בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל · מסכת נדרים
דף ב' ע"א מתני' כל כינויי וכו' וחרמים כ' הר"ן דהיינו חרמי איסור דאילו בחרמי ב"ה ל"ש בהא מסכ' אלא בסדר קדשים ולפי' ניחא מה שהק' התוס' בד"ה נזירות וכו' אמאי. לא תנא הקדשות בהקדשות משום דל"ש בהאי מסכ' אבל עדיין ק' אמאי לא תנא בסדר קרשים וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שלא נמצא:
תוס' ד"ה כל כינויי וכו' אומר ר"י והנה מתני' אפי' לא יבינו האי לשון וכו' עמ"ש הרשב"א דאינו יודע טעם לדבריהם וכו' ע"ש ועיין מ"ש התוס' בריש נזיר מטמא משום דהני לשונות דמו טפי ללשון תורה מלשונות אחרים ע"ש:
בא"ד ולמ"ד לשון שבדו ק' היכי יביא קרבן על לשון חכמים עכ"ל וראיתי לה' א"מ בחי' למס' נזיר שהק' הא ר"ל ס"ל בנזיר דכ"ט ע"א חשב"ע ל"ד וא"כ מצי מייתי קרבן ע"ש והק"ה בירוש' ריש מסכת נזיר כ' לתרץ דמתני' התם קתני הרי עלי צפורים רמ"א נזיר וחכמים וכו' וא"כ א"א דלא מייתי קרבן אלא למ"ד דס"ל חשב"ע ל"ד א"כ הו"ל לר"מ לפלוג ברישא דהא ר"מ ס"ל חשב"ע דאורייתא ע"ש ולעד"ן אי מהא לא ארייא שהרי לקמן דף יו"ד ע"ב קאמ' לימא כתנאי בש"א וכו' וב"ה כינויי כינויין מותרים וקאמר כל"ע לשון נכרים וגם לאב"א כל"ע לשון נכרים עיין לרש"י שם וא"כ עכ"ל לשי' ר"ל דס"ל לשון שבדו ע"כ מוקי ובהכי פליגי והוא סבר כב"ה דס"ל בדו להם חכמים דאל"ה א"כ דלא כמאן וא"כ ליכא הכרח ממתני' מדלא פליג ר"מ ברישא משום דילמא ר"מ ס"ל כמ"ד ל"נ ומש"ה מייתי קרבן שפיר ובהני מייתבה שפיר מה שהק' ה' חק"ל בי"ד דס"ג שהק' וז"ל הרי ר"מ ורבנן פליגי בשבועות אם יש מעילה בקונמות ולמ"ד כינויים דרבנן איך מביא קרבן דהרי קינם כינוי נדר ע"ש ועפי"ה ניחא דלמ"ד דס"ל דיש מעילה בקונמות ס"ל לשון נכרים ומה שתי' ה' משם הפרישה שהכריח בדעת הטור דקונם אינו כינוי אלא עיקר הנדר ע"ש דבריו תמוהים שהרי מתני' לקמן ד"י ע"א האומר קונם קונס קונח הרי אלו כינויים לקרבן ועוד דאיתא בירוש' על מתני' זו וז"ל עד כדון עצמו מהו שיקדש לשמים בלשון קונם ע"ש וא"א לאו כינוי הוא א"כ מאי קא בעי פשי' דמהני כאומר קרבן ועיין להק"ה שהק' כה"ג למ"ד לשון נכרים ונסתייע מהירוש' דפ"ג ע"ש אבל הנראה לע"ד לתרץ דאפשר דהתוס' הכא ס"ל כשי' רש"י בפסחים דכ"ב ע"א דלמ"ד חשב"ע ל"ד דוקא לענין הנאה אבל לאכילה כל"ע אסור ומה שהק' התוס' עליו וז"ל דבנזיר פריך למ"ד כדי לחנכו הא קא מייתי וכו' ומשני וכו' ל"ד ואי לענין איסור הוו דאורייתא אכתי תיקשי איך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל ע"כ י"ל עם מ"ש התוס' בחולין דכ"ח ע"א ד"ה רבי היא וכו' שכ' וז"ל א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינה נאכלת מידי דהוה חטאת העוף וכו' וכ' מהרש"א שם הא דלא מתרץ הכי כשהק' על ר"ל משום דאכתי לא אסיק אדעתיה האי ברייתא דחטאת העוף דאינה נאכלת ע"ש וא"כ לפ"ז י"ל דקושטא הוא למאי דפריך התם הא קא אכיל כהן וכו' ומתי' דחש"ב ל"ד ע"כ ל"ד אפי' לענין אכילה קאמר דהשתא לא ס"ד האי ברייתא דמביא חטאת העוף ואינה נאכלת אבל לפי מאי דמייתי ברייתא דקתני דמביא חטאת העוף ואינה נאכלת ס"ל לרש"י דכל"ע חשב"ע דאורייתא לענין אכילה דלא פליגי אלא לענין הנאה דלא מפשינן בפלוגתייהו ומייתי קרבן ואינו נאכל מידי דהוה אחטאת העוף דאינה נאכלת ומש"ה מקשו התוס' הכא שפיר דהא מייתי ח"ב דאפי' לו' דס"ל לר"ל ל"ד היינו דוקא לענין הנאה ולא לענין אכילה כשי' רש"י ומתני' קתני כל כינויי נזירות כנזירות משמע דמביא קרבן ונאכל דומיא דנזירות ואמאי הא חב"ע כנ"ל (א"ה עפי"ה ניחא מה שהק' ה' ט"כ ז"ל בפ' תרומה דבנזיר מסיק דר"ל ס"ל אין שחי' לעוף מה"ת וא"כ איך כ' הרי"ף ז"ל על מאי דאיתא ביומא בפ"ב אמר ר"ל וישטחו להם מלמד שנתחייבו שחי' וכ' הרי"ף מפני שאכלו שליו בלא שחי' ואמאי הא שליו עוף הוא וא"כ אמאי נתחיי' שחי' הא אין שחי' לעוף מה"ת ע"ש והשתא א"ש דהש"ס לא קאמר דר"ל ס"ל אין שחי' לעוף מה"ת היינו משום דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דמבי דמביאין חטאת העוף על הס' אבל השתא דקתני בברייתא הכי א"כ ר"ל ס"ל יש שחי' לעוף מה"ת ומביא ואינו נאכל כר' כמ"ש מהרש"א ז"ל):
בא"ד ועל לשון וכו' ויש כח ביד חכמים וכו' בעיקר הנזירות עכ"ל הק' הא"מ בחי' בנזיר א"כ אמאי לא משני הכי בנזיר כיון דתקנו חכמים להיות האב מדיר בנו הוי כעיקר נזירות ומייתי קרבן ולא הוי חשב"ע ע"ש וי"ל דש"ה דכיון דעשו סייג להתורה כדי שלא יצא שבועה מפיו לבטלה וגם לא גרע לשון חכמים מהסכמת כל אומה ואומה כמ"ש הר"ן ז"ל יש כח ביד חכמים לעשותו כעיקר הנזירות משא"כ התם כדי לחנכו אין כח ביד חכמים לעשותו כעיקר נזירות:
ד"ה שאני אוכל וכו' וי"ג שאיני וק' דהא אין נדרים חלין ע"ד שאב"מ וכו' עכ"ל הק' מורי הי"ו דטעמא דאין נדרים חלין ע"ד שאב"מ הוא משום דקאסר חפצא אנפשיה אבל בשבועות דקאסר נפשיה אחפצא חלין שפיר דגופו יש בו ממש וכמו שמבואר בדברי הר"ן לקמן די"ג ע"ב וכ"כ המאירי וא"כ הכא דקאמר שאיני הוי נפשיה אחפצא כמ"ש הר"ן בדף י"ד אמתני' דקונם שאני ישן והוי דבר שיש בו ממש וי"ל דס"ל כמ"ש הריטב"א לקמן ריש פ' א"מ סה"ד וזל וקרא דהשבע שבועה הא דרשי' ליה בספרי ללמד שהשבועה חלה ע"ד שאב"מ יע"ש וא"כ מש"ה מקשו התוס' שפיר דוקא בשבועה דגלי קרא דח"ל ע"ד שאב"מ מ אבל בנדרים דלא גלי קרא אינו חל ע"ד שאב"מ ולא מטעם דפי' הר"ן דבשבועה חל ע"ד שאב"מ משום דקאסר נפשיה אחפצא וג"כ ניחא מה שהק' עוד לשי' הרמב"ן הביאו הר"ן ע"ב דס"ל דנדר שנא' בלשון שבועה מהני מההיא דאמרינן ינן לקמן דט"ו ע"א גבי קונם עיני בשינה שהק' הש"ס הא אב"מ ומתרץ אלא דקאמר קונם עיני בשינה ואמאי לא מתרץ דאמר שאינו ביו"ד דהוי נדר שנאמר בל"ש ושבועה חלה ע"ד שאב"מ ועפי"ה ניחא דוקא בשבועה משום דגלי קרא משא"כ נדר שנאמר בל"ש לא חל ע"ד שאב"מ ועוד י"ל דאיתא בירוש' ספ"ק דמכילתין וז"ל קרבן הילוכי עליך דבורי עליך לא אמר כלום למה שמתפיס את הנדר בדבר שאב"מ נדר נדר מה נדר שנאמר מר להלן דבר שב"מ אף נדר שנאמר כאן דבר שב"מ ופי' הק"ה שם דילפינן מערכין דכתיב בה ע"פ אשר תשיג יד הנודר ומה התם שב"מ אף כאן וכו' ע"ש. משמע דוקא נדר משום דאיכא ג"ש אבל בשבועה דליכא ג"ש חלה אפי' על דבר שאב"מ ואזיל לשי' דס"ל דקרא דהשבע שבועה אנט' לידות כמ"ש הריטב"א לקמן ד"פ א"מ בשם הירוש' ולא ס"ל כספרי דאצט' לו' דשבועה חלה אפי' על דבר שאב"מ אלא ס"ל דמסברא מבחוץ דחל ובנדרים דוקא משום דילפי' מערכין דוקא דשב"מ ועפי"ה ניחא ג"כ מ"ש התוס' בשבועות דכ"ה ע"א ד"ה מה וכו' שכ' בתי' הא' דשבועה חלה אפי' קא אסר חפצא עליה בכל ענין וא"כ מאי דקתני מתני' התם חומר בשבועות מנדרים דחלין אפי' ע"ד שאב"מ מסתמא איירי בכל גוונא דשבועה אפי' קא אסר חפצא עליה וע"כ ה"ט משום דגלי קרא בשבועה דחל אפי' ע"ד שאב"מ כמ"ש הריטב"א או כשי' הירוש' דס"ל דוקא בנדרים דגלי קרא דלא חלין אלא ע"ד שב"מ אבל בשבועה חלה אפי' ע"ד שאב"מ בכל ענין שבועה אפי' לא קא אסר נפשיה מן חפצא:
בא"ד ואומר ר"י דבגמ' משמע וכו' וכן ראיתי להתוס' בכתובות דנ"ט ע"א ד"ה קונם שאני וכו' וז"ל ואפי' אי גרסי' קודם שאיני לאו דבר שאב"מ דהא תנן פ"ב דנדרים קונם שלא אתן הבן לפני בקרך א"י להפר ע"ש וק' שדבריהם סותרים אמ"ש בספ"ק דשמעתין וזל שם באומר ידי לעושיהם ואת"ל ת"ל דמע"י וכו' ועוד דאיכא מע"י שאב"מ כגון שלא אתן תבן לפני בקרך ע"כ הרי כ' דשלא אתן תבן הוי מע"י שאב"מ ואחר כתבי ראיתי להשע"ה בה' נדרים דף ו' ע"ב שהק' כן משם ה' נ"מ ז"ל ע"ש מה שתי' שדבריהם אינם סותרים ולע"ד דע"כ שדבריהם סותרים שהרי כ' ביבמות דע"א ד"ה שאני וכו' וז"ל ומיהו גריס שפיר שאיני דאין דרך התנא לדקדק בלשונו כדאשכח' כח' קונם שלא אתן תבן לפני בקרך וכו' דכה"ג לא חל הנדר ע"כ הרי דכ' בהדיא דאפי' הזכיר החפץ דהיינו התבן אפ"ה ס"ל דאינו חל:
ע"ב גמ' והא בהמה בהמה יוצא וכו' וק' אמאי לא הק' ממתני' לקמן די"ז ע"א יש נדר בתוך נדר ואין שבועה וכו' כיצד אמר ה"נ וכו' דהתם לא השוה וקתני במאי דפתח וי"ל דש"ה כיון דעיקר המסכתא בנדרים ושבועות אגב פתח בנדרים ברישא ולפ"ז ניחא מה שהק' התוס' בד"ה ההוא דסליק וכו' שהק' תיקשי להו מתני' לקמן דמפרש כינויים והו"ל לפ' כינויים דנזיר קודם דסליק מיניה והשתא ניחא כיון דעיקר המסכ' נדרים ונזי ונזירות אגב לכך פתח בכינויי נדרים קודם וכן יש קצת ראיה לזה דלפי' התוס' דפתח בכינוי נדרים משום דסליק מקרבן אכתי תיקשי אמאי הקדימה הנזירות:
לשבועות כיון דמתני' מפרש במאי דפתח ברישא א"כ הו"ל לפ' שבועות ברישא דפתח מתני' ברישא אלא עכ"ל כיון דשבועות ונזירות אגב לא חש התנא לדקדק בדבריו א"כ מה"ט נמי מפרש כינויי נדרים ברישא משום נזירות אגב וי"מ משום דמתני' לעיל מינה סליק במאי דחומר בנדרים משבועות מש"ה אתחיל במאי דפתח מפרש דהוא חומרא נמי בנדרים משבועות דחייב על כל א' וא':
תוס' ד"ה ומ"ש וכו' וי"ל כיון דלית ביה ידות וכו' עכ"ל אבל הרמב"ן כ' דנדר בלשון שבועה דמהני הוא מדין יד וא"כ איכא ידות בשבועה וכ"כ הריטב"א לקמן פ' א"מ משם הירוש' דאיכא ידות בשבועה וא"כ לדידהו הא דלא קתני כ"כ שבועות כשבועות מתרצים כמ"ש התוס' בריש שבועות ד"ב ע"ש ועיין להתוס' לקמן די"ו ט"ב גבי אמר ישבת סוכה וכו' שכ' דאיכא יד בשבועה הפך דבריהם הכא:
ד"ה נדרים וכו' וא"ת מנ"מ אי אסר חפצא וכו' עכ"ל ואין להקשו' הא נ"מ שפיר לענין חלות דבר שאב"מ דבשבועות דקא אסר נפשיה מן אחפצא חל אפי' ע"ד שאב"מ משום דס"ל להתוס' לאו משום האי טעמא אלא משום דרביה קרא כמ"ש לעיל בהתוס' ד"ה שאיני משם הריטב"א ע"ש:
דף ג' ע"א גמ' אי כתב וכו' השתא וכו' הק' הריטב"א למ"ל היקשא תיתי במ"מ ותירץ משום דאין עונשין מן הדין ועוד מה לנזירות שכן יש בו כמה דברים וי"מ דא"כ לקמן ד"ד ע"ב דפריך נילף דאב מיפר לנזירות מ"מ מנדרים אימא דמשום נזירות יש בו כמה דברים ס"ד דלא מהני הפרה ולק"מ דכונת הריטב"א לאו משום חומרא היא אלא ר"ל כיון דמצינו יש בו כמה דברים ואינם בנדרים וא"כ ה"נ לענין ידות דאינם בנדרים וא"כ מש"ה פריך לקמן נילף מ"מ ועוד דהרא"ש לקמן כ' וז"ל האי מ"מ לאו דוקא אלא בנזירות היינו נדרי עינוי נפש ע"ש והנה תי' זה לא אתי אלא למ"ד דברה תורה והיקש נדרים לנזירות אבל למ"ד לא דברה תורה ומקיש נזירות לנדרים תיקשי למ"ע היקשא נילף במ"מ וע"כ כתי' הא' של הריטב"א משום דבמ"מ אין עונשין מ"ה וא"כ לפ"ז ה' לשי' הסוברים דס"ל דבמ"מ עונשין מ"ה והביאם הגו"ה בסי' ט' ע"ש למ"ל היקשא נילף במ"מ וי"מ דחו"א מה לנדרים שכן חמורים דלית להו קיצותא כדקאמר הש"ס לקמן דף ד' ע"ב ועוד י ל דראיתי לה' כנה"ג בא"ח דקס"ב ע"ב שכ' משם מהר"מ די בוטון דהטעם דרש"י דס"ל דבמ"מ עונשין מ"ה משום דס"ל דלא ניתן לידרש מעצמו ולכך עונשין מ"ה עש"ב וא"כ לפ"ז א"ש דלא מצי להקשות דנילף במ"מ משום דלא ניתן לידרש מעצמו ולקמן דפריך נילף מ"מ ל"ד מ"מ כדפי' הרא"ש שם ע"ש:
שם הניחא למ"ד דב"ת וכו' ומכאן ק' על מ"ש התוס' בכתובות דס"ז ד"ה וחכמים וכו' שכ' דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' יע"ש ושוב מצאתי להתוס' במנחות די"ז ד"ה מאי וכו' והתוס' בסוטה דכ"ד ד"ה רבי יונתן שהק' קושי' זו עש"ב ועיין בש"מ במציעא דל"א מה שתי' דאיכא תנא דס"ל אפי' היכא דאיכא למדרש לא דרשי' ע"ש וראיתי בירוש' דמס' יבמות פ"ו מ"ב דדריש דחייב הכהן אפי' בהעראה מדהו"ל לכתוב לא יחל וכתב לא יחלל עד כדון כר"ע כרי"ש תני רי"ש נאמר כאן לקיחה וכו' ופי' שם הק"ה הניחא לר"ע דל"ל דב"ח כלשון בני אדם אלא לרי"ש דא"ל דברה תורה מאי איכא למימר יע"ש והשתא ק' הא כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולפמ"ש הש"מ דאיכא תנא דס"ל דאפי' איכא למדרש לא דרשי' ניחא משום דילמא שמיע ליה דרי"ש דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם אפי' איכא למדרש אבל התוס' לא ס"ל הכי א"כ תיקשי מאי מקשי ונלע"ד דאין פי' הירוש' כפי' הק"ה דל"ש כאן מחלוקת דב"ת כלשון בני אדם אלא ה"פ הניחא לר"ע דדריש הלמ"ד כדאשכ' בסנהדרין דס"ו דקאמר לימא קרא לא תקל מאי לא קלל וכו' ע"ש אבל לרי"ש דלא דריש יתור הלמ"ד כדקא' התם גבי לא תקלל א"כ מנ"ל העראה ומשני משום ג"ש נאמר כאן לקיחה וכו':
ע"ב תוס' ד"ה מידי וכו' ועי"ל דאי מאחר וכו' עכ"ל וק' דא"כ מאי משני דקאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אין זה בל"ת דנזיר כי אם בל"ת דנדר וי"מ דתירוץ זה הוא לפר"ת דמפ' דמן ההיא שעתא הו"ל וכו' הוא סיום הקושי' והתי' הוא מאי דמתרץ ר"א:
דף ד' ע"ב גמ' אמר מר וכו' היקשא וכו' תיתי במ"מ כ' הר"ן והתוס' אבל לעיל גבי בל"ת לא פריך משום דאין עונשין מ"ה והמש"ל בפ"ב מה' נזירות ה' י"ז הק' א"כ מאי פריך בהשוחט והמעלה לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא ואם כדבריהם אימא דאצט' לו' בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה וכן תמה ג"כ על התוס' ע"ש ועוד ק"ל מההיא דאמרי' בקידושין דנ"ז ע"ב אמר ר"י משום ר"מ אמרה תורה וכו' אי מה שלי בשלך ענוש כרת וכו' הרי בהדיא דבמ"מ עונשין מ"ה דבירוש' דמס' ע"א פ"ב ה' י"ב הק' קושי' זו ומתרץ דאין עונשין מ"ה ועיין להפ"מ מה שהביא משם הרשב"א דס"ל דבמ"מ עונשין מ"ה ע"ש ויש לו על מה לסמוך על הש"ס דקידושין דלא ס"ל כירוש' דאין עונשין ונלע"ד לתי' עם מה שכ' מהר"ם די בוטון בתשו' סימן ס"ד בדף קכ"ח ע"ב דה"ט דס"ל לרש"י דבמ"מ עונשין מ"ה משום דס"ל לרש"י דבמ"מ לא ניתן לידרש מעצמו לכך עונשין ע"ש וה' יבין שמועה דמ"ד ע"א כ' דלא כ' רש"י דבמ"מ לא ניתן לידרש מעצמו דוקא אליבא דר"י אבל לרבנן כל המדות ניתנו לידרש חוץ מג"ש וכבר הביא דבריהם הכה"ג בא"ח דקס"ב ע"ב עש"כ ולפי דבריהם נמצא לדעת רש"י דבמ"מ דעונשין הוא במחלוקת שנוי דלר"י עונשין ולרבנן אין עונשין והשתא א"ש דהש"ס דזבחים וקדושין דמשמע דעונשין הוא אליבא דמ"ד דעונשין והר"ן והתוס' דכ' דבמ"מ אין עונשין כלומר דלעיל ל"מ להש"ס להקשות למ"ל היקשא נילף במ"מ משום דילמא ס"ל כמ"ד דאין עונשין מ"ה אבל בזבחים פריך למ"ד עונשין אמאי אצט' קרא בזריקה אלא שעדיין הש"ס דקדושין לא נתיישב מאי מקשי אי מה וכו' דילמא ס"ל כמ"ד דאין עונשין במ"מ ואף דכ' הכה"ג דמהר"ם די בוטון כ' דמוכח מדברי התוס' דרש"י אליבא דכל"ע ולאו דוקא אליבא דר"י עש"כ מ"מ אפשר דהתוס' הכא והר"ן ס"ל הכי וי"מ דאכתי דלאוקמתא דרבא דמוקי דמשכחת דבל"ת דנזירות היינו דאמר שלא אפטר וכו' א"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה וכ"כ הר"מ וא"כ תיקשי אמאי לא יליף במ"מ ומכח קושי' זו הכריחו דרבא ס"ל דלאו שאב"מ לוקה עליו ומש"ה יליף מהיקשא וליתא שהרי אמרי' בשבועות ד"ב ע"ב דאמר רבא בפי' ריבתה שבועת שקר ע"ש:
שם תיתי במ"מ כ' הרא"ש האי מ"מ ל"ד וכו' ואפ"ל דמ"מ דוקא דאי לאו מ"מ הו"א דאינו מיפר כיון דאיכא דברים שאין בהם עינוי נפש כגון אטומאה ואתגלחת כשמיפר לה מותרת בהו ולכך יליף במ"מ מנדרים דאב מיפר אפי' דברים שאין בהם עינוי כמ"ש הר"מ פי"ב מה' נדרים ע"ש:
שם והתניא איפכא וכו' לפירש"י דאפי' שאני אוכל לך לחודיה ל"מ ק' אמאי לא ניחא ליה להגמ' בד"א בהך ברייתא וי"ל:
תוס' בד"ה מודרני וכו' ואע"ג דבריית' א חריתי קרי ליה סיפא עכ"ל הר"ן והרא"ש הכריחו דברייתא אחרת מדלא קאמר הש"ס והתניא סיפא אבל התוס' שחיתה בגי' והתניא סיפא מי הכריחם לו' ברייתא אחרת ונר' משום לפי מאי ס"ד המקשה דמילי מילי קתני ומקשי מינה לשמואל א"כ תקשי ליה סיפא מיותרת דהיינו רישא וליכא חדוש כלל ובשלמא א"א דבד"א קתני הו"א דאצט' סיפא לאשמועי' דאע"ג דאמר שאני אוכל לך בעי מודר ממך אבל לשי' המקשה ק' וע"כ דברייתא אחריתי וא"כ אין לתמוה כיון דבריית' אחרת אבל הר"ן והרא"ש ס"ל אי מהא לא ארייא דלעולם אימא לך סיפא דברייתא וס"ל המקשה אי מרישא הו"א בד"א קתני לכך אצטריך סיפא לגלויי מילי מילי קתני דכשאני אוכל לך ליכא מאן דפליג דמחסר והמק' דהק' מעי' מרישא סמיך על הסיפא דמוכרח מילי מילי קתני:
דף ה' ע"ב גמ' לימא וכו' שמואל מוקי לה למתני' כר"י כתב הר"ן בד"ה מני וכו' גבי גיטין לא צריך ודין וכו' דאין אדם וכו' עיין להשע"ה בה' גרושין פ"א ה' ד' מה שהק' ומה שתי' משום דא"כ ברייתא לעיל דלא כמאן ע"ש ותי' זה לא יכון לדעת הרשב"א שהרי כ' כאן כדברי הר"ן ולעיל ע"א ד"ה אבל אמר מודרני וכו' כ' דרבא מתי' ברייתא דלעיל איירי במסרבין בו לאכול והוי ידים מוכיחות ע"ש וא"כ הדק"ל אמאי לא אוקמא מתני' כרבנן ועיין לה' ל"ל בה' נדרים מה שתי':
כתב הר"ן בד"ה מני וכו' וז"ל וקי"ל כשמואל וכו' דריב"ח באומר מודרני לך מאכילה וכו' וכ"כ הרשב"א ע"ש אבל הריטב"א לעיל דף ב' כ' משם רבו דהיכא דאמר מודרני ממך מאכילה הא נמי יד שאין מוכיח דא"ל דה"נ קאמר מודרני ממך מאכילה משלי עמך ע"ש ולפי' זה ניחא מה שהק' הב"י בי"ד סר"ו למה השמיט רבי' דין ריב"ח ע"ש משום דס"ל כשי' הריטב"א דלעולם הוי יד שא"מ אפי' אמר מאכילה וקי"ל כשמואל בידות שא"מ לא הוי ידים:
תוס' ד"ה ואמאי וכו' והכי מוכח סוגיא דקדושין וכו' עכ"ל עיין להפנ"י בחי' לקדושין שהק' דילמא אצט' לאוקמא בדאמר ליה כי היכי דלא נפשוט בעיא דר"פ אם יש יד לקדושין ע"ש ול"ק דע"כ דהתם דאצט' לו' דקאמר ליה מכח מימרא דשמואל גבי נזיר דאל"כ לא הו"ל להש"ס להגיה דברי שמואל כדי שלא נפשוט בעי' דר"פ אלא הו"ל לאוקמי דברי שמואל כפשטן ול"ק על ר"פ מאי קא בעי הא שמואל ס"ל יש ור לקדושין משום דר"פ בעי אי איכא הכרח מהברייתא או ממשנה וכה"ג כ' התוס' במציעא די"ז ד"ה מן וכו' ע"ש:
דף ו' ע"א רש"י ד"ה אם מחייב וכו' ה"ז עלי חטאת וכו' דבריו קיימין עכ"ל ודבריו תמוהים הא קי"ל אין חטאת באה לא בנדר ולא בנדבה וה' ל"ל בה' נדרים סקי"ג כ' דוקא לענין הקרבה אבל לענין שתחול קדושת חטאת חלה עש"ב ועדיין ק' מדברי רש"י בעצמו שהרי אמרי' לעיל ד"ד ע"א והרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר ופירש"י שם דא"א הרי עלי חטאת לא אמר כלום והו"ל לפ' שם דר"ל דאם מחוייב דאין צריך להתפיס בנדר וכמו שפי' הרשב"א שם משם י"מ לפי שי' הכא:
ע"ב גמ' יש יד לקדושין כ' הרא"ש וחדוש הוא בנדרים ולא ילפי' נזירות מנייהו אי לאו היקשא ולעיל ד"ד דפריך נילף במ"מ מנדרים כבר פי' הרא"ש שם דמ"מ לאו דוקא ע"ש:
שם בעי ר"פ יש יד לפאה וכו' כ' הר"ן דמשמע ליה כיון דאיכא שיעור בקמייתא וכו' והא דלא ניחא ליה לפ' דמשמע ליה דלא נשאר לו עוד בשדה מדמספ' וכו' כדכ' הרא"ש והתוס' משום דס"ל כיון דאין יד לפאה דאע"ג דלא משמע הכי ויד מוכיח והוא והדין נמי קאמר ל"מ ואמרי' והדין לעצמו כמ"ש בד"ה או דילמא ואת חזאי וכו' וז"ל ואע"ג דלא משמע הכי ויד מוכיח וכו':
דף ז' ע"א כ' הר"ן הא דלא בעי בשבועה משום דבהדיא מתקש כדמשמע כנדרי רשעים וכו' ולפמ"ש התוס' לעיל ד"ב ד"ה ומ"ש וכו' דליכא יד בשבועה ע"ש ס"ל כיון דקאמר כנדרי רשעים ואוקמיה הש"ס התם דקאמר מר הימנו שלא יאכל לא חשיב יד אלא בשבועה עצמה כיון דקאמר כנדרי רשעים הוי כמו מפיק שבועה מפומיה וס"ל הא דלא בעי הש"ס משום דפשי"ל דליכא ידות בשבועה אבל עדיין ק' שהרי הריטב"א לקמן ר"פ א"מ הביא משם הירוש' דקרא דהשבע שבועה לרבות ידות בשבועה וא"כ לפ"ז הא דלא בעי הש"ס משום דפשי"ל דאיכא ידות בשבועה:
שם גמ' יש יד לצדקה או אין יד כ' הר"ן דהני תרתי בעי' ל"ש באת"ל ולע"ד אפ"ל באת"ל קאמר שהרי עיקר בעי' אם החמירו רבנן כמ"ש התוס' ד"ה אם יש יד לבית וכו' וא"כ א"ל את"ל דיש יד לפיאה כיון דחמירא דאין לה שיעור בצדקה מאי דהא קי"ל בצדקה אל יבזבו יותר מחומש כדאיתא בכתובות דס"ז ולענין ה' כ' הריטב"א והרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא והר"ן תמה על הני רבנן מסוגיא דחולין ויומא דמשמע דס' ממונא עש"ב ותמיה לי על תמיהתו דקושטא הוא דס' עניים מקרי ס' ממונא אבל הכא דכ' ס' איסור משום דקאי על הנודר דהוא מחוייב לקיים מה שנדר מפיו כדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועובר בל יחל דברו וא"כ הוי ס' איסורא משא"כ התם דהעניים זכתה להם התורה המתנות א"כ הוי כמו בע"ח והמע"ה ושוב אח"ז ראיתי למהרימ"ט בח"מ סקכ"ד שכ' דס"ל להר"ן דבעיית דהצדקה באומר הרי זו דומיא דבעיא דפיאה ומש"ה הוי ס' ממונא אבל הני רבנן ס"ל דהבעיא דהצדקה היא בלשון נדר ומש"ה איכא איסורא דאם בנדבה ליכא ב"ת כדכ' רש"י לקמן ד"ט ע"ש ועיין לה' ד"א בס"ט דכ"ח ע"א שתמה עליו מה נסתייע מדברי רש"י הא דברי רש"י תמוהים מסוגיא דר"ה ומתני' דמגילה דקתני אין בין נדרים לנדבות אלא שזה וכו' ובגמ' אמר הא לענין בל"ת זה וזה שוין עש"ב ועיין להצ"ק בריש זבחים שכ' דרש"י לא כ"כ אלא לפי מאי דס"ד דר"מ פליג עליה דר"י בנדבה וס"ל דמותר וכל היכא דכתיב נדר דוקא ולא נדבה ה"ה בל"ת נדר דוקא ע"ש וא"כ לפ"ז אף רש"י לא ס"ל הכי וליכא הוכחה מדבריו ומה נסתייע ממנו ה' ומורי הי"ו תי' דברי רש"י דס"ל דוקא באומר ה"ז עולה דליכא בל"ת אבל אם אמר הרי זו עלי עולה דאע"ג דאינו חייב באחריות כדאיתא בערכין דף כ' דעלי להביאו קאמר ע"ש מ"מ עובר בל"ת כיון דעליו להביאו וא"כ מתני' דמגילה דקתני אין בין נדר לנדבה איירי גם בנדבה בהרי זו עלי ולכך לא קתני מתני' דא"ב בל"ת משום דאיכא נדבה דאית בה בל"ת כגון דאמר ה"ז עלי וכן סוגיא דערכין ור"ה דמשמע דאיכא בל"ת בנדבה איירי בדאמר ה"ז עלי ואין נר' קצת מירוש' דמגילה דפ"ק ה' ז' דקאמר על מתני' איזהו נדר וכו' ואיזהו נדבה באומר הרי זו עולה הרי דמוקי מתני' דקתני נדבה איירי באומר ה"ז נדבה ן ואפ"ה לענין בל"ת שוין כדדייק הש"ס:
וראיתי לה' עדות ביעקב סי' ס"ו דקס"ט ע"ב שהק' דילמא הא דלא משני הכי משום דמתנות כהונה נמי הוי ס' איסורא דמ"ש ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי התם פריך מחלה ומשניס' דאיסורא לחומרא וכו' הרי דס' מת"כ הוי ס' ממונא וי"ל עם מ"ש רש"י שם ד"ה חלה ס' איסור שיש בה עון מיתה וא"כ דוקא דלגבי חלה היא דקרי ליה למת"כ ס' ממונא כיון דלית ביה מיתה אבל בדעלמא חשיב ס' איסורא אבל עדיין ק"ל מהא דאמרי' בבכורות דף ט' ע"א דקתני מתני' חמורה שלא ביכרה וכו' זכר ונקבה מפריש טלה א' לעצמו ופי' רש"י משום דס' ומפקיע עליו קדושת פטר חמור אבל לא יתנו לכהן משום דהוי לכהן מוציא מחבירו וכו' ולפי דברי ה' הו"ל ליתנו כהן כיון דמת"כ ס' איסורא כי היכי דמפ' עלה מס' משום ס' איסורא ועוד הק' מורי הי"ו מהא דאמרי' שם די"ז ע"ב גבי בכור מת א' מהם רט"א יחלוקו רע"א המע"ה ואמר ר"פ הכל מודים כשהפקיד אצל בע"ה כלומר דהוי כהן מוציא לא נחלקו אלא בחצר בע"ה ורועה כהן וכו' ע"ש הרי דמבואר בהדיא דהוי ס' ממונא והמע"ה וצ"ע (א"ה כ' עוד ה' הנז' לתי' בקושי' הר"ן מסוגיא דיומא דנחתומין הס' בא לו מכח הע"ה וגם איכא ס"ס דשמא נתן דיש לו תובעין הלוי והעני ואת"ל לא עשר דילמא הע"ה לקחו מחבר שהוא בחזקת שמוציא משא"כ בההיא דקמה ס' רמי על בע"ה עצמו וכו' והק' ע"ז א"כ למ"ל בגמ' לתלות טעמא דבמידי דממונא ת"ל דהוי ס"ס ובדאורייתא נמי לקולא ע"ש וי"ל עפ"י מ"ש הכ"מ ז"ל בפי"א מה' מעשר דין י"ג וז"ל ומאחר דקי"ל דוב ע"ה מעשרין הן ואפ"ה חיישי' להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס ע"ש וא"כ מש"ה נקט טעמא דאוקי ממון אחזקתיה):
ואגב עיוני ראיתי במרדכי בסוף חולין שהק' אמאי לא אזלינן בתר רובא ורוב שבלים הוי משל בע"ה ותי' דלא אזלינן בתר רובא משום דכתיב עני ורש הצדיקו ע"ש ולכאורה ק' הא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל עם מ"ש מהרימ"ט בס' הנז' ליישב תשו' מהר"ם דהיכא דהוחזק שם ממון אחרים אין הממון הנמצא חזקה קמייתא אלא משום שנמצא ברשותו לכך רוב עדיף דומיא דרוב וקרוב ע"ש א"כ ה"נ דכוותה שהרי הוחזק ממון של עניים שם כשל בע"ת אין לטמון הנמצא חzקה קמייתא אלא משום שנמצא לכך רובא עדיף ומש"ה ק"ל אמאי לא אזלינן בתר רובא ועדיין זל כיון דקבוע הוי כמחצה על מחצה כמו שכ' מהרי מט משם מהר"מ גבי צדקה ע"ש וראיתי להכס"ג בדף יו"ד והובאו דבריו בס' קהלת יעקב דהיכא דאיכא ס' ממון ויש בו ג"כ ס' דאיסורא אפי' מדאורייתא אזלינן לקולא עש"ב וק' מ"ש הכא דפסקו לחומרא אפי' ס' איסור בו ממון זי"ל:
וראיתי להר"מ פ"ד מה"א ה' ב' שכ' אם נתן בידה ואמר לה את נמי הוי ס' קדושין והק' הלח"מ כיון דאיכא ואת"ל הו"ל לפסוק דיש יד לקדושין וכו' כי היכי דפסק גבי צדקה וכו' ע"ש וי"ל כיון דהאי את"ל אינו מפורש בגמ' אלא חדא מגו מאי דס"ל לשמואל א"ל אביי לא חשיב פשיטותא אלא דבהא נמי קא מספ' ליה כמ"ש השע"ה פ"ג ה' יו"ד מה"א משם ה' ה"א ע"ש ומה שפי' רבי' דיש זימון לב"ה ולחומרא לאו משום דחשיב פשיטותא כמו את"ל אלא כמ"ש הכ"מ ז"ל דרבי' פ' כרפרם ע"ש וניחא השתא מה שהק' עוד הלח"מ מאי קאמ' בשבת והא מבע"ל לרבינא וכו' דה"ק לא אפשיטא כיון דהוי את"ל לדעת רבי' ע"ש כיון דקאמר חדא מגו חדא לא חשיב פשיטותא:
שם בניידנא מינך לכ"ע אסור כ' הרא"ש והוי טפי ממרוחקני ממך עיין בפסי' דכ' להיפך דבעי' שאני אוכל דבלחורית ל"מ ע"ש:
ע"ב גמ' ת"ח מנדה לעצמו כ' הרשב"א דוקא היכא דלא הוי בר נדוי כי הא דמר זוטרא מדקאמר הש"ס כי הא וכו' ע"ש ואין נר' כן מסוגיא דמ"ק די"ז ע"א דקאמר תחי' מר ו"ח וכו' ואח"כ קאמר אמר רב ח"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו דמשמע שפיר אפי' כשנדה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נדון:
דף ט' ע"א גמ' כשהיה נזיר וכו' כ' הר"ן דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה"ז נזיר ואין נר' שהרי בנזיר ד"ג אוקי מתני' דקתני הריני כזה שעובר לפניו אבל א"א הריני אפילו נזיר עובר לפניו ל"מ ועיין להתוס' שם ובריש נזיר ד"ה האומר הריני כזה ועיין לה' המאירי מ"ש בטעמו של דבר ע"ש:
תוס' ד"ה כנדרי כשרים וכו' קונם וכו' וצ"ע עכ"ל הנה הרא"ש כ' בפשי' אפילו אמר קונם כנדרי כשרים משום דאזיל לשי' שכ' בריש מכילתין דעיקר הנדר בהתפסה ודמי למ"ש המש"ל פ"א מה' נדרים ה' ז' לדעת הסו' דעי' הנדר בהתפסה דאומר הרי את אסורה עלי כאימא פשי' דל"מ כיון שהתפיסו בדבר האסור ע"ש והר"ן דלא פי' אפי' אמר קונם משום דאזיל לשי' לעיל שכ' דעי' הנדר אפי' בלא התפסה א"כ אי אמר קונם עלי כנדרי כשרים פשי' דמהני כיון דאף אם לא מתפיס היתה אסורה ועיין בהמש"ל וא"כ לפ"ז ק' על דברי התוס' במ"ש בס"ד צ"ע כנר' דלא פשי"ל כיון דקאמר קונם בהדיא שהרי ס"ל דעיקר הנדר בהתפסה כמ"ש המש"ל הנז' ה' א' וא"כ אפי' אומר קונם עלי כנדרי כשרים פשי' דל"מ כיון דעיקר הנדר בהתפסה והוא התפיסו כנדרי כשרים והכשרים לא נדרי:
דף י' ע"א אפי' תימא וכו' כ' הרמב"ן למיתן זוזא לצדקה אי איתא בידיה ליתן ליה מיד ואי לא לשתוק ועיין בחי' בחולין שכ' וזל דלא נאסר אלא נדרי גביה וכו' אבל נדר לעניים מצוה וחובה וא"צ לו' שנודרין ונשבעין יע"ש וכן הביא דבריו הרשב"א שם ע"ש הפך מ"ש כאן:
רש"י ד"ה לפי שאין הקב"ה וכו' ע"א וכו' ושום חטא וכו' עכ"ל ולפ"ז יהודה ן' טבאי שהרג עד זומם ורי"ש שקרא והטה צ"ל כמ"ש הר"ן בחי' בחולין ד"ז ע"ב שכ' דר"ש פשע בדבר דהיה לו לחוש לדברי חביריו להחמיר ויהודה ן' טבאי אפשר דאותו האיש מחוייב לשמים ע"ש אבל ק' לפמ"ש התוס' שם ד"ה צדיקים וכו' דוקא במידי דאכילה דאין הקב"ה מביא תקלה שגנאי לצדיק אבל במידי שאינו אכילה הקב"ה מביא תקלה ע"ש א"כ מאי קאמר מתונין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה וכו' הא משכחת לה שפיר חטאת בדבר שאינו אכילה וצ"ע:
ע"ב מתני' לא דכי אלא אסור כ' הר"ן וכ"ת ע ב תג משום איסור קאמר וכו' סתם נדרים להחמיר וכו' עיין מה שהק' המש"ל בפ"ק מה' נדרים ה' ח' ח"ל דאסור מדינא ואף לשי' הר"ן בשבועות דאסור מדין יד כי היכי דהתם דגומרין דבריו בדבר הנדור ה"נ הכא ע"ש ול"ק דה"ט דגומרין דבריו בדבר הנדור משום דאזלינן לחומרא דסתם נדרים להחמיר:
דף י"א ע"א גמ' אי ר"מ ל"ל וכו' כ' הרשב"א בשם הרמב"ן דנדרים חשיב איסור דאית ביה ממונא להאסר בנכסי חבירו וי"מ דהא לקמן די"ו דתנן לא שבועה לא אוכל לך אסור דמכלל לאו אתה שמוע הן והתם כר"מ שהרי מתני' לעיל מינה מוקמי' לה כר"מ ועלה קאמר אבל בשבועות אסור ואמאי לא חשיב גבי שבועה איסורא דאית ביה ממונא להאסר בנכסי חבירו ול"ק די"ל דוקא בנדרים דאזי' בהן בתר לשון בני ארם ובזה חשיב איסורא דאית ביה ממונא להאסר בנכסי חבירו משא"כ בשבועות דלא אזלי' בתר לשון בני אדם חשיב איסורא גרידתא וכן ראיתי להנ"י לקמן דט"ו ע"ב במתני' קרבן וכו' שכ' כן ע"ש והר"ן לקמן כ' טעם א' דנדרים מתסר חפצא משא"כ שבועות דאיסורא דגברא אפי' ר"מ מודה בהא דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן ע"ש וי"מ תקשי ליה קושי' התוס' בשבועות דל"ו ע"ב שהק' מאז תנקה מאלתי דמוכרח לו' דאפי' בשבועה כי איכא ממונא לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ אי בנדרים חשיב ממון אמאי אסיר בשבועה ולק"מ דמתרץ כמ"ש הרמב"ן הביאו הריטב"א בקדושין דס"ב ע"א גבי מאי דקאמר הש"ס בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא וכו' דר"מ כיון דצריך כפילא בשאר מקומות באיסורא דאית ביה ממונא אף הכא נמי בשבועה דלית ביה ממונא פעמים שכופל ללא צורך אבל לר"ח דס' שאין בשום מקום לכפל דמכלל לאו את שומע הן לזה הוקשה להו למ"ל כפילה:
ע"ב רש"י ד"ה בין שאוכל וכו' אבל כי אמר וכו' ואע"ג דאמרינן לעיל לחולין שאוכל וכו' וה"נ אי דאמר לחולין שאוכל לך א"נ אלו דקדקנו הא חולין שלא אוכל וכו' עכ"ל כצ"ל ר"ל אלו קתני לחולין שאוכל כמתני' א"נ אלו קתני חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור הוה משמע מכלל לאו משא"כ הכא דקאמר בפי' לא חולין שאוכל וכוונתו כמ"ש הרא"ש והתוס' דהכא שאני כיון דאמר לא חולין כאילו אמר בהדיא קרבן ומן א"ד עד סה"ד נמחק ואינן אלא כפל דברים בחיסור לשון הרא"ש בד"ה לא חולין שאוכל וכו' ואי הוה תני במתני' לחולין שלא אוכל לך ניחא וי"מ דאמאי לא נימא דלחולין בפתח קאמר וה"ק לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואתיא כר"מ ואי משום דל"ק לא חולין בהדיא א"כ מה הרוויח בגי' זו וי"ל דלא מפרשי' לא אוכל לך אלא דוקא היכא דלא אמר בשי"ן כגון לקרבן לאו אוכל לך א"נ לא חולין לא אוכל לך אבל שלא אוכל לך לא ניחא לו' לפיכך שלא אוכל לך אלא ה"ק מה שלא אוכל לך לחולין:
דף י"ב ע"א תוס' ד"ה אבל נותר וכו' ולפי תי' הב' ניחא ההיא דשבועו' פ"ג עכ"ל דבריהם סתומים ונ"ל דהיינו מ"ש שם ד"כ ע"ב סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור והתוס' כאן ג גורסין דמדרבנן כגי' התוס' שם וס"ל כתי' א' של התוס'. שם ע"ש לכך כ' כאן דלתי' הב' ניחא ההיא דשבועות דמשמע דאי הוה אסור מדאורייתא לא חייל נדרא והכא אע"ג דנותר ופגול אסור מדאורייתא אמרינן דמתפיס בנדור דש"ה דאיסורו מכח נדור משא"כ התם אבל לתי' הא' הא דמשום דאיכא למיתלי באיסור או בנדור תלינן. לחומרא א"כ התם אפי' הוה אסור מדאורייתא הרי איסור ונדור הוא כנ"ל:
דף י"ג ע"א כתב הר"ן משם הרמב"ן נקטינן בהיתרא קמתפיס מדמסקינן פ' מי שאמר וכו' דבסיפא מתפיס וכו' ולע"ד די"ל דה"ש דליכא איסור והתיר קמי ההדדי אלא כולם אסורים אמרי' מסתמא דכל אחד במאי דמסיך לו מתפיס ומש"ה הותר אמצעי הותר של אחריו משא"כ הכא דאיכא איסור והיתר דהיינו בשר של שלמים אחר הזריקה אמרי' כדמעי' מתפיס וזה שי' רבי' דפ' כדמעי' מתפיס ופ' הותר אמצעי הותר של אחריו ע"ש:
הרא"ש הא דאמר וכו' ולאימרא בשב"א וכו' הוי כמו וכו' ולאימרא בפתח וכו' עכ"ל ודבריו הפוכים וצ"ל ולאימרא בפתח שאוכל לך לר"מ שרי דהוי כמו חולין שאוכל לך ולאימרא בשבא אסור דהוי כמו לא חולין וכו' ועיין להר"ן:
ע"ב מתני' חולין שאוכל לך כבשר חזיר כתב הריטב"א דוקא בנדר אבל בשבועה חל והק' א"כ אמאי לא תני חומר בנדרים שאין מתפיס בדבר אסור וכו' ע"ש ועיין להרא"ש פ"ג דשבועות שכ' דלא חשיב אלא חומרא שבעיקר נדרים ע"ש (א"ה ובזה ניחא מה שהק' הק"ה בירוש' דשמעי' ריש פ"ב גבי מאי דפליגי ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דאין הבעל מיפר והחכם אלא נדרים ולא שבועות והק' א"כ אמאי לא תני חומר בשבועות שאין הבעל מפיר וכו' ע"ש והשתא א"ש דלא חשיב אלא חומרא שבעיקר שבועות):
דף י"ד ע"א א"ק איש כ' הרא"ש מאן דא"ל דב"ת דף ע וכו' דריש ליה מלה' וכו' וק' דהא הרא"ש בתוספי הרא"ש דכתובות דס"ז ע"ב ד"ה וחכמים וכו' כ' דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' וכ"כ התוס' שם והתוס' שם והתוס' במציעא דל"א וא"כ מאי ק"ל הכא ואפ"ל דס"ל כמ"ש בש"מ במציעא דף הנז' דאיכא תנא דס"ל דאפי' איכא למדרש אמרי' דב"ת כלשון בני אדם ע"ש וא"כ לתנא זה כ' הרא"ש דנפ"ל מלה' וא"כ לפ"ז דהש"ס לא פריך א"ה אפי' בדבר אסור אלא למ"ד דס"ל לא דב"ת ולדידיה אצט' לו לכדתניא איזהו איסר האמור בתורה וכו' אבל למ"ר דס"ל דב"ת אפי' היכא דאיכא למדרש א"כ לאיסר איסר דב"ע כלשון בני אדם ונפ"ל מלה' כדכ' הרא"ש והשתא ניחא מה שהק' הר"ן דהכא נפ"ל מלאיסור איסר ובשבועות מגרידור נדר לה' דהכא אליבא דמ"ד לא דב"ת והתם אליבא דמ"ד דב"ת כלשון בני אדם ומש"ה מייתי קרא כי ידור נדר לה' דנפ"ל מלה'.
דף י"ח ע"א גמ' אמר רבא וכו' כ' הריטב"א והילכתא כרבא דאפילו מאתשיל הא' לוקה על השנייה וכו' ואע"ג דהוי התראת ס' שמא התראה ע"ש ואע"ג דרבא במס' חולין דפ"ל ס"ל דהתראת ס' לא שמא התראה ע"ש מ"מ בזה לא קי"ל כרבא:
ע"ב מתני' סתם נדרים וכו' ואם של גורן מותר פירש מעשה דגן דבר אסור שמעשר ותרומה בשבולין אסור וק' הא מעשר בשבולין מותר לאכול ממנו אכילת עראי ואפילו אכילת קבע אינה אסורה אלא מדרבנן כמ"ש רש"י בע"א דמ"א ע"ב והתוס' שם ע"ש ולא הול"ל אלא משום כשנעשה דגן שנתמרח בגורן הוי דבר איסור דמההיא שעתא נתחייב במעשר:
גמ' והתנן ס' נזירות להקל וי"מ דילמא ש"ה דל"ש לומר מדלא שתק שהרי אם היכר בו שהוא פלוני הוי נזיר לפי' הרא"ש דסתם נדרים להחמיר מדלא שתק ול"ק דהרא"ש לשי' מפ' דס' נזירות להקל דקתני היינו שאמר שזה חיה ובהמה והתם שייך לומר מדלא שתק שהרי אינו יכול להתברר אם חיה או בהמה אבל רש"י ס"ל דסתם נדרים להחמיר מטעם חומרא מש"ה מפ' דס' נזירות אם זהו פלוני וכו' ועיין בסמוך:
שם מ"ד ממ"ע לס' גופו נמי מעייל ומ"ד ממונו לא מעייל וכו' וק"ל דמנ"ל דבהא פליגי אימא טעמא דרבנן דס"ל דכוי מין בהמה הוא כס' ר"ג בחולין דף פ' "א ובשלמא להך פי' דהמקדש חיה ובהמה היינו או חיה ובהמה ניחא דל"ל דס"ל רבנן מין בהמה דא"כ כשמקדיש חיתו אמאי הקדש את הכוי אבל להך פי' דמקדש תרווייהו ביחד ק' דאימא רבנן ס"ל דמין בהמה והא דנקט חיה ובהמה לרבותא לר"א דס"ל דס' חיה ובהמה אפ"ה לא הקדיש את הכוי לא מע"מ לספי' ועוד ק' דילמא טעמא דרבנן משום דמספ"ל אי מין חיה או בהמה כדאיתא בחולין אבל לר"א ס"ל דכוי בדיה ממש (א"ה עיין ביומא דע"ד ע"ד דאיכא מ"ד דס"ל הכי ולא ס' חיה ובהמה וכמ"ש התוס' שם ע"ש ומנ"ל טעמא משום דלא מע"מ לספי' וי"ל דבמתניתין מס' בכורים פ"ב משנה יו"ד קתני כוי חייב במתנות ור"א פוטר המע"ה ע"ש הרי מבואר דר"א מספק"ל) וי"ל דאמרי' בחולין דע"ט אמר ר"ח כוי שנחלקו בו ר"א ורבנן זה הבא מן התייש ומן הצביה ומסיק התם דכל"ע מספק"ל אי חוששי' לזרע האב או לא ע"ש ועיין להתוס' בקדושין ד"ג ד"ה לא לחיה וכו' דהכריחו דמתני' דמס' בכורים דפליגי ר"א ורבנן גבי מתנות דרבנן מחייבי ור"א פוטר משום המע"ה משום דמספק"ל אי חוששין לזרע האב או לא ע"ש אך ראיתי הר"ש שם הביא גו' אחריתי דגי' המק' חיתו ובהמתו לא הקדש את הכוי דמ"א הקדש את הכוי ולהך גי' ק' דאימא דפלוגתייהו בכוי אי בריה בפ"ע אי ס' חיה וכו' וצ"ע:
שם ומ"ד ל"מ כ"ש גופו הק' הר"ש ממתני' דקתני הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כ' את הכוי ואלו גבי נזיר אמר הר"ז שזה חיה או בהמה ה"ז נזיר אלמא אע"ג דממוניה לא מעייל לספיקא גופיה מעייל ואלו הבא קאמר דממונו למ"מ כ"ש גופו ע"ש שהניחו בצ"ע ולעד"ן דל"ד דהתם לא מקרי מעייל גופיה לספיקא דהתם ודאי נדר דקאמר הר"נ אם והחיה או בהמה ר"ל אם יהיה הכוי ס' חיה ס' בהמה אז הוא נזיר ואם לאו לא יהיה נזיר וכיון דקי"ל דכוי ס' חיה ס' בהמה אז הוא נזיר אבל בכותב חיתו ובהמתו א"ל שפיר דלא כ' אלא בהמה ודאית וחיה ודאית דלא מע"מ לספיקא אבל להרא"ש צ"ע דבס' נזירות להקל פי' וז"ל כגון דאמר הר"נ שיש בכרי וכו' או שאמר על הכוי הר"נ שזה חיה ובהמה הרי דאפי' בכה"ג ס"ל דלא מעייל נפשיה לספיקא וא"כ תיקשי ליה מתני' דהכותב (א"ה דש"ה דהקדש דהוא איסור אמרי' כי לא מעייל בממונו אע"ג דהוי ס' איסורא כ"ש לא מעייל אנפשיה משא"כ התם משום המע"ה ועיין בהמאירי ז"ל:)
תוס' ד"ה סתם נדרים וכו' ול"ד וכו' דהתם ה"ט . משום וכו' גמור וכו' עכ"ל ובהכי ניחא הא דהק' כר"ד אמאי לא קתני של חולין וכו' משום דאי קתני של חולין ל"ש כלל לנדר וא"כ הוי כמו נדר בחרם דצריך לבקש לו פתח ולכך קתני של ע"א:
ד"ה והתנן ס' וכו' מיהו במס' וכו' משמע דאפי' בכותב תרווייהו וכו' עכ"ל וק"ק מאי משמע להו התם יותר מהכא דהתם נמי אפ"ל או קתני וכן פי' הר"מ שם ע"ש וי"ל משום דקתני סיפא הר"נ שזה חיה או בהמה משמע דרישא אפי' בכותב תרווייהו מדלא קתני או כדקתני בסיפא:
דף י"ט ע"א גמ' אימא סיפא ס' בכורות וכו' פירש"י שמא הפילה קודם וק' דא"כ מאי מקשי דילמא שאני הכא משום דאוקי בהמה בחזקת שלא ילדה ואע"ג דכ' התוס' בחולין די"א ע"ב ד"ה לר"מ וכו' אוקמי ולד בחזקת שהיה חולין במעי אמו מ"מ מספק אזילנין לחומרא משא"כ הכא אמרי' אוקמי כוי בחזקתו דמעי' דהיה חולין ולה היה בדעתו להקדש את הכוי ולפי מאי דפי' הרא"ש דס' בכור כגון שני בהמות א' בכרה וא' לא בכרה וילדו ביחד וכו' א"ש דל"ל אוקמי בהמה בחזקת שלא ילדה דהא איכא א' דודאי ילדה וא"כ ליכא אלא חזקת ולד שהיה חולין במעי אמו ואפ"ה אמרי' מספק אסור בגיזה ועבודה א"כ ה"נ אע"ג דאיכא חזקת התיר הול"ל מספק קדוש אבל לפירש"י ק':
שם אלא הא ר"י וכו' דתניא הר"ז וכו' וק' לפמ"ש הרא"ש דטעם דסתם נדרים להחמיר מדלא שתק א"כ מתני' אפי' כר"י דע"כ לא מקיר ר"י הכא אלא משום דל"ש לו' מדלא שתק דהא אם לא נגנב ומצא בו ק' כור הוי נזיר משא"כ במתני' דשייך לומר מדלא שתק מודה אפי' ר"י וגם איך מצי לאוקמי דמתני' דס' נזירות כר"י דהא בס' נזירות פי' הרא"ש אם זה חיה ובהמה וקושי' הש"ס לעיל משום דהתם נמי שייך לו' מדלא שתק כמ"ש לעיל וא"כ לא אתי אפי' כר"י וצ"ל דכונת הרא"ש הוא דודאי הוא דמתניתין דס"ל דסתם נדרים להחמיר הוא משום דמספיקא אזילנין לחומרא ולא כ' טעם מדלא שתק אלא משום דמתניתין משמע דקתני אסור משמע אפי' למלקות כמ"ש התוס' דומיא דאסור גבי שלמים וע"כ מתני' ס"ל דהוי כנדר ודאי ולא ס' ולזה קאמר משום מדלא שתק:
רש"י ד"ה ספק וכו' קרי ספק וכו' לפי שלא מצינו
וכו' עכ"ל נר' דהוק' להו דמ"ש בס' משקיל ליטמא טמא ובס' נזירות מיקל ומש"ה קאמר דאינו ס' אלא כל טומאת משקין קרי ספק וכו' וק' דא"כ מאי פריך אלא לרב דאמר דכן ממש דילמא דמתני' דקתני לטמא היינו מדרבנן דמורה רב מטמא מדרבנן כדאיתא בפסחים דהא לא איירי מתני' בס' נגע דמשמע מינה דמטמא מדאורייתא מדמחמרי' בס' וי"ל דא"כ אמאי טהור לטמא אחרים הא מדרבנן אסור באחרים אלא ע"כ דמתני' איירי בטומאת דאוריית' ודוקא טומאת עצמו יש בו מדאורייתא אבל אחרים טהור מדאורייתא ועדיין דבריו תמוהים שהרי במסכת טהרות פ"ד קתני כיצד ספק משקין דהיינו ספק נגע וכו' ע"ש:
ע"ב בד"ה דאלו גבי נזיר וכו' וקמייתי ח"ב וכו' עכ"ל עיין מה שהק' השע"ה בה' עכו"ם ד"ח ע"ד ועיין מ"ש בפסחים דכ"ב ע"ש:
רש"י ד"ה א"ל דקתני הרז"נ שמשון וכו' עכ"ל וק' דהא מתני' בהדיא במס' נזיר דף ה' דקתני הריני כשמשון וכו' וי"ל דכונתו דלא אשכחן שום ברייתא דקתני דר"י אוסר וברייתא דמייתי הגמ' שם היינו הא דקאמר והתניא וכו' כנ"ל:
ד"ה אי תניא וכו' תניא דאיכא לתרוצי וכו' וליכא למירמא דר"י עכ"ל ר"ל תניא דהיינו תרי תנאי אליבא דר"י וא"כ איכא לתרוצי כדקאמר הש"ס מעי' דספיקא חמור לא מעייל נפשיה וליכא למירמא דר"י:
דף כ' ע"ב גמ' בני נידוי משמע דבנידוי אסור בתשמיש כמ"ש המאירי ע"ש וק"ק א"כ מאי בעי הש"ס במ"ק דט"ו ע"ב מנדה מהו בתשמיש המיטה ע"ש וי"מ דהכא שאני דאיירי נדוהו משמים דחמור כדקאמר התם ועוד י"ל דלא ניחא ליה לפשוט ממוארא דעיקר בעייתו אי איכא שום גלויי במתני' או בברייתא וכה"ג כ' התוס' במציעא ובזה ניחא מה דמספק"ל הש"ס התם אי מנודה לשמים אי קיל או חמור וק' אמאי לא פשיט משמעתין לעיל ד"ח ע"א גבי נדוקו בחלום צריך עשרה להתירו וכ' הנ"י משום דנדוי דשמים חמור ע"ש ועפי"ה ניחא דלא ניחא ליה לפשוט ממורא: