בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
בינ"ו עמ"י עש"ו נימוקי החכם השלם כמה"ר יהודה הכהן ז"ל · מסכת עבודה זרה
דף ה' ע"ב תוס' בד"ה מנין וכו' והא דא דאמרי' בפ"ק דקדושין וכו' עכ"ל הק' השע"ה בפי"א מה' שחיטה לס"ד דהתוס' אמאי לא הוק"ל מברייתא דפ"ק דמנחות דמן הבקר להוציא הטריפה ואמאי אצט' קרא מי איכא מידי ע"ש ונ"ל דל"ק דהתוס' לקמן בד"ה דילמא כ' דלא הוזהר נח מלהכניס לתיבה אלא טריפות שבגלוי וא"כ זל דאצט' מן הבקר להזהיר אפי' על הטריפות שבסתר דלא מצינו בב"נ אלא טריפה שבגלוי ובזה זל גם מה שהק' השע"ה ע"ד מרן כ"מ ע"ש:
דף ו' בד"ה אתך וכו' ליכא למעט מהכא מחוסר אבר וכו' עכ"ל והריטב"א כ' דאה"נ דנ"ל מהכא והא דקאמר אמר קרא וכו' כמו אלא א"ק וכו' ומהכא נ"ל טריפה ומח"א ע"ש וק' דא"כ נמעט נמי בע"מ כמ"ש התוס' ועוד אמאי לא פריך הגמרא השתא דנ"ל מאתך למ"ל מכל החי כדפריך בלהחיות זרע:
ע"ב גמ' ר"ל אמר מותר הר"מ בה' ע"א רפ"ט פ' בג' ימים דלפני אידיהן נשא ונתן מותר אבל ביום אידיהן אם נשא ונתן אסור ע"ש פ' כר"ל משום דתניא כותיה ומודה ר"ל ביום אידיהן דאסור כדמוקי לה ר"ל להא דתניא אסור ביום אידיהן אבל לר"י אפי' בלפני אידיהן אסור ודברי הלח"מ שם תמוהים ע"ש:
דף ז' ע"א תוס' בד"ה הנשאל וכו' והא דמרי' בירוש' וכו' עכ"ל עיין מה שהק' הלח"ם בק"א אמאי לא מייתו ראיה מגמ' דברכות ע"ש ול"ק דעיקר דינא התוס' הוכיחו מברייתא גופה דלא קתני אין חבירו רשאי לאסור ולא הוצרכו להוכיח עוד ממ"א ולא הביאו הירוש' שלא להקשו' ע"ז מהירוש' ומה שהק' עוד מאי פריך הגמ' בברכות שלא הוא מטמא וחכמים מטהרין והתניא אין חבירו רשאי להתיר נימא דדוקא חבירו דהיינו אחד אבל שנים רשאין להתיר מה שאסר האחד ע"ש ל"ק דהנה הריטב"א בשמעתין הוכיח דלא ישאל לחכם ויתיר דרישא אפי' כשהשני גדול מן הראשון בחכמה ובמנין מדלא מפליג בהכי ברישא כמו בסיפא וגם פי' מאי דקתני במנין היינו ר"ל במנין התלמידים שנמנו עמו בהוראה זו ע"ש וא"כ מדלא מפליג ברישא בגדול במנין כמו בסיפא מוכח דאפי' דהמתירין שנים אינם רשאין לסתור דברי האחר שאסר ומה שהק' עוד מההיא שהביאו התוס' מפ' א"ט ע"ש עיין להפ"ח בס' מ"ח בחולין שם ע"ש ועיין להתוס' שם דמ"ד רע"ב והר"ן כ' שם בהלכות דאפי' למאי דמסיק רבב"ח אגמריה סמיך אכתי צריך לשינויא קמא דרב לאו מיסר אסר דאפי' אגמריה סמיך אין רשאי להתיר דכל היכא דאי הוה שמיע לרב בשעת הוראתו לא הוה הדר לאו טועה בשקול הדעת ע"ש נר' מדבריו דאם היה טועה בשה"ד היה מחזירו וצ"ל דה"ד משום דאיכא נמי אגמריה סמך דהא הר"ן לעיל מזה בד"ה חכם שטמא כ' דאין חבירו רשאי לטהר אפילו טמא הא' בשה"ד ועיין לה' לב אריה שם ומ"ש שם בדעת הרא"ש ע"ש לא ראה דברי הרא"ש בש בשמעתין ע"ש:
דף י"א ע"א בד"ה עוקרין וכו' כאן השחתה וכו' עכ"ל מה שהק' הל"ס מאי אולמיה האי מהאי ע"ש ל"ק כיון דלכבודו של מלך לאו השחתה היא וליכא בל תשחית אלא בדבר השחתה שלא לצורך וכן מדוקדק בלשונם שכ' אין כאן השחתה:
דף י"ב בד"ה ושרי אבל בחנם וכו' עכ"ל וכו' עיין למהרימ"ט סי' ג' שהק' ממתני' דמאי דמשמע אפילו ליכא הנאה חיישי' ע"ש ואפ"ל דש"ח דמופקר אצלו ואין הבעלי' מצויין שם חיישי' אבל הכא מסתפי ולא רמי אנפשיה לעשות תחבולות לתחוב הכף ולו' להגיס נתכוונתי כיון שאין לו הנאה:
ע"ב בד"ה עיר וכו' משמע שרש"י חזר בו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועיין בפי' רש"י לעיל דף ו' ע"ב בד"ה אין לוקחין מהם ע"ש:
דף י"ג ע"א בד"ה אבל מהנה וכו' ומאי פריך וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל אבל רש"י בשבת דפ"ב פי' משום דקמהני לע"א ע"ש ואע"ג דאיתא בירוש' הביאוהו התוס' לקמן דאבניו ועפרו מטמאין משום שהשתחוה לכל אבן ואבן ה"ד ליהנות מהן הוא דאסור משום נעבד אבל לבנות אינו אסור מטעם נעבד אלא משים מהנה:
דף ט"ז ע"א גמ' אמ"ל והלא מרביעין וכו' ה' פלחי סי' נ"ז תמה עמ"ש רש"י בפ' מקום שנהגו דטעמא דאסרי בשבורה משום גזירה אטו שאינה שבורה דמשמעתין מוכח דטעמייהו משום דמרביעין ע"ש ול"ק דהכל חד טעמא הוא דכיון דמרביעין עליה משהין לה וכיון דמשהי הי לה חזי לה ישראל ואתי ליבוני שלימה אבל אי אין מרביעין עליה לא משהי לה ולא חזי לה ישראל וליכא למגזר מירי:
דף כ"א ע"ב בד"ה מ"ט וכו' שהרי ר"ג דיבנה וכו' עכ"ל מבואר מדבריהם דרשב"ג דיבנה הוא דאמרינן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הל' כמותו וזהו כונת התוס' בכתובות דס"א בד"ה הלכה וע"ש במהרש"א והכנה"ג נסתפק בהבנת דברי התוס' דכתובות לפי שלא ראה דברי התוס' כאן ועיין למהרש"א בחולין דל"ז בד"ה במשנה ועיין בבעלי הכללים:
בד"ה אבל וכו' לשמעי' נכרי דלית ביה אלא חדא וכו' עכ"ל הק' מהרש"א א"כ מאי דייק לעיל אבל כותי מאי שרי וכו' נימא דאשמעינן נכרי בחדא וכ"ש כותי דאית ביה תרתי ע"ש ולפמ"ש מהרש"א גופיה בגמ' דמתני' דקתני לא ישכיר להם את המרחץ משום ע"א הוא דנותנין ע"א במרחץ ע"ש ניחא שפיר דנכרי נמי אית ביה תרתי גבי מרחץ ורשב"ג חדא ועוד קאמר וסמך אמתני' דגבי ע"א מתניא דמשמע דטעמא משום ע"א ולכך דייק שפיר אבל כותי שרי גם ניחא בזה מ"ש מהרש"א אפי' הר"ר אלחנן ע"ש דיל דבע"ז לא ציית מיהו דברי מהרש"א שכ' בטעמא דמתני' משום ע"א תמוהים דהא מתני' קתני מפני שנקראת ע"ש ואי איתא משום ע"א אפי' לא נקראת ע"ש ליתסר דביתו של ישראל היא לכ"ע דשכירות לא קניא כה"ג כמו שהוכיחו בגמ' לעיל דט"ו ע"א ממשנתנו ע"ש:
דף כ"ב ע"א בד"ה א"ה וכו' ופי' הרר"א בשלמא וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל ועמ"ש התוס' לעיל בד"ה אבל לנכדו וכו' בשם הר"ר אלחנן ע"ש:
דף כ"ג ע"א גמ' דתני שילא מ"ט דר"א וכו' כ' הריטב"א זל צ"ל דשילא לא ידע הך ברייתא דוכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות וכו' ע"ש ועיין בגמ' לקמן דכ"ד ע"א דאמרינן ר"א תרתי אית ליה וע"ש בתוס' בד"ה ור"א וכו' ע"ש:
דף כ"ו ע"א גמ' אמר ר' בשכר שרי משום ך איבה הק' ה' עה"ש בסי' ש"ל א"כ אמאי אצט' לטעמא דמגדלת בן לע"א ח"ל דבחנם אסור משום לא תחנם לא תרחם עליהם ע"ש ונ"ל דאצט' לטעמא דמגדלת בן לאסור בשכר היכא דליכא איבה כגון דאית ליה תחבולה וכיוצא דאי משום לא תתנם בשכר שרי אפי' אית ליה לאשתמוטי מניה בלא איבה:
ע"ב תוס' בד"ה אין וכו' חיינו בשעת מלחמה וכו' עכ"ל עיין להלח"מ בפ"י מה' ע"א במ"ש לדעת הר"מ ועיין להכ"מ בה' רוצח ולה' בעי חיי בחלד סי' קע"ו ע"ש:
בד"ה לאפוקי וכו' וראיה מפ' מ"ש וכו' עכ"ל כ' הסמ"ג מכאן סמך הר"מ להיות רופא בארץ הישמעאלים בשכר ע"ש וכ' ה' דינא דחיי בחי"א דנ"א ע"ד דהר"מ טעמו משום דהישמעאלים אינם עע"ז וכל שאינו עע"ז מותר לרפאתו אפי' בחנם אפי' ליכא איבה ולא אסור משום לא תתנם ולא משום מגדל בן לע"ז דכל זה אינו אלא בעע"ז ע"ש ונעלם ממנו דברי התוס' לעיל ד"ך ע"א בד"ה דאמר שכ' דקרא דלא תחנם איירי בכל האומות וכ"מ בסוגיין ע"ש והיינו דאי איתא מנ"ל להגמ' דר"מ דאמר לנכרי בנתינה ל"ל דרשא דמתנת חנם נימא לנכרי בנתינה בשאר אומות א"כ מוכח דאיסור מתנת חנם אפי' באינו עע"ז הוא ועוד לפ"ד מה ראיה הביאו התוס' כאן מפ' מ"ש נוקמא לההיא דפ' מ"ש באינו עע"ז:
דף כ"ז ע"א גמ' מאי בינייהו עיין להכ"מ בפ"ב מה' מילה שכ' דדרשא דהמל ימול אסמכתא ולא אסור אלא מדרבנן ודו"ק:
תוס' בד"ה דברה וכו' וצ"ע בדבר וכו' עכ"ל משמעתין זל דש דשאני הכא דאיכא דרשא לה' ימול דסותרת הדרשא דהמל ימול וכיון דאיכא הוכחה אמרינן דברה תורה כלשון כ"א:
דף כ"ט ע"ב רש"י בד"ה ואיסורין א"ה שמא עירב בו יין עכ"ל ק"ק דהוי גזירה לגזירה דליכא חשש דיין נסך ממש כמ"ש הר"ן בהלכות דיין שנסכו לע"א אין מוכרין אותו לישראל וליכא אלא חשש דסתם יינם דאינו אלא מדרבנן וכה"ג הק' הל"ל דכ"ה אמתני' דלקמן ע"ש וא"א מו"ר תירץ דיין גופיה איכא מיעוטא דמוכרין לישראל ולא כ' הר"ן אלא דהרוב אין מוכרין ולר"מ חייש למיעוטא וכ"מ בדברי הר"ן גופיה ע"ש ועיין פירש"י לקמן דט"ל ע"ב שכ' המורייס בידוע שעירב בו יין ע"ש:
דף ל"א ע"א בד"ה המפקיד וכו' כיון שכל יינן אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל ק"ק א"כ מאי פריך ממתני' דהמפקיד פירותיו אצל הגוי נימא דש"ה דסתם יינם מדרבנן וי"ל דההיא דקתני כפירותיו של גוי למעשרות אפי' להקל היא דגנך ולא דגן הגוי וא"כ ס"ל דודאי מחליף וא"כ גם בסתם יינם אסור כיון דודאי מחליף ולא כ' התוס' לא חיישי' לאחלופי אלא למסקנא דאיירי בחותם כיון דאיכא חותם חששא בעלמא הוא דאיכא דלא טרח:
דף ל"ב ע"ב גמ' מני ריב"ב מפירש"י נר' דריב"ב הוא דמקיש לאיסור הנאה אבל לרבנן לא מקשי לע"א למת לאיסור הנאה ועיין מה שהק' המש"ל בפ"ה מה' יסוה"ת דין ג' ע"ד התוס' במרובה דע"כ בד"ה אי ס"ד וכו' מגמ' לעיל דכ"ט ע"ב ע"ש:
תוס' בד"ה כך וכו' וכ"מ בפ"ב הגת והמחץ וכו' עכ"ל מגופא דמתני' דהגת והמחץ ליכא שום הוכחה דלאו בפעם אחת מיירי אלא לכך מייתו לה דעלה קאי רבא דאמר כ"ד שמכניסו לקיים וא"כ רבא מיירי באינם זכותים דהא ההיא דהגת וכו' באינם זפותים מיירי אבל מרבא גופה י"ל כזפותים איירי ול"ק מה שהק' הל"ס ע"ש וכ' מהרש"א דלענין גזירה דלפי שעה אין לחלק בין נידות לקנקנים ע"ש וכ"מ מהנהו כובי דאנס פרזק רופילא דלקמן דבשאינו של חרס מיירי כדמשמע מדברי התוס' לקמיה בדבור זה וקאמר טעמא דשרו משום שאין מכניסן לקיום וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל מדקאמר רבא כ"ד שמכניסן לקיום משמע בין נודות בין קנקנים מדקאמר סתמא כ"ד ע"ש:
בא"ד וכשתלה הטעם בבליעה משמע דחרס אפי' אין מכניסו לקיים וכו' עכ"ל ואין לו' דכונת רש"י דקנקנים אסור בלא ניגוב אבל ע"י ניגוב שרי דנ"ד שנאסר מכח בליעה א"י ע"י ניגוב ורש"י תלה הדבר בבליעה וכ"כ בסה"ת ע"ש:
בא"ד ואפי' נראין חדשים כי שמא נתן וכו' עכ"ל. עיין בהרא"ש דאיכא תרי טעמי משום דבלע הזפת ועוד דכ"ד שמכניסו לקיום גזרו אפי' לפי שעה ועיין מהרש"א וק' כיון דלאו בודאי נתן בו יין אפילו פ"א א"כ אמאי אסור משום דאפי' לפי שעה גזרו הא הו"ל גזירה לגזירה וכ"כ בב"ה שער ו' דקנ"ד ע"א דהא דאמרינן כ"ד שמכניסו לקיום גזרו לפי שעה דוקא בידוע שנתן בו יין לפי שעה אבל בס' מותר דהיא גופה גזירה וכו' ע"ש וראיתי בסה"ת שכ' משם ר"ת הא דאמרי' יין בשעת זפיתה כזורק לטיט ה"ט בנודות העור דזוהמת העור בטלת היין אבל בקנקנים אסור ע"ש ואפ"ל דזהו כונת התוס' זפותין אסורים שמא נתן יין ר"ל פעמים הרבה ואסור משום בלע ואפי' ליכא חשש דפעמים הרבה מ"מ כיון דודאי נתן יין בשעת זפיתה כ"ד שמכניסו לקיום אפילו בפ"א גזרו ועיין להרמב"ם בפי"א מה' מ"א שכתב בדין י"ז ואם מזופתין אע"פ שהם חרשים מדיחן וע"ש להלח"מ שכ' דהר"מ מפ' ישנים זפותין חדא היא דבעי' תרווייהו לאיסורא ע"ש ואין נר' כן ממ"ש בדין ט"ו נודות הגוים וקנקניהם אסורין עד שיחזירן לאור עד שיתרפא הזפת או שיחמו ע"ש דהאי או שיחמו ע"כ באינן זפותין מיירי וע"ש להכ"מ וא"כ בישנים בעי ערוי אפי' בלא זפת ומזה ק' נמי עמ"ש עוד הלח"מ דהר"מ מפ' אסורים דקתני בברייתא היינו עד שידיחם ע"ש ומה שהק' על הרא"ם עיין להמח"א בנימוקיו שם:
בא"ד אבל השתא שאינם רגילין להטיל בהם יין בשעת זפיתה וכו' עכ"ל עיין בירוש' רא מרו קנקנים חדשים אפי' זפותים מותרין ע"ש וק' אמאי מותרין שמא נתן לתוכן יין ואין ניכר משום זפותין ולפמ"ש סה"ת הבאתיו לעיל דבקנקנים אפי' יין דשעת זפיתה אוסר ע"ש א"ש דקנקנים חדשים שרי אפי' זפותין דאי נתן לתוכן יין ניכר דדוקא בנודות דהיין דשעת זפיתה שרי כי נתן לתוכן יין אח"כ אינו ניכר כיון דכבר יש בהם נמי יין שאינו אוסר:
דף ל ג ע"ב בד"ה כלי נתר וכו' עמ"ש מהרש"א ועיין להר"מ בפ"י במס' כלים פ"ב משנה ה' ע"ש:
ד"ה קופא וכו' והוא מן החול כמו כמו כלי חרס וכו' עכ"ל עיין במרדכי:
דף ל"ד ע"ב תוס' בד"ה שאינו וכו' אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק וכו' עכ"ל וצ"ע דהא קתני בברייתא בזבחים דצ"ה אין טשין את הנותר כא באליה ואם טש הפת אסורה עד שיסיק התנור הרי דהסקה מהני לתנור ומהרש"א בפ' כ"ש ר"ל ע"ב בד"ה התורת כ' לענין טומאה צריך שבירה דלא שייך פנים חדשות ע"ש ואין נראה כן מדברי התוס' בזבחים דצ"ו בד"ה אלא שהק' מתנור שהסיקו בקליפי ערלה דיותץ ותי' דבתנור ל"מ שבירה ע"ש והשע"ה בה' חמץ דף ע"ד כ' תנור שהסיקו בקליפי ערלה דיותץ לאו משום בלוע אלא גזה"כ ע"ש ואין נר' כן מדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ו ע"ב בד"ה חדש שכתב קסבר יש שבח עצים בפת וה"נ יש שבח עצים בתנור ע"ש דהרי דיותץ משום בלוע הוא לכ"נ כמ"ש התוס' בזבחים שם דאם הסיקו לתנור בפנים ובחוץ שרי ע"ש וא"כ י"ל דברייתא דקתני עד שיסיק התנור היינו מפנים ומבחוץ ומ"ש בגמ' שם התם מבפנים ורב איירו מבחוץ ע"ש אף מבפנים קאמר לאפוקי קדירות דלא שייך בהו אלא מבחוץ ועיין להשע"ה שירד לחילוק זה אך לא כ"כ בכונת הש"ס ע"ש:
ע"ב גמ' מאי איריא רוב אפי' מיעוט וכו' הק' הריטב"א ז"ל למאי דס"ד דרוב ממש אמאי לא פריך לרבנן אלא לא אסרוה ותי' דסמק' ידע לה דרוב עגלין לא הוי אלא מיעוטא אלא שהיה סבור דר"מ חייש אפי' למיעוטא דמיעוטא ע"ש וק"ל א"כ אמאי תנן בית אונייקי אפי' דשאר מקומות נמי איכא מיעוטא דמיעוטא כמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה מפני וא"א מו"ר תירץ דוקא בית אונייקי הוא דאומרין בגמר זביחה עובדה אבל שאר מקומות אינם נוהגים לומר בגמר זביחה עובדה וליכא שום מיעוטא:
רש"י בד"ה תרמינך וכו' דזביחה הוי עבודה וכו' עכ"ל נ"ל שכיון לתרץ קושי' התוס' בד"ה וכי וכו' שהק' הא לא הזכיר רשב"ל אלא נשחטין סתם דמשמע שעובדה בזביחה ולזה בא רש"י לתרץ דש"ד דהש"ס דזביחה לא הוי עבודה לאסור והמתרץ חידש דהוי עבודה כזריקה: .
תוס' בד"ה אי אמרת וכו' ואפי' לר"י וכו' עכ"ל עיין מה שהק' השע"ה בה' יבום דף ק"ח ע"ג מגמ' דבכורות ד"ך דפריך דר"י אדר"י ע"ש וע"ש בס' מזבח כפרה מה שהק' בשם תוס' חיצוניות מהא דחייש ר"י לעיל שמא טינפה וע"ש מה שתירץ ודו"ק:
דף ל"ט ע"ב גמ' אי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי וכו' ק"ק נימא דלחלופי כולו לא חיישי' דמינכר ולערובי מקצת הא מדאורייתא מב"מ ברובא בטל והוי ס' דרבנן ולקולא ועיין להפר"ח סימן ק"ח סק"ה ע"ש וי"ל דא"כ אמאי אצט' לישראל יושב בצד עדרו כ' המרדכי יש פוסקים לו' דאי ליכא דבר טמא בעדרו אפי' שאין רואה מותר וטעות הוא בידם וכו' ע"ש ור"ל אפי' שאין ישראל עומד בצד עדרו קאמרי ולכן כ' טעות הוא דחיישי' שמא יכניס דבר טמא ולעולם א"צ ישראל רואהו אלא יושב בצד עדרו סגי ועיין להט"ז סי' קט"ו סק"א ע"ש:
דף מ' ע"ב תוס' בד"ה ובאנדרטי וכו' וק' דהא תנן מצא תבנית יד וכו' עכ"ל אפ"ל דמצא תבנית יד מיירי במקומו של ר"מ דחייש בהו שמא היו על פתח מדינה ונעבדו ודוקא בשאר מקומות דלא אסר כשאין עומדין על פתח מדינה משום דעל פתח מדינה היא גופא גזירה ול"ג בהו שמא היו על פתח מדינה אבל במקומו של ר"מ חיישי' ואפי' רבנן מודו בהו:
דף מ"א בד"ה אמר רבה וכו' לכך נראה מחלוקת וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דמאי פריך ודכפרים מי איכא למ"ד וכו' היינו מדלא קתני וחכ"א אינו נעבד וכו' ע"ש ולא נ"ל דא"כ אמאי מהפך הגירסא הו"ל לשנויי לעולם מחלוקת בשל כפרים ופליגי דר"מ סבר גזרי' שאר מקומות אטו מקומו ורבנן לא גזרי דהשתא ל"מ למי' אינו נעכר וכדמשני הגמ' לעיל ולקושיתו י"ל דאפי' לרבנן דס"ל לא נעבדין מ"מ מודו דאיכא מיעוטא דכפרים דעברי להו ולכך לא אמרו אינו נעבד כיון דאיכא מיעוטא דכפרים דנעבדין ועיין להמש"ל בפ"י דין ז' ע"ש:
ג
בד"ה אמר שמואל וכו' סובר נמי ע"ז שנשתברה וכו' עכ"ל הק' מהריב"ל מנ"ל הא דילמא שבירה ע"י גוי שכיח יותר ולכך מצא שכרי ע"א מותרין $$ (ציור בספר)$$ אע"ג דנשתברה מאליה אסורה ע"ש ונ"ל דס"ל מדפריך ר"י לר"ל בסמוך ממשנתנו מוכח דנשתברה מאליה שכיח כמו שבירה ע"י גוי דאי איתא ע"י גוי שכיח יותר הק"ל לר"י גופיה אמאי שברי ע"א אסורין כיון דע"י גוי שכיח יותר וכן הק' הריטב"א ע"ש והתוס' מכח קו' זו ס"ל דנשתברה מאליה נמי שכיח ועיין עוד בגמ' לקמן דמ"ט ע"ב ולהר"ן בהלכות בשמעתין ועיין להכ"מ בפ"ו ולהמש"ל שם ע"ש:
בא"ד הלכך גם כשנפרד וכו' עכ"ל כ' מהריב"ל זה סותר מ"ש לעיל בד"ה ובאנדרטי דתבנית יד ורגל ניכרים שלא נשתברו מצלם שלם ע"ש ונ"ל דמיירי בשל חליות ופעמים יהיו מחוברין ופעמים נפרדין אלא כיון שיש להם בית מושב ניכרים שלא היו מחוברין ממש ונשתברו אלא של חליות וזה מדוקדק בדבריהם דלעיל כ' לשון שבירה וכאן נקטו נפרדו:
דף מ"ב ע"ב רש"י בד"ה יתיז וכו' ולא יעלה על אשירה וכו' עכ"ל הק' הל"ס לר"ל דס"ל ע"א שנשתברה מאליה מותרת אמאי לא יעלה על האשירה ע"ש ול"ק דדוקא בשברים הטפלין הוא דשרי דמימר אמר היא עצמה לא אצלה וכו' אבל כשעיקר ע"א קיים לא אמרי' מימר אמר וכו':
דף מ"ג ע"א תוס' בד"ה לא וכו' מרל"ק אלא וכו' עכ"ל פי' דאי אמר אלא אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון הוה משמע דהדר ביה מדרשא דאותי דבלא"ה אסור אפי' באחד מ"ד פנים וכיון דשמעי' מדאביי דל"ל דרשא דאותי א"כ נוכל לומר דרבא נמי ל"ל הך דרשא והו"א דשרי עשייה דפרצוף אדם לרבא דמוקי לה במונח אבל השתא דל"ק אלא מוכח דהך דרשא דאותי אית ליה לאביי א"כ גם לרבא דרשי' הך דרשא וליכא מאן דפליג עליה ועיין למהר"ם מלובלין ז"ל:
דף מ"ז ע"א גמ' דר"פ גופיה מבע"ל וכו' הקשו הכ"ת ומהרש"ך דמ"מ תפשוט דמדלא מספק"ל אלא בנראה ונדחה מכלל דבדחוי מעיקרו פשיט"ל דלא הוי דחוי ע"ש וכבר רש"י שם בסוכה בד"ה יש דחוי כ' והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרו לנראה ונדחה ע"ש כ' הר"מ בפ"ח לולב דאשירה אע"פ שבטלה אסור וכ' הכ"מ דד"ז בנטעו מתחלה לכך ע"ש והק' המ"ק דהול"ל ד"ז בנטעו ולבסוף עכרו דע"ז היתה הבעיא ועוד מיאוס זה מדרבנן והול"ל לקולא כיון דלא נפשטא הבעיא ע"ש וקושיא מתרצת חברתה היא דהבעיא בנטעו ולבסוף עבדו ולקולא והר"מ בנטעו מתחלה לכך דפסול דע"ז לא היתה הבעיא ועיין להמ"ק בדע"ט בבעיא דר"ל דהא נמי משום מיאוס הק' אמאי לא אזלי' לחומרא הפך ממ"ש בבעיין כאן ע"ש:
תוס' בד"ה היינו וכו' בכלל בעיא דרמב"ח וכו' עכ"ל הק' מהרש"ך נימא דבעיא דרמב"ח לגבוה והכא איירי למצוה ע"ש ולק"מ דזהו עצמה כונת התוס' דהוק"ל אמאי לא אמר היינו בעיא דרמב"ח דדמי לה טפי ותרצו הכא איירי למצוה:
ע"ב אבניו ועציו וכו' עיין בס' בני יוסף בסוף הס' בתשו' מהרצ"ץ ז"ל מה שהוכיח מכאן ועיין להריטב"א בחי' כאן:
דף נ"א מתני' בטובה וכו' פי' רש"י בשכר והתוס' לעיל כ' לשון טובה ל"מ בשכר אלא מחזיק טובה ועיין בערכין דכ"ח במתני' אם נדבה יתן את טובתה ע"ש:
דף נ"ה ע"א תוס' בד"ה והשאר וכו' המ"ל כאן למשנה א' וכו' עכ"ל כ' הלח"ס זה סותר מ"ש תחילה דמתני' לקמן כמשנה אחרונה ע"ש ול"ק דהא דאמרי' לקמן א"ד דוקא זפותה אבל דרך בה לא היינו אחר האמת דמוקי לה כמשנה אחרונה והתוס' מקשים נוקמה למתני' כמש"א ואפי' דרך בה:
ע"ב גמ' ת"ש וא"כ יין וכו' אע"ג דכבר שני ברישא בפקוקה מ"מ פריך מסיפא דס"ל דמדקתני ואינו נעשה יין בוי"ו משמע דחידוש אחר אתא לאשמועי' אפי' נגע בקלוח כמ"ש התוס' בד"ה לוקחין וא"כ אפי' אין פקוקה ומשני בפקוקה ודקתני וא"ן יין בוזו אשמעי' דלא תימה כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאלו ירד לבור וזהו האי נמי שכ' התוס' כדבור הנז' ועפירש"י ועיין להלח"ס:
דף נ"ו ע"א רש"י בד"ה ואין וכו' וכ"ש שאין דורכין שדריכתן מטמאתן ומסייע ידי ע"ע וכו' עכ"ל פי' אין בוצרין משום גרם טומאה וכ"ש שאין דורכין דאיכא תרתי גרם טומאה ומסייע ידי ע"ע דס"ל לרש"י דאין דורכין מיירי בתחלת דריכה דבסוף דריכה ליכא גרם טומאה דכבר נטמאת אבל בבוצרין ליכא משום מסייע ידי ע"ע דס"ל הוי מסייע יע"ע אלא היכא דנעשית העבירה ובאותה מלאכה דנעשית העבירה מסייעו ודלא כמ"ש התוס' בד"ה אין בוצרין ולפ"ז א"ש דלא תיקשי אמאי לא קתני במשנה א' וכ"ש כמו שהק' התוס' די"ל דאין דורכין דמשנה א' ע"כ דמיירי בסוף דריכה דהא קתני דורכין עם הנכרי דע"כ בסוף דריכה כמ"ש רש"י ודכוותה אין דורכין עם ישראל בסוף דריכה דאי בתחי' דריכה אפי' עם הגוי אסור וא"כ לא שייך למתני וכ"ש דהא טעמא דאין בוצרין משום גרם טומאה וטעמא דאין דורכין משום מסייע ולא שייכי אהדרי:
דף נ"ז ע"א תוס' בד"ה גדולים וכו' וא"ת ולישני וכו' עכ"ל אפ"ל דפשיט"ל גם להמקשה דבני שפחות שרי אפי' בשתיה וא"כ לא שייך לשנויי דגבי עבדים דאינו עושה יי נסך בהנאה לחוד דהא קאי גם אבני שפחות ובבני שפחות שרי בשתיה וכיון דבחדא מחתא מחתינהו מוכח דגם עבדים שרו בשתיה:
ע"ב גמ' לאפוקי מדרב וכו' עיין להלח"מ בפי"א מח' מ"א דין ה' שכ' דהר"מ ס"ל דהא וכן קאי ארוקן ע"ש והוא תימה דא"כ נ"ל דפ' כמ"ד טמא דהא לא אמרו בגמ' דוכן קאי ארוקן אלא למ"ד טמא ולמ"ד טמא רב סובר כשמואל כמ"ש התוס' וא"כ ודאי דהלכתא כשמואל דלא מצינו מאן דפליג עליה אלא רב למ"ד טהור וא"כ אמאי פ' הר"מ שם מלו וטבלו אין עושין יין ולא בעי' שישתקע ע"א מפיהם הא ליכא מאן דפליג עליה דשמואל אלא ע"כ דהר"מ פ' כמ"ד טהור דהשתא רב פליג עליה דשמואל וב"כ הכ"מ ע"ש ועיין בתוס' בד"ה הא קמ"ל וכו' בדבור הראשון:
רש"י בד"ה אפלוג עליה ולא היו אצלו בעיר וכו' עכ"ל אפ"ל דנתכוון לתרץ קושי' הרא"ש לעיל דף ז' שהק' הא קימ"ל חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור ע"ש וסובר רש"י זל דלא אמרי' כן אלא היכא שהוא בעיר עמו דיכול לילך אצלו ולהתוכח עמו אבל היכא שאין עמו בעיר יכול לאסור לאפרושי מאסורא ועמש"ל:
תוס' בד"ה לאפוקי וכו' מיהו היה ר"י מקשה וכו' מה ענין זל"ז וכו' עכ"ל מהריט"ץ בסי' י"א הק' הא קתני ואלו הן קטנים שאינם יודעין בטיב ע"א משמע אפי' גדולים אם אינם יודעין בטיב ע"א אין עושין יין ע"ש ולק"מ דהשתא קיימי אמילתא דרב דפסקו כרב ולרב קאמר בגמ' דהאי באלו הן קטנים קאי אבני שפחות:
דף נ"ח ע"א רש"י בד"ה מאי לאו וכו' ולא יתכן לו' והחזירו ישראל וכו' עכ"ל נ"ל דה"פ דמ"ש רש"י לעיל דהך איקלע היא אחר שהחזירו היינו משום דאי רבא מעיקרא לא שרא אלא חוץ מדמי היין המשוכשך וכמ"ש אימור לאמרי אנא א"כ מאי פריך ליה מאגרדמים והשתא בא רש"י בדבור זה לשלול דלא תימא דלעולם מתחילה לא שרא אלא חוץ מיין המשוכשך ופריך ליה מאגרדמים רדמים משום דמפ"ל החזירו ישראל ואסרו כל התערובת ורבא שרא התערובת וע"ז דחה רש"י דא"כ מאי פריך ליה מאגרדמים לישני אנא דאמרי כרשב"ג ועפי"ז ל"ק מה שהקשו התוס' מאי הוה משני ליה הא רשב"ג לא שרי דמי יין שבו וכו' ע"ש:
תוס' בד"ה איקלע וכו' לכך פר"י וכו' וכיון שנתערב נתבטל וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דהתוס' ס"ל כחכמי צרפת שהביא הרמב"ן ז"ל בחי' שכ' דג' מחלוקות בדבר דת"ק דר"ן ס"ל בין ביד בין ברגל ימכר ור' נתן ס"ל ביד אסור ברגל מותר ותנא דאגרדמים סבר אפי' בפיו אסור בהנאה והק' הרמב"ן ע"ז מאי פריך מאגרדמים נימא אנא דאמרי כת"ק דר"ן ותירץ דפריך ליה משום דאגרדמים מעשה הוא וקי"ל מעשה רב ע"ש והתוס' לא ניחא בתי' זה דא"כ אמאי לא פריך הגמ' כן לר"י ושמואל דפ' כרשב"ג והא ההיא דאגרדמים מעשה רב דאסרו כל היין שבתוכו כדאיתא בתוספתא כמ"ש התוס' ולהרמב"ן בדעת חכמי צרפת צ"ל דל"ג בתוספתא כן כמו שכן צ"ל בדעת רש"י ועיין בהרי"ף אבל התוס' דגרסי בתוספתא שאסרו כל היין הוכרחו לומר דרבא לא שרי אלא התערובת ולא היין המשוכשך והשתא לא מ"ל אנא דאמרי כת"ק דר' נתן דא"כ לישתרי אפי' היין המשוכשך ואפי' סוברי' התוס' דבאגרדמי' ומעתה דרבא יש לאסור טפי ממרדו מ"מ המקשה לא יקשה מסברא כיון שיכול לדחות דלא שנא:
ע"א גמ' יין שמזגו וכו' כ' הטור בסי' קכ"ה וז"ל עכ"ם הזורק מים ליין וכו' מותר אפי' בשתיה ואפי' מאן דא"ל ניצוק חבור היינו יין ביין אבל מים ביין מותר בד"א בשלא מכוין למזגו כגון שלא ידע שהוא יין וכו' והק' בדרישה סקי"ט דכיון שלא בכוונה אמאי צריך לטעמא דבמים ביין ליכא ניצוק אף שייך ניצוק שרי משום דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה קי"ל דשרי ע"ש ונ"ל משום דרש"י הסובר ניצוק חבור כמ"ש לעיל בדנ"ו סובר דמגע נכרי שלא בכוונה ע"י ד"א אסור בשתיה כמש"ל בדנ"ז בעובדא דרישא דלוליבא ע"ש ולכך הוצרך הטור לחלק כן לדעת רש"י הסובר ניצוק חבור דהוא הסובר מגע ע"י ד"א שלא בכוונה אסור:
דף ס"ב ע"ב גמ' א"ד הואיל וטומאתו קיל ען . וכו וק"ק לפיר"ת שכתב התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב בד"ה אבל דסתם יינן בששים ודוקא יין ממש הוא במשהו ע"ש אמאי לא קאמר או דילמא כיון דלענין ביטול קיל וי"ל דנקט טומאתו לכ"ע אף לר' יהודה דס"ל מכ"ע במשהו דלדידיה אפי' סתם יינן במשהו כמ"ש התוס' לעיל:
שם דילמא אתי לזבולי וכו' וק"ק לקלניהו ולש ולשדינהו לים המלח דליכא חששא דזבל ועיין להתוספות לעיל דמ"ג ע"ב בד"ה אמר להם וכו' ע"ש:
דף ס"ו ע"ב תוס' בד"ה אמ"ר וכו' וא"ת וכו' עכ"ל עיין במהרש"א דמשמע מדבריו דרבא נמי ס"ל כלוי דאפי' דפטמי מהדרי שרי לפום סוגיא דשמעתין ע"ש וק"ק א"כ אמאי לא פריך הכא ממתני' דב' פסחים כדפריך התם ללוי וי"ל:
דף ס"ז ע"א בד"ה אמר רז וכו' ועוד דאוכל בשב"ח אוכל ממשו של איסור וכו' עכ"ל ק"ל א"כ מאי פריך בפסחים נילף טע"כ מבשב"ח נימא שאני בשב"ח דאוכל ממשו של איסור וי"ל דאוכל הבשר הבלוע מחלב דוקא הוא דכ' דאוכל ממשו של איסור אבל אוכל החלב הבלוע מבשר טעם בעלמא הוא והתם מאוכל החלב פריך:
בא"ד ול"נ לר"ת דהא ר"י א"ל כר"ע וכו' עכ"ל וא"ל דאה"נ ר"י ס"ל כרע"ק לענין משרת להתיר מצטרף לאיסור אבל לענין ט"כ ל"ל כרע"ק דא"כ מאי פריך התם ורע"ק ט"כ מנ"ל וכו' לימא דדריש מכל לט"כ ומשרת להתיר מ"ל אלא ע"כ משום דר"י ס"ל כרע"ק ור"י לא דריש כל כדאיתא התם ולר"י אליבא דרע"ק פריך:
דף ע"ג ע"א רש"י בד"ה ראשון וכו' ומותר בהנאה וכו' עכ"ל משמע דלענין איסור שתיה לא אמרי' ראשון ראשון בטל ולפ"ז י"ל דטומאה דמיא לשתייה ול"ק קושית התוס' מההיא דבכורות ע"ש אבל ק' לפ"ז מאי פריך הגמ' ממתניתין לרב דימי דילמא מתני' לענין שתיה דלא אמרינן קמא קמא בטיל:
דף ע"ד ע"א רש"י בד"ה וחתיכת וכו' שער נזיר דבר שבמנין ועושין מהם שקין וכו' עכ"ל עיין להחק"ל בח"א לי"ד סי' צ"ג דקל"ט דלא סיימו קמיה דברי רש"י הללו ע"ש:
ע"ב גמ' פשיטא זפתה תנן וכו' וק"ק דילמא דאי לא אשמעינן רבה הו"א דאם דרך בה בשאינה זפותה בעי ניגוב והא דקתני זפתה לאפוקי דאם דרך בגת מזופפת לא סגי בניגוב כדקאמר מר בלישנא בתרא ויש ליישב: