אור ברסלב
בני סמיכי ליקוטים על הרמב"ם

בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי

ליקוטים על הרמב"ם

נימוקי החה"ש כמה"ר יעקב ארטבי ז"ל

הלכות חמץ ומצה

פ"א ה' ז' האוכל חמץ עצמו בפסח ה"ז אסור מה"ת שנא' לא יאכל וכו' והכ"מ תמה למ"ל קרא הא בכל איסורים שבתורה קי"ל ח"ש אסור מה"ת וראיתי להצל"ח בפסחים דמ"ד ע"א בהתוס' ד"ה לענין חמץ שכ' לתרץ דאצט' קרא אם אכל פחות משיעור ביום ז' באופן שאין שהות ביום כדי להשלים השיעור דלא חזי לצירוף אין ח"ש אסור מן התורה והק' ע"ז מהש"ס דשבועות ע"ש וק"ק שהרי הר"מ בה' שבועות פ"ד הלכה א' כ' וז"ל מי שנשבע של"י היום ואכל פחות מכזית פטור וכו' והרי הוא כאוכל ח"ש מנבילות וטריפות וכו' משמע דאפי' אכל בסוף דליכא שהות ביום לצירוף אסור מה"ת מדכ' דומיא דנבילות וטריפות ובהנה לעולם חייב ואף שיש לדחות מ"מ מה שייחס סברה זו בשי' התוס' דפסחים לא משמע כן מדבריהם דשבועות דכ"ב ע"ב גבי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן דקא בעי הש"ס אם אדעתיה אהתירה קמשתבע ודעתיה אמשהו והק' שם הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ע"ש והשתא מאי מק' דילמא איירי בכה"ג בסוף יום הנזירות דשוב לא חזי לצירוף דקמשתבע התירא ומי שהק' ה' הנז' ע"ש (א"ה כ"ז לשי' הצל"ח דס"ל דלא ילפי' אבל האמת אינו מוכרח דאפשר הר"מ והתוס' ס"ל הכי אלא דס"ל דאחר דגלה קרא בחמץ דאפי' בכה"ג ח"ש אסור מה"ת וה"ה כל איסורים ילפי' מניה שהרי ח"ש דאסור מה"ת ילפי' מחלב וכה"ג כ' ה' קהלת יעקב באות החי"ת שהק' עמ"ש מהרלנ"ח דאצט' קרא בחמץ משום דחמץ יש לו היתר לאיסורו עיין שם מה שהק' וכ' לתרץ דהכוונה דלאחר שגלה לנו בחמץ ה"ה בכל איסורים ע"ש וה"נ אמרי' הכי וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג בה' חמץ שכ' וז"ל והאוכל וכל חמץ בפסח כ"ש וכו' ואכילה כל דהו משמע ואע"ג דלענין קרבן או כרת א"ח שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה וכו' ע"ש והמש"ל בה' שביעות פ' הנז' תמה עליו בנשבע שלא יאכל אמאי לא יענש אף בפחות מכשיעור כיון דמשמע אכילה אפי' כ"ש ע"ש ולער"ן לו' דאע"ג דאכילה דקרא בכ"ש בלשון בני אדם לא משמע פחות מכזית דומיא דכרת וקרבן א"ח אלא עד דאכיל כזית וכן מצינו בנדרים ד"ל ע"ב דר"מ סבר לשון ב"א לאו כלשון תורה ומה שהק' עוד במאי פליגי רע"ק ורבנן בנשבע של"י ואכל כ"ש דאם פליגי בלשון ב"א זה לא ניתן ליאמר ע"ש ולאחר מחילה נעלם ממנו מ"ש הר"ן בנדרים דף הנז' שכ' דר"מ ורבנן פליגי בלשון ב"א ע"ש א"כ ה"נ אמרי' דפליגי בלשון ועק"ל דהא אמרינן בקדושין דס"ה ע"ב גבי הנודר עד פני פסח דפליגי ר"מ ור"י דקאמר דפליגי בלשון ב"א ע"ש והנה במ"ש המש"ל לדעת הרא"ם ז"ל דר"י ור"ל פליגי בהכי אי סתם אכילה כ"ש דר"ל סבר סתם אכילה בכזית עש"ב מייתבה שפיר מה שהק' הצל"ח בפסחים דכ"ב ע"ב גבי והרי אמ"ה וכו' הא לכלבים שרי והק' דילמא ר"א ס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ הך דר"נ איירי בח"ש ומשום איסור הנאה ליתא דבעי' שיעור ומשום לפני עור איכא דשיעורים לא ניתנו לבנ"ח ואפי' ח"ש כדפ' הר"מ ע"ש והשתא ניחא דוקא ר"י דס"ל סתם אכילה בב"ש אלא דאתי הלכה ואפקעיתיה וצריך כזית א"כ דוקא בישראל דהלכה זו נאמרה לישראל אבל לא לבנ"ח שלא ניתנה להם תורה ונשאר האיסור כדקאי קאי אף לענין עונשין אבל לר"ל דס"ל סתם אכילה בכזית א"כ גם לבנ"ח ח"ש מותר מה"ת וא"כ ע"כ לא איירי ברייתא אלא בשיעור שלם דמחייב עלה בנ"ח ומש"ה מקשה שפיר ועי"ל עם מה שהביא ה' קהלת יעקב משם הירוש' דמודה ר"ל בא"ה דאם אכל פחות משיעור אסור מה"ת דלענין א"ה לא בעי' שיהנה בכזית ע"ש א"כ מקשה שפיר דהשתא ס"ד אמ"ה אסור בהנאה ובעיקר קושי' הכ"מ י"ל עם מ"ש ה' המאירי ז"ל ביומא בר"פ יה"כ הביאו הש"י שם שאף ר"י לא אמר ח"ש אסור מה"ת אלא אם מכוין לצירוף אבל אם מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף מד"ס ע"ש א"כ מש"ה יליף רבי' מקרא לא יאכל ולשי' אזיל שכ' בה' ב' דלא יאכל לא יהיה בו היתר אכילה ר"ל ואפי' שאינו מתכוין לצירוף וניחא נמי מה שהק' הר"ש בפי' המשנה פ"ב דטבול יום משנה ג' וז"ל דמוכח התם דלר"י גופיה דאי לאו נזיר וחטאת דשני כתובים וכו' הוה ילפי' בק"ו ולענין מאי אי לענין מלקות אין מזהירין מ"ה ואי לענין איסור בלא צירוף היתר נמי הא ר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת ע"ש ועפי"ה ניחא דלעולם לענין איסור ואצט' צירוף התיר היכא שאין דעתו להשלים מן האיסור וגם ניחא מה שהקשו התוס' בשבועות הנז' בראש אמי"ר דהק' הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת וכו' דכוונת הש"ס לומר אהתירה קמשתבע היינו ח"ש היכא שאין דעתו להשלים כנ"ל):

הלכות אישות

פ"א ה' ב' האשה וכו' וביאה ובשטר מה"ת וכו' פ"ק דקדושין ד"ד ע"ב אמרי' ובעלה מלמד שנקנית בביאה עמ"ש התוס' ועיין להע"י שם והשע"ה מה' אלו הק' עליו דא"כ ג"ש למ"ל תיתי מק"ו מיבמה ומה יבמה שאינה נקנית בכסף וכו' אשה ש שנקנית בכסף א"ד שהעראה גומרת בה שאף זו זקוקה ועומדת ע"ש ולכאורה י"ל עם מה שהק' מהרש"א שם בהתוס' ד"ה מעי' וכו' דאמאי ל"ק מה ליבמה שכן יוצאה בחליצה ע"ש א"כ איכא למי' דהש"ס הו"מ למפרך הכי אלא כיון דאיכא פירכא שכן זקוקה ועומדת היא עדיפא ליה מציאה דחליצה משא"כ הכא דליכא פירכא זו א"כ פרכינן פירכא דחליצה אבל א"א לו' כן דכבר כ' בחי' שם ליישב קושי' מהרש"א דל"ש פירכא דחליצה ע"ש א"כ מקשה שפיר השע"ה ולענין אם באה עליה שלא כדרכה כ' הר"מ דמקודשת וכ' ה"ה זה מפורש בפ"ק דקדושין וכ"כ מר"ן הבז זל דהכי משמע מפ"ק דקדושין ונר' דכונתם למאי דאמרי' בדכ"ב ע"ב גבי הגביהו רבו קנאו שהק' אלא מעתה שפחה וכו' עד מאן לימא לן דלאו הנאה א"ל לתרווייהו ועוד משכבי אשה וכו' ועיין להשע"ה מ"ש דכונתם ממקום אחר והק' דאיך מקודשת בביאה שלא כדרכה כיון דל"ל הנאה ע"ש וכנר' שנעלם ממנו הש"ס הנז' דקאמר דא"ל הנאה לתרווייהו ועיין בירוש' ריש מסכת קדושין דקאמר וז"ל לא סוף דבר כדרכה אלא אפי' שלא כדרכה ר"א בשם ר"י וכו' ע"ש:

פ"ג הלכה י"ד היתה הבת ס' בוגרת כ' ה"ה זה פשוט ונלמד מסוגיא דפע"י ושם אמרו קדשה אביה בדרך וכו' ופרכי' עלה אימת אילימא בתוך ו' בה נימא רב הרי בוגרת ופירש"י בהא וכו' דילמא השתא וכו' הנה מבואר דבתוך ו' חיישי' לקדושי ב' מדכ' ודילמא וכ"כ הטור בסל"ז ע"ש והשע"ה כ' טעמם דאע"ג דאזי' בתר חזקה היכא דאיתרע לא אזי' בתרה א"כ הכא אתרע דהרי בוגרת לפנינו וכ' שכן דעת התוס' פ' אלמנה לכ"ג דס"ח שהק' גבי ס' ן' ט' פוסל דאמאי לא נעמיד אותו אחזקה רא' שהיה קטן ותי' כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי ן' ט' דחזקה קמייתא אתרע לה ע"ש ומהרימ"ט ז"ל ח"א סמ"א הרבה להקשות על דברי התוס' דיבמות ע"ש ולעד"ן י"ל דלא כ' התוס' דהיכא דאיתרע חזקה לא אזי' בתרה היינו משום דס"ל דמתני' דקתני ס' ן' ט' איירי דאיכא תרי כתי עדים דא' אומרת דהוה ן' ט' ויום א' ואחת אומרת לא ובזה הוא דאמרי התוס' היכא דאיתרע לא אזי' בתרה וכ"כ התוס' בכתובות דכ"ו ע"ב ד"ה אנן אחתינן וכו' וז"ל א"נ ש"ה דאיכא ריעותא הרי נטמאת לפניך וכו' ואע"ג גבי מקוה אמרי' השתא הוא דחסר וכו' הכא דאיכא שתי כתי עדים לא אמרי' השתא הוא דאיטמי ע"ש ועפי"ה ניחא מה שהק' ה' מוצל מאש סכ"ה מדברי הר"ן שכ' גבי מתניתין בפ' מי שאחזו דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למיתה הר"ז מגורשת וא"מ ופי' הר"ן הא דלא מוקמינן בחזקת חי ונימא לאחר י"ב חדש מת כיון דהשתא מת וכו' והק' מדברי הר"ן הללו למ"ש מהרימ"ט ח"ג סע"ב ומהרשד"ם בחי"ד סס"א דס"ל דאפי' היכא דאתרע חזקה אזי' בתרא דמה יענו להר"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה ע"ד התוס' בכתובות ד"ט ד"ה לא נצרכא כא וכו' שנר' מדבריהם דאפי' היכא דאיתרע חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפ"ה אזי' בתר חזקה ע"ש שהניחו בצ"ע והנה מה שהק' על התוס' דכתובות ק"ל עליו דדבריהם גמ' ערוכה שם די"ב דקא' א"נ ע"כ ל"ק אלא משום דאוקמה אחזקה ואפי' לר"י דלא אזיל משום דאיכא חזקת ממון אבל ודאי אזיל בתר חזקת הגוף אע"ג דא דאיתרע כדאמרי' שם דע"ה ע"ב ע"ש וא"כ אין תלונתו על התוס' ולפמ"ש ניחא דס"ל דמתני' דקתני אם אינו ידוע וכו' איירי כגון שבאו ב' כתי עדים שכת א' אומרת שמת קודם הגט וכת א' אומרת שגט קודם למיתה ובהכי הוא דאמרי' דגט ואינו גט ואע"ג דאמרי' ביבמו' דל"א אוקמיה תרי לבהדי תרי ואוקמיה איתתא אחזקה היינו מדאורייתא אבל מד מדרבנן לחומרא לא מוק מוקמינן לה אחזקתה וכיון שכן שפיר אמרי' גט וא"ג ושו"ר להריטב"א שם במתני' ד"ה לימא וכו' שכ"כ ושמחתי וכה"ג משני הש"ס בעירובין דל"ה ע"ב ע"ש:

והנה ה' הנז' תמה עוד על מהרשד"ם וכ' לחלק דל"מ חזקת חי כשמת ע"י אדם והביא ראיה ממרדכי שכ' על האדם שנהרג והניח אשה ובן וביום שנהרג מת הולד ומספ"ל אי זה מהם מת תחלה וכו' ופ' לחומרא ואמאי לא מוקמינן גברא אחזקתיה שהיה מי עד שלאחר שמת הבן אם לא מטעם דכיון שנהרג ל"ש זה ע"ש ודבריו אינם מובנים דילמא אוקמיה בן בחזקת שהיה חי עד שמת אביו אבל יש להביא ראיה מדברי התוס' במציעא דט"ל ע"ב ד"ה דילמא וכו' וז"ל א"נ הכא שנשבו חיישי' טפי דילמא מתו לפי שעשו לה יסורים ע"ש הרי בהדיא דחולי שבא ע"י אדם לא אמרי' אוקמיה בחזקת שהיה חי:

ומ"מ לדאתן עלה נר' שדעת רש"י והטור ס"ל היכא דאיתרע לא אזי' בתרה והשע"ה הקשה דבי"ד ספ"א משמע דאפי' איתרע אזי' בתר חזקה וכן תמה על הר"ן דפ"ק דחולין ס"ל אפי' איתרע ובשמעתין כ' כלשון רש"י ממש ע"ש ולעד"ן לו' דהטעם שכ' דבתוך ו' חיישי' לקדושי שניהם משום דאע"ג דאוקמה בחזקת נערות היינו דוקא מדאורייתא אבל משום חומרא דערוה אמרו רבנן דחיישי' לקדושי ב' וכה"ג אמרי' בקדושין ד"ה ע"ב גבי נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישי' מדרבנן וכ' הר"ן שם אע"ג דהעמד האשה על חזקתה ומותרת להנשא משום חומרא דא"א החמירו בו ע"ש א"כ ה"נ אמרינן הכי אבל בההוא יומא דמשלם ששה חדשים ס"ל דלא חיישי' כלל אפי' מדרבנן משום דאין רגילות לבא אלא מצפרא כמ"ש התוס' בנדה ד"ב ד"ה חזאי וכו' וניחא ג"כ מה שהק' הלח"מ על רבי' שכ' דס' בוגרת וקדשה עצמה מס' מקודשת וצריכה גט והק' לאוקמה בח בחזקת נערה וא"מ וגם חזקת פנויה מסייעת לזה ע"ש ואף שמדברי רש"י שם שפי' שאם בא אחר וקדשה צריכה גט מב' וכו' משמע דס"ל דוקא הכי דחיישי' לקדושי ב' דליכא חזקת פנויה אבל היכא דאיכא למי' אוקמה אחזקתה לא חייש' מדרבנן וא"כ ע"כ לו' דבתוך ו' דחיישי' לקדושי ב' ולא מוקמי' בחזקת נערות משום דאיתרע אחזקה כמ"ש השע"ה מ"מ מ"ש בדעת הטור והר"ן אינו מוכרח דאפשר טעמם כמ"ש ומה שהק' השע"ה מההיא דאמרי' בריש נדה דה"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופה וכ' לתרץ דשאני מעת לעת אינו אלא מדרבנן ע"ש אכתי תק"ל מהא דאמרי' בנדה דס"ח ע"א נדה שבדקה עצמה יום ז' וכו' ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה ע"ש הרי בהדיא דאפילו במידי דאורייתא מוקמי' אחזקתה אע"ג דהשתא איתרע וע"כ צריכין אנו לו' כמ"ש המח"א ז"ל דנהי דאשה איתרע טהרות מי איתרעו:

פ"א ה' א' המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה ואפילו היה אב"ה מדבריהם וכו' התוס' במרובה דע"ב ד"ה אי נסתפקו בתקרובת ע"א אי אסורה בהנאה מדאורייתא או לא אבל איסור אכילה הוי ודאי מדאורייתא מדפטרי רבנן בשוחט לע"א משום שחי' שאינה ראויה ע"ש והשע"ה בפ"ה מה' אלו מייתי לה מדתנן פכ"ה השוחט לע"א וכו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע"א מותר הא מדאורייתא אשר יאכל ע"ש ואפש"ל דמאי דפטרי רבנן אשרא וכה"ג משני הש"ס בקמא דע"א ע"ב ומש"ה לא מייתו אלא מדפטרי רבנן בשוחט לע"א מד' וה' משום שחי' שאינה ראויה (א"ה עיין לה' הנז' מ"ש דס' התוס' אינו אלא לחזקיה ועפי"ז כ' ניחא מאי דק' מפ' ר"י דקאמר תקרובת ע"א מדאורייתא משום דילמא ס"ל כר"א ע"ש וליתא דאמרי' בירוש' דפסחים ר"פ כ"ש דר' יוחנן ס"ל כחזקיה וז"ל ר"א בשם ר"י כ"מ שנא' ל"ת אין את תופס א"ה באיסור אכילה לא יאכל את תופס א"ה באיסור אבילה ע"ש) וראיתי לרבי' בס' המצות מצוה קצ"ה כ שיי"ן אסור מדאורייתא וראיה ע"ז שהרי אמרי' בע"א ר"י ור"ל אמרי תרוויהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי משהו והרמב"ן הק' על רבי' דמאי ראייה שהרי אפי' סתם יינם במףהו ומאמרם חוץ מטבל ויי"ן יכלול אפי' סתם יינם ממשהו ע"ש ול"ק דכונתו דבשלמא א"א דיין נסך גמור הוי מדאורייתא א"כ ניחא דאסרו אפי' סתם יינם במשהו דחכמים עשו אותו כיין נסך גמור דאסור במשהו אבל א"א דיין נסך גמור נמי הוי מדרבנן אמאי החכמים החמירו בו לאוסרו במשהו ויש להביא ראיה מההיא דא דאמרינן בע"א דל"ה ע"ב דהטעם דאסרו גבינת עכו"ם ר"ח אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ והתוס' בחולין דף קי"ו ד"ה המעמיד וכו' כ' דאינו ודאי מעמיד אלא ס' ע"ש וא"א דיין נסך גמור איסורו מדרבנן א"כ הוי ס' דרבנן ולקולא אבל אי הוי מדאורייתא אע"ג דאינו מעמיד אלא בסתם יינם דיין נסך גמור לא מזבין ליה כמ"ש הר"ן שם ברכ"ט בשם הרמב"ן גבי מתני' א"ד של כותים וכו' ע"ש החכמים החמירו בו ועשו אותו כיין נסך גמור וכ"כ הת"ח שם ע"ש ועיין להשע"ה מה שהק' על רבי' ותי' דמאי דפליגי ת"ק וריב"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון ע"ש אין נר' כן שהרי כ' פ"ד מה' רוצח ה' יו"ד וז"ל אפיקורוס וכו' או העושה עבירות להכעיס אפי' אכל נבילות או לבש כלאים להכעיס וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא דמפ' רבי' דמאי דקאמר וריב"י אף הלובש כלאים קאי על הסיפא האוכל נבילות וכו' דהוי להכעיס וכ"כ בתוספי הרא"ש משם הרמ"ה ז"ל ע"ש וצ"ל דרבי' לא היה גריס בברייתא יין נסך מדלא הביא ד"ז:

הלכות איסורי ביאה

פי"ז ה' ח"י כלל גדול וכו' אין אחע"א וכו' או שהיתה איסור וכו' הנה דעת ר"ש אפי' בא"כ אין אחע"א וזה מבואר בברייתא הובאה בהרבה מקומות ופע"י תניא רש"א האוכל נבלה ביוה"כ פטור עיין לפירש"י שם ומה שתמה עליו הריטב"א ז"ל וכ' וז"ל לפיכך י"ל האוכל נבלה ביוה"כ פטור מן האחרון ואם נתנבלה ביוה"כ פטור מנבלה וכו' ורבנן מודו לו בנתנבלה מעיוה"כ ע"ש והשע"ה הק' עליו דבנתנבלה ביוה"כ הו"ל א"מ דקודם שנתנבלה לא נאסר ביה"כ אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה וא"כ מאי ק"ל הכי אוקימנא מעי' כר"ש דההיא איסור כולל והכא א"מ הא לפי' איסור נבלה נמי הוי א"מ עח"ק ע"ש ול"ק שהרי סיים בדבריו וז"ל ודאמרי' בנחנ' ביוה"כ דחל עלה איסור יה"כ ולא מידחי משום אמ"ה אפי' לר"ש משכחת לה בנולדה בהמה זו ביוה"כ דחל עלה יה"כ ואמ"ה א"ש אפי' קודם שנתנבלה היתה. אסורה לגבוה משום מחוסרת זמן דבעי' ח' ימים ועוד הק' דאיך אפש"ל דבנתנבלה ביה"כ לא חייל איסור נבלה ואפי' רבנן מודו הלא ביוה"כ א"ח אלא בככותבת ובנבלה בכזית וא"כ מכי אכיל כזית נתחייב בנבלה ע"ש לא ידעתי מאי ק"ל שהרי הריטב"א כ' בעצמו לדחות י"מ דס"ל דלעולם איסור נבלה קדים משום שיעורה כזית וז"ל אנן לא לחיוביה אוכל אתינן אלא באיסורים היאך חלין וחתיכה שיש בה כותבת הרי קדם וחייל איסור יוה"כ (א"ה עמ"ש עוד דבנתנבלה ביה"כ הו"ל א"מ נתוסף ביה לשאר יומי וכ' לתרץ דס"ל להריטב"א כמ"ש הרדב"ז בדעת רבי' דלא אמרי' מגו אלא דבזמן המגו עדיין איתא לאיסורא קמא אבל היכא דבזמן המגו ליתיה לאיסורא קמא לא אמרי' ע"ש ולפ"ד ניחא מה שהק' הלח"מ פ"ג מה' נדרים ה"ו על מאי דפ' רבי' דאם נשבע שלא יניח תפילין או שלא יאכל מצה בלילי פסח או שלא ישב בסוכה אמאי לא חייל בתפלין מגו דחל אשבתות וי"ט ובמצה והסוכה מגו דחל שאר ימים ע"ש והשתא ניחא משום דבזמן המגו ליתיה לאיסורא ועפ"ד הרדב"ז יישב השע"ה מה שהק' הכ"ח דל"ג לדעת הפו' דס"ל דשבועה חייל בכולל אפי' בביטול המצוה א"כ אמאי אצט' קרא בפ"ק דנזיר לרבנן לאיסור יין מצוה כיין רשות ת"ל משום כולל דהא רבנן דר"ש ס"ל כולל די"ל דאצט' קרא דאפי' בנשבע שבועה שאשתה היום וחזר ואמר הר"נ דהו"א דלא מיקרי כולל כיון דבזמן המגו ליתיה לאיסורא קמא ע"ש והשתא ניחא נמי מה שהק' ה' שמחת יו"ט ז"ל דקנ"ה ע"ג לפר"ת שם אמאי לא מוקי ביין דתרומה או דמעשר שני דמצוה לשתותו ע"ש משום דאי מוקי לה הכי א"כ לא אצט' קרא לרבנן דבלא"ה ס"ל דחייל בכולל ומש"ה מוקי לה בנשבע שאשתה היום וחזר ואמר הר"נ דהו"א לא מקרי כולל) ועיין מה שהק' לדעת הראב"ד דלא ס"ל כדעת רבי' א"כ תק"ל קושית הכ"ת ע"ש ולענד"ן דאמרי' בקדושין דע"ז דרבנן דר"ש איסור קל על חמור לא חייל ונזירות על השבועה הוי קל על חמור כדקאמר הש"ס בנדרים דח"י ומה שבועה חמורה וכו' נזירות קלה לכ"ש ע"ש וא"כ אי לאו קרא הו"א דלא חייל לכך אצט' קרא בנזירות אפי' קל על חמור חייל דומיא מאי דאמרי' דיבא איסור נבלה וחייל האיסור חלב דהוא בכרת אך ק"ל מההיא דאמרי' בחולין דק"א ע"ב וריה"ג ל"ל א"כ והתניא שבת ויה"כ וכו' וכ' התוס' וז"ל דמאי פריך ש"ה דגלי קרא וי"ל דפריך לגמור מיניה וכו' ע"ש וא"כ ק' אמאי קאמר בקדושין דרבנן דר"ש דקל על חמור ל"ל נילף מקרא לאיסור יין מצוה וכו' דאפי' קל על חמור וכן ק' אמאי קאמר דר"ש ל"ל כולל ומוסיף נילף מהכא דבכולל חייל דלחומרא מקשי' ואפש"ל דס"ל דאי ילפי' א"כ אמאי אצט' קרא בנבלה דיבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב נילף מהכא דהא הכא אפי' קל על חמור חייל כ"ש איסור נבלה על החלב דהוי שוין כמ"ש התוס' פ' ד"א דל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"י וכו' וכמ"ש השע"ה ע"ש ועפי"ה ניחא מה שהק' התוס' בחולין דקי"ג ע"ב ד"ה שאני הכא וכו' דהק' למ"ל גדי נילף מדאמרי' יבא איסור נבלה וכו' וגם מה שהק' פג"ה דק"א ד"ה ת"ל אמאי לא ילפי' מבב"ח ע"ש משום דאי ילפי' א"כ אמאי אצט' קרא בנבלה גופה נילף מקרא לאיסור יין דהא כל"ע דרשי ליה ויש לדחות דהתוס' דחולין מק' לפי מאי דאמר התם בנזיר ואיבע"א ר"ש ל"ל וכו' ורבנן קרא מיין ושכר למד על איסורי נזיר שמצטרפין ע"ש אלא שלפ"ז ק' דא"כ מאי פריך נילף משבח דאי ילפי' אמאי אצט' קרא דיבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב נילף משבת ואפש"ל דלא ס"ל דקרא אצט' לו' דיבא איסור נבלה כדרבא אלא כמו דדריש בזבחים ד"ע ע"ב למעוטי חלב חיה שטמא ע"ש:

הלכות מאכלות אסורות

פ"ב הלכה א' מכלל שנאמר כל בהמה וכו' וכ"ש שאר בהמה טמאה הק' הלח"מ דאמאי לא חשיב אך עשה שכתוב למטה גבי חהם זאת החיה וי"ל עפמ"ש ה"ה ז"ל דהא אין מזהירין מ"ה ותי' דכבר נאסר בלאו הבא מכלל עשה מייתינן הלאו שלו מק"ו וא"כ נוכל לו' דהר"מ לא בא אלא לאתויי הלאו לחודיה לו' שעובר בלאו ולפי שלאו שלו מק"ו הוצרך לאתויי הלאו הבא מכלל עשה לו כיון דאית ביה לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו מק"ו ולקושי' ה"ה הביא המש"ל להר"מ במנין המצות שכ' דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ובהכי ניחא מה שהק' המפ' בפ"ק דביצה ד"ז ע"ב דקאמר מ"ט דב"ש ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו' ומאי קושי' הא אין מזהירין מ"ה ובהכי ניחא דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ודומיא נמי למ"ש התוס' בפסחים דמ"א בד"ה א"כ שכ' וז"ל דהאי ק"ו אינו אלא גילוי מילתא דבשול דקרא איירי אפי' בשאר משקין ע"ש א"כ ה"נ דמאחר דחמץ דקרא איירי בשאור נמי דהוא נמי מקרי חמץ א"כ הק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא וראיתי בש"מ שם שכ' וז"ל כיון דלא הוי ק"ו אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גילוי מילתא והן דברים תמוהים ועיין לה' לימודי ה' לימוד י"ב ויש לכונם אמ"ש הגו"ה כ"ח שכ' דכוונת הגמרא דליכתוב חמץ ושאור בחד לאו ולא ליכתוב בב' לאוין לאוין ומדחלקן לו' דזה שיעורו בכזית וזה שיעורו בכותבת ע"ש הרי דפי' דק"ו הוא על השיעור וא"כ נימא דהן הן דברי הש"מ ז"ל:

הלכות שחיטה

פ"ב ה' ב' אבל השוחט ח"ב וכו' אבל הנוחר וכו' מותר בהנאה וכו' הל"ל בה' נדרים סקי"ג ע"ג רש"י בכריתות דס"ל דלא אסרה הורה ח"ב אלא שחי' ולא מליקה מסוגיא דנזיר דכ"ט דמשמע דאפי' במליקה אית בה ח"ב וכן מהש"ס דגיטין דכ"א גבי השולח חטאתו יע"ש וי"ל דאיתא בירוש' דמס' נזיר ספ"ד וז"ל מליקת העוף מהו שתאכל עד דאת מקשי ליה למליקת העוף קשיתה לשחי' העוף ממן ס' א' וכא ב' ספיקות א"ר מני ואפי' ס' אחד כדהא דהני הנותר והמעקר אין בו משום שח"ב ע"כ הרי דבמליקה מחלוקה שנוי דאיכא דס"ל אית בה משום ח"ב ואיכא דס"ל לית בה איסור ח"ב ואפי' באכילה מותר ודלא כמ"ש ה' לתרץ דוקא בהנאה אבל באכילה אסור ע"ש ועיין להשע"ה מה' אלו שכ' לתרץ דזה תלוי בדרשות ע"ש וכדבריו נר' מדברי הירוש' שהרי פליגי בנוחר ומעקר וע"כ דבהני פליגי:

הלכות שבועות

פ"ב ה' י"ז מי שנשבע והוא כדי שאומר תלמיד לרבי וכו' הרי דפ' דלא כר"י כמ"ש המש"ל וא"כ ק' מההיא דפ' פ"ב מה' תמורה ה"ד וז"ל האומר וכו' אם נתכוין מתחי' ואם לא וכו' ואע"פ שהזר בתוך כ"ד אין תופסין וכו' ובגמ' דב"ק משמע טעמא דר"י משום דאיירי דכ"ר דנפיש כדי שאילת התלמיד להרב דלא אמרי' תוך כ"ד כדבור דמי ולפמ"ש הר"ן בנדרים דפ"ז ע"א דה"ט דהכ"ד כדיבור דמי משום דעתו של אדם לחזור בתוך כ"ד ע"ש א"ש דכאן פ' כר"י ולאו מטעמיה דסבר כיון דבתוך כ"ד דנפיש לא אמרי' תכ"ד כדבור דמי אלא מטעם כיון דמתחלה גמר בדעתו ל"מ חזרתו אפי' תכ"ד ולא אמרי' תכ"ד כדבור דמי אלא דוקא היכא דעתו לחזור בתכ"ד כמ"ש הר"ן ז"ל:

הלכות נדרים

פי"ב ה' י' אמרה יקדשו ידי וכו' או שנדרה שלא יהנה וכו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה וכו' הק' הנ"מ הביאו השע"ה מה' אלו דהא דאמרי' אלמוה שעבודיה דבעל היינו דוקא בקינמות אבל בהקדש שנאסר לכל העולם מפקיע מידי שעבוד כמ"ש התוס' פ' אעפ"י ד"ה קונמות והוכיחו כן מההיא דאצטלא וא"כ איך כ' הר"מ שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר וכו' וי"ל דאיתא בש"מ שם דכ"ג ע"א שכ' בדעת רש"י דלא מצי לאסור נכסיו שהם משועבדין לבע"ח דהו"ל כאילו הם של בע"ח ממש אבל מה שמשתעבדת לבעל ליכא מידי בעינא דליחול עליה שעבודיה ואע"ג דמשועבדת למע"י לית בה קניין הגוף ממש וכו' ולפי שי' זו לא אלמוה רבנן אלא שבעבודא דבעל וש ושעבודא דאשה לגבי מזונות משום תקנו מזונות תחת מע"י וכו' אבל לשי' התוספות דלעולם אלמוה שעבודה דאשה הוק' להם מההיא דאצטלא ע"ש וא"כ אפש"ל דרבי' ס"ל כרש"י ומש"ה פ' דאפי' קדשה ידיה דנאסר לכ"ה ל"מ להפקיע מידי שעבוד דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר וגבי אצטלא דנאסרת משום דלא אלמוה שעבודה כהאיש אלא דוקא במזונות מיהו ראיתי להמח"א בה' ג"ח ס"ג שכתב בדעת רש"י להיפך מדכ' דבעל עשהו כלוקח ולא כמלוה כלומר דלא אמרינן מפקיעין מידי שעבוד אלא במלוה דל"ל אלא שעבודא אבל בעל קנין הגוף א"ל שהרי עשהו כלוקח ומינה לבע"ח כיון שאין לו אלא שעבודא לחוד לא אלמוה וכ' שכן דעת הר"מ ע"ש וא"כ לפ"ז ס"ל לרבי' דאצטלא דנאסרת משום דלא אלמוה שעבודיה דאשה ומש"ה פ' דאפי' הקדישה ידיה דנאסרת לכל"ע לא חייל והש"ס לקמן דמקשה כיון משועבד נימא קונמות מפקיעין מידי שעבוד עיין לה' הנז' מה שתי' ועוד דקא מקשה אליבא דמ"ד דקונמות לא הוי קדושת הגוף וא"מ מידי שעבוד כמ"ש הר"ן ז"ל שם:

ועל מה שהק' הר"ן על רבי' עמ"ש הכ"מ דבק"ה אדם מקדיש דבשלב"ל והשע"ה מה' אלו די"ד ע"א הק' לדעת הטור דס"ל דא"א מה שתלד שפחתי מכור לך לא קנה א"כ תק"ל מתני' דפ' כ"מ דקתני מה שבמעיה של זו עולה הא אין אדם מקדיש דשלב"ל וליכא למי' דקדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר"פ דאמר אין קדושה חלה על עוברים כשהקדישו קדושת דמים ע"ש ול"ק דילמא בר פדא ס"ל דמקדיש דשלב"ל וכן מצינו דפליגי אמוראי בב"מ דס"ו ר"נ ור"ה ע"ש וא"כ מוקי מתני' כמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל אבל לדידן דקי"ל כר"י דאמר קדושה חל על העוברים א"כ מתני' איירי בקדושת מזבח ומש"ה חל אף על דשלב"ל ועוד לפי המסקנא דקאמר אביי התם תם במעי תמימה דכל"ע קדיש כי פליגי וכו' ע"ש ניחא מתני' אפי' לבר פדא דמתניתין איירי בתם במעי תמימה דקדיש ק"ה ומש"ה חייל אע"ג דהוי דשלב"ל:

ודע דהטור בי"ד סרל"ד כ' דאם אסרה תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו עיין למרן שם והט"ז דהק' א"כ מאי פריך בנדרים דפ"א ה"ר אי אמרא קונם תשמישי עליה משעבדא ליה ומאי קושי' דילמא איירי באוסרת תשמישה על כל ישראל ע"ש והשע"ה כ' לתרץ דס"ל להטור כמ"ש הר"ן ז"ל דטעמא דת"ק דא"צ להפר משום דס"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וא"כ אפילו אסרה תשמישה אכל"ע וברייתא כת"ק מדקתני סיפא שלא אציע לך ושלא לרחוץ וכו' א"צ להפר ואלו לריב"ן צריך להפר שמא יגרשנה ותהיה אסירה לחזור לו ע"ש ודבריו תמוהים שהרי הטור פ' כריב"ן ופ' להאי ברייתא שלא אציע לך וכו' א"צ להפר מפני שמשועבדת לו ולפ"ר הו"ל לפסוק צריך להפר שמא יגרשנה אלא ע"כ לו דברייתא אתי ככל"ע דאפי' לריב"ן לא אמר כן אלא במע"י שהקונם חל על העדית מצד בהגוף קדוש מעכשיו שהקונמות שאין להם פדיון כק"ה הן והרי היא במקדשת מע"י שיעדתה לצאת ממנה אבל באלו אין הנדר חל בהן על העתיד וא"צ הפרה כלל כמ"ש המאירי ז"ל ע"ש:

פ"ג הלכה ו' כיצד חלות הנדרים ע"ד מצוה וכו' ואם אכל או ישב לוקה וכו' עיין להשע"ה מה' אלו מה שיישב קו' החנוך עפ"מש התוס' בעירובין דהיכא דהעשה בא ע"י פשיעה לא דחי ל"ת והק' ע"ד מסוגיא דפסחים דצ"ו דקא מקשה יבא עשה וידחה ל"ת והתם ע"י פשיעה שנגע בבשר קדש פסול בבשר קדש כשר ותי' דש"ה דבל תוסיף מעי' חל קודם תערובתן וכו' עש"ב ועדיין ק' מהש"ס דכתובות ד"מ דפריך ולייתי עשה ולו תהיה לאשה דהתם הלאו חל עליה מקודם ואפ"ה מקשה לייתי עשה דבא ע"י פשיעה ולידחיה ל"ת אלא י"ל דע"כ לא כ' התוס' דע"י פשיעה לא דחי אלא דוקא הכא כיון דכל הניתנין שנתנן במתנה א' כפר כמו שכ' התוס' שם א"כ הוי כמו אפשר לקיים שניהם ולא אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ בכתובות ובזבחים דלא אפשר לקיים העשה כלל מש"ה פריך לדחיה אע"ג דבא ע"י פשיעה:

הלכות כלאים

פ"א הלכה ג' ואסור לאדם לקיים הכלאים עמ"ש מרן הכ"מ לתי' א' דרבנן פליגי דוקא במקיים שלא ע"י מעשה וכו' והשע"ה הק' דא"כ מאי קאמר ר"ל במכות מתני' מני רע"ק מי גילה לו רז זה לר"ל לו' דטעמא דר"י משום דחשיב כזורע נימא דטעמא משים דהו"ל מקיים ע"י מעשה ע"ש וכנר' שנעלם ממנו מ"ש הוא בגופיה בסמוך ונר' דאי טעמא משום מקיים ע"י מעשה א"כ מאי נקט מחפה אמאי לא קאמר שעשה גדר:

פ"ט הלכה ה' והכוי עם הכלאים והבהמה וכו' עיין להשע"ה מה שהק' לדעת הר"ן ז"ל דל"ש ס"ל כוי בריה ממש דא"כ לאו בר כסוי כיון שאינו מין חיה וג"כ הק' לדעת הר"מ והרי"ף דל"ש ס"ל הכי מדפסקו חייב בכסוי עש"ב ול"ק דנעלם ממנו מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' למס' יבמות בק"א בסיף הספר שכ' וז"ל דודאי בריה ממש ומה שאמרו לא הכריעו בו חכמים לו' מין בפ"ע הוא שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או בהמה אלא מצאו בו סימנים שניהם לפיכך עשהו מין ג' בפ"ע ומה שאמרו למה מכסין את דמו נ"ל דודאי למ"ד בריה הוא טעון כיסוי דאשכחן דרבי רחמנא לענין דם וכן לענין חלב וכן לענין מתנות וכו' אלא בריה ושמה נתנה עליו התורה חומרי בהמה וחומרי חיה וכו' עש"ב וא"כ ודאי הוא דנאמר דס"ל הני רבנן כהרמב"ן ז"ל:

הלכות מעשר

פי"א ה' י"ג המוליך חטין לטחון וכו' הרי הן דמאי שמא החליפם וכו' עיין להשגות הראב"ד שכ' דהו"ל ס"ס ואפש"ל דהוי קרוב לודאי שנתחלף לפי שהטוחן מביאן קופות הרבה ומתחלפות מאילן ולאו אדעתיה כמ"ש הפ"ח ביו"ד סקי"ח סל"ו ע"ש ושו"ר למהר"י קורקוס שכ"כ ע"ש ויש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בע"א דל"א ע"א גבי המפקיד יינו אצל הנכרי וכו' ופריך והתנן המפקיד פירותיו וכו' ואמאי לא פריך מריש' דקתני המוליך חטין לטחון נכרי הרי הם דמאי וכו' משמע כמ"ש הני רבנן דהתם שאני משום דנתחלפין מאילין ולא משום דחיישי' לחלופי אבל מסיפא פריך שפיר ועוד כ' ה' הנז' לתרץ דס"ל לרבי' כיון דתקנו חכמים להפריש חזר הס' כודאי יע"ש וא"כ ניחא השתא מה שהק' השע"ה בה' יו"ט דל"ד ע"ד לדעת הפ"ח דס"ל דחזר הס' כודאי גבי גבינות עכו"ם מדברי הראב"ד הכא דלא ס"ל הכי ע"ש כיון דמהר"י קורקוס כ' דרבי' ס"ל הכי א"כ לא תקשי מדברי הראב"ד (א"ה מ"מ ק' הו"ל ס' דרבנן ולקולא ועיין להשע"ה דף הנז' מה שהק' על הראב"ד קושי' זו ותי' דשמא החליפן בשלו הוי קרוב לודאי ע"ש וא"כ הכא דכ' רבי' שמא החליפן בשל אחרים הוי ס' שקול כיון דאין לו הנאה והוי ס' דרבנן ולקולא וי"ל דאיתא בתשו' מהרשד"ם י"ד סקל"א שכ' דמילתא דרבנן דיש לה עיקר מה"ת ספיקו להחמיר ועיין לה' קהלת יעקב באות הסמ"ך שהביא מחלוקת זה וא"כ ה"נ כיון דעיקר המעשר מה"ת ספיקו להחמיר אמנם ראיתי להמש"ל בה' בכורות פ"ד דמ"ד שכ' דלענין ס' דרבנן לקולא בזה אין חלוק עש"ב):

הלכות תרומות

פ"ב הלכה ו' הירקות אע"פי שהן מאכל אדם א"ח במעשרות אלא מדבריהם וכו' וכן יראה ליה שה"ה בתרומה וכו' הק' הח"ן ז"ל בחי' לזבחים דע"ו ע"א הא גמ' ערוכה קמן דקאמר מדבריהם ולמה כ' בלשון יראה ליה ולעד"ן לתרץ עם מ"ש התוס' בחולין ד"ז בד"ה והתיר רבי וכו' שכ' על הירוש' וז"ל ר"ש בשם ר"ע מעשרות ירק מדבריהם ופי' הם דכונת הירוש' שאין להם אסמכתא מפ' כמו שאר פירות דסמכו רבנן ע"ש וא"כ זו כונת רבי' דדבריו לקוחים מן הירוש' דמתחלה כ' מעשר ירק אינו מה"ת אלא מדבריהם ר"ל דאין לו אסמכתא מקרא כמו דאיתא בירוש' ואח"כ כ' ויראה ליה ה"ה תרומה ר"ל אע"ג דהירוש' לא קאמר אלא מעשר ה"ה נמי תרומת ירק דאין לו אסמכתא לאפוקי שאר פירות אע"ג דמדבריהם יש להם סמך מה"ת דרבנן סמכום אקרא ומה"ט דלא כלל רבי' תרומת פירות ומעשר פירות עם הירקות ולו' דהם מדרבנן משום דפירות יש לו סמך מקרא כנ"ל:

הלכות מעילה

פ"ה הלכה ה' אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל עיין לרש"י בפ' הא"מ דנ"ה ע"א אהא דפרכי' התם והרי חומת העיר ופירש"י ואמאי מועלין בהם וכו' מהלינות מן החומה והק' הריטב"א דא"כ מאי מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהן מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש וכו' והשע"ה בה' אלו תמה עליו שהרי במעילה מסקינן דאם הקדישו ולבסוף בנאו לכל"ע מעל א"כ ה"נ גבי חומת העיר וכו' מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיירי הלשכה הרי חלה וכו' והרי הקדישו ואח"כ בנאהו דלכל"ע מעל ואע"ג דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין נר' זה דוקא בבנין המקדש וכו' ע"ש ולע"ד להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן במציעא דנ"ד ע"א דהקדש אינו מתחלל על הקרקע וכ' התוס' שם הא דאמר בונין בחול וכו' דאפי' למ"ד דחשיב מחובר מ"מ כיון דאם לא היה הקדש סופו ליעקר מקרי תלוש ע"ש וא"כ לפ"ז עכ"ל דשמואל דקאמר מר בונין בחול וכו' דוקא בבנין המקדש דהוא צריך משל הקדש לבנותו בהכי אמרי' דאם לא קדוש סופו ליעקר אבל חומת העיר ומגדלותיה דא"צ לבנותו משל הקדש היאך בונין בחול ואח"כ מקדושין הא אין הקדש מתחלל על קרקע אלא עכ"ל שלוקח עצים ואבנים במעות הקדש זה נר' דעת רש"י והריטב"א דקא מקשה אפשר דס"ל כמ"ש בש"מ שם בשם תלמידי הרי"ף ז"ל וז"ל וי"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין מעילה ע"ש וא"כ לפ"ז מצינו למי' דשמואל דקאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין איירי נמי בחומת העיר ומגדלותיה ומש"ה הוק' להו על פירש"י אלא שתי' זה ק"ל א"כ מאי מייתי ראיה הש"ס במעילה דכ"א ע"א לרב דס"ל המשתחוה לבית אסרו ממתני' דילמא לענין מעילה שאני הוי תלוש אבל לענין ע"א ס"ל תלוש ולבסוף חברו הוי מחובר ויש ליישב ועפי"ד התוס' דמציעא ניחא מה שהק' השע"ה לדעת רבי' מההיא דאמרי' בפסחים דאמר אביי מנא אמינא לה אמרו על ריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל וכו' ומאי ראיה שאני התם דאין איסורו אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו דבנין היכל הוא כדקאמר שמואל בונין בחול וכו' עש"ב והשתא ניחא כיון דבנינו צריך משל הקדש ואם לא היה הקדש סופו ליעקר חשוב תלוש כמ"ש התוס' דמטעם זה מתחלל על הקרקע ועי"ל דאביי מייתי ראיה לפי מאי דבעי למי' התם במעילה לימא מסייע ליה לרב דהמשתחוה לבית אסור דהוי מעילה וע"א שוה ולא משום חומרא דע"א ועיין להח"ן בערכין דכ"א שכתב לתרץ דסוגיא דהתם הכי ע"ש ועי"ל דהא בחולין דט"ז ע"א פליגי תנאי בתלוש ולבסוף חברו אי הוי תלוש או לא לענין הכשר זרעים ולמ"ד דס"ל ה"ה לענין מעילה כמו שנר' בהדיא מדברי התוס' דמציעא וא"כ מייתי ראיה שפיר אביי משום דס"ל כמ"ד תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש וניחא השתא מה שהק' הלח"מ פ"ו מה' ערכין עמ"ש הכ"מ דאפי' רב לא אמר אלא משום חומרא דע"א א"כ הך סוגיא דערכין כמאן אתיא ע"ש ומה שתי' השע"ה דשאני בנין קה"ק הוי צורך גדול ע"ש אדרבא להפך דבק"ק משלשין בתיבות אבל ההיא דריב"ז ליכא תיקון וא"כ הוי צורך גדול וכ"כ המש"ל בה' יסודי התורה פ"ה ד"י ד"ה ודע דההיא דריב"ז צ"ג ע"ש ומה שהק' השע"ה עמ"ש הריטב"א וז"ל כשם שאין אדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחלה אעפ"י שאחר בניינו אין בה מעילה וכו' והוא מותיב לה כש כשהקדישו ולבסוף בנאו לכל"ע יש מעילה במחובר ע"ש ולעד"ן דס"ל כמ"ש התוספות שם ד"ה הדר בבית וכו' שכ' דאפי' הקדישו ולבסוף בנאו אינו נאסר אלא א"כ הנאה הנראית לעינים ע"ש וא"כ כונת הריטב"א דה"ק דאין אדם לוקח קורה וכו' ר"ל דהיינו היכא דליכא הנאה הנראית דאינה ניכרת מבחוץ דאם ניכרת מבחוץ הוי הנאה הנראית לעינים כמ"ש התוס' שם דהוי תלוש ואסור ודומיא למעות שכ' דהוי הנאה שאינה נראית לעינים כנ"ל:

הלכות חגיגה

פ"א ויביא עמו קרבן עולה מן העוף או מן הבהמה וכו' עמ"ש מרן ז"ל דמשמע מע ליה דעופות בכלל זבחים ועיין מה שהק' השע"ה עליו מסוגיא דזבחים ומירוש' דעוף לא איקרי זבח ע"ש ואפש"ל דלא כ"כ אלא דוקא לפי מאי דס"ל לרבי' דיש שחי' לעוף מה"ת וכמבואר בה' שחיטה פ"א וכיון דבעי שחי' הוי בכלל זבחים דמיקרי שפיר זבח והנה איכא דוכתי דמשמע מנייהו דלא בכלל זבח אליבא דמ"ד דאין שחי' לעוף מה"ת ומש"ה לא מקרי זבח:

הלכות שגגות

פ"ג שתק ולא הפליג וכו' ואפי' אמרה לו אשה וכו' כ' התוס' בקדושין וז"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא וכו' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ומביא קרבן ע"י כדאמרי' מרי' התם ואם הביאו ב' וכו' וכ' מהרש"א ז"ל וליבא דר"מ קאמרי ב' נאמנים אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דב' אינם נאמנים והשע"ה תמה ע"ז דא"כ לאיזהו תכלית הוכרחו להביא כיון דמשנה מפורשת ע"ש וי"ל דכונתם במ"ש פי' דשתיקה כהודאה דמיא ר"ל וא"כ מאי ראיה אביי דעד א' נאמן וכדדחי לה הכי פ' האשה רבא וכן הק' הרשב"א ז"ל לכך כ' ודוקא א' אבל ב' נאמנים כדאמר התם אם הביאו ב' וכו' ר"ל דאביי מוקים לה כר"מ דשנים נאמנים וא"כ ה"ה בחד נמי משום דנאמן הוא וכמו שתי' הרשב"א ז"ל ע"ש:

הלכות טומאת מת

פ"ט הלכה י"ב כל אלו הספיקות וכו' הרי הן מדבריהם עיין שם וראיתי להרשב"א בקדושין דע"ג שהק' מדאמרי' בח"ל הלכה למ"מ ואקשי' והא תנן ס' ערלה דא"י אסורה בסורייא מותר ופרקינן דילמא כך נאמרה ה"ל ודאי אסור ספיקא מותרת אלמא בא"י ס' אסור ואף בסורייא אי לאו נאמרה הלכה היתה אוסרה ע"ש ולא ידעתי מי גילה לו לה' רז זה דהך מתני' מדאורייתא דילמא מדרבנן קתני דב"י אסור אבל בסורייא מותר ותלמודא מקשה דא"א דודאה אסור מה"ת היכי שרינן ספיקא וכמ"ש רש"י בד"ה סורייא וז"ל ואי בח"ל הלכה היכי מזלזלינן בס' הרי דהך מתני' מדרבנן היא ומשני כך נאמרה הלכה ס' מותרת ר"ל וכיון דפי' התירה ס' א"ב ל"ש לגזור ולאוסרו ומה שהק' עוד מהא דאמרי' בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו' ואתינן למפשט מפסח ומעגלה וכו' ואם כסברת רבי' למה רובא וחזקה הא כל ס' דאורייתא מותר ע"ש י"ל דשאלת הגמ' היא אמאי לא גזרו כל ס' אפי' היכא דאיכא רובא לאידך גיסא כמו שגזרו בכל ס' ופשיט ליה דלא מצו לגזור בכל ס' מפסח ומעגלה ושחי' וכו' דאי הוו גזרי בכל הני א"כ הוו עוקרין כל התורה וראיתי למהרימ"ט ז"ל בי"ד ס"א דף ה' שהק' לדעת רבי' מהאי דקאמר רבא בק בקדושין דף הנז' ומ"ט אמרו שתוקי פסול הא מן הטעם שראו להחמיר בכל ס' החמירו בכאן ובשלמא אי איסור הספיקות דאורייתא ניחא כיון שהשחוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ע"ש ולענ"ד נר' עפמ"ש הריטב"א והרשב"א דהק' במאי דקאמר בגמ' מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכו' אכתי רובא נינהו דאי אילו איהו לגבה ואם אזלא איהי לגבייהו הו"ל ס' נמצא הרוב להכשיר ותירצו וז"ל וי"ל דלרווחא דמילתא קאמר דאפי' ליכא אלא קבוע תורה אמרה ס' ממזר יבא ע"ש וא"כ מעתה אפש"ל דרבי' מפ' הסוגיא כן דרבא ק"ל למה חז"ל החמירו בס' ממזר ואפילו אינו קבוע דמדאורייתא אפי' קבוע מותר ואתו חז"ל וגזרו אפי באינו קבוע ובשלמא בקבוע חכמים עשו גדר וסייג להתורה כדמצינו בכל התורה כולה דחכמים עושין גדר אבל בשאינו קבוע דאיכא רובא הו"ל למשרי אלא משו' מעלה ביוחסין כנ"ל נכון ליישב דעת רבי' (א"ה י"מ על רבי' מההיא דאמרי' בע"א דכ"ד ע"א גבי ר"א דפוסל בכל הקרבנות משום חשש רביעה ומקשה הש"ס ואימר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ע"ש ומאי קושי' דילמא משום ס' דאורייתא לקולא לכך קא' משה גם אתה וגומר אלא משמע דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא וי"ל עם מ"ש הפ"ח בכללי ס"ס בסוף כלל א' וז"ל ואע"ג דכל ס' שרייה רחמנא ה"מ כי ל"מ להתברר אבל אי בידו לברורי אי הוי איסורא או לא כה"ג לא שרי רחמנא ומחייב מה"ת לבדוק ולא להכניס עצמו לספק איסור ע"ש וא"כ מקשה שפיר למ"ל למשה להכניס עצמו באיסור ס' למר גם אחא תתן וכו' דאפי' שרוצה להקריב לצורכו קרבן היה מקריב מצאן ישראל כיון דאפשר בהיתר ועוד דמתנה זו אינה אלא ל צורך ישראל כמ"ש בעל א"ח על פסוק זה ע"ש וא"כ היה אפשר להקריב משל ישראל כיון דאיכא ס' איסורא) ועוד הק' מהרימ"ט על מ"ש מרן הכ"מ בה' אלו וז"ל ועי"ל דאפי' הא אין ידוע אם הפילה דבר טמא לא חשיב ס"ס כיון דרוב המפילות דבר טמא הם מפילות ותמה עליו מדאמרי' בחולין דרובא דאורייתא ואפי' ברובא דליתיה קמן וא"כ הו"ל ס' וודאי ע"ש וי"ל עפמ"ש התוס' בפסחים ד"ט ע"א בד"ה ואת"ל ובנדה דט"ו ע"ב בד"ה ס' וז"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ס' הרגיל וקרוב לודאי וא"כ אע"ג דרוב המפילות דבר טמא הם מפילות מ"מ לא חשיב רוב כיון דהך דגררוהו נמי הוי קרוב לודאי ולא הוי אלא כמו ס' שקול וראיתי להפ"ח ז"ל שהביא ראיה לדברי רבי' מההיא דאמרי' ביומא פ' יה"כ דלר"ל ח"ש אסור מדרבנן ומינה שמעי' ה"ה לכוי דהא דתרוויהו כי הדדי מתנו בברייתא ואכולא משני דהוי מדרבנן אלמא דס"ל לר"ל דכל ס'. דאורייתא דומיא דכוי רחמנא שרייה ולא אסור אלא מדרבנן והכ"ת דט"ל מהספר תמה על ראייה זו דס"ס תקשי לר"ל מנ"ל דס' דחלבו שרי רחמנא ועכ"ל דיש ראיה אחרת להתיר כל הספיקות דהיא הראיה דאייתי הר"מ מס' ממזר דהתיר הכתוב ומשם יליף כל איסורים ע"ש ולק"מ דאע"ג דיליף משם מ"מ מצינו דר"ל ס"ל דס' דאורייתא שרי דילפי' משם ולא כשי' הסוברים דס"ל דאדרבא דוק מינה דבעלמא ס' דאורייתא אסור וכ"ה בהר"ן ז"ל בקדושין ע"ש:

ודרך אגב ראיתי לה' הנז' בתוס' יוה"כ שהק' על פירש"י ביומא ד"ה אין ליה וז"ל אין ליה שהוא מוזהר אלא על כשיעור שהוא עניש עליו דגבי עונש לא כ' כל חלב אלא האוכל ע"כ והוא מותיב לה מהאי דאמרי' בפסחים דמ"ג דדריש האי כל. לגבי המאכלים וכו' וא"כ תק"ל הכא אמאי לא מרביה כוי. וח"ש לענין כרת מדכתיב כי כל ע"ש ולענד"ן דרך אחרת היתה אתו ודלא כמו שהבין ה' אלא דכונתו דכי אמרי' דכל קאי החלב א"כ משמע אפי' כ"ש אבל אם אמרי' דכל קאי האוכל אינו ר"ל דקאי על האוכלין אלא ר"ל דקאי על מלת אוכל וכיון דהרבוי קאי על מלת אוכל לא מרבינן מיניה כי אם כזית דסתם אכילה בכזית וכ"נ מדברי רש"י בד"ה כוי שהוא ס' ואין בו כרת וח"ש שאינו בעונש וכונתו דק"ל בברייתא דקתני כוי וח"ש שאינו בעונש יכול אינו באזהרה דבשלמא בח"ש ניחא דלא מעטי' אלא מהך קרא דכרת דקאי על מלת אוכל דמשמעותיה כזית משא"כ הך קרא דלאו לא מעטי' מיניה ח"ש משום דכל קאי על החלב דאפי' כל שהוא ולכך אי לאו דעונשו ואזהרתו סמוכים לא הוה מעטי' ח"ש מאזהרה אבל משום דסמוכים הו"א כי היכי דמעטי' מכרת מעטי' מלאו אי לאו דרביה קרא אבל כוי ודאי הא דמעטינן ליה אי משום דברייה וקרא קאמר בהמה א"נ משום ס' ומהך מיעוטא. דמעטי' מכרת נמעטינהו נמי מהך קרא מלאו וא"כ מאי האי דקתני אין ליה וכו' כוי וח"ש שאינו בעונש וכו' דמשמע דאי לאו דחלב ואזהרתו סמוכים לא הוה מעטי' חלב כוי מהך קרא מלאו הא מקרא דממעיט ליה מכרת לאו נמי מעטי' ואע"ג דלא סמיכי עונשו ואזהרתו לכך כ' רש"י דכוי שהוא ס' ואין בו כרת וח"ש שאינו בעונש א"ל דמלת הברייתא דקתני הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה לא קאי אלא הח"ש ואי כדברי ה' ז"ל הא כי היכי דממעטי' ח"ש משום דהוא נאכלין וקרא דכרת הוא אוכלין ה"נ נמעט מיניה כוי כיון דהוא נמי הנאכלים וקרא דכרת קאי על אוכלין וא"כ שפיר קתני בברייתא כוי וח"ש שאינו בעונש ולמ"ל לו' דכוי משום ספק וח"ש שאינו בעונש לערבינהו ולתנינהו דחד מיעוטא נינהו אלא ודאי דכונתו כמ"ש וכ"נ בהדיא בד"ה ח"ל כל חלב הכא כ' כל החלב כלומ' אפי' כ"ש ע"כ הרי דרש"י ביאר דעתו דהא דמרבינן מכל תלב היינו משום דקאי על החלב דמשמעותיה כ"ש כנ"ל:

הלכות פרה אדומה

פ"ה ה' ז' הנוגע בפרים ושעירין עיין למרן הכ"מ ז"ל שכ' דרבי' פ' כר"ש וכתב מהר"י קורקוס ז"ל שמטמא מפני שדברי ר"ש הובאו בכמה מקומות בגמ' וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא דס"ל דרבי' פ' כר"ש דכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן לענין זריקה ושריפה ומהתימא על השע"ה ז"ל בה' גרושין פ"ד ה"ב והפ"ח שהביאו יש מביאים ראיה כר"ש או כרבנן ולא הזכירו על דל שפתם שהכ"מ ס"ל דפ' כר"ש וכנר' דנעלם מהם ואין להקשו' מההיא דפ' פ"ג מה' א"א דין ג' פרה אדומה וכו' ואם חשיב עליהם צריכין שתגע בהן טומאה וכו' ואי כר"ש למ"ל לחשיב על פרה לאכילה הא ר"ש ס"ל מטעם הואיל והיתה לה שעת הכושר מטמאה אוכלין דהאי טעמא מהני לחושבה אוכל במ"ש התוס' בקמא דע"ז ע"ש משום דנקט אם חשיב משום שעירין הנשרפין ולעולם פ' בר"ש ואע"ג דר"ש קאמר בהדיא בתוספתא שהביא הכ"מ דפרים הנשרפין והשעירין אינם מטמאין משום דלא היתה להם שעת הכושר ש"ה דחשיב עליהם לאכילה ועיין לה' ח"נ פ"ח מה' פרה משנה ג' מה שתמה על הכ"מ מההיא דפ' הר"מ מה' א"א דנר' דלאכר"ש ע"ש:

הלכות שאר אבות הטומאה

פ"ה ה' ח' כ' המש"ל ז"ל דאף ס' דרבנן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזיל לחומרא ע"ש ולפ"ז ניחא מה שהק' ה' ש"א ס"ץ לדעת התוס' בגיטין דס"ל למ"ד א"ב איכא לאסתפוקי שמא החליפו כולהו או מקצתו או שמא לא החליף כלל א"כ אמאי אמר ר"י בביצה דל"ז דחבית אסורא משום דאפי' בדרבנן א"ב הא מ"מ שמא לא החליפו כלל והוי ספק דרבנן ולקולא ע"ש והשתא ניחא משום דאיכא תרי ספיקי להחמיר דשמא החליפו כולהו או לא ואת"ל לא החליפו כולהו שמא נחלף מקצתו ומש"ה אזיל ביה לחומרא ואפי' ס' דרבנן ויש לדחות דלא חשיב ס"ס להחמיר דחד ספיקא הוא אם נתחלף או לא ומ"ש ה' דס' הרי אם יש ברירה אזלינן ביה לקולא עש"ב היפך מ"ש הרדב"ז ח"א הרצ"ז הביאו ה' קהלת יעקב באות הסמ"ך וז"ל דלא אמרי' ס' דרבנן לקולא אלא היכא שהספק נפל מצד עצמו ולא ידעי' היכא נעשית עובדא אבל היכא שהספק נפל מכח חסרון דעת דלא ידעי' כמאן הילכתא לא אמרי' לקולא וזה נכ נכון ומוסכם עכ"ל א"כ ה"נ כיון דהס' דינא אם י"ב או לא א"כ עדיף מספק מציאות ואזי' ביה לחומרא (א"ה קל"ט על הרדב"ז ז"ל שכ' דזה מוסכם היאך נעלם ממנו דברי הרא"ש בפ' כ"ש גבי חיטין שנתבקעו דפלוגתא דמר עוקבא ושמואל ולא איתמר הילכתא כמאן שכ' דהוי ס' דאורייתא לחומרא אבל אי נפל בקדירת חמץ דמשהו הוא מדרבנן א"כ הוי ס' דרבנן ולקולא ע"ש הרי בהדיא אע"ג דהוי חסרון דעת אזי' ביה לקולא) ובעיקר דברי המש"ל ק"ל מההיא דאמרי' בתרומות פ"ז הל' ה' שתי קופות שנפלה סאה של תרומה לתוך א' מהם וכו' ואין ידוע איזהו של תרומה וכו' אכל א' מהם פטור וכו' וחייבת בחלה ופי' הר"מ ז"ל וז"ל וסאה של תרומה נפלה לקופא שאכל ויהיו אלו חולין וחייבת בחלה ע"ש הרי דמפ' דסיפא דקתני אין ידוע וכו' קאי על רישא דקתני סאה של תרומה לתוך א' משתי קופות א' של תרומה וא' של חולין א"כ מאי דקתני בסיפא התם הפילה א' מהם לתוך החולין אינה מדמעתן קאי על ב' קופות דקתני רישא דנפלה בהם סאה של תרומה שהרי לא איירי מתני' כלל בשני קופות דלא נפלה בהם סאה של תרומה דנאמר דקאי עליהם הרי אע"ג איכא אסתפוקי תרי ספיקי לחומרא שמא של תרומה נפלה ואת"ל של חולין נפלה שמא אותה סאה של תרומה לתוך קופה של חולין נפלה ואפ"ה אמרי' ספיקא דרבנן לקולא:

הלכות עבדים

פ"ד ה' א' האמה עבריה וכו' נסתפק המש"ל ז"ל מוכר בתו כשהיא נערה אי הוו מעות מחנה לפי מאי דס"ל לרבי' דל"ד אחותו דהוי מתנה וכ' דאפי' לרבי' המעות חוזרין כיון דאיכא מ"ד דס"ל דמוכר אדם שפחות ושונה א"כ טועה הוא וכו' ע"ש וק"ל כיון דס' זה אינו אלא אליבא דרבי' א"כ מאי ראיה מייתי מפירש"י דערכין הא רבי' פ' זה הי"ג כ' מוכר האדם וכו' כיצד מכרה לשפחות וכו' וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה וכו' הרי בהדיא דמפ' פלוגתייהו בקטנה אבל בנערה בל"ע אין יכול למוכרה בפי' התוס' שם וכן פירש"י בקדושין והו"ל לו' לדעת רבי' דחוזרין משום דאביה זכאי בקדושיה ושאר דברים כמ"ש לדעת התוס' ע"ש:

הלכות ממרים

פ"ב הלכה ב' צריך שיהיה גדול וכו' ואע"פ שבטל הטעם וכו' עמ"ש מרן הכ"מ דמאי דאמרי' בביצה והשתא דידעי' וכו' דמשמ' משם דהיכא דבטיל הטעם יכול לבטלו צ"ל שאמרו בפי' כן ע"ש ולפ"ז מה שפ' רבי' פ"ט מה' עכו"ם דהיכא דקים להו רלא פלח לע"א ביום אידו מותר לשלוח לו קרבן צ"ל שאמרו בפי' דאם יבא זמן דלא פלחי לע"א מותר לשלוח דורון ולשול"ת עמהן ואפשר דזה כונת התו' בע"א דנ"ז ע"ב בד"ה לאפוקי בסה"ד שכתבו וז"ל כי מתחל' לא גזרו עליהם ר"ל דהיינו שאמרו בפי' הכי וק"ל:

ת"ו ש"ל ב"ע

סוף הספר

תוכן העניינים

בני סמיכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה