בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי
בינ"ו עמ"י עש"ו נימוקי החכם השלם כמה"ר יהודה הכהן ז"ל · מסכת חולין
דף מ"ג ע"ב גמ' תורבץ הושט רב אמר וכו' הק' הרשב"א אמאי לא חשיב לה למעלה עם שב שמעתתא ע"ש ולפמ"ש מרן בש"ע סימן ל"ג דין ג' דושט או תורבץ הושט שניקבו נבלה ניחא די"ל תנא דרי"ש טריפות קחשיב נבילות לא קחשיב וע"ש להש"ך:
דף מ"ז ע"ב תוס' בד"ה שלישי וכו' מדאמר לה המתיני וכו' עכ"ל עיין למהרש"א ז"ל ועיין להרדב"ז ח"ב סי תתכ"ו ע"ש:
דף מ"ח ע"ב גמ' שהרי חתוכה מכאן וכו' עיין בהתוס' בב"ב דק"ל דמ"ש דהא בפ' אלו אצומת הגידין קאי ע"ש ט"ס הוא וצ"ל בפ' בהמה המקשה בדע"ו ע"א ע"ש:
דף נ"ב ע"ב גמ' והא ההיא תרנגולת וכו' דברי מהרש"ל כאן י"ל דאלישנא בתרא קאי ול"ק מ"ש מהרש"א ע"ש אך בס' יש"ש כ' דבריו אלישנא קמא ושפיר קמותיב מהרש"א ז"ל:
דף ס"א ע"א תוס' בד"ה כל וכו' קבלה היתה . בידם מימות נח וכו' עכ"ל רש"י בחומש בפ' נח כ' טהורה מכאן שלמד נח תורה וכ' הרא"ם אבל הגמ' בפ' פרת חטאת דקי"ו ע"א פריך מנא הוה ידע ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא ומשני כל שהתיבה קולטתו וכו' או שבאו מאיליהם וכו' וצ"ע על רש"י למה הניח שי' התלמוד וכו' ע"ש ור"ל דלפי גמרין לאו מכח לימוד תורה ידע בסי' איזהו טהור ואיזה טמא אלא ע"י התיבה או ע"י שבאו מאיליהן שבעה שבעה ידע שהן טהורין ולעולם לא ידע בסי' שנתנה תורה וצ"ל דל"ג כגי' הספרים שלנו בגמ' אלא כגי' שכ' מהרש"א שם בח"א והצ"ק והח"ן שם דתחלה פריך ומי הוו טהורין וכו' ומשני שעתידין להיות טהורין ופריך מנא ידע ומשני ע"י תיבה וכו' ע"ש והשתא קאמרי התוס' אחר שנכנסו כל הטהורין הרגיש בסי' שלהם ומסרם לדורות ועיין למהר"ם שי"ף ז"ל דנראה דגריס כגירסת הספרים שלנו וצ"ע:
דף ס"ד ע"ב בד"ה גיעולי וכו' ושום תלמיד הגיהו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ועיין להתוס' לקמן דצ"ח בד"ה כיצד וכו' ולהר"ן:
דף ס"ה ע"א בד"ה ר' וכו' אדרבה הני פרטי מרבה יותר וכו' עכ"ל איכא למידק לתי' קמא נמי קשיא קושי' זו כיון דאי לאו אשר לו כרעים לא הוה בעי' סי' דכרעים משום דאינן סימן חשוב ומקרא דכרעים שמעי' דבעי' גם סי' דכרעים א"כ הפרט מרבה יותר מהכלל וי"ל דלא חשיב מרבה יותר אלא אי איכא מהם דלית להו כרעים אבל לתי' קמא דכולהו אית להו כרעים אלא דלא הוה בעי' סי' זה משום דאינו חשוב לא חשיב מרבה יותר דבמשמעות הפרט הן נכללין אלא משום דאינו חשוב הוא:
דף ס"ח ע"א תוס' בד"ה טעמא וכו' עיקר פירכיה מהאי דיוקא וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א נימא דמשנתנו קמ"ל אפי' ראש דנפלים הוי כילוד ע"ש ונ"ל דל"ק דאי מתני' איירי בנפלים קשיא לשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים ושמואל ס"ל לקמן אבר עצמו אסור כר"י ואדוני אחי דחה דמשנתנו בבהמה איירי ול"ק לשמואל דלא אמר אין הראש פוטר בנפלים אלא באדם וכמ"ש התוס' בד"ה שליא וכו' ע"ש:
ע"ב גמ' איבעיא להו וכו' הא דלא בעי כן לל"ק משום דהבעיא אליבא דר"י כמ"ש הריטב"א ובל"ק ר"י איתותב:
רש"י בד"ה הכל היו וכו' דהאי הוא דלא מהני חזרה אבל כל שאר היוצאין וכו' עכ"ל עיין בגמ' דפסחים דפ"ב דקדשים שיצאו וחזרו נמי פסולין ול"ר חטאת ע"ש ולשונו אינו מדוקדק:
דף ס"ט ע"א תוס' בד"ה דאיתא וכו' שיש בו איסור יוצא וכו' עמ"ש מהרש"א ועיין להתוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב בד"ה אלא וכו' ע"ש ועיין למהר"ם מלובלין כאן:
דף ע"ב ע"א בד"ה גזירה וכו' ורע"ק נמי ל"פ אלא בהוציא ידו וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ועיין להתוס' לעיל דף ע' בד"ה ברכתו וכו' ט"ש:
דף ע"ד ע"א רש"י בד"ה ומוציא וכו' דלא א גרע מדם האיברים וכו' עכ"ל יש מק' אמאי לא נקט דלא גרע מדם התמצית כדאמרי' בגמ' לקמן ונ"ל דדוקא בבן ט' חי הוא דאמרי' בגמ' דלא גרע מדם התמצית אבל בבן ח' או בן ט' מת אה"נ דגרע מדם התמצית:
ע"ב רש"י בד"ה אבעיא להו וכו' ובן ט' חי וכו' | עכ"ל עמ"ש מהרש"א משם המאור דקושית הגמרא היא מר"מ דלרבנן במוקדשין מיירי וחיבת הקדש מכשרתן ע"ש ונ"ל דס"ל לרש"י דה דהעובר חולין ומגע טריפה לט לטמויי קדשים וכיון דהעובר חולין לא מתכשר דלא אמרינן חיבת הקדש מכשרתן אלא בקדשים והבא דהעובר חולין בעי הכשר ופריך גם מרבנן ולכך פי' בבן ט' ח' שו"ר לרש"י לקמן דקכ"ג ע"ב בד"ה מטמאה דס"ל דדוקא בבהמה קדשים הוא שמטמאה:
דף ע"ז ע"ב תוס' בד"ה הריני וכו' ומיהו אי כרבנן אתיא הול"ל תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכו' עכ"ל עיין בגמ' במס' נדה דכ"ח גבי המפלת יד חתוכה ועיין להתוס' שם דף כ"ה ע"ב בר"ה המפלת וכו' ע"ש:
דף פ"א ע"א בד"ה עולה וכו' א"כ למ"ל לר"ש וכו' עכ"ל ק"ל לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה פרה דג דגרסי' מטמאה ע"ש א"כ שפיר אצטריך ר"ש לג לטעמא דהי"ל שעת הכושר דמטעמא דחיבת הקדש ל"מ אלא לאפסולי עצמה דהבעיא היא לעיל דל"ז אי מהני חיבת הקדש לממני ביה ראשון וכ' ע"ש וי"ל דכוונתם דתפשוט מהכא בעיא דלעיל דל"מ חיבת הקדש אלא לאפסולי מדהוצרך ר"ש לט"א דדחיקא להו למי' דבעיא דלעיל דלא כרבא הכא:
דף פ"ב תוס' בד"ה גמר וכו' מסקנא לא קיימא הכי וכו' עכ"ל עיין להשע"ה ריש ה' רוצח ע"ש:
דף פ"ג ע"ב בד"ה צריך וכו' מצוה שיתן הוא וכו' ונתגלה חייב לכסותו וכו' עכ"ל אבל אי לא נתגלה א"ח לגלותו אע"ג דחיסר מצוה דצריך שיתן הוא כיון דמ"מ כבר נעשית מצותו משא"כ שחט חיה ואח"ך בהמה דלקמן בד"ה שחט ע"ש:
דף פ"ה ע"א גמ' גמר שפיכה שפיכה וכו' אע"ג דאפילו ר"מ סבר דאין דנין חולין מקדשים אי לאו דאו"אב נמי נוהג בקדשים היינו משום דאיכא ילפותא מטבוח טבח דהוי מולין מחולין אבל הכא דליכא ילפותא מחולין דנין חולין מקדשים:
תוס' בד"ה דנין וכו' וי"ל כיון דילפי' הכא דשמא שחי' תו אית לן למי' בכ"ד וכו' עכ"ל וק' למ"ל להגמ' לטעמא דשפיכה שפיכה בכסוי הא בלא"ה כיון דילפי' באו"אב דש"ש אית לן למי' בכסוי הדם דשמה שחי' ע"ש ונ"ל דכונת התוס' דכיון דילפי' הכא דש"ש אית לן למי' בד' וה' דלא ילפי' טביחה טביחה אלא טביחה משחיטה דש"ח ולעולם אצט' דרשא ולכך הוצרך בכסוי הדם לשפיכה שפיכה וה' לב אריה תי' דאי לאו ילפותא דשפיכה שפיכה הוה ממעטי' מאשר יאכל כמו עוף טמא ע"ש וי"מ דאכתי נילף בכסוי משפיכה שפיכה ונילף אוא"ב מניה ולמ"ל באו"אב דרשא דשחיטה שמי' ונ"ל דהוצרך הגמ' לדרשא דשחיטה שחי' באו"אב ליתן טעם מה ראה רבי ששנה דברי ר"מ באו"אב בלשון חכמים:
ע"ב גמ' וסבר ר"ש חש"ב דאורייתא וכו' עיין להל"ח בפ"ב מה' שחי' שהק' על הר"מ שכ' דברים אלו דברי קבלה שנר' דפ' חש"ב לאו דאורייתא איך הביא קרא דבי ירחק ע"ש וי"ל דסובר הר"מ דמאי דאסור לשחוט בעזרה הוא דאורייתא מקרי דכי ירחק מיהו איסור אכילה והנאה אינו אלא מדרבנן ובהכי ניחא גם מה שהק' דמסוגיא דר"פ ב"ש מבואר דלר"י דס"ל דברים ככתבן ס"ל חש"ב ל"ד ורבי' פ' כר"י ע"ש דמאי דקאמר התם ל"ד היינו איסור אכילה והנאה ע"ש בפירש"י ועי"ל דלר"א דאמר בפ' כ"ה דבשב"ח אסור מל"ת כל תועבה גם חש"ב נ"ל מהתם אפי' לר"י דס"ל דברים ככתבן וע"ש בתוס' בפ' כ"ש:
שם יצא נחור א"ל וכו' עיין להט"ז בי"ד סי' קי"ז סק"ד ע"ש ועיין לה' בית הלל בסי' כ"ח ע"ש:
דף פ"ו ע"א גמ' אלא ר"מ מ"ט וכו' וק"ק נימא דר"מ נמי ס"ל ספיקא הוי פוטר ליה מכסוי ומותר לשחוט אחריהם דילמא אתי למיכל מניה וי"ל דאי ר"מ פטר ליה משום גזירה דאתי למיכל מניה א"כ לעיל בשוחט את הטריפה ולע"א וחש"ב אמאי מחייב ליה בכסוי:
תוס' בד"ה סיפא וכו' מ"ל לאו דאו"אב מ"ל לאו דנבלה וכו' עכ"ל ק"ל הא לאו דנבלה חמיר דחייב על כל כזית וכזית משא"כ לאו דאו אב דחד לאו הוא וי"ל:
ע"ב רש"י בד"ה כיון דאמר וכו' ואסור לשתות עד שיברך לפניו וכו' עכ"ל משמע דעל בפ"ה מותר לשתות קודם בה"מז במ"ש התוספות ועיין בפ' ע"פ דק"ג ע"ב בפירש"י בד"ה כיון דאמריתו ע"ש ועיין להרשב"א כאן שכ' בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אם בריך בפ"ה שרי למשתי קודם בה"מז ועמ"ש ה' עצמו בברכות דמ"ב ע"א בד"ה ולית הילכתא ע"ש:
דף פ"ז ע"א תוס' בד"ה רואין וכו' אבל לקדירה חוזר וניעור וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לקדירה לא הא ס"ס אי נגע בו ע"ה כמו שנראה מדברי רש"י בד"ה משיקו ואת"ל נגע שמא רובא מיא נינהו ועיין בי"ד סי' הנז' גבי ס' דרוסה שנתערבה ע"ש בהטור ומרן בב"י:
ע"ב תוס' בד"ה כל וכו' אע"פ שלא היה ברוק שבפיה רביעית וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועיין בתוס' בעירובין דצ"ט ע"א בד"ה היה אוכל וכו' ע"ש:
דף פ"ח ע"א רש"י בד"ה חוץ וכו' מהרוק שהוא מתעגל ומתאסף וכו' עכ"ל ע"ש במסקנא דגמ' במס' נדה ע"ש:
דף פ"ט ע"ב תוס' בד"ה איסור וכו' וא"ת לימא קסבר וכו' עכ"ל י"מ הא תנן בסיפא דמתני' לקמן ד"ק אמ"ל בסיני נאמר וכו' משמע אי נאמר לבני יעקב היה נוהג בטמאה ואתי אחע"א אע"ג דהתם לא הוי אלא איסור חמור כמ"ש התוס' לקמן דק"ב ונ"ל דל"ק די"ל טעמא דמתני' דלקמן משום מי שבשרו אסור כמ"ש התוס' בד"ה אלא ואפי' למ"ש מהרש"א בד"ה ואתי דאמת הוא דטעמא דמתני' משום אחע"א א"ש דהכא קיימי התוס' אשינויא גופיה דקיימי בד"ה אלא:
דף צ"ה ע"א תוס' בד"ה ובנמצא וכו' ונר' דתקנתא בעלמא וכו' עכ"ל ודוקא היכא דלא ידע מקום הטריפה דחיישינן שמא יקח מן הקבוע עשו תקנתא אבל בט' חנויו' מוכרו' כשירה ואחת טריפה אמרי' בנמצא הלך אחר הרוב ולא עשו תקנתא משום דחנות המוכרת טריפה ידועה ולא חיישי' שמא יקח מן הקבוע:
דף צ"ח ע"א גמ' ואבע"ל בהדי דירה או לכר מינה וכו' והא דאמר ר"נ לעיל ביצה בס' ואין ביצה מן המנין לפי הטעם שכתב הר"מ דהא דבעי ס א והיא משום דיש ביצים גדולות ע"ש י"ל דר"נ איירי בנפלה בתבשיל ולא בביצים:
דף ק' ע"א תוס' בד"ה בשקדם וכו' ואי לא
משערי' אלא באיסור עצמו ניחא וכו' עכ"ל י"מ אפי' לפי' ר"א ק' איך מגעילין יורה גדולה דהגוים בישלו בשב"ח ונעשית נבלה לכ"ע ול"ק דהא דבב"ח נעשה נבלה הוא משום דכל חד לחודיה היתר וכשנתערבו הוו נבלה אחר שנעשה נבלה פליטתה הוי כשאר איסורין ולא יעשה המתערב נבלה כמ"ש הש"ך סי' צ"ד סקכ"ב ע"ש:
דף ק"א ע"א בד"ה ור"ש וכו' עכ"ל קושטא הוא דר"ש ל"ל אפי' א"מ כמבואר בב"מ אלא כיון דכ' דל"ל חמור על קל בודאי דל"ל א"מ בקל על חמור כמו שמתבאר מדברי התוס' בקדושין דע"ז ע"ב בד"ה פרט ע"ש:
דף ק"ב ע"ב בד"ה שאין וכו' והשתא אמאי נקט טריפה וכו' עכ"ל הא דלא כ' בפשי' לחשוב ארבעה משום דבשר מן החי וטריפה מחד קרא נפקי ולא מחייב עלייהו שתים:
בד"ה לר"י וכו' ש"ה דכתיב בוי"ו וכו' עכ"ל והא רא דאמרי' בקדושין דע"ז בא על אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת אע"ג דלא כתיב וי"ו גבי זונה ש"ה דגופין מחולקין:
דף ק"ג ע"א גמ' רבא אמר כגון שתלש וכו' ו עיין להלח"מ בפ"ה מה' מ"א שהק' על הר"מ דפ' תלש אבר וטרפה בו חייב ב' משום דבהדדי אתו משמע דאי טריפה קדם לא אתי אבר וחייל אע"ג דא"מ הוא א"כ היכי פ' דאם אכל חלב מן החי חייב ב' היכי חייל אבר אחלב ע"ש ול"ק דאבר דוקא חייל אחלב בא"מ משום דקיל דהותר מכללו כמו טריפה דחיילא אחלב אבל אבר אטריפה דכי הדדי נינהו לא חייל ומ"ש הר"מ חייב ג' משום אבר וטריפה וחלב היינו מטעמא דמגו דחייל אבר אחלב חייל נמי אטריפה ועיין למהרש"א בתוס' בד"ה דאיסור ודו"ק:
ע"ב גמ' אמר ר"פ בשל בין השינים כ"ע ל"פ וכו' הר"מ בפ"ד מה' מ"א דין ג' פ' של בין השינים אין מצט' ושל בין החניכים מצט' והוא כר"פ ור"י ודברי מרן הכ"מ שם שכ' כר"י ובשל בין החניכים לד"ה ע"ש תמוהים:
דף ק"ד ע"ב תוס' בד"ה עוף וכו' והא דנקט בשר וגבינה וכו' עכ"ל הק' מהר"ם מלובלין ז"ל אמאי לא פריך לר"י מברייתא דבסמוך דבש"א מקנח ובה"א מדיח דע"כ בגבינה ואח"כ בשר דבשר ואח"כ גבינה לא סגי בקנוח והדחה ע"ש ול"ק דאיכא לאוקמא לברייתא דבסמוך $$ (ציור בספר)$$ בעוף ואח"כ גבינה אבל בגבינה ואח"כ בשר אה"נ דשרי ולהכי פריך הא תני אגרא דעוף וגבינה נאכלין באפקורן א"כ ע"כ דגבינה ואח"כ בשר אסיר דבהכי ע"כ לאוקמא ברייתא דבסמוך ובהכי ניחא גם מ"ש מהר"ם בתחילת דבריו ע"ש:
דף ק"ח ע"ב בד"ה אמאי וכו' דמן התורה לא צריך ס' אלא כנגד האיסור וכו' עכ"ל זהו שי' ר"י אבל ר"ח לעיל ד"ק בד"ה שקדם סובר דחנ"נ מדאורייתא ולכך הק' עליו התוס' שם מכלי מדין יורה גדולה היכי מגעילין וכו' דאורייתא קיימי ודברי התוס' לקמן בד"ה שנפל בשי' ר"ת אזלי ועיין לה' תלתי סי' צ"ב ע"ש:
גמ' מבלע בלע מיפלט לא פלט עיין להראב"ד בפ"ט מה' מ"א דין יו"ד ועיין להתוס' לעיל דצ"ו ע"ב בד"ה אפי' ע"ש:
רש"י בד"ה הא בלעי וכו' וחזרה להתירה וכו' עכ"ל עיין בפירש"י לעיל בע"א בד"ה מאי קסבר ע"ש ועיין בהר"ן ז"ל:
דף קי"א ע"ב תוס' בד"ה הלכתא וכו' משום דבמינו ברובא בטיל וכו' עכ"ל הק' מהר"ם מלובלין א"כ אמאי הצריכה תורה מריקה ושטיפה כיון דמדאוריית' בטיל ע"ש ונ"ל דדוקא קודם שיבא לידי נותר דעדיין היתר הוא שרי אבל לאחר שנעשה נותר אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה וס"ל להתוס' דמדאורייתא הוא:
דף קי"ג ע"א גמ' וישלח יהודה וכו' הא דלא מייתי קרא דלעיל מניה אשלח גדי עזים משום דלא כתיב העזים בהא דלשתמע מיעוטא:
ע"ב ולילף מינה ק"ק א"כ לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דסתם גדי הוא עז כמו ששאל מה"מ וי"ל דאי לא כחי' עזים הוה ילפי' את שאסור משום נבלה כדדריש ריה"ג אבל ק' לקמן דק"מ דקאמר מדכתיב כל צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה אמאי לא אמרי' נילף מינה וי"ל:
דף קי"ד ע"א רש"י בד"ה בחלב וכו' מחד קרא דלגופיה נפקא וכו' עכ"ל ולפירושו דלעיל דל"צ חד קרא לגופיה צ"ל חד לשליל:
דף קט"ז ע"א תוס' בד"ה חדא וכו' בשר תערובת יוכיח וכו' עכ"ל ק"ל ניפרוך מה לתערובת ע"א שכן תוספת דמיה כמו ע"א דאע"ג דלעיל די"ג ילפי' לה מזבחי מתים ע"ש בתוס' מ"מ נראה דתופסת דמיה מדלא חשיב לה בהדי איסורי הנאה במתני' בקדושין דנ"ו ע"ב ע"ש בתוס' ועיין בע"א בריש פ' השוכר ובתוס' שם ע"ש:
בד"ה המעמיד וכו' אפי' כשירה נמי וכו' עכ"ל הא דלא הקשו עדיפא מינה ליתסר בהנאה משום בשב"ח דהא שמואל א"ל לעיל דק"ג דאחע"א משום דכיון דלא אסור אלא מדרבנן משום דרך בישול אסרה תורה לא אסרו גם בהנאה כמ"ש הפי' ועיין להלח"ס שם בע"א וראיתי להרמב"ן בחי' שם שתירץ לקושי' התוס' דנקט עור קיבה של נבלה משום דאית בה תרתי בשב"ח ונבלה למ"ד אחע"א ע"ש וק"ק א"כ מאי פריך בגמ' לקמן והאמר שמואל וכו' הא גופא שריא נימא דקיבה גופא אסורה ודנקט עור משום דאית בה תרתי וי"ל:
ע"ב גמ' אלא אמר ר"י ל"ק כאן קודם חזרה וכו' מקשים אמאי לא תני נבלה בסיפא כמו רישא ונ"ל דל"ק דרישא רבותא אשמעי' דאפי' נבלה דאי שרית ליה לא אתי למיכל מינה אסורה וסיפא אשמעי' רבות' דאפי' טריפ' דאי שרית לי' אתי למיכל מינה שריא:
תוס' בד"ה חיישי' וכו' ולא חיישי' שמא ינק וכו' עכ"ל הק' מהרמ"ש הא לעיל דס"ג ע"ב ס"ל לאבוה דשמואל שמא ינק מן הטמאה ע"ש ונ"ל דש"ה דרוב העופות טמאין כמ"ש התוס' שם אבל אה"נ דרוב בהמות טהורין הן:
בד"ה חדא וכו' דלא הול"ל וכו' עכ"ל ולמ"ד י"ל דאי הוה תני קיבת עכו"ם אסורה הוה מוקמי' לה בלוקח גדי מן העכו"ם ולא הוה מוקמינן בקיבת נבלה וקודם חזרה אבל השתא דקתני נבלה לא מ"ל בלוקח גדי מן העכו"ם:
דף קי"ז ע"א בד"ה אמר וכו' אסמכתא בעלמ' וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א ז"ל ועיין להתוס' שם בד"ה מהאי וכו' ע"ש:
בד"ה הוא וכו' הק' ר"ח דבמעילה וכו' עכ"ל הק' מהרמ"ש ז"ל אמאי לא הקשו ממתני' דקתני משא"כ בדם ע"ש וי"ל דמתני' איכא לאוקמא לאחר כפרה דחלב יש בו מעילה אפי' לאחר כפרה משא"כ בדם אבל ההיא דהמקיז לפני כפרה היא:
דף קי"ח ע"ב גמ' אין יד לפחות מכזית ואין שומר וכו' וק"ק דלעיל ילפי' שומר מכניס ומוציא מן יד ונימא נמי מה יד בעי כזית אף שומר בעי כזית ולס' הר"מ דר"י ס"ל דביד נמי יש יד לפחות מכפול א"ש סוגיא דלעיל אליבא דר"י ועיין להרשב"א והר"ן בחי' ע"ש:
דף קי"ט ע"א רש"י בד"ה קשיא סיפא וכו' וחצי זית יתר על בפול וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא פריך נמי אי בשומר קשיא רישא דקתני ב' חצאי זיתים משמע הא כפול טהור ורב אפי' בכפו' מטמא וי"ל:
דף ק"ד ע"א גמ' ליגמר מהני עיין מה שהוכיח מכאן מהר"ץ בתשו' בסי' ך' ועיין בפי' רש"י בד"ה ליגמר:
שם מה התם עד דאיכא כזית וכו' עיין להתוס' ביבמות דקי"ד ע"ב בד"ה שכן וע"ש במהרש"א ועיין להתוס' בזבחים דק"ו בד"ה מה לשרצים ע"ש:
תוס' בר"ה לחם וכו' אכילה כתיב וכו' עכ"ל אפ"ל דהוה ילפינן מביניא מחלב ונבלה וחמץ דחשיבא אכילה ולכך קאמר לחם עוני וכו':
דף קכ"א ע"ב תוס' בד"ה ועכו"ם וכו' רבותא נקט וכו' עכ"ל משמע מדבריהם דנכרי בטהורה אפי' שחטה לעצמו מטמאה טומאת אוכלין הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה דלא כ כפירש"י וכ"כ מהר"ם מלובלין ועיין במהרש"א ותמהני דלעיל אמרינן שוין ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכין מחשבה מוכח דאפי' נכרי בטהורה צריך שיחשוב עליה לישראל:
דף קכ"ג ע"א רש"י בד"ה חדא וכו' וקרעה ז ביום המתרת לטומאתה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ולא היה צ"ל דלא ידיע טומאתה דאפי' בידוע גם טומאתה א"ש דכשהוטבלה איכא למגזר משום הרואה דיאמר דע"י טבילה מטהרה אבל כשלא הוטבלה בע"כ יבין דע"י קריעה מטהרה:
ע"ב תוס' בד"ה עולת וכו' דלא מצריך אלא מצומצם וכו' עכ"ל היינו מדתניא לעיל דכ"א ובעולה ב' או רוב ב' ומוקמי' לה כראב"ש ומאי ב' שדומין לב' מוכח דרוב היינו רוב מצומצ' ועיין להר"ן בחי' ועיין למהרש"א ומ"ש דרוב ב' דשחי' בהדיא מסיק בפ' השוחט דבעי' רוב הנר' לעינים ע"ש הוא תימא דלעיל דכ"ט מוכח דלכ"ע לא בעי' רוב הנר' לעינים אלא ברוב מצומצם סגי לאפוקי דמע"מ אינו כרוב ע"ש הסוגיא:
גמ' הא יותר מכדי אחיזה טהור לגזור דילמא לא אתי למעבד אלא כדי אחיזה מכאן ק' להר"מ בפה ולהתוס' לעיל בד"ה טהור שכ' דכדי אחיזה טהור ודוקא פחות מכדי אחיזה הוא דטמא ע"ש וצ"ל דגרסי דילמא לא אתי למעבד כדי אחיזה וכ"נ מדברי התוס' כאן דגרסי כן ולא גרסי הא יותר מכדי אחיזה טהור ובדברי רש"י יש סתירה דבמשנתנו פ' כדי אחיזה טמא ולקמן בד"ה כולו נר' דדוקא בפחות הוא דטמא וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דמדאורייתא פחות מכדי אחיזה הוא דטמא ומדרבנן גזרו בכדי אחיזה אבל יותר מכדי אחיזה לא גזרו והשתא שפיר קאמר הא יותר מכדי אחיזה טהור ליגזור דילמ' לא אתי למעבד כדי אחיזה דהוא מדאוריית' אבל לא גזרי' אטו כדי אחיזה דהיא גופה גזירה וכו':
שם אינו חיבור עד שיפשיט את כולו הר"מ בפ"א מה' אבות הטומאה דין יו"ד פ' כר' דוסתאי ותמה הכ"מ הא בלשון יחיד תני לה משמע דרבנן פליגי עליה ע"ש ונ"ל דל"ק דמוכח מגמ' דשמעתין דהפשטו דשרצים קשה יותר מבהמה וא"כ חכמים דמשנתנו דאמרי' בבהמה עד שיפשיט כולו כ"ש בשרצים והר"מ פ' כחכמים דמשנתנו:
דף קכ"ד ע"א רש"י בד"ה בתנורא וכו' דלא המירי שיריו מתחילתו וכו' עכ"ל עיין להר"ש שם:
תוס' בד"ה אבל וכו' היכי מוקי מילתיה דר"י וכו' עכ"ל דאין לאוקמי מלתיה דר"י בפלטתו חיה דא"כ א"צ כינוס ורב הונא אמר לעיל והוא שכנסו ודחיקא להו למי' דמאן דמתני ארישא ל"ל דרב הונא:
ע"ב גמ' וא"א הרי בא לכלל מגע מלפניו וכו' עיין למהרש"א לעיל דע"א ע"ב בתוס' בד"ה אנהו שכ' דאם בא לכלל מגע אפי' אינו מטמא בנגיעה זו בא לכלל משאן ע"ש והכא דלא פריך הגמ' אלא לבר פדא משום כיון דב' נגיעות הן לא הוי בא לכלל מגע אבל לבר פדא דס"ל ב' נגיעו' מצטרפין פריך שפיר:
דף קכ"ה ע"א רש"י בד"ה נבלה וכו' ה"מ בדבר שאפשר ליגע וכו' עכ"ל וק"ל ממ"ש רש"י לעיל דקלט בד"ה אי בשומר וכו' שכל זמן שהקולית סתומה אוכל שבתוכו נשמר ע"ש הרי דאפי' סתמוה דא"א ליגע הוי שומר וי"ל התם לענין אהל אפי' א"א ליגע מטמא אבל הכא לענין משא בעי' את שבא לכלל מגע וכו'
גמ' אי דאיכא כזית בשר וכו' והא דקתני קולית אמוקדשין קאי וכן הא דקתני בין סתומין וכו' דבמת לא ס"ד לחלק ביניהם וכצ"ל בלא"ה דהא אפי' עצם כשעורה מטמא:
ע"ב גמ' טומאה בבית מה שבתוכו וכו' עיין להחזו"ן שקיים גירסת טמא ועיין להתי"ט:
דף קכ"ו ע"א רש"י בד"ה ה"ג וכו' ול"ג אלא לאו ארישא וכו' עכ"ל עיין להתוס' בבתרא ד"ק בד"ה ורומן וע"ש במהרש"א ז"ל:
דף קכ"ז ע"א בד"ה ואימא וכו' אלא הכי דרשינן השורץ כ"ש פרה ורבה וכו' עכ"ל דאי דרשי' השורץ כל שהוא שורץ ורוחש לא מיחותם למדרש קרא דעל הארץ דירד לים לא יטמא שהרי אפי' בים הוא שטמא ולכך ע"כ למדרש כל שהוא פרה ורבה ועיין למהר"ם מלובלין ז"ל:
דף קכ"ה ע"א רש"י בד"ה בהכשר וכו' שאף לב"נ אסור וכו' עכ"ל פי' דאינו מחשב עליו אלא לאחר שחי' דבשעת שחיטה אסורה לב"נ כל זמן שהיא מפרנסת:
תוס' בד"ה בהמה וכו' וי"ל דל"ד וכו' עכ"ל ק"ק דאכתי ק' קושייתם בבעיא דלקמן באבן המנוגעת וי"ל:
דף קל"ג ע"ב בד"ה עורות קדשים תימה אמאי חשיב וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ועיין בפירש"י במס' קמא דק"י ע"ב בד"ה ועורות ע"ש:
דף קל"ו ע"א בד"ה ביתך וכו' תימה אמאי לא אמר וכו' עכ"ל עיין לה' תוספת דרבנן דמ"ה ע"ג בד"ה ובאמת ע"ש:
דף קל"ז ע"א גמ' א"ק ההן לו ולא לשקו וכו' הק' הגו"ה בסימן קי"ו אמאי אצט' ההקש דבכור לאתויי גיזה דשור הא מדאצט' לו למדרש ולא לשקו מכלל דבעלמא גיזה דשור אקרי גיזה ע"ש ונ"ל דל"ק דאי לאו היקשא לא הוה דרשי' תחן לו אלא אתרומה ולא אראשית הגז במ"א ה' הלכות יו"ט בדנ"ו ע"ש:
שם נוצה של עזים לחייב ק"ק נילף מג"ש דגז כבשי יתחמם דפטור וי"ל דאדרבא נילף מבכור כדפריך הגמ' ואע"ג דלא ילפי' לשור נילף מיהא לחייב עזים ועיין להשע"ה בח"א דמ"ח ע"ג ע"ש:
דף קל"ח ע"ב תוס' בד"ה יצא זה וכו' אבל :
הקדש מצוה להביאו ליד הגזבר וכו' עכ"ל הק' ה' שורשי הים ח"ב דל"ו ע"ד הא קימ"ל לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והיכי אתי עשה דמצוה להביאו ליד הגזבר ודחי ל"ת ועשה דשלוח הקן ועוד דלקמן דקמ"א דרשי' שלח תשלח אפי' לדבר מצוה ע"ש ונ"ל דלק"מ דשאני הכא דעשה ול"ת דשלוח הקן קילי דאי אמר לא בעינא ליקח הבנים פטור מלשלח וליתיה לעשה ול"ת כלל כמ"ש הר"ן בחי' לקמן גבי ובערת ע"ש אבל עשה דהבאה ליד הגזבר בע"כ מקיים ליה ועיין בפ' א"נ ד"מ ע"א וע"ש בתי' והא דלקמן אמרינן אפי' לדבר מצוה היינו ביולדת וצפורי מצורע דאפשר לו בזולתם: