולפ"ז ניחא מה שהק' ה' ל"ל בה' ע"א דט"ל על מהרש"א ע"ש:

דף כ"ה ע"א רש"י ד"ה באשה וכו' ואצט' לאשמועינן וכו' עמ"ש הלח"ס והק' להו על לשין אצט' וכו' ע"ש וי"ל דכונתו דק"ל כיון דקתני אין מייחדין בהמה משים חשודין א"כ כ"ש אשה ואפי' אשתו עמו משום דחשודין על העריות ולזה תי' דמתני' אתא לאשמועי' אע"ג דקרובה למלכות דמסתפי מיניה אפ"ה חיישי' שמא תתפתה ור"א דס"ל דכולהו חיישי' לעירה ס"ל מתני' לא מיבעי' קאמ' דלא מיבעי' בהמה דבידו שלא אפי' דאשה דאינה בידו משום דרבה לרמוז כמ"ש התוס' אפ"ה חיישי' לעריות נ"ל:

דף כ"ו ע"א גמ' וחכמים וכו' אבל לא בונה עיין בטור סי' קנ"ד שכ' אפי' מומחית ועמ"ש הב"ח הטעם מיהו בירוש' קאמר דמותר ע"ש:

שם ס' ר"י למי' אנוקי בשכר שרי הק' הלח"ס אמאי לא דייק מברייתא דקתני מילדת בשכר ולא קתני מינקת בשכר ע"ש וי"ל דס"ל כיון דהשתא מוקמי' דמתני' דמילדת בחנם א"כ מסתמא דמאי דקתני לא תינק איירי בחנם דומיא דמילדת לכך דייק בשכר שרי ממתני' ואע"ג דברייתא לא קתני אלא מילדת ס"ל דחדא מנייהו נקט כיון דמדיוקא דמתני' משמע הכי:

תוס' ד"ה נכרית מניקה וכו' ואפי' הם גדולים קצת וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וכ"נ מפירש"י לעיל דט"ו ע"ב גבי אין מוסרין להם תינוק וכו' דפירש"י משום דמסכי וכו' ע"ש ומדלא פי' הטעם משום שפיכת דמים כמו דאין מייחדין משמע דס"ל דהיכא דנתייחד בדעת בני אדם לא חיישי' משום ש"ד כמ"ש מהרש"א:

ד"ה סבר רב יוסף וכו' תימה וכו' עכ"ל הק' הלח"ס אמאי לא הק' מאיסור מילדת גופה דקתני שמילדת בן לע"א דאיסור דאורייתא לא ישמע ע"פ בגרמא שלך ע"ש ול"ק דאיסור גרמא אסור מדרבנן מדקאמר הש"ס בסנהדרין דף ס"ג ע"ב אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי וכו' והתורה אמרה ל"י ע"פ וכ' הרא"ש שם דמשמע מע דאם נשתתף מותר שיקבל ממנו שבועה קודם שיפסיד ממונו ע"ש וא"א דאיסור גרמא דאורייתא איך מקבל ממנו שבועה משום הפסד ממונו אלא ע"כ מדרבנן:

ע"ב תוס' ד"ה אני שונה וכו' דהא במוסר וכו' עכ"ל הק' הלח"ס אפכא הו"ל למפרך כיון דר"י ס"ל דהא בהא תליא וכו' א"כ תיקשי מוסר ע"ש ול"ק דהיא בכלל קושי' שכ' רסא במוסר וכו' דר"ל הא דלא הק' ר"י במוסר משום דא"ל יכין רשע וצדיק ילבש א"כ מאי ק"ל ממומר ה"נ אמרי' הכי אלא שעדיין ק"ל מאי מקשי' דילמא רז ס"ל כמ"ד דמוסר מותר לאבר ממונו מק"ו דגופו דפלוגתא היא בפ' הגוזל וי"ל:

בא"ד וי"ל דש"ה וכו' והשבותו וכו' עכ"ל הק' מהר"ם ת"ל ק"ו מהשבת ממונו ותי' דהשבת גופו חייב אפי' להוציא משלו לפדותו ע"כ וי"מ דנעלם ממנו סוגיא דסנהדרין דע"ג דקאמר מנין לרואה חבירו שטובע וכו' חייב להצילו ת"ל ל"ת על דם ריעך ופריך והא מהשבותו לו וכו' ומשני אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל למטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל הרי מבואר דלא נפ"ל דחייב להוציא משלו אלא מקרא ל"ת ע"ר רעיך וי"ל דה"ק דאי מהשבותו לו הו"א בנפשיה ר"ל דאם יש לו ממון פודה אותו אבל היכא דל"ל ממון אינו מחוייב קמ"ל ל ל"ת וכו' אפי' למטרח וכו' ר"ל אף למטרח וללוות מאחרים כדי לפדות אותו ובעי' קושי' י"ל דאי ילפי' ממונו הו"א כממונו וכי היכי דבממונו דזקן ואינו לפי כבודו או כהן בב"ה פטור ה"נ באבדת גופו ומש"ה אצט' והשבותו לו דאפי' בכה"ג חייב:

ד"ה וחד אמר וכו' וי"ל דמאן דא"ל וכו' ואיזהו וכו' וגם מורידין וכו' עכ"ל הק' הת"ח למ"ד אפי' להכעיס נמי עכו"ם הוי ולא מין היינו לענין שאין מורידין אותו כדפירש"י הכא וכיון שאין מורידין אותו מכריזין נמי על אבידתו וכו' ע"ש ולק"מ דהא משמעתי' משמע בהדיא אוכל נבילות להכעיס מורידין דקאמר ולשני כאן במומר וכו' כאן במומר להכעיס וא"א מאי נ"מ דהא אפי' למ"ד דמומר להכעיס הוי מומר מחייב להכריז על אבידתו וגם אין מורידין אותו וברייתא קתני דמורידין אותו אלא עכ"ל דלמ"ד אוכל נבילות להכעיס מומר ס"ל דמורידין ואינו מחייב להכריז על אבידתו ומש"ה משני ס"ל מין הוא ותנא ליה רישא ורש"י דפי' דאיכא חלוק' בין מין למומר כגון ספר וכו' ומורידין דהכא לא קאי על פלוגתא דמומר להכעיס כמ"ש הת"ח אלא קאי על מומר לתיאבון דאיכא חלוק בין לתיאבון בין למין ולא קאמר להכעיס הוי מומר אלא לענין ספר תורה דבמין ישרף ובמומר להכעיס אינו נשרף וכ"כ הב"ש בחי' להוריות ע"ש:

ד"ה איזהו מין וכו' וי"ל אבל ישראל וכו' ופ"ה דמותרת אפי' באכילה וכו' עכ"ל הק' מ"ה הי"ו דאמאי הוצרכו לפירש"י דאף את"ל דמותרת בהנאה מ"מ יש ראייה דאי הוי מין הו"ל לאסור בהנאה ותי' משום דאיכא לדחות דילמא התם איירי בש בשחיטת נכרי אבל בשחי' ישראל עובד ע"א הוי מין לכך קא קאמרי דרש"י פי' מותרת אפי' באכילה ועכ"ל דבישראל דאי בנכרי הו"ל לאסור באכילה כדתנן בחולין די"ג שחיטת נכרי נבלה ועדיין ק"ל מאי ראייה דהא ע"כ דה"ט דמותר אפי' באכילה משום דבאותה שחיטה הוא דנעשה מומר כמ"ש התוס' בסנהדרין דס"א ע"א ד"ה ר"ל וכו' ע"ש משא"כ הכא דכבר עבד ע"א הוי שחיטתו כשחי' מין לכך נלע"ד דה"פ אבל ישראל העובר ע"א אין שחיטתו כשחי' מין ר"ל דמותרת אפי' באכילה ומטעם דפ"א לא חשיב מומר ומייתו שפיר מר"ל דפ"ה שם דמותר אפי' באכילה וה"ט משום דפ"א לא חשיב מומר אף ששחוט מכאן ואילך ודוקא היכא דאדוק בע"א הוא דאסור וכשי' בחולין די"ד ע"א ד"ה השוחט וכו' שכ' דפ"א לא חשיב מומר דמותר אפי' באכילה ומייתו מר"ל ומפ"ה ע"ש וכמ"ש מהרי"ל שם דהכריח דהתוס' שם ס"ל דפ"א לא חשיב מומר אף ששוחט מכאן ואילך ודלא כשי' בסנהדרין ע"ש:

ד"ה לאפוקי לשם וכו' וראיה וכו' עכ"ל ראיתי להתוס' בגיטין שהק' וז"ל הק' הר"ר וכו' גבי מילדת ומניקה אפי' בשכר אסור וכו' ע"ש ולכאורה ק' דהא בש בשמעתין קאמר בהדיא דבשכר שרי וכן ראיתי להלח"ס לעיל שהק' כן על מה שמצא בלשון המרדכי כהאי לשון התוס' ע"ש וי"ל דס"ל מדמקשה ממתני' אברייתא ולא רצה לאוקומי מתני' בחנם משמע דס"ל דמתני' דקתני מפני שמגדלת ן' לע"א אפי' בשכר אסור ור"י דקאמר בשכר שרי משום איבה ר"ל דברייתא דשרי בשכר היינו דוקא במכירה אותה דאיכא איבה הא לאו הני אפי' בשכר אסור דמציא אמרא לא ידענא וכן היא שי' הרשב"א הביאו הטור ע"ש ומש"ה מקשו שפיר דס"ד דרב שמי דלא ידע ביה נכרי דידע רפואה זו וא"כ אפי' בשכר אסור דומיא דמילדת:

דף כ"ז ע"א גמ' אלא למקום וכו' הא דלא אפיך ברייתא זו א"ל ר"י וכו' דזה דברי ר' יהודה י"מ משום דא"כ ר"י חייש למיעוטא שהרי הא דעובדין הר גריזים הוא מיעוטא כדאמרינן מרינן בחולין ד"ו ע"ש ומצינו דר"י לא חייש למיעוטא כדאמרי' מרי' בנדה דל"ב ע"ש וליתא דוקא דר"מ דסבר גרי אמת הן צ"ל משום דחייש למיעוטא אבל לר"י אפשר דס"ל דכותים גירי אריות הן ועובדי ע"א אלא י"ל כי היכי דלא נצטרך לו' דמאי דאמר ימול ארמאי ברופא מומחה אלא אפי' שאינו מומחה:

ע"ב גמ' מיתיבי לא ישא וכו' הק' הלח"ס למאי דלא ס"ד לחלק בין מינים לשאר נכרים תק"ל אמימרא דר"י דלעיל רופא מומחה מתרפאין דע"כ ברייתא ברופא מומחה דאל"כ מאי פריך דילמא ר"י דה"ט בס' מת מתרפאין וכו' ברופא מומחה ע"ש ולק"מ דע"כ ר"י איירי בשאינו מומחה דאי במומחה אפי' ס' חי ס' מת מתרפאין ממנו דהא לעיל קאמר סתמא ברופא מומחה מותר להתרפאות אפי' ס' חי ומש"ה מקשה שפיר מברייתא דקתני אין מתרפאין:

רש"י ד"ה כל מכה וכו' ולית ליה דרב וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דילמא רב יהודה בחנם ור"י בשכר ודבר שיש בו סכנה אסור וכו' ע"ש ול"ק דכבר כ' בהגהות אשר"י דבשכר מותר אפי' דבר שיש בו סכנה דחייש לפסידא דאגריה ע"ש:

דף כ"ט ע"ב רש"י ד"ה אסור וכו' ועוד דזבין וכו' הק' הלח"ס בלשאת מאי איכא למי' ול"ק דכבר כ' התוס' לעיל די"ב ד"ה עיר שיש וכו' דרש"י חזר בו ע"ש:

תוס' ד"ה יין מנלן וכו' וי"ל וכו' כיין נסך גמור וכו' עכ"ל הק' ה' ל"ל בה' יי"נ דכ"ה דא"כ מאי פריך לקמן דל"א גבי המפקיד וכו' דשאני המפקיד הוי כמו גזי' לגוי' וס"ס דשמא מחליף או לא ואת"ל מחליף הוא בסתם יינם דאינו אסור אלא משום גזי' יי"נ וכו' ע"ש ול"ק דמשעה שגזרו על סתם יינם עשאוהו כאילו יי"נ גמור שנתנסך לע"א וכמ"ש הוא בגופו משם הב"ח וניחא השתא מה שלכאורה ק' על רש"י במתני' ד"ה ואיסו' וכו' שכ' שמא עריב בהו יין הא הוי ס' דרבנן דביין נסך גמור לא חיישי' דא"א דנסכיה לא הוה מזכין ליה כמ"ש הר"ן והשתא א"ש משום דעשאוהו כיין נסך גמור וכן נר' מהש"ס לקמן דל"ה ע"א וכמ"ש הת"ח שם ד"ה אמר שמואל ע"ש:

דף ל ע"ב תוס' ד"ה ומטמא וכו' משמע מת"ל וכו' עכ"ל עמ"ש ה' ל"ל בה' נ"י דמ"ב ע"ד ע"ש ול"ק דלפי הגרסא שהביאו התוס' בלשון רש"י ושיעור קבול טומאה משמע דקאי על יין עצמו בקבלתו בטומאה בעי רביעית:

דף ל"א ע"א תוס' ד"ה המפקיד וכו' ובסמוך וכו' עמ"ש הלח"ס דכוונו למעט פי' ה"ג שכ' הרא"ש דלאותו פי' לא ק' מה שכ' ותימא וכו' ולא ידענא מאי קאמר דהא אפי' לאותו פי' תקשי שהרי רבנן קיימי על מה דמתיר ר"א במפתח בשתייה וקאמרי אוסרים דמשמע אפי' בהנאה כיון דחיישי לזיוף ומה שהק' מנ"ל דרבנן אוסרים אפילו בהנאה ל"ק משום דאי הוה מפרשי בשתייה הוה ק"ל ברבנן נמי כיון דחיישי לזיוף אפי' בהנאה ומש"ה ברבנן מפרשי דאוסרים אפי' בהנאה ולא ק"ל אלא בריב"ב דקאמר בהדיא מותר בהנאה ועמ"ש מהרש"א בפשי' הו"ל להקשות כיון דסבר כרבנן ולע"ד דל"מ להקשות הכי דהו"א דריב"ב לא חייש לזיוף ומ"מ אסור בשתייה משום חומרא דיין נסך וכ"נ מדבריהם לעיל ד"ה יין מבושל וכו' שכ' דמכאן משמע מותר בשתיה אבל ממה דקאמר התם אין בו יי"נ לא משמע דהו"א להתירו בהנאה אבל בשתיה אסור משום חומרא דיי"נ והש"ס דקאמר ריב"ב כרבנן ר"ל דהם מחמרי לאפוקי ר"א דמתיר אפי' בשתיה לכך אצט' לו דאי לא חייש לזיוף א"כ כר"א ס"ל וא"כ בשתיה מותר כמו שמצינו ר"א דהכי ס"ל:

בא"ד וי"ל דרבי יהודה וכו' כיון שכל עי' יינם וכו' עכ"ל הק' הלח"ס א"כ מאי פריך והתנן וכו' דש"ה דהוי מדאורייתא ע"ש ול"ק דלא כ"כ כיון דרבנן לא החמירו היינו דוקא אחר שמסיק הש"ס דמיירי בחותם א' אבל אי לאו הכי לא מתירין מספק כיון דרבנן עשאוהו כיין נסך גמור כמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש שם:

ד"ה דאמר רב וכו' ולקמן פ"ב וכו' הא דאצטריך להביאו מלקמן משום דאף לתי' קושי' דר' אדרב כמ"ש הר"ן ע"ש מ"מ תיקשי מלקמן אדר"א דלעיל:

בא"ד ור"א לעיל וכו' עמ"ש מהר"ם דאינו חשוד לנסך לע"א ולפ"ז החשד הוא ששותה יין של נכרים כמ"ש רש"י ע"ב ד"ה למרגואן וכו' וחיישינן שמא יחליף בשל נכרים:

בא"ד לכך וכו' וי"ל וכו' אבל היכא וכו' אבל ר"א וכו' משמע ששולחו וכו' עכ"ל נר' מדבריהם דבאו ליישב פירש"י וכן מבואר בדבריהם לקמן דס"ט ע"ב ד"ה מ"ט וכו' ע"ש ואין נר' שהרי לעיל פירש"י בד"ה ר"א פי' חומץ של ישראל שהפקידו אצל נכרי וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא דס"ל דאפי' המפקיד יין בעי חותם בתוך חותם והא דאמרי' בשבת דקכ"ב התיר להם ר"ח לבית ר' לשתות יין בקרנות של גוים בחותם א' וכו' ע"ש הרי דאפי' בשולח שרי בחותם א' י"ל כמ"ש הן לקמן דף הנז' דלא בעי' ב' חותמות אלא אליבא דרב אבל אנן לא קי"ל הכי ועמ"ש הר"ן דאיכא מפתח ביד רבי:

ד"ה ותרווייהו וכו' וא"ת אימור דר"י וכו' עכ"ל הק' הלח"ס אמאי לא הק' לל"ק לוקמי תרווייהו סברי הילכתא כר"א ופליגי במילתא דר"א וכו' ע"ש ול"ק דכבר כ' התוס' בד"ה ולא פליגי דהש"ס דקאמר ול"פ ר"ל וכולה כר"א קיימי דפ' רב כוותיה אלא מר מפ' וכו' א"כ א"ש כיון דמוקי כל"ע כר"א דהילכתא כוותיה אבל השתא ק"ל דאמאי לא מוקי ר"י דהלכתא כוותיה כר"א דפסק' הילכתא כוותיה:

ע"ב תוס' ד"ה השולח וכו' מדקדק ר"ת וכו' כ' מהריב"ל והלח"ס דהו"מ למתני בחד בבא השולח חבית של יין או מורייס ביד כותי או ביד גוי ונעלם מהם דברי התוס' לקמן דס"ט ע"ב ד"ה מ"ט וכו' שכ' בהדיא דיוק ר"ת מדלא נקט יין גבי נכרי ע"ש והנה משמע מדברי מהריב"ל דכותי חשיד לאחלופי והק' מ"ה הי"ו מהא דתנן במס' דמאי פ"ג מ"ג המפקיד פירותיו אצל כותי וכו' ה"א בחזקתם למעשרות מש משמע דלא חשיד לאחלופי ולכאורה י"ל דש"ה דל"ל הנאה וכמ"ש מהרימ"ט בח"ב ס"ג הביאו הפר"ח סקי"ח סקל"ו ודלא כהפר"ח שכ' דמתני' איירי שיש לו הנאה קצת ע"ש משא"כ הכא דא"ל הנאה כדפ' רש"י מחליף אפי' כותי ושוב ראיתי דא"א לו' כן שהרי התוס' ביומא דנ"ה ע"ב ד"ה הלוקח כתבו אע"ג דחשידי אלפני עור אינם חשודין על לא תגזול ע"ש וא"כ צ"ל אדרבא להפך דמתני' שם דאיכא הנאה קצת כס' פר"ח מש"ה לא חיישי' לאחלופי דאינם חשודין על לא תגזול משא"כ הכא חיישי' לאחלופי בחנם להכשילו ואינו גוזל אותו דומיא דרישא דפירש"י אע"ג דאינו מנסך לא קפיד אמגע נכרי מיהו דברי רש"י סתראי נינהו מההיא דכ' לקמן דס"ד ד"ה אבל מייחדין וכו' שכ' דלמגע נכרי דאתי מעלמא לא חיישי' כיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ע"ש:

בא"ד ותימה א"כ תקשי לא"ד דלעיל וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דלפי' הרא"ש דסתימה הוי חותם א"כ תיקשי לכולהו לישני דלעיל דהכא משמע דביד גוי אפי' חותם בתוך חותם אסור ע"ש ואפש"ל דלא כ"כ אלא אליבא דר"א דמיקל דס"ל דמפתח חשיב כמו חותם ושרי במפתח וחותם אבל אליבא דרבנן דפליגי עליה ובעי חוב"ת לא חשיב סתימה כמו חותם:

דף ל"ב ע"א תוס' ד"ה והא הכא וכו' וא"ל וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א והלח"ס כ' משום דקתני גבי הילכתא פסי' כדאמרינן מרינן לעיל ע"ש ואין נר' דהתם שאני משום דל"ש למתני התם כדפירש"י שם משא"כ הכא דשייך למתני אע"ג דתני ליה גבי הילכתא לא הוי הילכתא הכי:

בא"ד וי"ל דאסורים וכו' אבל מברייתא פריך שפיר וכו' עכ"ל הק' מהריב"ל דמותיב מברייתא לסייעיה ממתני' ול"ק דמתני' לא שרי אלא בקנקנים משום דלא חזי ליין הפגום אבל חרס הדרייני דחזי לשרותו במים אפי' רבנן אסרי וכמ"ש בתחי' דבריהם ומש"ה תקשו מברייתא דאסר בנורות וכ"ש חרס הדרייני ומה שתי' דמתני' נמי קאי על הקנקנים הק' הלח"ס דא"כ לפרוך לקמן מ"ש מקנקנים דאסר במתני' אף לא ידע ממשן ל"ק דלקמן קאי לפי מאי דמסיק הכא דהטעם דאסור בנוד שמא יבקע וכו' אבל בקנקנים דל"ש האי טעמא קושטא הוא דמותרים ולא קאי אסורים על הקנקנים וכ"כ התוס' לקמן וז"ל ולמאי דפי' דלא חסר ר"מ קנקנים ניחא ע"ש:

בא"ד עוד יש לס' וכו' ולפ"ז אין לג לגרוס וכו' וא"כ הו"ל להקשות וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דלפי' קמא למכור לגוים להשתמוש ביין אסור לכתחלה לכ"ע ול"פ רבנן עליה דר"מ אלא בדיעבד בין הכנוס וכו' ראינו נפלט בזמן מועט ע"ש ולפ"ז ניחא מה שהק' הלח"ס לפי' א' דלקמן דפריך מ"ש ממורייס לפרוך מ"ש מקנקנים דשרו רבנן אף נפלט היין הגוי ונותן טעם ע"ש (א"ה ניחא נמי מה שהק' מהר"ם בגמ' דמאי פריך דילמא איהו ס"ל כת"ק דמתיר לגמרי ע"ש די"ל דשאני יין דמתיר ת"ק משום בדיעבד אינו נפלט בזמן מועט משא"כ הכא דמכניסו לכתחלה לקיום אה"נ דאסור) אלא שק"ל ע"ד שהרי התוס' לקמן דט"ל ד"ה התם הק' תיקשי קנקנים וכו' ותי' למאי דפי' ניחא הרי מבואר בהדיא דלפי' קמא דקנקנים שרי לכל"ע אף להשתמש ביין ובעיקר קושי' מהרש"א עיין בהלח"ס:

ע"ב תוס' ד"ה הלכה כרשב"ג וכו' ל"ל כללא וכו' עכ"ל וכ"נ מדברי רבא לקמן דס"ט ע"ב דקאמר הלכה כרשב"ג דאזיל מתני' סתמא כוותיה משמע דל"ל האי כללא ולפ"ז ניחא מה שהק' הכ"מ זל בה' ט"מ פי"א על מה שפי' רבי' כרבנן נגד רשב"ג והא קי"ל כרשב"ג ע"ש והשתא ניחא כיון דרבא והני אמוראי ל"ל האי כללא לא פסק כוותי' אלא היכא דמסתבר ועיין להרשב"א ח"א שאלה א' שכ' דל"ל האי כללא אלא היכא דמסתבר ע"ש:

ד"ה נכרי הולך וכו' והפסיק באמצע וכו' עכ"ל ר"ל דהוק' להם מאי תני מתני' הכא איסור דאזיל ומודה דאינו כשאר אסורים דקחשיב מתני' ותי' דדמי לבשר הנכנס דהוי נמי כוותיה:

ד"ה והיוצא אסור וכו' והכא דייק וכו' ומני ר"י וכו' עכ"ל והתוס' בחולין סיימו בדבריהם דרבנן ס"ל מטמאה מדרבנן ע"ש א"כ הכא דמוקי כר"י משום דמשמע ליה דמתני' דקתני מפני שהוא זבחי מתים משמע דאורייתא ולא דרבנן דומיא דמת לכך מוקי לה כר"י ועוד י"מ עם מ"ש התוס' שם הא דאמרינן א"א דליכא תקרובת הוא חששא בעלמא ע"ש א"כ מש"ה לא אוקמה כרבנן משום דהוי ס' דרבנן ולקולא משא"כ לר"י דס"ל מדאורייתא הוי ס' דאורייתא ולחומרא (א"ה עיין לרש"י לקמן דמ"ח ע"ב ד"ה עובר תחתיה שכ' בס' ר"י מדרבנן וקרא דמייתי אסמכתא בעלמא וכ"כ הריטב"א שם בשם הירוש' ע"ש משמע דלרבנן אפי' איסור דרבנן ליכא):

ד"ה כך היא גירסת וכו' ואלו וכו' וכן משמע פ"ב רבי מתיר וכו' רבא כי הוה משדר גולפי וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דילמא דהתם דאסר לפי שעה משום דהוי מזופפין ול"ק דהא רבא קאמר כ"ד שמכניסו לקיום דהיכן מצינו דבר שמכניסו לקיום אסור הוא מפלוגתא דר' ורבנן וקאמר עלה לפי שעה ופלוגתא דר' ורבנן איירי בשאינם מזופפין בדהוכיחו התוס' ומה"ט דהביאו התוס' פלוגתא דר' ורבנן ומה שהק' עוד רש"ם משום דהכלי ביד ישראל גזרו במכניסן לקיום לפי שעה ע"ש ל"ק דבשל נכרי גזרי' אם נתן בו ישראל שעה אחת אטו זמן מרובה וכן ראיתי להרא"ש ז"ל לעיל במתני' גבי נודות העכו"ם וכו' שכ' הכי בס' רש"י עש"ב ומה שהק' מאי מייתו ראיה מקנקנים אנודות ע"ש וכן הק' מהרש"א נעלם מהם מ"ש הר"ן מדקאמר סתמא משמע כל דבר ע"ש וגם מה שהק' אמאי לא הק' לפירש"י גבי ברייתא דקנקנים היינו שלא נתן יין א"כ ישנים אסורים אפי' פ"א א"כ או מזופפין דקתני אי שנכנס בהן יין אפי' בלא זפת ואי משום יין שהשליכו בשעת הזפת הא שרי כמאן דאזיל לאיבוד ע"ש ול"ק דלעולם נכנס יין פ"א ואצט' לאשמועי' דאפי' במזופפין דבלעי טובא כמ"ש רש"י סגי בערוי אי גיר או מורייס (א"ה ועי"ל עם מה שכ' בסה"ת דנ"ו משם ר"ח דוקא גבי נודות משום זוהמא דעור מפגים טעמא דיין אבל גבי קנקנים מודה דיין שבשעת זפיתה אוסר ע"ש וא"כ מש"ה לא הוק' לפירש"י משום דילמא הכי ס"ל):

בא"ד ועוד ק' וכו' ולקמן בפ"ב גבי ההיא דגולפי וכו' משמע וכו' ולא גזרו אף וכו' עכ"ל הק' הלח"ס תק"ל מברייתא דלעיל דגת ומחץ דאין מכניסין לקיום ושרי ע"ש וכן ראיתי להרא"ש שהק' מברייתא זו ע"ש ולעד"ן דס"ל להתוס' דמברייתא ל"מ להקשות דילמא ברייתא זו כרבנן דפליגי על רבי דאוסרים אבל השתא מייתו מרבא דקאמר דבר שאין מכניסו לקיום מותר וע"כ לא שביק רבנן ועביד כרבי וס"ל דאפי' רבנן לא אסרו אלא בגת ומחץ שתשמישן בשופע ויצאו מכלל כלים שאין מכניסין לקיום והוי כלים בנוניים כמ"ש הרמב"ן והר"ן ז"ל ע"ש אבל שאר כלים שאין מכניסין לקיום קושטא הוא דמודו רבנן דמותר ואי לאו דרבא חו"א דרבנן דאסרי אפי' שאין מכניסין לקיום והא דנקטי מחץ ומגת משום כח התירא דרבי ומה שתי' הוא דהו"א באין מכניסו מותר היינו להכניס יין בזמן מועט אסור וכו' ע"ש לא יתכן לפירש"י דפי' משום דבלעי טובא משמע דא דאפי' להכניס יין בזמן אסור ועיין להרא"ש שדקדק דק כן בדבריו והק' עליו מברייתא זו ע"ש ועיין מה שחלק הר"ן בין דידן לדידהו ואפ"ל דה"ט דהתוס' לא ניחא להו בהכי כיון דקאמר הכא לענין ערוי ליכא חלוק א"כ ה"נ ליכא חלוק:

דף ל"ד ע"א רש"י ד"ה לשעות וכו' מיהו לא טעם וכו' עכ"ל לפי הגי' שלפנינו לא משמע הכי וצריך לגרוס מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית וכן איתא במס' תענית וכ"נ מדברי התוס':

תוס' ד"ה שאינו יוצא וכו' ואודר שמשון וכו' שאיסי' וכו' ולא נקרא כלי אחר עכ"ל וצ"ל דלא כ"כ דלא מהני חזרת כבשן היינו דוקא לגבי טומאה דכתיב ביה שבירה ולא מיקרי פ"ח אבל לענין איסור אה"נ דיוצא מידי דפנו וכמ"ש מהרש"א בהתוס' בפסחים ד"ל ע"ש אלא שעדיין ק' מההיא דאמרי' שם דכ"ו תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ אמאי לא קתני תקנה זו שמחזיר להו אכבשנות ואמאי יותץ וראיתי להשע"ה בה' חו"מ ד"פ ע"ד שכ' תנור שהסיקו בקליפי ערלה איסורו משום גז"ה לגבי טומאה ע"ש ולא ידענא מאי קאמר דמאי טומאה שייכא הכא דאיסורו משום איסור בלוע בתוכו וכ"נ מהתוס' שם ד"ה חדש יותץ ע"ש וא"כ אכתי תקשי אמאי יותץ ואפשר לפ' דבריהם דהכא במה שכ' אבל תנור וכו' שאיסורו בא ע"י היסק לתי' קושי' זו תנור שהסיקו בקליפי ערלה כיון דאיסורו בא ע"י היסק אין יוצא בחזרת כבשנות משא"כ גבי ברייתא טש באליה דאיסורו משום טעם אליה אה"נ דסגי בחזרת כבשנות ומה שסיימו ולא נקרא כלי אחר לתי' קושי' תנור וכרים יותץ גבי טומאה וכן ראיתי להתוס' בפסחים שכ' לתי' קושי' גבי תנור שנטמא משום דלא חשיב כלי אחר אלא שק"ק ע"ו דהתוס' לא הזכירו בקושי' תנור שהסיקו בקליפי ערלה (א"ה עיין לה' ל"ל בה' בשר בחלב די"ט ע"ב מה שהגיה בדבריהם):

ע"ב גמ' אב"א קרא לא ידבק וכו' הק' הלח"ם לשתוק ממלת מאומה לרבנן לרבות פרש ע"א מדאצט' בשרו גבי שור הנסקל למעט פרש משמע הא בעלמא אסור ע"ש ולק"מ דהו"א פרש ע"א מותר דילפי' משור הנסקל דומיא דפרש דעולה דקתני מתני' מותר משום דילפי' משור הנסקל ועוד דמילת מאומה אינו מיותר דאצט' לאסור אפי' שלכד"א כמ"ש התוס' בפסחים דכ"ח ד"ה ותנן וכו' לחד תי' ע"ש:

רש"י ד"ה מפני מה אסרה וכו' באכילה ולרבנן וכו' עכ"ל הק' הלח"ס אמאי לא פי' דשאלה אליבא דכל"ע בין רבנן ור"מ ובשאר גבינות דתרווייהו שוים ע"ש וי"ל דס"ל דא"כ מאי הדר ליה מפני קיבת עגלי ע"א הא לגבי שאר מקומות הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דאפי' לר"מ לא חייש ולא ס"ל כמ"ש התוס' דלא היה מתכוין כי אם לדחותו ומש"ה פי' אליבא דרבנן קבעי ובגבינת בית אונייקי דאסורים באכילה ומותרים בהנאה ומ"ש ה' דס"ל דגבינת שאר מקומות אסר ר"מ בהנאה דגזר אטו גבינת אונייקי ע"ש אין נר' דנעלמו ממנו דברי רש"י במתניתין שפי' אליבא דר"מ דשאר גבינות מותרים בהנאה ע"ש:

תוס' ד"ה אבטא דטייעי וכו' כי ל"מ שום כלי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א והלח"ס כ' לתי' דאי כלי הוא תרי מימרי דר"ח למ"ל עש"ב ואין נר' דאצט' לאשמועי' אע"ג דבשאר נודות דאין מכניסין לקיום סגי בשכשוך כמ"ש התוס' לעיל ד"ה כך גירסת וכו' ע"ש אפ"ה הכא הוי כמו מכניסו לקיום דנושאין אותו למרחוק כדפירש"י ואפש"ל דבשלמא לעיל גבי הני גולפי ל"מ להקשות הכי משום דסמיך על מאי דקתני בברייתא לעיל דל"ג ע"א גבי קנקנים נכרי נתן לתוכן יין ישראל נותן מים ולא אתא אלא לאשמועינן מועינן דשריותא די"ב חודש כמו ערוי אבל באבטא דטייעי לא קאמר אלא התיר י"ב חורש לכך משמע ליה דל"מ ביה ערוי דומיא פורצני דארמאי ומש"ה הק' לא מצינו וכו':

דף ל"ה ע"א תוס' ד"ה ישן וכו' וי"ל דלא מינכר וכו' עכ"ל ואע"ג דלעיל דגזרי' משום שמצא דשמצא ואע"ג דמנכר משום דהתם בישראל חשוד כדפי' רש"י לכך גזרי' בהו טפי מיהו הריטב"א שם פי' דאיירי בגוים ולפי' ק' וי"ל:

ד"ה לפי שא"א בלא וכו' ועוד דאטו מי חיישי' וכו' עכ"ל ואפש"ל דס"ל לרש"י דשמא חסר מעט חלב להשלים המידה כדי למוכרה ומשלימה מחלב טמא ונמלך עליה מלמוכרה ועשאה גבינה או מעי' היה בדעתו למכור חלב ומעריב חלב טמא כדי להרויח דהוא בזול ונמלך עליה ורוצה לעשות גבינה ועיין להפר"ח ביו"ד סקל"ז:

בא"ד ור"י הביא ראיה לדברי ר"ת וכו' וקשי' שנייה וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דמשמע מירוש' דנתרצה גבי חלב מטעם גלויי ואמאי ל"פ ויבש החלב דהא אפי' במשקה שייך לייבש וכו' ע"ש ולק"מ דאי בעי ליבשו מותר וכן אמרי' לקמן גבי חלב טמא דאי קבעי לגבינה ה"נ וכו' ואין להקשו' לפר"ח דאפי' אית בהו ארס נקפה א"כ איך קאמר לקמן אי קבעי לגבינה ה"נ משום דאיירי כגון שמצא הנכרי יוצא ממקום שחולב שם דלא חיישי' משום גלויי כמ"ש התוס' ומה שהק' ה' הנז' תקשי מלחה גופה דהא אין ארס מעמיד ל"ק דהש"ס פשי"ל דמלחה א"א בלא צחצוחי חלב אבל מיבשה ס"ד מאחר דיבשה ליכא למיחש הכי ומשני דאפ"ה חיישי' דלעולם נשאר הארס בתוך לחלוחית הגבינה ועי"ל דמלחה דאע"ג שיעמידה הגוי חיישינן אחר העמדה אכל ממנה הנחש וה"ט דנקט הש"ס ניקור ול"ק משום גלויי ומש"ה מקשה יבשה תשתרי דאי משום נקור דאכל ממנה לא מניחה לייבש:

ד"ה הלא קתני וכו' אמאי לא משני וכו' עכ"ל עיין להפ"ח בי"ד ספ"ז שהק' אמאי לא תי' קושי' דשמואל דהתם בצלול והכא בקרוש ונעלם ממנו דברי התוס' כאן שהק' קושי' זו וראיתי למהרי"ל בחולין שכ' משם הרדב"ז ליישב קושי' זו דא"א להעמיד אם לא יהיה בו צלול ע"ש הפך דבריהם הכא דס"ל דלא מעמיד אלא הקרוש ולא הצלול ונעלם מהם ג"כ דברי התוס' הכא:

ע"ב גמ' שמן רב אמר דניאל ג"ע ושמואל וכו' ואין לדקדק מכאן דרב ס"ל נט"ל מותר מדלא נקיט טעמא דשמואל וא"כ מאי בעי לקמן דס"ח ע"ב גבי עכברא בשכרא מספקא לן אי קסבר נט"ל מותר או אסור וכו' די"ל דלעולם אסור ונקט דניאל ג"ע משום דחבלה בידיה כמ"ש הריטב"א מדלא נקט פת ויין דהא כולהו כתי' בקרא וראיתי להר"ן שכ' וז"ל דלשמואל פת אסורה אפי' לא אפו כותי משום זליפתן של כלים וכי אמרי' מה ראו חכמים לאוסרו משום חתנות היינו לרב דאמר שמן ג"ע דניאל ע"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל מבואר מדבריהם דרב דאמר דניאל גזר עליו לאו משום קבלה אלא מקרא דריש וס"ל דה"ה דהפת משום חתנות והש"ס קאי אליבא דרב וא"כ תק"ל מאי בעי לקמן תפשוט מהכא וי"ל דנקט טעמא דניאל ג"ע לאשמועי' דאפי' היכא דאין חשש משום זליפתן של כלים אסור דלטעמא דשמואל דהיכא דאין חשש מותר כמ"ש הר"ן האי נפקותא בין רב ושמואל ע"ש:

דף ל"ו ע"א תוס' ור"י וכו' דפריך בין רב וכו' עכ"ל כתב מהר"ם דכוונתם לו' דעיקר קושי' לשמואל דלרב ל"פ כ"כ דלא לסמוך אדרבי שמלאי וכו' ע"ש ודבריו תמוהים שהרי קאמר אשלח ליה אכסיף וקאמר הטעם דרב אם הם לא דרשו וכו' משמע דמודה רב לרב שמלאי דהתיר השמן ועוד דאדרבא משמע מדבריהם דהש"ס קא מקשה לרב ואתו לאשמועי' אפי' לשמואל ונלע"ד דכונתם דלכאורה דהש"ס דקא מקשה ור"י וכו' היינו דוקא אליבא דרב משום דהוא גופיה קאמר מגזרת י"ח דבר אבל לשמואל פליג עליה וס"ל דאינה מי"ח דבר ולא תקשי לר"י הנשיא וה"ט דלא מקשה הש"ס לשמואל והא מי"ח דבר כדהקשה לרב וכ' דשמואל נמי מודה דמי"ח דבר והיינו כשי' ר"י שכ' ד"ה בשלמא וכו':

ד"ה והא תנן אין ב"ד וכו תימא וה"ד דאי פשטא וכו' אפי' היה גדול וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דאי ממתני' ל"ק משום דילמא דפשטא ויכול לבטל משום דאין רוב הצבור יכולם לעמוד בה ודוקא היכא דאיכא תרתי דפשטא ויכולם לעמוד דאפי' יבא אליהן אין יכול לבטל ועיין להתוס' בגיטין שכ"כ ע"ש אבל מפרוזבול קא מקשו שפיר משום דודאי הוא דיכולים לעמוד וא"כ אי פשטא אפי' גדול ואי לא פשטא אפי קטן:

ע"ב תוס' ד"ה משום נשכ"ז פי' כהן וכו' נשייהו וכו' עמ"ש הלח"ס דכוונו למעט פי רש"י ע"ש ולשי' רש"י מתי' כמ"ש מהרש"א בסנהדרין דהש"ס לתת טעם ותמה על התוס' שם אמאי לא מפרשי הכי ע"ש ומעתה אין כאן ראיה מה שהביא ה' הנז' לדברי הר"מ דלמ"ד משום זונה אפי' ישראל ע"ש משום דלמ"ד משום נשכ"א ס"ל דחייב בזונה נמי מדאורייתא והש"ס לתת טעם וכו' וכמ"ש מהרש"א:

בא"ד ומפ' וכו' דאישות וכו' וק' דהא מצרכינן וכו' אלמא וכו' עכ"ל הק' הלח"ס דאפי' למ"ד אישות א"ל תקשי מה חדשו הא דאורייתא היא ע"ש ול"ק דלא אסר קרא דא"א דעלמא אלא בפרהסיא דומיא דמלחמה כמ"ש הריטב"א שם ואתו ב"ד חשמונאי גזרו אף בצנעא ומה שהק' עוד ותי' כיון דלא נשנה בסיני לישראל נאמרה ע"ש נעלם ממנו הש"ס בסנהדרין וכבר ראיתי למהרי"ל בליקוטיו על הש"ס שהק' קושי זו ע"ש ועיין לה' פ"י מה שתי' דהו נכון:

דף ל"ט ע"א תוס' ד"ה אמר רב וכו' אבל חמפ"ג וכו' עמ"ש מהרש"א וי"ל דהיא גופה קושית הש"ס פת למאי ניחוש לה כלומ' דהא ודאי ליכא בה חשש תערובות אלא חתנות:

ע"ב גמ' משום אחליפי וכו' דלא טרח עמ"ש הלח"ס ועיין להפ"ח סקי"ט דלעולם א"ל הנאה קצת דלא מינכר ע"ש:

שם מתני' ואלו וכו' וכבשין שאין דרכן כ' הר"ן אע"ג דשמעי' ממתני' לעיל מדיוקא ס"ד נגזור שאין דרכן אטו דרכן והק' הלח"ס א"כ הוי כמו גזי' לגזי' ולק"מ דכבר כ' הרמב"ן לעיל דל"ה ע"א בד"ה על יינם וכו' דבשל גוים עבדינן הרחקה יתירא וגזרי' טובא ע"ש:

תוס' ד"ה תניינא וכו' תימא וכו' עכ"ל הק' הלח"ס תק"ל בפשי' ממתני' לעיל דקתני אין ישראל רואהו אסור ע"ש וזל דאי ממתני' הו"א פליגא אברייתא אבל השתא דקא' תניינא וכו' מש משמע דל"פ לכך הק' שפיר:

דף מ' גמ' נפק שיפורי וכו' עמ"ש הרמב"ן ז"ל ועיין להרא"ש לעיל ד"ז:

תוס' ד"ה ובדגים כל תימא וכו' עכ"ל הק' הלח"ס אמאי לא הק' לפירש"י אמאי לא מותיב ממתני' דקתני כל שיש לו סנפיר וכו' ע"ש וי"ל דמתני' דקתני כל שיש לו סנפיר וכו' איירי אפי' בחתיכות כדס"ל לר' הונא דחזא בה קלפי ושרי לכך ל"מ למתני' סי' דעוברים משום דבחתיכות לא מהני בהו האי סי' שמא ממין שאר חיות נתנו שם:

ע"ב גמ' פעם א' חש ר' וכו' משמע דחולה שאין בו סכנה אסור להתרפאות באי' של דבריהם כמ"ש הריטב"א וק' לשי' י"א שכ' הכ"מ בה' יסודי תורה פ"ה ה"ח דבאיורי דרבנן מותר להתרפאות אפי' כדרך הנאתו ע"ש וי"ל:

תוס' ד"ה כל הצלמים וכו' והלכתא קי"ל וכו' ואלו. בבכורות וכו' עכ"ל קושי' זו אין כאן מקומה אלא כוונתם בלאו קושי' דרשב"ג משום דאפשר לתי' תרי רשב"ג אכתי תקשי הלכתא ובמה שתי' קושי' זו מתרצא קושי' רשב"ג וכ"נ מדברי התוס' בבכורות ד"כ ע"ב ד"ה חלב בסה"ד שכ' וז"ל ובלאו קשי' נמי הלכתא אהלכתא ע"ש:

בא"ד וי"ל דודאי וכו' וההיא דנפל שאני דהוא מיעוט וכו' כדאמרי' וכו' אע"פ שרוב וכו' מפני שהוא מיעוט וכו' עכ"ל וצ"ל דמיעוטא דהכא קצת שכיח דאל"כ איך פליג ר"מ דהא אמרי' בנדה דל"ב דאפי' לר"מ לא חייש למיעוטא דלא שכיח ע"ש אבל ק"ל כיון דחשיב מים שאין להם סוף הוי מיעוטא דשכיח א"כ איך קאמר התם ע"ב ה"מ לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה דמ"ש מרוב גוססין דאפי' בדיעבד אסורא ועוד מאי אולמיה התם מהכא ומ"ה הי"ו תי' דחסור לשון יש בדבריהם וכוונתם דמביאים ראיה הכי דמ"ש במים שאין להם סוף אשתו מותרת ובגוססין אשתו אסורה ועכ"ל משום דבגוססין הוי מיעוט מצוי אבל במים שאין להם סוף הוי מיעוט דלא שכיח לכך אשתו מותרת ולכתחלה לא משום חומרא דא"א וכ"כ התוס' בהדיא בבכורות דמים שאין להם סוף הוי מיעוט דלא שכיח ע"ש וכן ראיתי להרא"ש שם שכ"ב ע"ש ובזה ניחא מה שיש לי להקשות עמ"ש השע"ה בה' יבום וחליצה דק"ו ע"א שהק' בדבריהם דכ' דנפלים שכיחי א"כ מאי פריך ביבמות וכו' לימא דנפלים שכיחי ותי' דמיעוט דאילנות הוי מיעוט המצוי ואפ"ה לא חיישי רבנן למיעוט ע"ש ולכאורה ק' הא רבנן התם ביבמות גבי מים שאין להם סוף דפליגי עליה דר"מ וקאמרי התוס' דחשיב מיעוט מצוי ולכך חיישי רבנן אבל השתא ניחא דלעולם אינו מצוי ואשתו מותרת ודוקא לכתחלה לא משום חומרא דא"א כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בא"ד וההיא דבכורות וכו' מיירי שראינו וכו' עכ"ל הא דל"ק משום דחלב מיעוט שביח י"מ משום דא"כ מאי קא מקשה התם ומי חייש ר"י למיעוט מר"י גבי יצאתה מלאה דילמא שאני חלב משום מצוי אלא ע"כ דאינו מצוי:

תוס' ד"ה ובאנדרטי וכו' והר"ר אלחנן וכו' והאי דלקמן וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וק"ל דא"כ מאי מקשו התוס' בסמוך לפר"ת דאמאי לא אוקמא כרבנן וכו' דילמא משום דמתני' דקתני המונו שברי צלמים מותרים איירי בין אנדרטי בין צלמים א"כ הדיוק הא צלמים עצמם אסורים איירי נמי בהכי:

דף מ"א ע"א תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' ופריך ליה תלמודא וכו' משום דודאי עבדוה וכו' עכ"ל נר' דהוק' להם לפי פי' דשמואל מתיר משום רוב השבירות הוי ביטול וא"כ מאי מקשה הא שברי ע"א נמי איכא רוב השבירות ומש"ה כ' דאפ"ה קא מקשה שפיר משום דילמא דוקא שברי צלמים דאיכא ס"ס אבל שברי ע"א אע"ג דרוב השבירות להתיר מ"מ ודאי עבדוה ומי יאמר דבטולה ומסיק ה"ה וכו' ודלא כמהר"ם ז"ל ע"ש:

ד"ה וה"ה אפי' שברי ע"א והא דלא משני הכא כמו שמתרץ בסמוך וכו' עכ"ל לפמ"ש מהרש"א בד"ה ובאנדרטי דדיוקא הוי דומיא דגופה דמתני' א"כ הדיוק הא צלמים אסורים בין אנדרטי בין צלמים דומיא דהמוצא שברים ושמואל קאמר לעיל דוקא אנדרטי הא צלמים מותר אפי' לר"מ כדפירש"י וא"כ מאי מקשו התוס' לאוקמה הא צלמים אסורים וסתמא כר"מ ואפש"ל דהכא קיימי לפי פר"ת:

תוכן העניינים

בני סמיכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה