בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
בינ"ו עמ"י עש"ו נימוקי החכם השלם כמה"ר יהודה הכהן ז"ל
בני סמיכי
מסכת ברכות
דף מ"ט ע"ב תוס' ד"ה אי בעי וכו' צריך דף מ ע ב חוש לחזור אנול ולאכול בסוכה אחר שפסקו גשמים וכו' עכ"ל מוכח דבשעת הגשמים א"ח לאכול בסוכה אפי' בליל א' וזה הפך ממ"ש בשם התוס' ה"ה בפ"ו מה' סוכה דין ז' ע"ש ובמ"ש הר"מ שם רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות משמע אפי' בשבת דאין ז' בלא שבת ועיין לה"ה פ"ל מה' שבת דין ט' ועיין להשע"ה שם בה' סוכה:
מסכת פסחים
דף י"ד ע"א תוס' בד"ה דאיכא וכו' ולפי' דף ד דע ס צ"ל דהשתא לא אסיק אדעתיה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ונ"ל דגבי תרומה דתני תרומה סתם פשיט"ל דאיכא לאוקמא במשקין אבל ברישא דקתני עם הבשר לא ס"ד לאוקמא במשקין משום קושית עם משקה ובשר מבע"ל ובזה ניחא גם מה שהק' השע"ה בח"א דפ"ג איך תרומה מטמאה את הטהורה הא לשריפה קיימא וכתותי מכתת שיעוריה ע"ש ואי מפרשינן לה דאיכא משקה א"ש והצל"ח תי' לקושי' מהרש"א דנהי לא ס"ד אוכל מטמא אוכל מ"מ אוכל פוסל אוכל ס"ד שפיר ושוב דחה דמהיכא נ"ל בקדשים אוכל מטמא אוכל מוהבשר אשר יגע כמ"ש התוספות והתם לא כתיב טמא אלא לא יאכל ומנ"ל דמטמא ע"ש ונ"ל דשפיר נ"ל מניה דאמ"א דאי פוסל הא אפי' בחולין נ"ל מדכתיב הוא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא משמע אבל פוסל ולמ"ל קרא דכתיב בכל טמא לאשמעי' מעי' אפי' אוכל אלא ע"כ לאשמעי' דעושה כיוצא בו אתא:
ע"ב פירש"י בד"ה נוקמה וכו' ואינו ראוי להדליק וכו' עכ"ל ובלא"ה י"ל דאלו בשמן קדש הול"ל שנטמא ולא שנפסל ודע דמוכח מדברי רש"י בדבור זה דג' של תרומה אינו פוסל אפי' קדש וצ"ל לדבריו דמתני' דטהרות שהביאו התוס' בחולין שנעשו עטה"ק מיירי שעושה ג' כמ"ש הר"ש שם ועיין להצל"ח:
תוס' ד"ה התם וכו' תפתר בט"י דבית הפרס וכו' עכ"ל עיין מה שהקשה מהרש"א ועיין לה' קרבן העדה שכ' דאי רחס"ה בולד טומאה דאורייתא היינו ב"ה ע"ש והוא תימא דהא ר"ל מוקי לה בסמוך בולד הטומאה דאורייתא:
דף י"ז ע"א גמ' ונגע בכנפו כתי' במה שנגע בכנפו מזה מוכח דלא כפי' רד"ק שהביא מהרש"ל דלפי' אפי' לרב ל"מ ד' בקדש עד דמפרשת בכנפו במה שנגע בכנפו ומהגמ' מוכח דלא אצט' לפ' כן אלא לשמואל:
דף י"ח ע"א פי' רש"י בד"ה למר וכו' נימא כרע"ק וכו' עכ"ל ועוד איכא לאקשויי דאי רע"ק ס"ל אוכל מטמא אוכל ול"צ דרשא $$ (ציור בספר)$$ דהוא טמא ואין עושה כיוצא בו מאי פריך לקמן והא מהכא נפקא מהתם נפקא וכו' נימא דל"ל הך דרשא דהוא דהא מצינו לרע"ק דל"ל הך דרשא:
דף י"ט ע"א פירש"י בד"ה א"ל וכו' ואיך יבא לידי ד' וכו' עכ"ל עיין להצל"ח בסי' נ"ז ולע"ד אכתי מ"ל כלי א' אוכל ב' לבונה ג' משקה ד' ומ"ש רש"י עוד וס"ל טומאה עושה כיוצא בה וכו' עיין בפירש"י לעיל די"ח ע"א בד"ה למד ע"ש:
בד"ה אלמא וכו' דגחלים ולבונה וכו' אלא מדרבנן וכו' עכ"ל עיין בחגיגה דכ"ג ע"א ע"ש:
דף כ"א פירש"י בד"ה כ"ש וכו' לדיוקא אצטריך ריך וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וראיתי להפנ"י שכ' דאפי' דהגמ' עביד צריכותא מ"מ מילתא דפשיטא היא דאי איתא מאי קאמר מתני' דלא כר"י הא אפי' לר"י לא שרי אלא למוכרו לנכרי ואה"נ דאסור להאכיל לבהמה וחיה משום דמשיירי וא"ש מתניתין כר"י ע"ש ואינו הכרח דמ"מ קאמר שפיר מתני' דלא כר"י דקתני כ"ש שמותר לאכול מאכיל וכו' ומוכרו לנכרי משמע ן דשעה שאין אוכל אינו מוכרו לנכרי:
תוס' בד"ה ואי וכו' הק' הרשב"א וכו' עכ"ל הק' הפנ"י דילמא התם מיירי שנטלה בפנינו צריך בדיקה משא"כ הכא ע"ש ועיין לעיל ד"ט ע"ב דרבא הוא דמוקי לה בשנטלה בפנינו אבל אביי לא שני ליה וגם דבלחם ודאי משיירא ושפיר מק' לאביי:
ע"ב גמ' אמר חזקיה וכו' עיין להגו"ה די"ד ע"א שהק' לס' חזקיה אמאי אצטריך למשרי נבלה ע"ש ונעלם ממנו מ"ש רש"י לקמן דכ"ב ע"ב בד"ה למאי הילכתא ע"ש:
תוס' בד"ה כ"מ וכו' וא"ת יהא נהנה וכו' עכ"ל והק' הצל"ח והא לר"א אליבא דר"י שאר איסורין נ"ל מאותו וא"כ היכי ס"ד שיהא בכרת בהנאה והלא הנאה לר"י אינו בכלל אכילה אלא מדמיעט רחמנא בטריפה ע"ש ול"ק דהמיעוט דאותו גלי דנכלל בכלל לא תאכלו וכדקאמר ר"א כ"מ שנאמר ל"ת וכו' דאלת"ה לר"א דאותו לשאר איסורין דילמא לחש"ב אלא ע"כ דטפי עדיף ליה לאוקומי בשאר איסורין דלא הוי אלא גילוי מילתא מלאוקומי לחש"ב דהוי דרשא גמורה ובמה שתי' התוספות כי כל אוכל לא ילפינן וכו' עיקר כונתם משום דלא הוי לאו דאי ר"ל משום שינוי הלשון כמ"ש הצל"ח מאי פריך הגמ' מגיד הנשה:
דף כ"ב ע"א גמ' ור"מ אותו אתא משליך וכו' | עיין מה שהקשה הצל"ח וכבר כ' מהרש"ל לקמן דכ"ג ע"כ דמאותו ממעטי' חש"ב טפי משאר איסורין ע"ש טעמו:
תוס' בד"ה חולין וכו' מדאצט' למעוטי שאינו בשריפה וכו' עכ"ל וכה"ג דייק בגמ' בקדושין דנ"ח דפריך אמאי דאמר ר"ש המקדש בחש"ב מקודשת מהא דאמר ר"ש חש"ב בשריפה ול"ק מה שהק' ה' יד דוד ע"ש:
בד"ה ור"ש וכו' דהא לא נשתנה בסיני וכו' עכ"ל לכאורה שפת יתר הוא דהא כבר כ' דלא קאסר אלא לבני יעקב ונ"ל דס"ל דמאי דאמרינן כ"מ שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ לאו דאחר סיני יעקר הפ' ממקומו ויהא לישראל דזה אין סברא אלא דטעמו של דבר דכיון דלא נשנית מזה מוכרח דמעיקרא לא נאמרה המצוה לכל ב"נ אלא לאבותיהם של ישראל דהיינו לבני יעקב דהיו גם נק' ב"נ ושוב הראני א"א מו"ר נר"ו שכן כ הרמ"ה בשי' לסנהדרין דנ"ט דהכוונה לב"נ שיצאו ישראל מהן נאמרה ולא לכל ב"נ ע"ש והשתא ממילא נתבארו דברי התוס' בפשי' דלבני יעקב נאמר דהא לא נשנית בסיני וע"כ לב"נ שיצאו מהן ישראל נאמרה:
בד"ה ואימא וכו' לא פריך למילף וכו' עכ"ל עיין למהרש"ל שדבריו צ"ע ונ"ל בכונתו דלשי' רש"י דחזקיה אתי כר"מ ואצטריך קרא דנבלה להקדים י"ל דקושית הגמ' היא אימא כמים הניסכין וכו' ונילף מהא דכ"מ שנא' ל"ת איסור אכילה לבר במשמע וקרא דנבלה להקדים ומנ"ל לר' אבהו דאחד איסור אכילה וא' איסור הנאה ובשלמא להתוס' דס"ל דחזקיה פליג אר"מ ולא שייך למי' להקדים כמ"ש מהרש"א בד"ה ור"ש ניחא ולכך כ' מהרש"ל דאפי' לרש"י לא אפשר למי' דכונת הגמ' כן ע"ש בדבריו והתוס' אזלי לשי' ולכך לא תירצו כמ"ש מהרש"ל ועדיין צ"ע:
ע"ב פירש"י בד"ה מה אמ"ה וכו' כלומר בכרת וכו' עכ"ל עיין בר"פ דם שחיטה דמשם בא"רה דד הקזה שהנשמה יוצאה בכרת ע"ש ועיין במ"ש מהרש"ל ז"ל:
דף כ"ג ע"א גמ' א"ה אפי' לכתחילה נמי | מכאן ק' לסוברים דאיסור סחורה מדרבנן מאי פריך וכבר דשו בו רבים ועיין בס' תוספת דרבנן באות סמך סחורה עש"ב ולפי ס' הט"ז דדבר שהתירה התורה בפי' אין כח ביד חכמים ז"ל לאסור ניחא שפיר כיון דכתיב לכם הוי כמו שהתירה התורה בפי' גם אודא לה מה שהוכיח המש"ל דדעת הרמב"ם דאיסור סחורה מדאורייתא מדכתב חוץ מחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה ע"ש די"ל כיון שהתירה תורה בפי' לא גזרו בו חכמים כדברי הט"ז:
ע"ב מה לחלב שכן הותר מכללו הק' השע"ה בח"ב דקל"ז ע"ג גיד נמי הותר מכללו אצל עוף ע"ש ול"ק דגיד ל"מ הותר מכללו כיון דמה שאינו נוהג בעוף הוא מפני שאין לו כף והתורה לא הזהירה מעיקרא אלא על מי שיש לו כף:
דף כ"ד ע"ב גמ' אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מכאן הק' המש"ל בה' יסודי התורה לדעת הר"מ דאין לוקין על הנאה ע"ש וי"ל דר' ס"ל כההוא מדרבנן דלקמן דמייתר ליה לא תאכל ומוקי ליה לשאר איסורין וכיון דמייתר ליה קרא להנאה לקי שפיר ולא כ' הר"מ דאין לוקין על הנאה שלא משום דמההוא קרא דאכילה הוא דנ"ל ההנאה:
דף כ"ה ע"א גמ' חמץ בפסח יוכיח וכו' כ' מהרש"ל הא דלא קא' כ"ה יוכיחו משום דאיכא זרוע ובא דלא הלל שעה"כ ע"ש ועפי"ד ניחא לי מה שהק' בס' אבן העוזר בתוס' ד"ה מה לחמץ אמאי לא אמרי' שור הנסקל בן פקועה יוכיח שהי"ל שעה"כ לאכילה ע"ש דה"נ לא אמרי' שור הנסקל בן פקועה יוכיח משום דאיכא שור הנסקל דלא הלל שעה"כ ועיין להתוס' בחולין דקלו ע"א בד"ה חדא ע"ש:
דף ז"ך ע"ב גמ' ומה בין זו לערלה וכו' הק' מהרש"ל הא שנא ושנא דהתניא בסמוך אפר הקדש לעולם אסור ע"ש והשע"ה דמ"ג תי' דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן דומיא דאפר אשירה דקתני ליה בהדיא דלא אסיר שלא מדרבנן מדתניא בפ' משילין גחלת של ע"א אסורה ואי איתא לשמעי' רבותא אפי' אפר ע"ש והיה לו להוכיח מהקדש גופיה דאיתא התם גחלת של הקדש מועלין בה ואי איתא דאפרו אסור מדאורייתא מעילה נמי אית ביה וע"ש בהתוס' חיצוניות שהביא השע"ה שם ע"ש ועיין למרן בב"י בסי' קמ"ב שכתב גחלת של ע"א אי נו אסור אלא מדרבנן ולכתחלה ע"ש והוא תימא דא"כ אמאי לא תניא רבותא טפי אפר של ע"א אסור ועפי"ד השע"ה ניחא לי מה שהק' בס' בשמים ראש בשמעתא דהואיל לקמן דמ"ז דפריך ואי אמרת הואיל אהבערה לא לחייב וחזי לצורכו ומשני אפיק הבערה ועייל עצי אשירה והק' הב"ר דהשתא דמיירי בעצי אשירה לחייב נמי משום הבערה דהא לא חזי לצורכו ע"ש ועפי"ה י"ל דבעצי אשירה חזי לצורכו לצורך אפרו מדאורייתא מיהו תי' זה ליתא שלא לחד תי' שכ' התוס' לעיל ד"ה ע"א בד"ה ואומר ע"ש:
דף כ"ח ע"ב תוס' בד"ה וחד וכו' מסברא מוקמי' לחוך זמנו וכו' עכ"ל ק"ק לקמן דפריך אלא לרא"כ לא יאכל חמץ מבע"ל והא מתני' אלח"ז קאי ולא יאכל לתוך זמנו אתא וזל דסוגיא דלקמן אליבא דר' אבהו אזדא דאפי' ל"ת איסור הנאה נמי משמע וא"כ אין כאן שום סברא לאוקמי לא יאכל לתוך זמנו טפי מל"ת:
דף מ"ז ע"ב אפיק הבערה ועייל עצי אשירה עמ"ש לעיל דז"ך ע"ב ע"ש:
דף ס"ט ע"ב פירש"י בד"ה עמו וכו' כדיליף | בגמ' עכ"ל היינו הילפותא דלקמן דלימד על חגיגת י"ד דנאכל לב"י ולילה א' וס"ל דמאי דא דאמרינן בסמוך ש"מ לאו דאורייתא היינו לאו חובה אבל מצוה איכא מדאוריית' כדי שתהא נאכלת על השבע ועיין להצל"ח:
דף ע' ע"א תוס' בד"ה לאו וכו' א"ח מן התורה וכו' עכ"ל פי' א"ח מ"ה אבל מצוה מיהא איכא מדאורייתא כדי שנאכלת על השבע ולפ"ז י"ל דאפי' לב"ת לא דחיא שבת ואע"ג דס"ל דאורייתא היא ואח"ך כ' אבל בירוש' אמרו דנאכלת כלת על השבע הוא מדרבנן וא"כ כי אמרי' ל"ד הויא מדרבנן והקשו ע"ז ואח"כ כתבו דהשתא לב"ת דחיא שבת ר"ל לפי הירוש' והשתא דברי התוס' לעיל דנ"ט ע"ב בד"ה בי"ד אזלו כמ"ש הכא מתחלה קודם שהביאו הירושלמי ועפי"ז ניחא מה שהק' הצל"ח ועיין למהרש"א:
דף פ"ח ע"א בד"ה שה וכו' דאיכא חנוך מצוה עכ"ל עיין להתוס' במסכת ר"ה דל"ג בד"ה תניא ועיין להמש"ל בפי"ו מה' מ"א דין כ"ז ע"ש ויש לחלק בין הנושאים:
דף פ"ט ע"ב גמ' ל"ש שלא ששכח אחר זריקה וכו' מקשינן הא קי"ל משנתקבל בכלי הוי כזרוק כמ"ש התוס' בחולין ד"פ ע"ש וא"כ הול"ל ל"ש אלא אחר שנתקבל וכו' ול"ק דא דאפי' אמרי' כזרוק מ"מ אינה נשלמת המצוה שלא עד שיזרוק כמ"ש רש"י לעיל די"ג ע"ב וא"כ כשישלים הזריקה לא הוה חזי לאכילה:
דף צ"ט תוס' בד"ה עד וכו' ורבי יהודה תי' אפי' אי בעי' וכו' עכ"ל ר"ל דלר' יהודה אפי' מתני' דהכא עיקר א"ש דכיון דגם בע"ש וי"ט דינא הוא עד שתחשך ולא קתני ליה משום דפשיטא כמ"ש בקושיתם א"כ פריך שפיר ליתני ע"ש וי"ט ואנא ידענא דע"פ בכלל דאל"ה למאי אצט' למתני עד שתחשך פשיטא אלא ע"כ משום ע"פ אצט' ונראה שלזה כיון מהרש"ל במ"ש אבל לר' יהודה וכו' ועיין מהרש"א ז"ל:
דף ק"ה ע"ב ד"ח ש"מ המבדיל וכו' משום דאיכא ברייתא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א כיון דהכא איירי במצוה מן המובחר מאי קאמר ש"מ המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס ע"ש ונעלם ממנו מ"ש ה"ר מנוח הביאו הב"י בסי' קפ"ב דלהר"מ דס"ל בהמ"ז אין טעונה כוס והא דקאמר ש"מ בהמ"ז טעונה כוס היינו מצוה מן המובחר וראיתי לה' לשון למורים סי' קנ"א שהק' דאי מצוה הוא דאיכא איך התירו לאכול קודם הבדלה וכמו שהק' התוס' לקמן בד"ה קפיד ע"ש ולק"מ דקושית התוס' אינה אלא לפי' לעיל דק"ב ע"ב בד"ה מניחו אבל לפי' הר' נסים שכ' שם שפי' שאכל מבע"י לק"מ והר"מ סובר כפי' הר"ן כמו שנראה מדבריו בפ' כ"ט מה' שבת ע"ש:
מסכת יבמות
דף ו' ע"ב גמ' לא ר"י וכו' הקשה הרשב"א דף ו עב ג ליגמור מינה לדעלמ' דלא דחי ל"ח גרידא כדפריך הגמ' לעיל ע"ש ולפמ"ש התוספות לעיל בד"ה נגמר דשבת עשה ול"ת ומאי דפריך הגמ' לעיל ליגמור מינה משום דעשה דכבוד עדיף וחשיב עשה דשבת כמאן דליתיה ע"ש ניחא שפיר דהכא האי עשה דבת כהן ס"ל להגמ' כאן דלא עדיף ול"מ למגמר מינה משום דשבת עשה ול"ת ולא ס"ל כמ"ש התוספות בד"ה הנז' עשה דבת כהן חמיר משום כפרה ועיין מהרש"א שם:
דף י ע"א גמ' לר"י נמי מנ"ל דאי עבר ונסיב וכו' כ' הר"מ בפי' המשנה דמתני' דשש עריות וז"ל לפי' אם עבר אחיו ונשא אחת משש וכו' צרתה חולצת או מתיבמת לפי שאין לו נשואין אלא זנות ע"ש לפ"ר תנא דמתני' ס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואע"ג דהכא מוקמי מתני' כר' ואיהו ס"ל לקמן קדושין תופסין בחייבי לאוין האי תנא ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אכל ק' לפ"ז מאי פריך הכא דאי עבר ונסיב הא אפי' עבר ונסיב אין קדושין תופסין וכמ"ש התוס' בד"ה לר"י וכו' ולדברי הר"מ צ"ע:
תוס' ד"ה לעולם וכו' וא"ת ליתני א"א שפוט רה וכו' עכ"ל הא דלא קבעו בשנוייא קמא דמשני לעולם אית ליה לרבי הני כללי וכו' אמו אנוסת אביו בתרתי לא משכחת לה וכו' וע"כ להאי שנויא אית ליה בפלוגתא קא מיירי דא"כ איך קורא אשת אחיו שלא היה בעולמו דלא אתי אלא כר"ש דמשום דאי עבר לא קתני אבל להאי שנוייא דע"כ דמתני' ר"י א"כ לוי ס"ל דאי:
בא"ד או בענין שאמר ר"י וכו' ומשכחת בהן נמי צרת צרה וכו' ר"ל הא דצרת צרה היינו כגון שאמר ראובן חוץ מלוי והא דכתבו או בענין אחר לר"י היינו לר"י לא צריך ראובן לומר חוץ משמשון נמי ודברי מהרש"ל בזה צ"ע ודו"ק כי קצרתי:
דף י"ט ע"א תוס' ד"ה והא טעמא וכו' הו"מ לשנויי לדבריהם דרבנן קאמר להו עכ"ל ודבריהם צ"ע דהא לקמן כדל"א ע"ב קאמר בגמ' על הך מתני' דקתני לרבנן חולצת וקא פריך אי אשת ב' יבמין דאורייתא אמאי חולצת ומשני מדרבנן גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתיבמות וע"ש בפירש"י והשתא א"כ איך שייך לומר לדבריהם הא הם ס"ל דמאמר אינו קונה והא דחולצת משום גזירה ולא שייך לומר דר"ש לא הבין רב דבריהם וס"ד דרבנן ס"ל אשת ב' יבמות דאורייתא א"כ תקשי להו אמאי חולצת לרבנן וצ"ע:
דף ס"ז ע"ב תוס' ד"ה קנין וכו' משום דאין חייב במזונותיה שלא היכא דעמד כ"ד וברח ולא מייחד לה דוכתא וכו' עכ"ל ק"ק דהא לעיל בדף מ"א כתבו התוס' לאו דוקא ברח אלא אפי' חלה נמי חייב ובחלה ודאי מייחד לה דוכתא וא"כ אפי' לא אכלה בחיי בעלה נמי תיכול היכא דחלה:
דף ס"ח ע"ב גמ' שמעת מינה תרתי הק' רש"י לקמן דפ"א מנ"ל מקרא דאע"ג דחזרה אינה אוכלת חזה ושוק דילמא דקרא איירי היכא דעדיין עם הזר כפשטיה ותי' משום דמקרא זה ילפינן דנבעלה לפסול לה פסלה א"כ ע"כ לא תאכל לעולם משמע משום דפסלה לעולם ע"ש וצ"ע דא"כ המקשה דהכא דפריך הא אצט' לחזה ושוק דס"ד דלא דרשינן מיניה דנבעלה לפסול א"כ תיקשי קושית רש"י וצ"ע ולעיקר קו' רש"י י"ל דאי חוזרת לחזה ושוק א"כ אמאי אצט' קרא ובת כהן וכו' הא מקרא וכל זר לא יאכל קדש נפקא נמי חזה ושוק דמלת קדש כוללת תרומה וקדשים אלא מוכרח לומר דקרא ובת כהן אתא לאשמועי' דאינה חוזרת לחזה ושוק:
דף ע' ע"א גמ' ואימא תושב וכו' עמ"ש בתוספי הרא"ש כאן ובדבריו נפל תירוץ א' של מהרש"א מ"ש בגמ':
דף ע"א תוס' ד"ה בו וכו' לא בעי למידרש הכי דאין ערלות פוסלות במעשר וכו' עכ"ל כתב מהרש"א אבל אי כתב תושב ושכיר יאכל בו הו"ל ג"ש להקל כמ"ש התוס' לעיל ול"ק דלא שייך למדרש ערלות אין פוסלות במעשר דהא ערל פסול במעשר בג"ש ממנו ממנו עכ"ל ולעד"ן דאפי' אי כתיב יאכל בו אכתי תקשי דילמא למדרש דערלות אין פוסלות בתרומה דאע"ג דערל אסור במעשר אפ"ה מותר בתרומה כמו שמצינו גבי אונן במעשר אסור ובתרומה מותר:
בא"ד לחומרא מקשינן וכו' עכ"ל כ' מהרש"א גבי ומלתה אותו אז יאכל בו לא דרשינן הכי משום דכ"ש הוא דערל גופו מותר כ"ש דאינו מעכב עכ"ל וק"ק אכתי תקשי לפי שנוייא קמא דמשני משום דנפישן דמשמע מע דלית ליה הך סברא דאע"ג ערל מותר אפ"ה מילת עבדיו מעכבת וי"ל:
דף קט"ז ע"ב בד"ה באותה שעה וכו' אמאי לא מהימנה לה במגו וכו' עכ"ל הק' הפ"ח בסי' מ"ח בחידושיו דף ב' וז"ל וק"ט דהא ודאי דאפילו למ"ד בשלא בפניו אינה מעיזה היינו כשנשאת אך לכתחלה ודאי לא שמשנה שלימה שנינו אי אמרה א"א דייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' ובלא טעם זה ח"ל דאפי' דאיכא עדים שהיא א"א דמהימנא משום דאינה מעיזה שלא דוקא בשנשאת עכ"ל ע"ש ולעד"ן דהנה הנ"מ דרנ"ו ע"ב הביא משם מהר"י קולין שני טעמים אלו דהיינו למ"ד דאינה מעיזה בשלא בפניו היינו דוקא כש כשנשאת ועוד א"ל היינו דוקא באותה מדינה אבל ממדינה למדינה שלא בפניו מעיזה ע"ש וא"כ השתא ס"ד להתוס' אצט' מתני' לטעם שהפה שאסר כי היכי דנאמנת אפי' ממדינה למדינה דאי משום דאינה מעיזה שלא בפניו לחוד אינו מועיל אלא לאותה מדינה לבדה והתוס' שהק' אמאי לא מהימנה במגו היינו לב"ה קודם חזרה דס"ל דאינה נאמנת אלא דוקא באותה מדינה ונכון הוא ועיין להנ"מ דרנ"ט ע"ש:
מסכת קדושין
דף ב' תוס' בפרוטה וכו' וי"ל דילפינן ממ"ע וכו' עכ"ל הק' מהרש"א אמאי לא ניחא להו למימר דמסברא דכ"מ שוה כסף ככסף והא דאצט' בע"ע לרבויי משום דס"ד דמחמרי' עליה משום דהוא גרם לנפשיה ע"ש וי"ל דאי מסברא שו"כ ככסף לא הוה ס"ד להחמיר דע"ע משום דהוא גרם כיון דאיכא סברא כנגדה שלא יטמע ודאי דהוה ידעי' דדיניה כדקי"ל בעלמא שו"כ ככסף ודוקא לגבי הילפותא הוא דכ"כ דהוי כמו פירכא:
ע"ב בד"ה א"נ וכו' אשר קנה אברהם בחזקה עכ"ל והשתא דנ"ל משדות בכסף יקנו דקניין שדה הוא בכסף גם השדה אשר קנה אברהם הוא בכסף וניחא בזה דל"ק ממ"ש התוס' לקמן דכ"ו בד"ה אמר ע"ש ומהרש"ך ח"ב סי' נתקשה בזה ע"ש:
דף ג' ע"א בד"ה מה ירק וכו' ח"ד לחומרא וכו' | עכ"ל עמ"ש מהרש"א והע"י כ' הא דלא חשיב אתרוג שוה לירק בב' דרכים לענין שביעית ומעשר משום דל"ד דמעשר דרבנן ושביעית דאורייתא ע"ש והוא תימה דברישא קתני שוה לאילן לערלה ושביעית אע"ג דל"ד דערלה דאורייתא ושביעית דרבנן דמדאורייתא בתר לקיטה דגדל על כל מים:
בד"ה ואשה וכו' כדאמרי' מרי' בגיטין כתבו על איסורי הנאה וכו' עכ"ל בס' נאות יעקב סי' קמ"ה חמה ע"ד אמאי לא הוכיחו מברייתא דלקמן גבי קדושין גופייהו דקתני כתב לה על הנייר ועל החרס אע"פ שאין בו שו"ף וכיוצא לזה הק' הר"ן על הרי"ף שהביא ברייתא דגיטין ולא הביא מברייתא דקדושין ע"ש ונ"ל ליישב הכל והיה בהנ'יח דהא דאמרי' לקמן דאם שו"ף במדי איכא למ"ד דלא מהני ואפי' למ"ד דמהני מדרבנן הוא דאין להקדששלא מקומו ושעתו כמ"ש הרא"ש לקמן ה"ד בקדושי כסף דמדין הנאה נגעו בה אבל בקדושי שטר אפי' אי בעי' שו"ף אינו אלא מטעם דבעי' נתינה דהוא שו"פ וכי שו"פ במ"א שפיר הוי נתינה וכן לענין גט לר"ח בפ"ב דגיטין דס"ל בעי' שו"פ משום דכתיב נתינה אם שו"פ במ"א ש"ד והשתא מברייתא דלקמן ל"מ לאוכחי דזל אע"פ שאין שו"פ כאן קתני ולעולם שו"פ במ"א ובהכי ניחא מה שהק' ס' המקנה במתני' לר"ח דבעי' שו"פ גבי גט אמאי בשטר קדושין קתני בברייתא אע"פ שאין בו שו"פ הא איתקש הויה ליציאה ועפ"ז ניחא ועיין כירוש' הביאו הרי"ף דאמרינן שטר אע"פ שאין שו"ף דאי שו"ף היינו כסף ע"ש ועפי"ה יש נפקותא בין שטר לכסף אפי' אמרי' דהשטר צריך שישוה פרוטה ועוד נ"מ לע"מ שתחזירי עיין להר"מ בפ"ה מה' אישות ע"ש:
בא"ד אלא לכסף דוקא דכתיב ביה קיחה וכו' עכ"ל עיין בגמ' במס' יבמות דף נ"ה ע"ב דנ"ל העראה מג"ש קיחה קיחה וע"ש בתוס':
ע"ב גמ' וכ"ת נילף מינה הק' מהרזבל א"כ אמאי וכי ימכור למעי' נילף מינה ע"ש ואפ"ל דס"ד שפיר הא דממונא מאיסורא לא ילפי' מיהו ס"ד דקדושין הוי איסורא דאוסרה על הכל ומשני איסורא וממונא מאיסורא לבד לא ילפי' דקדושין תרתי אית בהו:
תוס' בד"ה וכ"ת וכו' ועומד לה בושת בנערות וכו' עכ"ל מכאן מוכח כמ"ש מהרש"א זל להתוס' לא ס"ל כפירש"י דהתם דאי בעי מסר לה ואנס זה מחסר ממונא לאביה דאם כן אפי' עומד לה בושת בנערות השתא מיהא לא מחסר ליה מידי דקדושין דידה נינהו:
דף ד' ע"א גמ' בא זה ולמד ע"ז עמ"ש הרא"ם א"כ לא לאמה למ"ל ותי' בבגרות מוקמי' לה ע"ש וכנראה שנעלם ממנו דברי התוס' בשמעתין עחין בד"ה בא זה וכו' ודו"ק:
ע"ב גמ' ולמר בר ר"א וכו' ק"ק המקשה דס"ל אפי' היכא דאיכא למדרש אמרי' מילחא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא תק"ל ברייתא דתושב ושכיר אמאי לא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ"ל קרא וי"ל:
דף ה' ע"ב גמ' נתן הוא ואמרה היא ספיקא צ"ע למ"ש התוס' לעיל ד"ד ע"ב בד"ה היכא וכו' דיהבה לדידיה ל"ד שלא ר"ל ואמרה היא ע"ש וא"כ מדכתיב כי יקח שמעי' דנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת וצ"ל כמ"ש הר"ן דמדאורייתא א"מ והא דקאמר ספיקא חומרא מדרבנן קאמר ע"ש:
תוס' בד"ה חופה וכו' וי"ל דאתיא כר"ט וכו' עכ"ל עמ"ש הע"י לר"ח דפי' חופה קונה מהיכא נ"ל הא קיימ"ל כרבנן דר"ט ע"ש ועיין בתוספי הרא"ש:
בא"ד ל"מ לאוכחי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א היכי יליף ר"ה חופה שגומרת בתחילה מכסף שאינו אלא קונה נימא דיו ע"ש ולכאורה ק' דהא כבר כ' דר"ה ס"ל כר"ט וצ"ל דכונתו זל דוקא היכא דמכח הדיו מפריך הק"ו הוא דלא אמרי' דיו אבל הכא מכח פירכא אחריתי היא דהיינו מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה:
בד"ה הב"ע וכו' ומשני עובר לפניו הויין ידים שא"מ לכל הפחות וכו' עכ"ל ק"ק דלהאי גירסא ס"ל לשמואל הויין ידים ומאי פריך הגמ' שם בנזיר דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר הא מ"מ לכל הפחות הויין ידים שא"מ ולשמואל הויין ידים וצ"ל דהגמ' מ' פריך אלישנא דקאמר כי נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי והא איכא לספוקי בלפוטרו מקרבנותיו וע"ש בפירש"י:
דף ו' ע"ב בד"ה לא החזירו וכו' והתם לא הוי מסקנא הכי וכו' עכ"ל וצ"ל דגם לתו' זה ס"ל נמי ע"מ כאומר מעכשיו דאל"ה היכי קאמר התם אם החזירו יצא הא אינו יכול לקיים המעשה עד שקיים התנאי וכשקיים התנאי ההיא שעתא אינו בידו ואין בין תירוץ א' לתי' הב' אלא הא מילתא דסותרות:
בא"ד א"נ וכו' עכ"ל עיין מהרש"א במס' ב"ב ועיין להתוס' בגיטין בד"ה אלא אמר רבא ע"ש:
דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ וכו' דאין תמורה בעופות וכו' עכ"ל וה"ה דהומ"ל דגבי קן לא אפשר לפרש כן דרב אושעיא לא קאמר ותמורה כיוצא בה וא"כ מהיכא משמע ליה אלא דקושטא קאמרי דאין תמורה בעופות:
בד"ה שתי וכו' אבל הבעיא וכו' עכ"ל עמ"ש הע"י דלפ"ד התוס' רי"ד אפי' בגדולות איירי וע"ש בתוס' רי"ד דלא משמע הכי ועיין להשיו"ט דקפ"ו ע"ש:
דף ט' ע"א תוס' בד"ה כתב וכו' וההיא דכתובות אתיא כר"מ וכו' עכ"ל עמ"ש מהרימ"ט דאפי' כר"א אתיא דמודה ר"א היכא דליכא ע"מ ובההיא דכתובות ליכא ע"מ והע"י תמה דאי ליכא ע"מ אמאי במגילתא לא לכתוב ע"ש ולא היא דר"א מודה דמהני בע"ח כמו בע"מ ובמגילתא איכא ע"ח אבל בחספא ליכא לא ע"מ ולא ע"ח:
דף מ"א ע"ב תוס' בד"ה נ"ל וכו' אמאי לא יליף וכו' עכ"ל שמעתי מקשים הא איתא ביומא דנ"א דאחיו הכהנים מתכפרין בו עמו וא"כ נימא ש"ח דא"ל שותפות בגוויהו ונ"ל דהתוס' לקמן ב' דלר"י ע"כ בא"ל שות שותפות אבל לריב"ק וכו' ונראה דכונתם דלריב"ק נמי יכול לדחות בא"ל שותפות אלא דנטר הש"ס עד דמייתי לריב"ק דקושיא אלימתא דע"כ בא"ל שותפות ולעולם דגם לריב"ק יכול לדחות כן וע"ש במהרש"א וא"כ הי"ל לאוכוחי גם מפרו של אהרן דקושית א"ל שותפות שייכא גם לריב"ק ובזה ניחא מה שהק' מהרש"א לקמן על הרא"ם ע"ש:
בא"ד דבחטאת כתיב אותו בע"כ וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא יליף מבי מבינייא מחטאת ותרומה ולמ"ש מהרש"א ניחא דמה לחטאת ותרומה שכן אינם בע"כ ואין להק' דהגמ' לעיל פריך מה לגרושין שכן בע"כ ולפמ"ש מהרש"א הסברא להפך די"ל דה"ק בג בגרושין כיון דבע"ב א"כ בדידיה תליא מילתא ולכך משוי שליח אבל קדושין לא תליא בדידיה לחוד מיהו ק' דא"כ איך כ' התוס' לעיל בד"ה מ"ה דהומ"ל מה לגרושין שכן בע"כ הא כיון דעיקר הסברא משום דבדידיה תליא מילתא גם בתרומה כן הוא דבדידיה תליא מילתא:
ודף
דף ס"ו ע"ב תוס' בד"ה אמר וכו' ואומ"רי דבתרתי פליגי וכו' עכ"ל עיין מה שתירץ הריטב"א ועיין בגמ' במכות דלא ע"ב דאמרי' מ"ר מתה כר"י ומ"ד בטלה כר"א ע"ש:
דף ע"ג ע"א גמ' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא ומכאן הביא ראיה הרשב"א ז"ל לסברת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן מדהתירה התורה שתוקי לבא בקהל ומכאן ילפינן לכל התורה כולה דספיקא מן התורה שרי ולחומרא מדרבנן דחששו לספיקא ע"ש והק' הב"ש והביאו השע"ה בה' טו"מ פ"ה הי"ב דא"כ מאי פריך בסמוך ומ"ט אמרו שתוקי פסול ול"ל גזירה דשמא ישא בת אחותו ת"ל דפסול מדרבנן בכל הספיקות דאורייתא דהחמירו בהם מדרבנן עש"ב ולעד"ן לי לתרץ ע"פ מ"ש הרשב"א זל ל"ל קרא להתיר ספק ממזר ת"ל דס"ס וכו' ותירץ כי אצט' קרא להיכא דראינוה דאזלא איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספיקא ע"ש וכפ"ז א"ש מאי דפריך בסמוך מ"ט אמרו שתוקי פסול משום דמשמע ליה להש"ס הא דפסלינן שתוקי אפי' לא ראינוה דאזלא איהי לגבייהו דאיכא ס"ס דשרי אפי' מדרבנן ולהכי פריך מ"ט אמרו שתוקי פסול דמ"ש משאר ס"ס דשרי אפי' מדרבנן ומשני גזירה שמא ישא בת אחותו ולהכי החמירו בו אפי' בס"ס אבל מהרימ"ט זל תירץ והביאו השע"ה וזל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונ"מ שהוא מותר $$ (ציור בספר)$$ בבת ישראל וממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא ומש"ה פריך מ"ט אמרו שתוקי פסול ע"ש ועיין להשע"ה שביאר דבריו ע"ש וכפ"ז נ"ל לתרץ מה שהק' הרשב"א דת"ל מטעם דס"ס ועפ"ז ניחא דאי לאו קרא לא הוה שרינן בבת ישראל ובממזרת משום דסתרן אהדדי ולהכי אצטריך קרא להתירו מתורת ודאי והוי מותר בבת ישראל ובממזרת ודו"ק:
מסכת נדרים
דף ב' ע"א הר"ן בד"ה כל וכו' דאלו חרמי בד"ה לא שייכא וכו' אלא בסדר קדשים וכו' עכ"ל ובזה יתורץ מה שהק' התוס' בד"ה ונזירות וכו' אמאי לא חשיב הקדשות כהקדשות דלא שייכא הכא אלא בסדר קדשים:
תוס' בד"ה כל וכו' ויש כח ביד חכמים לעשות תקנתם כעיקר נזירות וכו' עכ"ל הק' א"א מו"ר הא קי"ל דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה שלא בשוא"ת אבל בקום עשה לא ואיך יביא קרבן על הכנויים ונ"ל דכונתם במ"ש הר"ן דלא גרעא הסכמתם מהסכמת כל אומה ואומה וזהו שכ' ויש כח בידם לעשות כעיקר נזירות ר"ל לעשותו לשון בפ"ע כמו הסכמת כל אומה ואומה:
בא"ד כונת הנודר לנדר במור וגמר בלבו לעשותו בעיקר הנדר וכו' עכ"ל עיין לה' חק"ל ח"ב לי"ד סי' ל"ו דס"ג שנסתפק אם נדר בעיקר קרבן ואינו בקי בלשון הנדר והוציאו בפיו בשבוש קאמר קרבם במ"ם במקום נו"ן אי חל הנדר או לא מי אמרי' לא גרע זה מכנויים א"ד דש"ה דמועיל לכל העולם אבל הכא אינו מועיל לשון משובש זה אלא לדידיה ע"ש ולפ"ד התוס' בתי' זה נראה דמהני בה"ג דכיון דכונת הנודר לנדר גמור וגמר בלבו לעשותו בעיקר הנדר הוי נדר:
בד"ה שאני אוכל וכו' וי"ג שאיני וק' דהא אין נדרים חלין ע"ד שאב"מ וכו' עכ"ל הק א"א מו"ר דטעמא דאין נדרים חלים ע"ד שאב"מ הוא משום דקאסר חפצא אנפשיה אבל בשבועות דקאסר נפשיה אחפצא הלין שפיר דגופו יש בו ממש וכמו שמבואר בדברי הר"ן לקמן די"ג ע"ב וכ"כ המאירי בטעמו של דבר וא"כ הכא דקאמר שאיני הוי קאסר נפשיה אחפצא כמ"ש הר"ן בדף י"ד אמתני' דקונם שאני ישן והוי דבר שיש בו ממש ונ"ל דהתוס' כאן ס"ל כמ"ש מהרש"א בפרק ג' דשבועות דכ"ה בד"ה משא"כ לחד תירוצם דהתוס' שם דה"ט דשבועו' חלין ע"ד שאב"מ טפי מבנדרים חומרא בעלמא שהחמירו בהם משום דאשכחן דחמירי דשייכי בין נפשיה אחפצא בין חפצה אנפשיה משא"כ בנדרים ע"ש והתוס' כאן ס"ל טעמו של דבר משום חומרא דחמירי שבועות מנדרים כדאיתא בשבועות דט"ל אבל לאו כדברי מהרש"א ממש דהא התוס' כאן ס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה דהיינו נפשיה אחפצא חל וא"כ שוין הם שבועות ונדרים בדינייהו בהא מילתא:
ע"ב גמ' מ"ש גבי נזיר וכו' כ' המאירי ובמסכת נזיר התחיל כל כנויי נזירות וכו' ולא הזכיר שם נדרים ושאלו ע"ז בגמ' מ"ש בנדרים דתני לכולהו ומ"ש בנזיר דלא קתני לכולהו וזה ראוי לשאול יותר לפי סדורו שמס' נזיר קודמת ע"כ ונ"ל דאין כונתו לומר לפי שנזיר קודמת לנדרים דהא בגמ' ריש סוטה אמרי' דנדרים קודמת לנזיר אלא דכונתו דר"ל אמאי שאלו על הנזיר ולא על שבועות ותירץ משום דנזיר קודמת לשבועות ושאלו על נזיר שהיא קודמת ה"ה לשבועות וק"ק דלפי שנוייא דגמ' אכתי תקשי אמאי לא קתני בשבועות כנוי שבועות כדקתני בנזיר ול"ל משום דליכא ידות בשבועות כמ"ש התוס' דא"כ מה הוק"ל להמאירי אמאי לא שאלו על שבועות נימא משום דליכא ידות והנה נסתפק מהריט"ץ סי' רצ"א אם נזירות בלשון שבועה מהני או דנזירות אינו חל שלא בלשון נדר דהיינו חפצא א אנפשיה ע"ש ומגמ' בשמעתין נראה דמהני מדמשני איידי דתנא נדרים דמתסר חפצא עליה תנא חרמים לאפוקי שבועה דמחסר נפשיה אחפצא ואי איתא אמאי לא תני נמי נזירות אחר נדרים אלא ע"כ דנזירות נפשיה אחפצא כמו שבועה וכ"כ הרא"ש וכן הסכימו כל הראשונים:
הר"ן בד"ה איידי דתנא וכו' ואיכא למידק דהתנן בפרקין איזהו איסר וכו' עכ"ל התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ה בד"ה משא"כ כ' דשבועה נאמרה בלשון נדר והא דאמרי' בריש נדרים איידי דתנא וכו' דמשמע דשבועה לא נאמרה בלשון נדר היינו נמי בכה"ג דאסר נפשיה מן חפצא אבל נדרים וחרמים אינם שלא דמתסר חפצא עליה וכו' ע"ש מבואר מזה דנדרים בלשון שבועה ל"מ וק"ק דתק"ל מתניתין דאיזהו איסר ואי ס"ל דלישנא ל"ד כמ"ש הר"ן א"כ מה הוכיחו בריש הדיבור דשבועה בלשון נדר מהני מגמ' דלקמן דכ"ד דאמרינן באומר יאסרו פירות שבעולם בשבועה נימא דלישנא ל"ד ויש לחלק בין לישנא דמתני' ללישנא דגמ':
בא"ד והרמב"ן כ' ודאי נדר בלשון שבועה וכו' עכ"ל הק' א"א מו"ר מאי פריך הגמ' לקמן דף ט"ו ע"ב אילימא כדקתני והתנן דנדרים א"ח ע"ד שאב"מ ע"ש נימא תני שאיני דהוי אסר נפשיה אחפצא והו"ל דבר שיש בו ממש ונ"ל דגם הרמב"ן ס"ל כמ"ש מהרש"א בשבו בשבועו' ע"ד שכתבתי בתוס' בד"ה שאיני הגם דהר"ן אינו סובר כן בטעמו של דבר כמש"ל:
דף ג' ע"א גמ' מקיש נדרים לנזירות וכו' וק"ק בנזיר דכ"ט אמרינן בשלמא לר"י דאמר הלכה בנדרים אין בנזירות לא אמאי לא מקשי' להו להא מילתא וי"ל דלא מקשי' אלא מאי דכתיב בהדיא ולא למאי דאתיא מהלכה ופלוגתא דתנאי | היא בפ' הגולין ד"י ע"ש:
רש"י בד"ה מאי וכו' דמדרבנן נינהו עכ"ל אינו ר"ל רבנן תקנום דהא קאמר ידות דאתיין מדרשא אלא ר"ל רבנן דרשום מקרא ועיין לה' דרך המלך דל"ב ע"ב ע"ש:
דף ד' ע"ב הר"ן בד"ה משום וכו' ושפיר דמי לאקושי נדרים להדדי עכ"ל ק"ק דא"כ ניקש נמי נדרי רשות לנדרי הקדש לבל תאחר ומדברי הר"ן לעיל בברייתא דקתני נדרים עובר בב"ת דפי' אי נדר להביא קרבן איכא ב"ת נראה דנדרי רשות ליתנהו בב"ת וכן הוכיח ה' שרשי הים בי"ד דקנ"ז ע"ג ע"ש:
תוס' בד"ה למ"ל וכו' אבל לעיל גבי ב"ת לא פריך דאין עמ"ה וכו' עכ"ל וצ"ל לפ"ז דס"ל כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והיינו לאוקמתא קמייתא דלא אפטר וכו' אבל לאוקמתא רראב"י דמוקי לה בנדר והוא בבה"ק הוי לאו שיש בו מעשה כמ"ש הר"מ בספ"ה מה' נזירות ולאוקמתא דמר זוטרא דמוקי בה"ת דקרבנו' א"צ לדברי התוס' דל"מ למילף במ"מ משום דהוא כיון דיש בנזירות קולא דאם גלח על אחת מג' ליכא ב"ת קמ"ל היקשא:
בא"ד אבל ל"מ למי' גבי בל יחל דאתי במ"מ וכו' דטעמא דמפר גדר וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו לתרץ כן בקושיא דב"ת נראה דס"ל כמ"ש הריב"ש סי' תמ"ה דאפי' בנדרי איסור איכא ב"ת אם אמר לא אפטר מן העולם וכו' כיון דטעמא הוא משום שמא ימות ע"ש וא"כ לאוקמתא קמייתא דלא אפטר ההוא טעמא גופיה דנדרים איתיה בנזירות ועיין לה' גו"ה:
ע"ב גמ' והתניא איפכא וכו' לפירש"י דא דאפי' שאני אוכל לך לחודיה ל"מ צ"ל הא דלא ניחא ליה להגמ' בד"א בהך ברייתא משום דאפי' שאמר שאני אוכל לך מודרני ממך ל"מ עד שיאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ולכך בהך ברייתא דקתני איפכא לא שייך בד"א אלא וכבר אמר:
הר"ן בד"ה מודרני וכו' דבשאני ני אוכל לך ליכא מאן דפליג עכ"ל ובמנודה אני לך דרע"ק היה חוכך להחמיר צ"ל דאיירי בדלא אמר שאני אוכל לך אלא מנורה לבד ומסתברא ליה להחמיר במנודה טפי משאר ידות:
דף ה' ע"א הר"ן בד"ה אלא וכו' כיון דלא תנן אלא חד אסור וכו' עכ"ל לעיל בד"ה א"ה כתב דמתני' חדא קתני דאי מילי מילי קתני היכי תני בחד אסור דלא שוו דבמודרני ממך שניהם אסורין ובשאני אוכל לך הוא אסור וחבירו מותר ע"ש אבל סברת זה המקשה אע"ג דשוו בדינייהו לא שייך למתני חד אסור כיון דמילי מילי קתני דהא ס"ל גם במודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר ואפ"ה מ"ל דחדא קתני מדקתני חד אסור אכולהו כמ"ש הר"ן כאן וק"ל לפ"ז מאי פריך הגמ' לקמן אמאי דחיק שמואל לאוקמא כר' לוקמא כרבנן נימא משום דקתני חד אסור ש"מ דלאו מילי מילי קתני וא"כ ע"כ ס"ל לתנא דמתני' ידים שא"מ לא הויין ידים כר"י וי"ל:
ע"ב גמ' ר"א אסברה לי א"ק נזיר וכו' י"מ אמאי לא קאמר דגמ' ורבא א"ל אנא דאמרי אפי' לרבנן דבנזיר מודו משום קרא דנזיר להזיר ונ"ל דרבא לא שני ליה בין נזיר לדעלמא דעיקר טעמו לאו מהאי קרא אלא דקאמר דר"א אסברה ליה בנזיר מקרא אבל רבא גופיה עיקר טעמו לאו מהאי קרא ובכדמש וכדמשמע מדקאמר ר"א אסברה ליה:
הר"ן בד"ה ור"י וכו' וי"ל דדילמא שמואל וכו' עכ"ל עיין להשע"ה ח"ב דס"ט ע"ב ועיין לה' בתי כהונה ח"ב בקונט' בית אבות דף ל' ע"ש:
דף ו' ע"ב הר"ן בד"ה מני וכו' דשאני גט כיון דאיכא מעשה וכו' עכ"ל שמעתי מקשים בשם ה' לשון למודים דא"כ מאי פריך לר"פ מדפריך לאביי מי סבר שמואל וכו' דילמא ש"ה דע"י מעשה הוא ולק"מ דדוקא מעשה דנתינת הגט דאיכא הוכחה דהוא קמגרש לה אבל בקדושין ליכא הוכחה דאדם עשוי לקדש אשה לאחרים:
בד"ה או אין יד לצדקה וכו' ולא שייכי באת"ל וכו' עכ"ל ולעד"ן לפ' את"ל דפיאה לא ילפינן בהיקש מקרבנות י"ל דה"ט משום דדרשי' מעמך זו לקט שכחה ופאה וטפי ה"ל לאקושי פאה ללקט ושכחה דלא שייכא בהו יד וא"כ אכתי איכא למבעי בצדקה דל"ש ה"ט ובהכי ניחא מה שמקשים אמאי לא מייתי הגמ' כאן דרשא דברייתא דפ"ק דר"ה דף ה' ה' אלהיך אלו צדקה ומעשר ובכור ע"ש ולפ"ה י"ל משום דאיכא לאקושי נמי לבכור ומעשר דל"ש בהו יד והוי דומיא דפאה:
דף ז' ע"א הר"ן בד"ה ולענין הלכה וכו' וא"א דס' מת"ע ספק איסורא למ"ל לשנויי הכי וכו' עכ"ל הק' ה' עדות ביעקב סימן ס"ו דקס"ט ע"ב דילמא הא דלא שני הכי משום דמתנות כהונה נמי הוי ס' איסורא ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דמהגמ' שם מתבאר דס' מת"כ לא הוי ס' איסורא דפריך מחלה ומשני שאני חלה דס' איסורא הרי דס' מח"כ ס' ממונא הוא אך רש"י שם כתב חלה ס' איסורא משום עון מיתה וא"כ י"ל דלגבי חלה הוא דקרי ליה למת"כ ס' ממונא כיון דלית ביה מיתה ולפ"ז לא אמרי' בעלמא ס' איסורא לחומרא אלא היכא דאיכא עון מיתה וכן ראיתי לה' גן המלך סי' ס"ח שכ' וזל ס' איסורא לחומרא היינו כשיש עון מיתה וכרת הכי איתא בפ' הזרוע דקל"ד ולכן זל על הפו' דפ' בכל ס' איסור לחומרא עכ"ד ומה שתמה על הפו' לק"מ דדוקא היכא דאיכא חזקת פטור הוא דלא אזלי' לחומרא אלא היכא דאיכא עון מיתה דבהכי מיירי ההיא דפ' הזרוע אבל היכא דליכא חזקת פטור אזלי' לחומרא בכל ס' איסורא ועיין בס' א"ד אות קמ"ד וצ"ע ועוד הק' ה' עדות ביעקב על ראית הר"ן מתנחומין וז"ל ולדידיה מי ניחא דהרי אע"ג דס' ממונא לקולא אמרי' בהזרוע היכא דאיכא חזקת חיוב אזלי' לחומרא וא"כ בנחתומים אמאי לא מוקמי' אחזקתה דחזקת חיוב אית להו ע"ש ונ"ל דש"ה כיון דרוב ע"ה מעשרין איתרע חזקתה גם עיין בתוס' בבכורות ד"ך ע"א בד"ה ואב"א ועיין להפ"ח בס' מ"ח בה מת"ע בפ"ב דין י"ג במ"ש ליישב קושית הר"ן על הראשונים ע"ש שדבריו תמוהים דמ"ש דאה"כ לא הוי ס' איסורא הרי הרמב"ן הזכירו בדבריו ס' איסורא ומ"ש דחזקת חיוב הוא הישראל שחייב במצות דא דאלת"ה וכו' ע"ש ליתא דהקמה הוא דבחזקת חיוב דמחייב ממנה לקט גם מפיר"י משמע כן ע"ש ומ"ש על קושית הר"ן מנחתומים דש"ה דרוב ע"ה מעשרין ואינו אלא חומרא מדרבנן וכו' ע"ש י"ל דס"ל להר"ן דבנחתומים מיירי אפי' הלך ולקח מבית ע"ה דהו"ל קבוע וכמע"מ דמי ובכה"ג דידוע דאיכא מקצת ע"ה דאין מעשרין רין אע"ג דלא ידעי' מאן נינהו הו"ל קבוע וכה"ג הוכיח החק"ל בחי"ר סי' ק"י דקמ"ט ע"ב מדברי הריטב"א עש"כ:
בד"ה מודה וכו' שמעי' דידות למלקות אתרבו דאי לא מאי מודה וכו' עכ"ל לפירש"י דבמנורה משום נדוי ולא משום הרחקה מדין נדר נראה דאינה ראיה דהא דקאמר מודה וכו' משום דבנדינא ודאי לוקה והו"א דגם במנודה לוקה משום לישנא דנדנייא הוא כמו בנדינא ולהכי קאמר ומודה ולעולם ידות לאו למלקות אתרבו:
דף ט' ע"א גמ' דהא כשהיה נזיר עובר וכו' הא דלא פריך דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר כדפריך בריש נזיר גבי האומר ה"ז נזיר משום דלישנא דהריני ל"מ לפוטרו כמו אהא:
ע"ב הר"ן בד"ה ודקתני כנדבותם וכו' בדין הוא דהומ"ל אגופא דמתניתין וכו' עכ"ל ולעד"ן דאגופא דמתניתין לא מצי למיפרך די"ל דמאי דקאמר מני לא ר"מ ולא רז ס"ל נמי דבנדבה ממש כ"ע מודו דשרי דקרא לא איירי אלא בנדר כ"פ היכא דאמר נדבה בלשון נדר כגון ה"ז עלי נדבה דהו"ל נדבה בלשון נדר דר"מ סבר דקרא איירי נמי בנדבה בלשון נדר ודריש טוב אשר לא תדור וקאמר מתני' לא אתיא כר"מ דר"מ אוסר אפי' נדבה בלשון נדר ובמתניתין משמע דשרי מדקתני כנדבותם נדר וכו' והמתרץ השיב דר"מ מיירי בנדבה ממש ומתני' איירי בנדבה ממש וע"ז פריך הקתני כנדבותם נדר וכו' דמשמע נדבה בלשון נדר ומשני תני נדב ובהכי ניחא מה שהק' התוס' במנחות ד"ב בד"ה קרי ליה וכו' שכ' משמע מהכא דכל היכא דכתיב נדר נדר ממש נדבה נדבה ממש ואפי' לר"מ דדריש טוב מזה ומזה שאינו נודב כל עיקר אלמא קרי ליה נדבה נדר וכו' ע"ש וכונתם לפום אבע"א דמוקי לה כר"י ועפי"ה ניחא שפיר דבנדבה בלשון נדר קרי לה נדר ור"מ דפ"ק דחולין איירי בנדבה בלשון נדר גם עפי"ה ניחא מאי דלא פריך הגמ' לקמן בואבע"א והא קתני כנדבותם נדר וכו' כדפריך מ"ש נדר וכו' אע"ג דכבר פריך לה ומשני לפום שינוייא קמא ועפי"ה ניחא דלפום שינוייא דואבע"א מוקי מתני' כר"י דשרי בנדבה בלשון נדר ומתני' מיירי כה"ג ולכך תני שפיר כנדבותם נדר ואין להק' לפ"ז מאי פריך לר"י הא קאמר טוב מזה ומזה וכו' דילמא הא דקאמר נודר היינו נדבה בלשון נדר כדאוקימנא למתני' די"ל דשאני מתני' דתני לתרוויהו בנדבותם נדר:
דף י' ע"א הר"ן בד"ה תני נודב וכו' עיין בתוס' ריש חולין בד"ה אבל במה שהקשו לר"י ע"ש:
בד"ה כולן וכו' לא אמרו ממש ד"א דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא וכו' עכ"ל עיין להתוס' בסוטה דט"ו בד"ה סבר וכו' שהקשו אמאי תלי מילתא בר"א הקפר והא איהו גופיה סבר בפ"ק דנדרים לא יתנדבו בנזיר מפני שנקראו חוטאין ע"ש ולע"ד מר"ש הכא ליכא ראיה די"ל דה"ק כדי שלא יטמאו ויקראו חוטאין והר"ן שכ' דר"ש ור"א הקפר בשיטה אחת היינו מכח ההיא דסוטה דמשם באר"ה דאפי' נזיר טהור נקרא חוטא לר"ש:
דף י"ב ע"א רש"י בד"ה והא נותר וכו' עיין בס' יד המלך למהרר"א פאלומבו ז"ל בפ"א מה' נדרים דין ט"ו במה שהק' לפי' רש"י ועיין בפירש"י בד"ה קמ"ל ע"ש:
ד"ה מאותו היום וכו' עיין לה' שרשי הים ח"ב דף קל"ז ע"ג עש"ב:
גמ' ביום שמת בו אביו הר"מ פ' הרי שמת אביו וכו' ולאחר שנים אמר הרי עלי כיום שמת בו אביו ע"ש והק' הלח"מ כיון דלעיל פ' בעיקרו קמתפיס אפי' לא אמר אלא בחד בשבא לחוד דסגי ע"ש ולע"ד הר"מ דפסק בעיקרו המתפיס היינו מספיקא דספיקא לחומרא וס"ל דהבעיא לא נפשטא וא"כ לענין מלקות לא לקי ולכך קאמר הכא כיום שמת אביו בפי' להתחייב מלקות:
הר"ן בד"ה ומשני וכו' ובתר הכי מקשי כיום שמת . אביו פשיטא וכו' עכ"ל ראיתי למהר"י ן' מיגש י"ל בשבועות דפי' דקושי' הגמ' פשיטא אשמואל קאי מאי אתא לאשמועי' דפשיטא דהברייתא מיירי שנדור ובא דאי לא נדר מאי איסור איכא ע"ש וק' דילמא שמו אשמעי' דנדור ובא מאותו היום ואילך דאי מברייתא הו"א דמיירי דלא נדר אלא באותו היום וס"ל בעיקרו מתפיס ונ"ל דהגמ' שם פשיטא ליה דבדהשתא מתפיס מכח הברייתא דנזיר שהביא הר"ן לקמן בדי"ג בד"ה ולענין ולכך פריך פשיטא דהא כבר שמעי' לה מברייתא דנזיר ולפ"ז י"ל דלכך הגמ' כאן לא פריך פשיטא דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא דקמבע"ל אי בדהשתא או במעיקרו מתפיס וא"כ לק"מ אשמואל פשיטא והר"ן לשי' אזיל דפי' דקושית פשיטא אברייתא:
ע"ב רש"י ד"ה א"ה ליתני בחלת אהרן ובתרומת לחמי תודה וכו' עכ"ל וק' אמאי אנט' למתני בחלת אהרן ליתני לחמי תודה לחוד ואנא ידעי' דכ"ש חלה דדבר האיסור היא ונ"ל דרש"י נתכוון לתרץ קו' הלח"מ בפ"א מה"נ דין זא שהק' מאי פריך ליתני לחמי תודה וכ"ש תרומתה והא טעמים מחולקין הן דטעמא לחמי תודה משום דבעיקרו מתפיס וטעמא דתרומה משום דהוי דבר האיסור ע"ש ולזה נתכוון רש"י במה שכתב ליתני חלת אהרן ותרומת לחמי תודה ובודאי דידעי' שפיר דין תרומתו:
דף י"ג ע"א גמ' אלא לאו בדמחית גביה וכו' הר"מ בפ"א דין ט"ו פסק בבשר ז"ש לחומרא בעיקרו מתפיס ובבכור אם מחית לפני זריקה אסור ואם מחית לאחר זריקה מותר ומרן בכ"מ הק' שהרי כשאמרו לא דכ"ע לפני זריקה איירי כשאמר בפי' לפני זריקה ודבריו פה הם בדמחית קמיה וכו' וע"ק דלההיא אוקמתא צריך שיאמר בפיו הרי עלי כבכור לפני זריקת דמים ולרבי' באמר כזה לבד אסור ע"ש והנה אם כונתו בקושי' א' דר"ל דמשמע מהגמ' דוקא שאמר לפני זריקה אבל במחית אפי' לפני זריקה מותר א"כ היינו קושייתו הב' ונ"ל דכונתו בקושיתו א' דס"ל דטעמא דפ' הר"מ במחית גביה לאחר זריקה שרי הוא מדקמר לא דכ"ע לפני זריקה משמע דלאחר זריקה כ"ע מודו דשרי ולהכי מק' הכ"מ דגמ' מיירי בדאמר בפי' לפני זריקה וא"כ הא דדייקינן הא לאחר זריקה היינו באמר בפי' לאחר זריקה אבל במחית גביה אפי' לאחר זריקה אה"נ דאסור ורבי' דמיירי במחית גביה מנ"ל דשרי ומ"מ זל דבקושיתו הב' מתורץ זה דהר"מ סובר דמדקאמר מר לא דכ"ע לפני זריקה משמע דבמחית גביה שרי ולקושי' הב' זל דהר"מ סובר דאוקמתא הלזו במחית גביה לפני זריקה אסור דס"ל כמ"ש הר"ן דאם אמר בבכור סתם כ"ע מודו דאסור והכריח כן ממתני' דתודה ע"ש וא"כ כ"ש דאמרינן דבמחית גביה לפני זריקה אסור והראב"ד חלק בין מחית גביה ללא מחית מחית והק' הלח"מ א"כ אמאי פ' אם מחית גביה לאחר זריקה מותר אמאי לא מתפיס בעיקרו כיון דהוי דבר הנדור ונלע"ד דבמחית גביה לאחר זריקה מותר ממ"נ אם בדהשתא מתפיס הוי מתפיס בדבר המותר ואם בעיקרו מתפיס דהיינו קודם זריקה ההיא שעתא לא הוי דבר הנדור כיון דההיא שעתא לא הוה מחית גביה ומ"ש עוד בכלל דבריו הא דקאמר לא דכ"ע לפני זריקה היינו קודם שהקדישו והוי דבר האסור ע"ש ק' דא"כ מאי קאמר בחר הכי מ"ט מאן דשרי אדרבא הול"ל מ"ט מאן דאסר ועוד מאי פריך מאן דשרי לה' מאי עביד ליה נימא דאצט' לה' היכא שהתפיס בו אחר שהקדישו כמו חטאת דאצט' לה' אפי' לאחר שהקדישו דישו ולולי דבריו היה נ"ל דמאי דאמרי' לא דכ"ע לפני זריקה היינו אחר שהקדישו ומאן דשרי ס"ל אפי' אחר שהקדישו הוי דבר האסור ולכך פריך מאן דשרי לה' מאי עביד ליה והר"מ שפסק מחית גביה לפני זריקה אסור פ' כר' יעקב:
הר"ן בד"ה הקרבן וכו' וטעמא דמילת' וכו' משמע דנשבע בחיי קרבן וכו' עכ"ל הק' המש"ל בפ"א דין י"ט אמאי בקרבן שאוכל לך לא אמרי' נמי בחיי קרבן ותי' דמשום דאין בידו לאכול דאין חבירו מניחו ולכך אין מקום לומר דנשבע שיאכל ע"ש וק' א"כ לקמן דף ט"ו דתנן הא קרבן שאוכל מותר משום דאמרי' נשבע בחיי קרבן ואמאי הא כיון שאין בידו נימא לא משתעי איניש הכי כדאמרי' התם גבי שבועה הא שבועה שאוכל לך אסור מטעם דלא משתעי הכי ה"נ כיון דאין בידו נימא לא משתעי הכי והנה הר"ן לקמן בקרבן שלא אוכל לך כ' טעמא דבחיי קרבן כמ"ש כאן וכ' עוד ט"א דמשמע דלא שוי איסורא אלא כשלא אוכל אבל אם אוכל יהא כחולין והק' המש"ל שם אמאי לא אמרי' קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ע"ש וכבר הריטב"א לקמן כ' דלא אמרי' קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך אלא היכא דאמרי' לקרבן בלמ"ד יתירה ע"ש ולפ"ז י"ל היכא דאמר קרבן שאוכל לך כיון די"ל בחיי קרבן וי"ל קרבן יהא סתם נדרים להחמיר אבל היכא דאמר קרבן לא אוכל לך כיון דלא אפשר לפ' קרבן יהא לפיכך וכו' כמ"ש הרי הריטב"א בע"כ בחיי קרבן קאמר או דלא שוי איסורא אלא אי לא אוכל וכמ"ש הר"ן ז"ל:
ע"ב גמ' ורמינהו וכו' י"מ למ"ש הר"ן לקמן דזו ע"ב משם התוס' דשלא אשב בסוכה הוי דבר שיש בו ממש כיון שמזכיר שם החפץ וא"כ ה"כ מזכיר החפץ שהוא הפה ול"ק דדוקא התם שמזכיר שם החפץ הנאסר אבל הכא הפה לאו דבר הנאסר הוא לא הדיבור הוא שאסר:
הר"ן בד"ה באומר וכו' חלין מדרבנן וכו' עכ"ל ה' בני יעקב סי' ז' דף ר' ע"א הק' לקמן דנ"ז אמתני' דקונם מעשה ידיה אסור בחלופיהן וכו' הק' הר"ן הא הוי דבר שאב"מ ואמאי לא מוקי לה מדרבנן כמו מתני' דהכא ואפ"ל דאי מדרבנן לא הוה מחמרי' לאסור הגדולין וע"ש בהריטב"א זל ועיין במ"ש הבנ"י לקושיא הלזו ועיין להרשב"א בחי' כאן שתי' לקושית הר"ן משום דהוי שלא בא לעולם ע"ש וראיתי לה' קרבן נתנאל שכ' אין לתרץ לקושית הר"ן דלא שייך לאוקמא מדרבנן משום דהוי שלבל"ע דהא קימ"ל אין אדם אוסר דבר שלבל"ע היינו על חבירו אבל עליו אוסר ע"ש והוא תימא דהכא באוסר על חבירו מיירי כדתנן האומר לחבירו:
דף י"ד ע"א גמ' היא מדקתני סיפא וכו' הר"מ פ' בין ברישא בין בסיפא פותחין לו פתח והק' הלח"מ דמהגמ' כאן ל"מ כן ע"ש ונ"ל כמ"ש רש"י בד"ה פותחין דטעמא משום שלא יזכיר אמו לגנאי וק' דבגמ' לקמן אברייתא הרי את עלי כאימה כערלה וכו' מוקי לה בת"ח משמע דבע"ה אפי' אמר כערלה פותחין לו פתח ובערלה לא שייך טעמא דגנאי ונ"ל דהגמ' כאן אכתי לא שמיע ליה הא דלקמן אבל לפום סוגיא דלקמן בכולהו נמי פותחין ומתני' דקתני פותחין וכו' קאי נמי ארישא:
דף ט"ו ע"ב הר"ן בד"ה והא מן התורה וכו' וא"ת והא קונמות קדושת הגוף וכו' עכ"ל עמ"ש המח"א בריש ה' נדרים בזה ומ"ש שם אם נשבע לומר לחבירו איזה דבר ואח"כ קונם פי מלדבר עמו אינו אסור מלדבר עמו דאע"ג דנדרים חלין עד"מ דוקא באוסר החפץ עליו אבל הכא אוסר עצמו על החפץ ולמד כן מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דנזיר דף ד' ע"א אמאי דפריך שם והא מושבע וכו' ע"ש ראיתי לה תוספת דרבנן דס"ו ע"ד שדחה ראיתו דהתם קאמר אי לאו קרא דנזיר אבל השתא דכתיב יזיר אח"כ אפי' אסר נפשיה על החפץ חייל ע"ש והם דברים תמוהים דהא התם בגמ' בתר מאי דאמר דאתא קרא לאסור יין מצוה כיין רשות פריך והא מושבע וכו' וקושית רש"י היא מאי פריך הא נדרים חלין עד"מ ומתרץ משום דאוסר עצמו על החפץ הרי דאפי' בתר דאתא קרא דיזיר לא חייל כה"ג גם דברי המח"א בראיה הלזו מדברי רש"י תמוהים דהא בתר הכי משני הגמ' שלא כדרבא דאמרי' שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר וכו' והק' רש"י ניפרוך והא מושבע וכו' ותי' דדוקא מושבע מה"ס וכו' אבל אשבועה מפי עצמו חייל וא"כ לפ"ז אם נשבע לדבר ואח"כ אמר קונם מלדבר עמו חייל ואסור לדבר עמו כיון דמושבע מפי עצמו:
דף ט"ז ע"א רש"י בד"ה לא שבועה וכו' דהכי גמרינן במסכת שבועות דבש בועו' וכו' עכ"ל עיין בס' לקוטות להרמב"ן זל בשבועות דלט מה שהק' אפירש"י שם ע"ש ומה שכ' עוד דגרסי' לשבועה בשבא והק' ע"ז א"כ ליפלוג וליתני בדידה בנדרים וכו' ע"ש ק' דהא כבר תנן לעיל די"ג לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר:
גמ' ור"א נאדי וכו' קסבר שלא אוכל נמי ב' לשונות במשמע וכו' ור"ל א"כ הו"ל לאשמעי' מתני' דהכא איכא דאמר לא אכילנא בתמיה ושבועה לא אוכל לך מותר דהיינו או לא אכילנא בשבועה וע"פי הרא"ש אבל אין לפרש אמתני' דשבועות דא"כ בסוגיא דהתם דמתני' שם לא איירי במסרבין רבין אמאי נאדי:
ע"ב גמ' אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו משמע אביי ס"ל ליהנות ניתנו וכן סובר ר"י במס' ר"ה דף כ"ח וראיתי להשע"ה בה' שופר פ"ח דין ג' שהק' לסברת ר"י ממתני' דלקמן דמלמדו מדרש והיינו מטעמא דמצות לל"נ ותי' מסתמא המדיר הנאה מחבירו לא הדירו ע"ד מצוה ע"ש וק"ל מדאמרי' מרי' לקמן דל"ח המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ופריך אי כשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי אסור ומאי פריך הא מסתמא לא הדירו עד"מ ובישיבה אסור משום דאפשר בעמידה דלית בה הנאה כ"כ ודע דממתני' הלזו דמלמדו מדרש ק"ל למ"ש מהר"ם די בוטון דהא דאמרי' מצות לל"נ דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ואפ"ל היכא דליכא הנאה בהדי מצוה אפי' לכתחלה שרי ועיין להשע"ה בה' לולב פ"ח דין ג' במ"ש ע"ד מהר"ם וראיתי לו עוד שם שהקשה ע"ד המאירי שכ' דשרי לסכך בא"ה משום דמצות לל"נ הא איכא הנאת הגוף בישי' סוכה ע"ש וזל דהמאירי ס"ל כסברת התוס' שהביא הר"ן דבישי' סוכה ליכא הנאה:
דף י"ז ע"א גמ' חד למפטר מקרבן וכו' עיין להתוס' בפ"ג דשבועות דכ"ו בד"ה את שהקשו שבועת אונסין אמאי לא בעי' תרי קראי חד לקרבן וחד למלקות ע"ש מה שתי' ועיין לה' תוספת דרבנן סי' רי"ג שהק' בגמ' דנזיר דס"ב ע"ב גבי עבד דממעטי ליה מדין שבועה מקרא דלהרע או להטיב אמאי לא מבע"ל תרי קראי גם עיין במ"ש שם בגמ' דנזיר דס"א ע"א ע"ש ונ"ל דהתם נמי גבי שבועה דעבד איכא תרי קראי דהיינו לאסור איסר ע"נ ולהרע או להטיב ע"ש בגמ' מיהו מדברי התוס' שם בד"ה יצא אין נראה כן ונראה לתרץ דכיון דממעטי' בשמעתין ד"מ מלא יחל דברו אבל מיחל חפצי שמים ה"נ נדרוש אבל מיחל הוא חפצי אחרים דהיינו עבד שקנוי לרבו $$ (ציור בספר)$$ דהא דבהו הוא דכתיב ולא כתיב בקרא מיעוט ד"מ בהדיא וא"כ איכא תרי קראי בעבד כמו בד"מ ותוס' בנזיר שם גבי עבד כ' דבנדרים דאינו חל ילפי' משבועות והקשו אמאי לא ילפי' נזירות משבועות ותרצו משום דאמרי' בנזירות חל אפי' ע"ד שאין הרשות בידו כדדרשי' לאסור יין מצוה כיין רשות ע"ש וק"ל א"כ היכי ילפינן נדרים משבועות הא בנדרים דרשי' כי ידור נדר לה' שיחול ער"מ אע"פי שאין הרשות בידו וצ"ל דשאני גבי נדרים דכתיב לה' דגלי קרא דוקא ד"מ ולהכי בדבר שאינו מצוה ולהרע לאחרים ילפי' משבועו' אבל בנזירות כתיב נזיר להזיר כי היכי דרשי' ד"מ נדרוש נמי להרע לאחרים דכי הדדי נינהו דלא גלי קרא בהדיא ד"מ כמו בנדרים ובזה ניחא מה שהקשו התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ה בד"ה חומר וכו' אמאי אצט' תרי קראי לה' ונזיר להזיר ע"ש ועפי"ה זל דאצט' חרי קראי בנזירות ונדרים דהא חלוקין הן בדינייהו דנזירות חל אפי' ע"ד רשות שאין הרשות בידו ונדרים דוקא ער"מ הוא דלא חיילי:
דף י"ח ע"ב רש"י ד"ה אם כחרם וכו' דלא ניתנו לפדות וכו' עכ"ל ק"ק אפי' ניתנו לפדות כיון דקודם פדיה דבר הנדור הוא הא קי"ל סתם נדרים להחמיר ונ"ל דס"ל דבס"ס אזלי' לקולא אפי' בנדרים וכ"כ הקמ"ר בה' נדרים פ"ה דין ט"ו ע"ש ולכך אי ניתנו לפרות הוי ס"ס שמא כחרמי כהנים ואת"ל כחרמי ב"ה שמא אחר פדיה קאמר:
דף י"ט ע"א רש"י בד"ה ס' משקה לכל | טומאת משקה קרי להו וכו' עכ"ל לא ידענא מה בא לתרץ גם דבריו הפך סיפא דהך מתני' דקתני כיצד ספק משקה וכו' ע"ש:
ע"ב בד"ה דאלו גבי נזיר וכו' וקמייתי חולין בעזרה וכו' עכ"ל הק' השע"ה בה' עכו"ם ד"ח ע"ד הא מצינו בפסחים דכ"ב דר"י ס"ל חש"ב ל"ד ע"ש ולק"מ דרש"י שם כ' דה"ד בהנאה אבל באכילה מדאורייתא ע"ש והתוס' שם שכ' לר"י דאפי' באכילה ל"ד הא כ' כאן בשם ר"י דטעמא דלא מצי מגלח משום הקפה והא דכ' התוס' כאן ור"י פי' וכו' אינו ר"ל דר"י בא לתרץ קושית התוס' דיכול להביא עולה ושלמים ויתנה אלא דר"י גופיה הכריחו להאי פי' משום דחש"ב ל"ד וכוונתם דבפי' ר"י ניחא מה שהקשינו ובזה ניחא מה שהק' המש"ל בה' נזירות לפי' ר"י דטעמא משום הקפה מאי ספיקו חמור מודאו הו"ל לגלח ולא יעשה הקפה מעכבת מלשתות ביין הא הר"מ פ' דאין מעכבת וכ"ת ס"ל כר"א דאינו מותר לשתות ביין אלא אחר מעשה כולן א"כ אמאי אצטריך טעמא דהקפה ת"ל משום דא"י להביא חטאת דאינו בא בנדבה והוי ס' חמור מודאו עש"ב וע"פי מ"ש ניחא דלעולם ס"ל כר"א דאינו מותר אלא אחר מעשה כולן והא דאצט' טעמא דהקפה משום דס"ל חש"ב ל"ד ויכול להביא גם החטאת ומה שהק' עוד בנזיר עולם מאי ס' חמור מודאו הא בלא"ה לא עביד הקפה ע"ש נ"ל דל"ק דבנזיר עולם משום חש"ב הוא דאע"ג דל"ד מיהו מדרבנן מיהא אסרו והעמידו דבריהם בנ"ע כיון דלא בא ליטהר ודוקא בנזיר דעלמא לא גזרו כדי שיטהר:
בד"ה א"ל וכו' לא אשכחן שום ברייתא וכו' עכ"ל עיין למהרח"ש בסי' כ"ב שהק' הא משנה ערוכה בפ"ק דנזיר ד"ד הריני כשמשון וכו' ע"ש ול"ק דלא אשכחן שום ברייתא דקתני דר"י אוסר והברייתא דמייתי הגמ' שם היינו הא דקאמר והתניא וכו' ועיין עוד מה שהק' אפירש"י:
דף ד' הר"ן בד"ה גרסי' וכו' ומיהו אין המוכר רשאי ליתן בשקל וכו' עכ"ל עיין בירוש' דאמרי' אר"י שאילו היה אומר זה ליתן בסלע וזה היה אומר ליתן בס' וזה בשקל וכו' ע"ש ובמפרשי הירוש' שם:
דף כ"ב ע"ב גמ' א"ל אי נדרת במוהי וכו' מכאן נר' להוכיח דשבועה לא בעיא שם דאי בעיא שם ואיירי בהזכיר את השם הוי כמו באלפי ישראל ואמאי מזדקייקנא ועיין להר"ן בריש מכילתין וא"א מו"ר דחה ראיה זו לפ"ד הר"ן לעיל בד"י ע"ב דבמוהי היינו בשבועת משה וכיון דבשבועת משה היה בה שם כיון דאמר בשבועת משה הוי כאלו הזכיר בה את השם מיהו לענין שאלה כיון דלא הזכיר את ה' בפי' מזדקייקנא:
דף כ"ו ע"ב הר"ן בד"ה לרבא וכו' נקטינן לחומרא עכ"ל והיינו משום דקי"ל סתם נדרים להחמיר ועיין לה' ברכ"י בי"ד סי' רל"ב במ"ש מההיא דנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק ע"ש:
בא"ד איכא מ"ד כי אמרי' במעמיד וכו' עכ"ל מבואר מדבריו דלאיכא מ"ד רבנן דפותחין ס"ל בין במשנה נה בין מעמיד אסורים והברכ"י שם הק' אמאי אצט' רבא לאפושי פלוגתא ולמעבר ג' מחלוקת בדבר נימא דב"ש וב"ה פליגי בפלוגתא דרבנן ור"עק ע"ש ולק"מ דע"כ ג' מחלוקת בדבר מכח הברייתא דלקמן דקתני נדר מה' בני אדם וכו' ולכך אוקי פלוגתייהו במעמיד כי היכי דמתוקמא הך ברייתא שפיר:
בא"ד א"ה מאי קמקשה לרבא וכו' ראיתי לה' זרע אברהם ח"א דצ"ב ע"ד שהק' הא בנות שוח דמיא למתני' דיש טעות בעיקר הנדר ואה"נ אפי' רבנן דברייתא מודו דמותר ולהכי קפריך ע"ש והוא תימה דכ"ש הוא דהא אפי' בדין הברייתא ס"ל לרבנן בין משנה בין מעמיד אסור וכ"ש היכא דיש טעות בעיקר הנדר דהא אפי' למאן דס"ל בדינא דמתני' דבמעמיד אסור מודה בדין הברייתא דאפי' מעמיד שרי א"כ לרבנן דברייתא דאסרי אפי' במשנה כ"ש דאסרי כדינא דמתני' וצ"ע:
דף כ"ח ע"א מתני' וכה"א אף יפתח לו וכו' הר"מ השמיט ד"ז וע"ש להלח"מ ונ"ל כיון דפ' דמוסף לו אפי' במה שאינו מדירו כ"ש דיפתח לו כמו שנראה מדברי הרא"ש בפי' בד"ה וב"ה ע"ש ובירוש' בעי לב"ש היכא דפתח בדיעבד מהו ופשיט מסיפא דתני אסור משמע דברישא מותר וס' קרבן העדה הגיה אסור לכן שנעלם ממנו דברי הרא"ש הללו:
שם וב"ה אלו ואלו מותרים י"מ אמאי אצט' לב"ה טעמא משום נדרי אונסין ת"ל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכיון דהותרה אשתו הותרו בניו ונ"ל דנ"מ אפי' אמר קונם אשתי קונם בני דבכה"ג שני נדרים הם ולא אמרי' הותר מקצתו הותר כולו:
ע"ב תוס' בד"ה הרי נטיעות וכו' מדלא אמר עלי וכו' עכ"ל ק"ק דלעיל ד"ו בד"ה ה"ז חטאת הק' אמאי לא אמר כולם דילמא אסרן עליו כחטאת ע"ש ומאי קושיא הא לא אמר עלי לא ה"ז חטאת קתני ברייתא דהתם וכן הקשה א"א מו"ר:
דף כ"ט ע"א גמ' למ"ל למתני' תרתי ק"ק מאי פריך לעולא אימא רישא איירי בק"ד וסיפא בקה"ג ואע"ג דס"ל בעלמא קה"ג לא פקעה בכדי הכא שהוא מקלה לחמורא אה"נ דפקעה וכ"מ דמקלה לחמורא מסתברא דפקעה מדקאמר השתא י"ל וכו' מקדושה קלה לקדושה חמורה לכ"ש וי"ל:
דף ל"א ע"ב מתני' שאני נהנה לערלים וכו' הק' המש"ל בה' מלכים פ"י אמאי אסור בערלי ישראל הא בעי' מצוות ועושה כדאמרי' לעיל הנודר משובתי שבת וכו' ע"ש בגמ' ונ"ל הא דקאמר מצווין ועושין היינו ר"ל כללות האומה עושים אע"ג דיש מהם שאין עושין קרי ביה מצווה ועושה כיון דכללות עושים לפיכך אסור בערלי ישראל ואי קשיא מאי פריך לעיל אילימא מקיימי שבת אפי' נכרים נימא אע"ג דאיכא נכרים דמקיימי כיון דכללות האומה לא מקיימי מותרים נ"ל דזהו עצמה קושית התוס' לעיל שהק' והא סתם נדרים וכו' וע"ש מה שתי' ומ"ש המש"ל לא מצאתי שום א' מהראשונים שפי' כפירש"י ע"ש לא ראה הר"ן והריטב"א והנמקי והמאירי שכ' כפירש"י ע"ש:
דף מ"ב ע"א רש"י בד"ה ובשביעית וכו' ואית דמפרשי וכו' עכ"ל האית דמפרשי מפ' במסקנא דגמ' כפי' הרא"ש דר"י ור"ל מפ' מתני' בנכסי ופי' קמא מפ' כפי' הר"ן דאפי' ר"י ור"ל מפ' למתני' בנכסים אלו ופירושא קמא עיקר משום דאי כאית דמפרשי מאי אתא לאשמעינן מתני כמ"ש ש הר"ן ז"ל:
דף ס"ד ע"ב רש"י בד"ה ורבנן וכו' כבר מתו קודם שנדרת וכו' עכ"ל ק' דא"כ אמאי אצט' למי' טעמא דרבנן משום דכי מתו לאו מיתה ממש דאפי' מיתה ממש נימא דכי מתו כבר מתו קודם שנדרת וכן ר"א אפי' יפרש ירדו מנכסיהם נימא טעמו משום דמפרש ירדו עכשיו וי"ל דמיתה אית לה קלא ואי איתא דמתו קודם שנדר לא מסתבר למי' דעד עכשיו לא שמע ולר"א אי איתא דס"ל ירדו מנכסיהם מנ"ל דירדו עכשיו דילמא מקודם וע"כ קאמ' דר"א מפרש כפשטא דקרא מיתה ממש ואי מקודם הוה שמע אלא ע"כ דהשתא הוא דמתו ופותחין בנולד:
דף ס"ז ע"ב הרא"ש בד"ה ממילא וכו' כלומר וכו' עכ"ל ק"ק דילמא דבעל אינו מפר בקודמין היינו לחודיה אבל עם האב מפר בקודמין:
דף ס"ט ע"א בפי' הרא"ש בד"ה שמע אביה וכו' דאין ב' הפרות באיש אחד עכ"ל ק"ל לפ"ז מנ"ל להש"ס דפלוגתייהו דב"ש וב"ה במקלס דילמא אפי' ב"ה ס"ל מגיז גייז וטעמא דב"ה דאינו מפר משום דס"ל דאין ב' הפרות באיש א' וב"ש פליגי בהא וי"ל:
בד"ה וב"ה וכו' ואע"ג וכו' עכ"ל ר"ל דבסיפא פא דאב מפר מקליש קליש וכשמת הבעל נתבטלה הפרה ומ"מ חלקו של בעל מקלש קליש וביטול הפרה ל"מ אלא לחלקו דאב אבל חלקו של בעל קליש הילכך אפי' האב מפר חלקו לא אמרי' דמיפר חלקו של בעל באגב דדוקא חלקו דאב משום דהוא איסור גמור ולא קליש אבל ברישא דבעל מפר כשמת הבעל נתבטלה הפרה וחלקו של בעל לא קליש אבל חלקו דאב קליש כיון דהפר הבעל ולכך האב יכול להפר חלקו אע"ג דקליש ואגב מפר דבעל דעדיף דלא קליש וברור:
מסכת בבא קמא
דף ב' ע"ב תוס' בד"ה הכל וכו' לאו משום דאצט' קרא וכו' אלא התנא וכו' עכ"ל כתבו כן משום דאם באנו לפרש דקרא אצט' שלא תטעה לומר פלגא נזקא ממונא א"כ קשיא מאי קאמר לקמן מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן דהא אי לא כתיב קרא קאמרינן דהו"א פלגא נזקא ממונא ואתי מביניא אבל אי על התנא א"ש:
דף ג' ע"א רש"י בד"ה אידי וכו' תרוץ אי | מהאי קרא וכו' עכ"ל לכאורה ק' דא"כ כי קאמר שן דומיא דרגל מה רגל אפי' לא מכליא קרנא רגל גופה מנ"ל דאפי' לא מכליא דהא לא כתיב אלא חד קרא דושלח ועמ"ש מהרש"א בתוס' ונ"ל דגבי שן אע"ג דמשמעות וישלח היא לא מכליא הוה מפקי' קרא ממשמעותיה מעותיה משום דמצינו דשן בקרא במכליא והוא קרא דכאשר שר יבער הגלל וכיון דמצינו דשן דרכו במכליא מוקמי' ושלח במכליא אבל גבי רגל דלא מצינו רגל במכליא אפי' לא כתיב אלא חד קרא ושלח מוקמינן ליה בדלא מכליא כמשמעותיה ובהכי ניחא דלקמן גבי אידי ואידי ארגל לא קאמר הגמ' הא דמכליא הא דלא מכליא משום דגבי רגל מושלח נ"ל אפי' לא מכליא ובהכי ניחא לי מה שהק' התוס' בד"ה דומיא נימא איפכא רגל דומיא דשן וכו' ע"ש די"ל דלא מקשי' רגל לשון לאפוקי ושלח ממשמעותיה אבל כי מקשי' שן לרגל א"ש ושלח כמשמעותיה דלא מכליא וילפינן מובער מכליא ודין דלא מכליא ילפי' ליה מרגל ואין זה סותר ממשמעות ובער:
תוס' בד"ה ושן וכו' יש להם ארס וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וזל דהבהמות לא אורחייהו בכך ולכך הוו תולדה דקרן:
בד"ה לא עשה וכו' סברא דהוי אב לנזקין וכו' עכ"ל נר' דס"ל כל"ק דרש"י דמדיוקא ש שמעי' דדוקא למיתה אבל לנזקין חייב ועמ"ש מהר"ם מלובלין ועיין לתוס' בסנהדרין דמ"ד ע"ש:
בד"ה בין וכו' אבל הכא חבטא דידיה עכ"ל וז"ל הר"פ והכא מעשה דיו הזיקו ודמי לבור ברשותו דאמרי' דמודה רב משום דחבטא דידיה הוא ע"כ:
ע"ב גמ' לפוטרו ברה"ר וכו' הק' הר"ף זל לר"ף נמי נימא דלהכי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר ותי' משם רבא דר"פ דקאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן משמע דהא גופא אתא לאשמעי' דצרורות הוו תולדה דרגל האי לח"נ מתני' היא דצרורות משלם ח"נ ולכך לא מ"ל לפוטרו ברה"ר דא"כ מאי אתא לאשמעי' פשי' ולכך קאמר דאתא לאפוקי מבעיא דרבא ע"ש וק"ל דבלפוטרו ברה"ר נמי בעיא דר' ירמיה לקמן די"ט היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה וכו' וא"כ טובא אתא לאשמעי' לאפוקי מבעיא דר"י שו"ר לר"פ שם דנראה מדבריו דלגי' רש"י שם לאו היינו הך דהכא ואע"פי שדחה דברי רש"י מ"מ י"ל דריב"א אזיל בשי' רש"י וגירסתו:
דף ד' ע"ב רש"י בד"ה מנסך וכו' דהא לא קמחסר ולא מידי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וראיתי להפנ"י שהק' דאכתי אמאי לא פי' נמי אליבא דשמואל דמנסך היינו מערב דהא שמואל לא חש לקושית היינו מדמע ותירץ דע"כ ר"ח ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק דאי לא שמיה היזק לא שייך לקרותן אבות כיון שהם מדרבנן וא"כ לא אפשר לפרש כשמואל מערב דא"כ היינו מדמע דלא אפשר לתרץ קנסא מקנסא לא ילפי' דהא ס"ל ממונא ע"ש ולא היה צריך להכריח מדקתני אבות אלא ממסקנא דגמ' לקמן דמסיק דר"ח ס"ל שמיה היזק גם מדקתני אבות אין להכריח כלל דאי איתא מאי קאמר הגמ' לקמן מנסך ממונא הוא ממ"נ אי לא שמיה היזק הו"ל קנסא בלא"ה הומ"ל אי לא שמיה היזק לא הוה קרי ליה אבות גם מדקאמר לימא קסבר ר"ח וכו' אין נראה כן כמ"ש ה' עצמו לקמן ובמה שהק' מהרש"א אמאי לא אמר אי מערב היינו מדמע ע"ש י"ל דלר"ח לא שייך למי' כן דהא תני לכולהו אע"ג דאיכא דדמו להדדי כמ"ש הר"פ לקמן גבי וקתני היזק דלא מנכרא ע"ש והתם בגיטין ל"מ למי' לרב דה"ט דלא אמר מערב גבי משום דלא מחסר וכו' דהא רב ס"ל בפ"ב דע"א דוקא בחבית אבל יין ביין אסור וא"כ מחסר טובא אבל ר"ח ע"כ ס"ל אפי' יין מותר דאי ס"ל אסור ליתני מנסך ממש ומערב ומדמע כיון דתני שמות מחולקין אע"ג דדמו להדדי ולשמואל אע"ג דס"ל בפ"ב דע"א אפי' יין ביין שרי מ"מ כיון דס"ל דבכה"ג אמרי' קי"ל בדרבא מניה עכ"ל מנסך היינו מערב ומוקי לה כת"ק דרשב"ג דס"ל דאסור ומחסר טובא ועיין למהריב"ל שהביא השע"ה בח"א דף ז' ע"ד ע"ש ובמה שהק' השע"ה על תי' מהרש"א דאדרבא אם חסר מידי שמעי' מכ"ש דמדמע ע"ש י"ל במ"ש התוס' שם בגיטין דלמ"ד שמיה היזק הצריכותא לפטורא ע"ש וא"כ ר"ח דס"ל שמיה הזיק לא שייך למי' מערב דמפסד לגמרי דא"כ לא אתי ממדמע לפטורא לכך קאמר דלא מפסיד לגמרי אלא בזול וא"כ א"ש ממדמע לפטורא ואע"ג דר"ח לא מיירי בפטורא מ"מ נקט לישנא דמתני' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה וקתני ע"ש:
דף ה' ע"א גמ' בשלמא לתנא דמתני' לאפוקי דר' אושעיא הק' במ"ב לרב דס"ל תנא אדם וכל מילי דאדם לאפוקי מאי ע"ש ונ"ל דרב דאמר אדם וכל מילי דאדם היינו ומילי דאדם דממונא ולא מיירי בקנסא ולאפוקי מדר' חייא והגמ' דקאמר לאפוקי מדר' אושעיא אזיל אליבא דשמואל:
ע"ב תוס' בד"ה כי שדית וכו' או נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה וכו' עכ"ל איכא למידק אמאי הוצרכו לו' ברוח שאינה מצויה אפי' ברוח מצויה לא חשיב מעשיו גרמו לו כמו אש דלא חשיב מעשיו גרמו לו אפי' ברוח מצויה דהא ברוח שאינה מצויה פטור גבי אש וי"ל דגבי אש דלא חשיב מעשיו גרמו לו ברוח מצויה משום דדרכו ליפול ברוח מצויה אבל אדם דאין דרכו ליפול ברוח מצויה א"כ כי נפל ברוח מצויה מוכרח דמעשיו גרמו לו דנתכוון ליפול:
דף ו' ע"א גמ' לעולם בדאפקרינהו וכו' שור יוכיח וכו' כתב הרא"ש אע"ג דילפינן להו מבור ושור יהבי' להו קולא דבור דעיקר הילפותא היא מבור ע"ש וכ' היש"ש דדוקא בדא פקרינהו הוא דדין בור יש להם אי לא נפקרינהו דמיא לבור ושור ויהבי' להו קולא שבשניהם ע"ש וא"כ בדלא אפקרינהו פטור לגמרי דיהבי' להו קולא דבור דברה"י פטור וקולא דשור דהיינו רגל דבר"ה פטור ובהכי ניחא דלא קאמר לעולם בדלא אפקרינהו וכו':
תוס' בד"ה תאמר בהני וכו' וא"ת למ"ד תנא שור לרגלו וכו' עכ"ל עיין להרשב"א שתירץ הא דקאמר שור יוכיח לאו היינו שור דמתני' אלא שור דקרא ע"ש ועיין בהרא"ש ז"ל:
ע"ב בד"ה שור רעהו וכו' דאי לאו אשכחן דפטור מזיק לא הוה דרשי' וכו' עכ"ל הק' מהר"ם לובלין אכתי רעהו למה לי הא אשכחן דפטור מזיק גבי בור ע"ש ונ"ל דמיעוטא דבור הוא מוהמת יהיה לו והו"א דלא פטר הקדש אלא גבי מיתה אבל בניזקין חייב אבל אחר דכתיב רעהו ילפי' בור מאדם דפטור אפי' מניזקין מיהו לפ"ז ל"ק מח שהק' התוס' בדבור שאח"ז ליפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור ועיין במ"ש בדבור שאח"ז וראיתי בס' ים התלמוד דנ"ג ע"ב בתוס' בד"ה איפוך שכ"כ לתרץ קושית התוס' שם ע"ש ועפי"ז תי' א"א מו"ר מה שהק' מהרש"א בגיטין דמ"ט עמ"ש התוס' שם דבור נמי יליף מאדם והק' והא גבי בור כתיב והמת יהיה לו ועפי"ה ניחא שפיר ועיין במפרשי הים שם לקמן דנ"ג ע"ש ומ"ש שם דאדם יליף מבינייא דבור ושור ע"ש ליתא דמה לבור ושור שכן אין בהם ד' דברים אבל אדם יש בו ד' דברים ועיין במהרש"א כאן:
דף ז' ע"א בד"ה ורע"ק וכו' תימה וכו' עכ"ל עיין למהרמ"ש בגיטין דמ"ט ע"א בתוס' בד"ה שור ע"ש ועיין לעיל בדף ה' בתוס' בד"ה הא חבריה וכו' ע"ש:
בא"ד ולמאי דפירש"י דלא דרשי' וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"ל בגיטין דמ"ט בד"ה שור ע"ש ולפמ"ש מהרש"א שם דאי לאו רעהו הוה מוקמי' בור להקדש ולא הוה ממעטי' פסולי המוקדשין אבל הקדש גמור בלא רעהו ידעי' ליה מבור ע"ש ניחא שפיר וניחא ליה נמי מ"ש התוס' לקמן דנ"ג בד"ה לענין וכו' שכ' בנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורים מדכתיב רעהו ע"ש וי"ל דילמא רבה כר"ש בן מנסיא ס"ל והבור פטור משים ותמת יהיה לו ולעולם דלא נפדו והא דמחייב אדם משום דלא דרשי' כי יאכל לקרן אלא אחר דכתיב רעהו וכדמוכח מדבריהם שם שכ' אדם ושור פטורים מדכתיב רעהו משמע דאדם נמי מרעהו הוא דנ"ל ועפי"ד מהרש"א ניחא שפיר דאי רבה כרשב"מ ס"ל אמאי פטור בשור פיסולי המוקדשין הא לרשב"מ לא מוקי קרא דוהמת יהיה לו אלא להקדש ממש ולדברי מהרש"ל שם בגיטין קשיא:
בד"ה ועוד וכו' לענין לחיובי מזיק מרעהו נפקא וכו' עכ"ל הק' מהרש"א במ"ב אימא אי לאו ק"ו הוה דרשי' מרעהו לפטור הקדש כת"ק דרשב"מ ע"ש ולפמ"ש מהרש"ל בגיטין דמ"ט ע"א בד"ה שור דלרשב"מ מכי יאכל לחוד פטר הקדש לגמרי ניחא שפיר דהשתא אייתר ע"כ לחיובי גם מדאמרי' מרי' לקמן דל"ז דה"ט דרשב"מ דדריש רעהו לחיובא מדלא כתביה במועד מוכח דאין טעמו משום הק"ו ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל שם בגיטין ע"ש:
דף ח' ע"ב גמ' רצה מזה גובה וכו' עיין בס' ים התלמוד שכ' דדברי הרא"ש בתשו' סתראי בהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אי שייכא גבי יורשין ע"ש ול"ק דיש לחלק בין היכא דמכרו כל היורשין למכר יורש אחד דלאו כל כמיניה להפסיד לשאר היורשין וכ"מ בדברי הסמ"ע ע"ש כ' התוס' בכתובות דצ"ב ע"א בד"ה ראובן וכו' ולא נהירא לר' דמצי שמעון וכו' לא ניחא ליה בתקנתא דרבנן וכו' ע"ש וק' מדאמרי' בשמעתין פשיטא מכר לוקח זבורית ובינונית ושייר עדית ליתו כולהו וליגבו מעדית וכו' ואמאי ליגבו מעידית הא מצי א"ל לא ניחא ליה בתקנתא דרבנן וי"ל דש"ה דלא שייר אלא עידית שהיא באחרונה אבל התוס' מיירי דלא מכר אלא בינונית ושייר עידית וזבורית ודו"ק:
דף ט' ע"א תוס' בד"ה משהחזיק וכו' ונ"ל דמיירי שקנה בקנין גמור וכו' עכ"ל עיין לה' חיים שאל בח"א סי' ס"ה במ"ש על דברי מהרש"א א בכתובות דנ"ג ע"א בד"ה מאימת ע"ש ועמ"ש ה' עצמו שם בדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש בד"ה הילכך וכו' דלא שייך המע"ה עכ"ל עיין בתוס' בכורות דמ"ח ע"א ע"ש:
רש"י בד"ה רב הונא וכו' משום דבעי לאסוקי וכו' עכ"ל נראה משום דהבעיא דבשלו הן שמין או בשל העולם אליבא דר"פ הוא דמבע"ל דמפ' טעמא דקרא כי היכי דלקפוץ עלה זביני ולכך מבע"ל אי בשל עולם שמין אע"ג דכתיב שדהו כיון דהשתא קפצי עלה זביני אבל לר"ה דלא מפ' טעמא דקרא פשיטא דשדהו כתיב ול"ק מה שהק' מהרמ"ש ע"ש והא דלא קבע דברי רב הונא קודם ר"פ משום דבעי למיפסק הילכתא כר"ה ולכך סדרו באחרונה:
ע"ב גמ' ולר"י וכו' מ"ש הכא וכו' לפירש"י לקמן דף כ"ב ע"ב שכ' דר"י לטעמיה דאמר אשו משום חציו ע"ש ק' נימא אפי' דשור צבתא דחרש גרמא מ"מ חייב משום ממונו וע"ש בתוס' בד"ה חציו ע"ש:
תוס' בד"ה ולר"י וכו' משום שהקטן שומרו וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם שיף זל ועיין במקובצת:
בד"ה משא"כ וכו' לפטור עבד או נכרי הקנוי וכו' עכ"ל משמע דאש דלא כתיב מיעוטא עבד ונכרי חייב וק' א"כ מאי פריך לקמן מאי שייר דהאי שייר הא שייר עבד ונכרי דבאש חייב ובבור פטור וי"ל דגבי אש ממעטי' מעליו אפי' עבד ונכרי אבל בבור ס"ד כיון דכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו ועבד ונכרי שרו בהנאה כמ"ש התוס' לקמן והוה ס"ד לרבויינהו מוהמת יהיה לו ולכך אצטריך שור ולא אדם:
דף יו"ד ע"א גמ' וליתני חומר וכו' למאמאי לא פריך מעיקרא ליתני חומר בשור מבאש שהשור חייב בו טמון משא"כ באש דפטור ונ"ל דפשיטא די"ל דס"ל כר"י בהא דחייב בטמון באש אבל בהא דמחייב על כלים ס"ד דלא ס"ל כר"י בהא משום קושית אימא סיפא:
ע"ב גמ' אמ"ל ר"כ לרב וכו' הק' מהר"ם לובלין דתק"ל ר"כ לנפשיה דמייתי לעיל מטרוף יטרף ע"ש ונ"ל דר"כ ס"ל כרב הונא דאמר לעיל ד"ט הא דכתיב אפי' סובין היינו היכא דל"ל אבל אי אית ליה מיטב לא ישלם סובין ואצט' קרא דהכא אפי' א"ל מיטב הבעלים מטפלין בנבלה אבל רב א"ל אפי' אית ליה מיטב משלם סובין כדמוכח לעיל ד"ז ע"ב דאמרי' כי אתא ר"פ ור"ה בריה דר"י מבי רב פי' כל מילי מיטב הוא ולכך לא פריך אלא לרב אבל ק' לגי' הרא"ת דגריס כאן רבא במקום רב מאי פריך לרבא הא אמרי' לעיל ד"ז ע א א"ל אביי לרבא כתיב מיטב וכו' והתניא ישיב אפי סובין ומשני כאן מדעתו כאן בע"כ ע"ש וא"כ נימא דאצט' קרא דאפי' בע"כ הבעלים מטפלין וי"ל:
תוס' בד"ה הא וכו' במה הצד וכו' עכ"ל הנה אי כתיב והמת ואם טרוף וכו' התם דוקא משום דלאו בידים אבל מכה נפש בידים ממש ואי כתיב והמת ומכה נפש ש"ש לא אתי מנייהו משום דש"ש שכיח טפי מיהו והמת לא אצט' מש"ש ומכה נפש ואא"ע לגופיה ת"ע לבור דבור לא אתי מנייהו משום דבור תחילת עשייתו לנזק כ"כ בש"מ ע"ש ובהכי ניחא שפיר דר"כ פריך לרב מקרא דוהמת ולא פריך אקרא דאם טרוף משום דקרא דוהמת לא מיתוקם אלא בבור וקרא דישיב דרשי' מיניה אפי' סובין בבור כתיב:
דף י"א ע"א רש"י בד"ה אלא לנזיקין שמין דכתיב והמת וכו' עכ"ל הק' מהריב"ל הא האי קרא לא אתא אלא לפחת נבלה כדלעיל ולא הול"ל אלא קרא דישיב ע"ש ואפ"ל דבא ליישב אפי' אי שמואל ס"ל כרב הונא דלעיל דכי אית ליה א"י לפוטרו בסובין ולא נ"ל מישיב מ"מ נ"ל מוהמת ול"מ ליה בפחת נבלה ועמ"ש בש"מ:
תוס' בד"ה אין שמין וכו' וה"ט דגנב וגזלן קנו וכו' עכ"ל עמ"ש ר"פ ז"ל ולפ"ד ק' היכי מוכיח הגמ' לקמן דצ"ד מדשמואל דהכא דשינוי קונה נימא ש"ה דגזירת הכתוב וי"ל:
בד"ה דקמטהרת וכו' תרי קולי דסתרי וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרמ"ש למ"ד יש מקצת שליא וכו' ועיין לר"פ כאן ולמהר"ם מלובלין בחולין דס"א בד"ה שליא וכו' ע"ש ומ"ש השע"ה בה' ט"מ דס"ח דלא הוו סתרי אלא היכא דסתרי מב' צדדי ע"ש עיין להתוס' בנדה דכ"ז בד"ה חומר ע"ש:
בד"ה דאין וכו' לאוסרה לבעלה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרמ"ש ועמ"ש בש"מ:
בד"ה שליא וכו' קאמר ר"א ל"ש וכו' עכ"ל מה שהק' במ"ב הו"ל להקשות בלא ר"א וכו' ע"ש לק"מ דאי לאו ר"א הו"א מתני' דקתני שליא שיצאה מקצתה אסורה היינו היכא דליכא ולד אחר בפנים דליכא לספוקי דודאי אין שליא בלא ולד אבל אם יש ולד אחר בפנים אפי' אינה קשורה שרי משום ס"ס: