בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
ליקוטים על הרמב"ם · הלכות נדרים
פי"ב ה' י' אמרה יקדשו ידי וכו' או שנדרה שלא יהנה וכו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה וכו' הק' הנ"מ הביאו השע"ה מה' אלו דהא דאמרי' אלמוה שעבודיה דבעל היינו דוקא בקינמות אבל בהקדש שנאסר לכל העולם מפקיע מידי שעבוד כמ"ש התוס' פ' אעפ"י ד"ה קונמות והוכיחו כן מההיא דאצטלא וא"כ איך כ' הר"מ שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר וכו' וי"ל דאיתא בש"מ שם דכ"ג ע"א שכ' בדעת רש"י דלא מצי לאסור נכסיו שהם משועבדין לבע"ח דהו"ל כאילו הם של בע"ח ממש אבל מה שמשתעבדת לבעל ליכא מידי בעינא דליחול עליה שעבודיה ואע"ג דמשועבדת למע"י לית בה קניין הגוף ממש וכו' ולפי שי' זו לא אלמוה רבנן אלא שבעבודא דבעל וש ושעבודא דאשה לגבי מזונות משום תקנו מזונות תחת מע"י וכו' אבל לשי' התוספות דלעולם אלמוה שעבודה דאשה הוק' להם מההיא דאצטלא ע"ש וא"כ אפש"ל דרבי' ס"ל כרש"י ומש"ה פ' דאפי' קדשה ידיה דנאסר לכ"ה ל"מ להפקיע מידי שעבוד דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר וגבי אצטלא דנאסרת משום דלא אלמוה שעבודה כהאיש אלא דוקא במזונות מיהו ראיתי להמח"א בה' ג"ח ס"ג שכתב בדעת רש"י להיפך מדכ' דבעל עשהו כלוקח ולא כמלוה כלומר דלא אמרינן מפקיעין מידי שעבוד אלא במלוה דל"ל אלא שעבודא אבל בעל קנין הגוף א"ל שהרי עשהו כלוקח ומינה לבע"ח כיון שאין לו אלא שעבודא לחוד לא אלמוה וכ' שכן דעת הר"מ ע"ש וא"כ לפ"ז ס"ל לרבי' דאצטלא דנאסרת משום דלא אלמוה שעבודיה דאשה ומש"ה פ' דאפי' הקדישה ידיה דנאסרת לכל"ע לא חייל והש"ס לקמן דמקשה כיון משועבד נימא קונמות מפקיעין מידי שעבוד עיין לה' הנז' מה שתי' ועוד דקא מקשה אליבא דמ"ד דקונמות לא הוי קדושת הגוף וא"מ מידי שעבוד כמ"ש הר"ן ז"ל שם:
ועל מה שהק' הר"ן על רבי' עמ"ש הכ"מ דבק"ה אדם מקדיש דבשלב"ל והשע"ה מה' אלו די"ד ע"א הק' לדעת הטור דס"ל דא"א מה שתלד שפחתי מכור לך לא קנה א"כ תק"ל מתני' דפ' כ"מ דקתני מה שבמעיה של זו עולה הא אין אדם מקדיש דשלב"ל וליכא למי' דקדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר"פ דאמר אין קדושה חלה על עוברים כשהקדישו קדושת דמים ע"ש ול"ק דילמא בר פדא ס"ל דמקדיש דשלב"ל וכן מצינו דפליגי אמוראי בב"מ דס"ו ר"נ ור"ה ע"ש וא"כ מוקי מתני' כמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל אבל לדידן דקי"ל כר"י דאמר קדושה חל על העוברים א"כ מתני' איירי בקדושת מזבח ומש"ה חל אף על דשלב"ל ועוד לפי המסקנא דקאמר אביי התם תם במעי תמימה דכל"ע קדיש כי פליגי וכו' ע"ש ניחא מתני' אפי' לבר פדא דמתניתין איירי בתם במעי תמימה דקדיש ק"ה ומש"ה חייל אע"ג דהוי דשלב"ל:
ודע דהטור בי"ד סרל"ד כ' דאם אסרה תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו עיין למרן שם והט"ז דהק' א"כ מאי פריך בנדרים דפ"א ה"ר אי אמרא קונם תשמישי עליה משעבדא ליה ומאי קושי' דילמא איירי באוסרת תשמישה על כל ישראל ע"ש והשע"ה כ' לתרץ דס"ל להטור כמ"ש הר"ן ז"ל דטעמא דת"ק דא"צ להפר משום דס"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וא"כ אפילו אסרה תשמישה אכל"ע וברייתא כת"ק מדקתני סיפא שלא אציע לך ושלא לרחוץ וכו' א"צ להפר ואלו לריב"ן צריך להפר שמא יגרשנה ותהיה אסירה לחזור לו ע"ש ודבריו תמוהים שהרי הטור פ' כריב"ן ופ' להאי ברייתא שלא אציע לך וכו' א"צ להפר מפני שמשועבדת לו ולפ"ר הו"ל לפסוק צריך להפר שמא יגרשנה אלא ע"כ לו דברייתא אתי ככל"ע דאפי' לריב"ן לא אמר כן אלא במע"י שהקונם חל על העדית מצד בהגוף קדוש מעכשיו שהקונמות שאין להם פדיון כק"ה הן והרי היא במקדשת מע"י שיעדתה לצאת ממנה אבל באלו אין הנדר חל בהן על העתיד וא"צ הפרה כלל כמ"ש המאירי ז"ל ע"ש:
פ"ג הלכה ו' כיצד חלות הנדרים ע"ד מצוה וכו' ואם אכל או ישב לוקה וכו' עיין להשע"ה מה' אלו מה שיישב קו' החנוך עפ"מש התוס' בעירובין דהיכא דהעשה בא ע"י פשיעה לא דחי ל"ת והק' ע"ד מסוגיא דפסחים דצ"ו דקא מקשה יבא עשה וידחה ל"ת והתם ע"י פשיעה שנגע בבשר קדש פסול בבשר קדש כשר ותי' דש"ה דבל תוסיף מעי' חל קודם תערובתן וכו' עש"ב ועדיין ק' מהש"ס דכתובות ד"מ דפריך ולייתי עשה ולו תהיה לאשה דהתם הלאו חל עליה מקודם ואפ"ה מקשה לייתי עשה דבא ע"י פשיעה ולידחיה ל"ת אלא י"ל דע"כ לא כ' התוס' דע"י פשיעה לא דחי אלא דוקא הכא כיון דכל הניתנין שנתנן במתנה א' כפר כמו שכ' התוס' שם א"כ הוי כמו אפשר לקיים שניהם ולא אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ בכתובות ובזבחים דלא אפשר לקיים העשה כלל מש"ה פריך לדחיה אע"ג דבא ע"י פשיעה:
הלכות כלאים
פ"א הלכה ג' ואסור לאדם לקיים הכלאים עמ"ש מרן הכ"מ לתי' א' דרבנן פליגי דוקא במקיים שלא ע"י מעשה וכו' והשע"ה הק' דא"כ מאי קאמר ר"ל במכות מתני' מני רע"ק מי גילה לו רז זה לר"ל לו' דטעמא דר"י משום דחשיב כזורע נימא דטעמא משים דהו"ל מקיים ע"י מעשה ע"ש וכנר' שנעלם ממנו מ"ש הוא בגופיה בסמוך ונר' דאי טעמא משום מקיים ע"י מעשה א"כ מאי נקט מחפה אמאי לא קאמר שעשה גדר:
פ"ט הלכה ה' והכוי עם הכלאים והבהמה וכו' עיין להשע"ה מה שהק' לדעת הר"ן ז"ל דל"ש ס"ל כוי בריה ממש דא"כ לאו בר כסוי כיון שאינו מין חיה וג"כ הק' לדעת הר"מ והרי"ף דל"ש ס"ל הכי מדפסקו חייב בכסוי עש"ב ול"ק דנעלם ממנו מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' למס' יבמות בק"א בסיף הספר שכ' וז"ל דודאי בריה ממש ומה שאמרו לא הכריעו בו חכמים לו' מין בפ"ע הוא שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או בהמה אלא מצאו בו סימנים שניהם לפיכך עשהו מין ג' בפ"ע ומה שאמרו למה מכסין את דמו נ"ל דודאי למ"ד בריה הוא טעון כיסוי דאשכחן דרבי רחמנא לענין דם וכן לענין חלב וכן לענין מתנות וכו' אלא בריה ושמה נתנה עליו התורה חומרי בהמה וחומרי חיה וכו' עש"ב וא"כ ודאי הוא דנאמר דס"ל הני רבנן כהרמב"ן ז"ל: