אור ברסלב
בני סמיכי בינ"ו עמ"י עש"ו נימוקי החכם השלם כמה"ר יהודה הכהן ז"ל › מסכת בבא קמא

בני סמיכי· רבי יהודה יצחקי

בינ"ו עמ"י עש"ו נימוקי החכם השלם כמה"ר יהודה הכהן ז"ל · מסכת בבא קמא

מסכת נדרים

דף ב' ע"ב תוס' בד"ה הכל וכו' לאו משום דאצט' קרא וכו' אלא התנא וכו' עכ"ל כתבו כן משום דאם באנו לפרש דקרא אצט' שלא תטעה לומר פלגא נזקא ממונא א"כ קשיא מאי קאמר לקמן מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן דהא אי לא כתיב קרא קאמרינן דהו"א פלגא נזקא ממונא ואתי מביניא אבל אי על התנא א"ש:

דף ג' ע"א רש"י בד"ה אידי וכו' תרוץ אי | מהאי קרא וכו' עכ"ל לכאורה ק' דא"כ כי קאמר שן דומיא דרגל מה רגל אפי' לא מכליא קרנא רגל גופה מנ"ל דאפי' לא מכליא דהא לא כתיב אלא חד קרא דושלח ועמ"ש מהרש"א בתוס' ונ"ל דגבי שן אע"ג דמשמעות וישלח היא לא מכליא הוה מפקי' קרא ממשמעותיה מעותיה משום דמצינו דשן בקרא במכליא והוא קרא דכאשר שר יבער הגלל וכיון דמצינו דשן דרכו במכליא מוקמי' ושלח במכליא אבל גבי רגל דלא מצינו רגל במכליא אפי' לא כתיב אלא חד קרא ושלח מוקמינן ליה בדלא מכליא כמשמעותיה ובהכי ניחא דלקמן גבי אידי ואידי ארגל לא קאמר הגמ' הא דמכליא הא דלא מכליא משום דגבי רגל מושלח נ"ל אפי' לא מכליא ובהכי ניחא לי מה שהק' התוס' בד"ה דומיא נימא איפכא רגל דומיא דשן וכו' ע"ש די"ל דלא מקשי' רגל לשון לאפוקי ושלח ממשמעותיה אבל כי מקשי' שן לרגל א"ש ושלח כמשמעותיה דלא מכליא וילפינן מובער מכליא ודין דלא מכליא ילפי' ליה מרגל ואין זה סותר ממשמעות ובער:

תוס' בד"ה ושן וכו' יש להם ארס וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וזל דהבהמות לא אורחייהו בכך ולכך הוו תולדה דקרן:

בד"ה לא עשה וכו' סברא דהוי אב לנזקין וכו' עכ"ל נר' דס"ל כל"ק דרש"י דמדיוקא ש שמעי' דדוקא למיתה אבל לנזקין חייב ועמ"ש מהר"ם מלובלין ועיין לתוס' בסנהדרין דמ"ד ע"ש:

בד"ה בין וכו' אבל הכא חבטא דידיה עכ"ל וז"ל הר"פ והכא מעשה דיו הזיקו ודמי לבור ברשותו דאמרי' דמודה רב משום דחבטא דידיה הוא ע"כ:

ע"ב גמ' לפוטרו ברה"ר וכו' הק' הר"ף זל לר"ף נמי נימא דלהכי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר ותי' משם רבא דר"פ דקאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן משמע דהא גופא אתא לאשמעי' דצרורות הוו תולדה דרגל האי לח"נ מתני' היא דצרורות משלם ח"נ ולכך לא מ"ל לפוטרו ברה"ר דא"כ מאי אתא לאשמעי' פשי' ולכך קאמר דאתא לאפוקי מבעיא דרבא ע"ש וק"ל דבלפוטרו ברה"ר נמי בעיא דר' ירמיה לקמן די"ט היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה וכו' וא"כ טובא אתא לאשמעי' לאפוקי מבעיא דר"י שו"ר לר"פ שם דנראה מדבריו דלגי' רש"י שם לאו היינו הך דהכא ואע"פי שדחה דברי רש"י מ"מ י"ל דריב"א אזיל בשי' רש"י וגירסתו:

דף ד' ע"ב רש"י בד"ה מנסך וכו' דהא לא קמחסר ולא מידי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וראיתי להפנ"י שהק' דאכתי אמאי לא פי' נמי אליבא דשמואל דמנסך היינו מערב דהא שמואל לא חש לקושית היינו מדמע ותירץ דע"כ ר"ח ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק דאי לא שמיה היזק לא שייך לקרותן אבות כיון שהם מדרבנן וא"כ לא אפשר לפרש כשמואל מערב דא"כ היינו מדמע דלא אפשר לתרץ קנסא מקנסא לא ילפי' דהא ס"ל ממונא ע"ש ולא היה צריך להכריח מדקתני אבות אלא ממסקנא דגמ' לקמן דמסיק דר"ח ס"ל שמיה היזק גם מדקתני אבות אין להכריח כלל דאי איתא מאי קאמר הגמ' לקמן מנסך ממונא הוא ממ"נ אי לא שמיה היזק הו"ל קנסא בלא"ה הומ"ל אי לא שמיה היזק לא הוה קרי ליה אבות גם מדקאמר לימא קסבר ר"ח וכו' אין נראה כן כמ"ש ה' עצמו לקמן ובמה שהק' מהרש"א אמאי לא אמר אי מערב היינו מדמע ע"ש י"ל דלר"ח לא שייך למי' כן דהא תני לכולהו אע"ג דאיכא דדמו להדדי כמ"ש הר"פ לקמן גבי וקתני היזק דלא מנכרא ע"ש והתם בגיטין ל"מ למי' לרב דה"ט דלא אמר מערב גבי משום דלא מחסר וכו' דהא רב ס"ל בפ"ב דע"א דוקא בחבית אבל יין ביין אסור וא"כ מחסר טובא אבל ר"ח ע"כ ס"ל אפי' יין מותר דאי ס"ל אסור ליתני מנסך ממש ומערב ומדמע כיון דתני שמות מחולקין אע"ג דדמו להדדי ולשמואל אע"ג דס"ל בפ"ב דע"א אפי' יין ביין שרי מ"מ כיון דס"ל דבכה"ג אמרי' קי"ל בדרבא מניה עכ"ל מנסך היינו מערב ומוקי לה כת"ק דרשב"ג דס"ל דאסור ומחסר טובא ועיין למהריב"ל שהביא השע"ה בח"א דף ז' ע"ד ע"ש ובמה שהק' השע"ה על תי' מהרש"א דאדרבא אם חסר מידי שמעי' מכ"ש דמדמע ע"ש י"ל במ"ש התוס' שם בגיטין דלמ"ד שמיה היזק הצריכותא לפטורא ע"ש וא"כ ר"ח דס"ל שמיה הזיק לא שייך למי' מערב דמפסד לגמרי דא"כ לא אתי ממדמע לפטורא לכך קאמר דלא מפסיד לגמרי אלא בזול וא"כ א"ש ממדמע לפטורא ואע"ג דר"ח לא מיירי בפטורא מ"מ נקט לישנא דמתני' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה וקתני ע"ש:

דף ה' ע"א גמ' בשלמא לתנא דמתני' לאפוקי דר' אושעיא הק' במ"ב לרב דס"ל תנא אדם וכל מילי דאדם לאפוקי מאי ע"ש ונ"ל דרב דאמר אדם וכל מילי דאדם היינו ומילי דאדם דממונא ולא מיירי בקנסא ולאפוקי מדר' חייא והגמ' דקאמר לאפוקי מדר' אושעיא אזיל אליבא דשמואל:

ע"ב תוס' בד"ה כי שדית וכו' או נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה וכו' עכ"ל איכא למידק אמאי הוצרכו לו' ברוח שאינה מצויה אפי' ברוח מצויה לא חשיב מעשיו גרמו לו כמו אש דלא חשיב מעשיו גרמו לו אפי' ברוח מצויה דהא ברוח שאינה מצויה פטור גבי אש וי"ל דגבי אש דלא חשיב מעשיו גרמו לו ברוח מצויה משום דדרכו ליפול ברוח מצויה אבל אדם דאין דרכו ליפול ברוח מצויה א"כ כי נפל ברוח מצויה מוכרח דמעשיו גרמו לו דנתכוון ליפול:

דף ו' ע"א גמ' לעולם בדאפקרינהו וכו' שור יוכיח וכו' כתב הרא"ש אע"ג דילפינן להו מבור ושור יהבי' להו קולא דבור דעיקר הילפותא היא מבור ע"ש וכ' היש"ש דדוקא בדא פקרינהו הוא דדין בור יש להם אי לא נפקרינהו דמיא לבור ושור ויהבי' להו קולא שבשניהם ע"ש וא"כ בדלא אפקרינהו פטור לגמרי דיהבי' להו קולא דבור דברה"י פטור וקולא דשור דהיינו רגל דבר"ה פטור ובהכי ניחא דלא קאמר לעולם בדלא אפקרינהו וכו':

תוס' בד"ה תאמר בהני וכו' וא"ת למ"ד תנא שור לרגלו וכו' עכ"ל עיין להרשב"א שתירץ הא דקאמר שור יוכיח לאו היינו שור דמתני' אלא שור דקרא ע"ש ועיין בהרא"ש ז"ל:

ע"ב בד"ה שור רעהו וכו' דאי לאו אשכחן דפטור מזיק לא הוה דרשי' וכו' עכ"ל הק' מהר"ם לובלין אכתי רעהו למה לי הא אשכחן דפטור מזיק גבי בור ע"ש ונ"ל דמיעוטא דבור הוא מוהמת יהיה לו והו"א דלא פטר הקדש אלא גבי מיתה אבל בניזקין חייב אבל אחר דכתיב רעהו ילפי' בור מאדם דפטור אפי' מניזקין מיהו לפ"ז ל"ק מח שהק' התוס' בדבור שאח"ז ליפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור ועיין במ"ש בדבור שאח"ז וראיתי בס' ים התלמוד דנ"ג ע"ב בתוס' בד"ה איפוך שכ"כ לתרץ קושית התוס' שם ע"ש ועפי"ז תי' א"א מו"ר מה שהק' מהרש"א בגיטין דמ"ט עמ"ש התוס' שם דבור נמי יליף מאדם והק' והא גבי בור כתיב והמת יהיה לו ועפי"ה ניחא שפיר ועיין במפרשי הים שם לקמן דנ"ג ע"ש ומ"ש שם דאדם יליף מבינייא דבור ושור ע"ש ליתא דמה לבור ושור שכן אין בהם ד' דברים אבל אדם יש בו ד' דברים ועיין במהרש"א כאן:

דף ז' ע"א בד"ה ורע"ק וכו' תימה וכו' עכ"ל עיין למהרמ"ש בגיטין דמ"ט ע"א בתוס' בד"ה שור ע"ש ועיין לעיל בדף ה' בתוס' בד"ה הא חבריה וכו' ע"ש:

בא"ד ולמאי דפירש"י דלא דרשי' וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"ל בגיטין דמ"ט בד"ה שור ע"ש ולפמ"ש מהרש"א שם דאי לאו רעהו הוה מוקמי' בור להקדש ולא הוה ממעטי' פסולי המוקדשין אבל הקדש גמור בלא רעהו ידעי' ליה מבור ע"ש ניחא שפיר וניחא ליה נמי מ"ש התוס' לקמן דנ"ג בד"ה לענין וכו' שכ' בנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורים מדכתיב רעהו ע"ש וי"ל דילמא רבה כר"ש בן מנסיא ס"ל והבור פטור משים ותמת יהיה לו ולעולם דלא נפדו והא דמחייב אדם משום דלא דרשי' כי יאכל לקרן אלא אחר דכתיב רעהו וכדמוכח מדבריהם שם שכ' אדם ושור פטורים מדכתיב רעהו משמע דאדם נמי מרעהו הוא דנ"ל ועפי"ד מהרש"א ניחא שפיר דאי רבה כרשב"מ ס"ל אמאי פטור בשור פיסולי המוקדשין הא לרשב"מ לא מוקי קרא דוהמת יהיה לו אלא להקדש ממש ולדברי מהרש"ל שם בגיטין קשיא:

בד"ה ועוד וכו' לענין לחיובי מזיק מרעהו נפקא וכו' עכ"ל הק' מהרש"א במ"ב אימא אי לאו ק"ו הוה דרשי' מרעהו לפטור הקדש כת"ק דרשב"מ ע"ש ולפמ"ש מהרש"ל בגיטין דמ"ט ע"א בד"ה שור דלרשב"מ מכי יאכל לחוד פטר הקדש לגמרי ניחא שפיר דהשתא אייתר ע"כ לחיובי גם מדאמרי' מרי' לקמן דל"ז דה"ט דרשב"מ דדריש רעהו לחיובא מדלא כתביה במועד מוכח דאין טעמו משום הק"ו ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל שם בגיטין ע"ש:

דף ח' ע"ב גמ' רצה מזה גובה וכו' עיין בס' ים התלמוד שכ' דדברי הרא"ש בתשו' סתראי בהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אי שייכא גבי יורשין ע"ש ול"ק דיש לחלק בין היכא דמכרו כל היורשין למכר יורש אחד דלאו כל כמיניה להפסיד לשאר היורשין וכ"מ בדברי הסמ"ע ע"ש כ' התוס' בכתובות דצ"ב ע"א בד"ה ראובן וכו' ולא נהירא לר' דמצי שמעון וכו' לא ניחא ליה בתקנתא דרבנן וכו' ע"ש וק' מדאמרי' בשמעתין פשיטא מכר לוקח זבורית ובינונית ושייר עדית ליתו כולהו וליגבו מעדית וכו' ואמאי ליגבו מעידית הא מצי א"ל לא ניחא ליה בתקנתא דרבנן וי"ל דש"ה דלא שייר אלא עידית שהיא באחרונה אבל התוס' מיירי דלא מכר אלא בינונית ושייר עידית וזבורית ודו"ק:

דף ט' ע"א תוס' בד"ה משהחזיק וכו' ונ"ל דמיירי שקנה בקנין גמור וכו' עכ"ל עיין לה' חיים שאל בח"א סי' ס"ה במ"ש על דברי מהרש"א א בכתובות דנ"ג ע"א בד"ה מאימת ע"ש ועמ"ש ה' עצמו שם בדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש בד"ה הילכך וכו' דלא שייך המע"ה עכ"ל עיין בתוס' בכורות דמ"ח ע"א ע"ש:

רש"י בד"ה רב הונא וכו' משום דבעי לאסוקי וכו' עכ"ל נראה משום דהבעיא דבשלו הן שמין או בשל העולם אליבא דר"פ הוא דמבע"ל דמפ' טעמא דקרא כי היכי דלקפוץ עלה זביני ולכך מבע"ל אי בשל עולם שמין אע"ג דכתיב שדהו כיון דהשתא קפצי עלה זביני אבל לר"ה דלא מפ' טעמא דקרא פשיטא דשדהו כתיב ול"ק מה שהק' מהרמ"ש ע"ש והא דלא קבע דברי רב הונא קודם ר"פ משום דבעי למיפסק הילכתא כר"ה ולכך סדרו באחרונה:

ע"ב גמ' ולר"י וכו' מ"ש הכא וכו' לפירש"י לקמן דף כ"ב ע"ב שכ' דר"י לטעמיה דאמר אשו משום חציו ע"ש ק' נימא אפי' דשור צבתא דחרש גרמא מ"מ חייב משום ממונו וע"ש בתוס' בד"ה חציו ע"ש:

תוס' בד"ה ולר"י וכו' משום שהקטן שומרו וכו' עכ"ל עמ"ש מהר"ם שיף זל ועיין במקובצת:

בד"ה משא"כ וכו' לפטור עבד או נכרי הקנוי וכו' עכ"ל משמע דאש דלא כתיב מיעוטא עבד ונכרי חייב וק' א"כ מאי פריך לקמן מאי שייר דהאי שייר הא שייר עבד ונכרי דבאש חייב ובבור פטור וי"ל דגבי אש ממעטי' מעליו אפי' עבד ונכרי אבל בבור ס"ד כיון דכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו ועבד ונכרי שרו בהנאה כמ"ש התוס' לקמן והוה ס"ד לרבויינהו מוהמת יהיה לו ולכך אצטריך שור ולא אדם:

דף יו"ד ע"א גמ' וליתני חומר וכו' למאמאי לא פריך מעיקרא ליתני חומר בשור מבאש שהשור חייב בו טמון משא"כ באש דפטור ונ"ל דפשיטא די"ל דס"ל כר"י בהא דחייב בטמון באש אבל בהא דמחייב על כלים ס"ד דלא ס"ל כר"י בהא משום קושית אימא סיפא:

ע"ב גמ' אמ"ל ר"כ לרב וכו' הק' מהר"ם לובלין דתק"ל ר"כ לנפשיה דמייתי לעיל מטרוף יטרף ע"ש ונ"ל דר"כ ס"ל כרב הונא דאמר לעיל ד"ט הא דכתיב אפי' סובין היינו היכא דל"ל אבל אי אית ליה מיטב לא ישלם סובין ואצט' קרא דהכא אפי' א"ל מיטב הבעלים מטפלין בנבלה אבל רב א"ל אפי' אית ליה מיטב משלם סובין כדמוכח לעיל ד"ז ע"ב דאמרי' כי אתא ר"פ ור"ה בריה דר"י מבי רב פי' כל מילי מיטב הוא ולכך לא פריך אלא לרב אבל ק' לגי' הרא"ת דגריס כאן רבא במקום רב מאי פריך לרבא הא אמרי' לעיל ד"ז ע א א"ל אביי לרבא כתיב מיטב וכו' והתניא ישיב אפי סובין ומשני כאן מדעתו כאן בע"כ ע"ש וא"כ נימא דאצט' קרא דאפי' בע"כ הבעלים מטפלין וי"ל:

תוס' בד"ה הא וכו' במה הצד וכו' עכ"ל הנה אי כתיב והמת ואם טרוף וכו' התם דוקא משום דלאו בידים אבל מכה נפש בידים ממש ואי כתיב והמת ומכה נפש ש"ש לא אתי מנייהו משום דש"ש שכיח טפי מיהו והמת לא אצט' מש"ש ומכה נפש ואא"ע לגופיה ת"ע לבור דבור לא אתי מנייהו משום דבור תחילת עשייתו לנזק כ"כ בש"מ ע"ש ובהכי ניחא שפיר דר"כ פריך לרב מקרא דוהמת ולא פריך אקרא דאם טרוף משום דקרא דוהמת לא מיתוקם אלא בבור וקרא דישיב דרשי' מיניה אפי' סובין בבור כתיב:

דף י"א ע"א רש"י בד"ה אלא לנזיקין שמין דכתיב והמת וכו' עכ"ל הק' מהריב"ל הא האי קרא לא אתא אלא לפחת נבלה כדלעיל ולא הול"ל אלא קרא דישיב ע"ש ואפ"ל דבא ליישב אפי' אי שמואל ס"ל כרב הונא דלעיל דכי אית ליה א"י לפוטרו בסובין ולא נ"ל מישיב מ"מ נ"ל מוהמת ול"מ ליה בפחת נבלה ועמ"ש בש"מ:

תוס' בד"ה אין שמין וכו' וה"ט דגנב וגזלן קנו וכו' עכ"ל עמ"ש ר"פ ז"ל ולפ"ד ק' היכי מוכיח הגמ' לקמן דצ"ד מדשמואל דהכא דשינוי קונה נימא ש"ה דגזירת הכתוב וי"ל:

בד"ה דקמטהרת וכו' תרי קולי דסתרי וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרמ"ש למ"ד יש מקצת שליא וכו' ועיין לר"פ כאן ולמהר"ם מלובלין בחולין דס"א בד"ה שליא וכו' ע"ש ומ"ש השע"ה בה' ט"מ דס"ח דלא הוו סתרי אלא היכא דסתרי מב' צדדי ע"ש עיין להתוס' בנדה דכ"ז בד"ה חומר ע"ש:

בד"ה דאין וכו' לאוסרה לבעלה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרמ"ש ועמ"ש בש"מ:

בד"ה שליא וכו' קאמר ר"א ל"ש וכו' עכ"ל מה שהק' במ"ב הו"ל להקשות בלא ר"א וכו' ע"ש לק"מ דאי לאו ר"א הו"א מתני' דקתני שליא שיצאה מקצתה אסורה היינו היכא דליכא ולד אחר בפנים דליכא לספוקי דודאי אין שליא בלא ולד אבל אם יש ולד אחר בפנים אפי' אינה קשורה שרי משום ס"ס:

בא"ד גזירה מקצתה אטו כולה עכ"ל ואפי' לס"ד דגמ' דלא ס"ד האי גזירה מ"מ גזרי' מקצתה ביש ולד אחר בפנים אטו מקצתה היכא דליכא ולד אחר בפנים ועיין במ"ב אבל ק"ל מאי פריך בגמ' בחולין שם אהא דדרשי' אותה ולא שלייתה מכדי אין שליא בלא ולד למ"ל קרא ומאי פריך נימא דאתא קרא לאסור בכה"ג דיש ולד אחר ואינה קשורה בו דהוי ס"ס וכעין זה הק' הפר"ח לדעת הר"מ דחומר הספיקות מדרבנן מאי פריך נימא דאתא קרא לאסור הספק ע"ש ונ"ל דהגמ' פריך אליבא דר"י דהתם דס"ל דאם יש עמה ולד אחר אפי' אין קשורה בו מותרת וא"כ מתני' דקתני אסורה באין עמה ולד אחר בפנים דהשתא ודאי יש ולד וליכא אלא חד ספיקא אי יצא רובו ופריך שפיר למ"ל קרא ומשני קרא אסמכתא ואתא לדרשא אחרינא כמ"ש רש"י שם והמקשה כאן קי"ל דקרא אצט' לההוא דרשא אחרינא אפי' לר"א ולכך פריך שפיר ועפ"ז ניחא מה שלא קבעו התוס' כאן קושיתם לעיל מינה במאי דאמרי' מאי קמ"ל דאין שליא בלא ולד דמשמע דשרי מכח ס"ס ועפי"ה ניחא דלעיל ל"ק די"ל דהתם גלי קרא דאותה דאסור ס"ס אבל מדפריך ממתני' דשליא מקשו שפיר הק' הפר"ח מאי פריך הגמ' תנינא שליא וכו' ודייק דאי יש שליא בלא ולד אמאי אסורה הא הוי ס"ס ומאי קושיא דילמא לעולם יש שליא בלא ולד והא דאסורה משום דאיכא נמי ס"ס להחמיר ס' יצא או לא יצא רוב הולד ואת"ל לא יצא רוב הולד שמא יצא ראשו והוי תרי ספיקי להקל ותרי ספיקי להחמיר והוי כמו ספק שקול ע"ש ונ"ל דהכא אזלא אליבא דר"א דאמר ל"ש אלא שאין קשורה בולד דמוקי למתני' דאסרה ביש ולד אחר בפנים וא"כ איכא ג' ספיקות להקל ס' אם יש ולד אחר או לא ואת"ל יש שמא לא יצא כלל ואת"ל יצא שמא לא יצא רובו וא"כ א אפי' דאיכא תרי ספיקי להחמיר אינו ספק שקול אלא ע"כ אין מקצת שליא בלא ולד וליכא אלא תרי ס' שמא אין שם ולד אחר ואת"ל יש שמא לא יצא רובו ולכך אסורה דהוו תרי ס' להקל ותרי ס' להחמיר והו"ל כס' שקול ועפ"ז זל קושית התוס' כאן די"ל דהתם דאסר בס"ס משום דס"ל אין מקצת שליא בלא ולד והו"ל ס' שקול אבל הכא קאמר אי איתא דיש מקצת שליא בלא ולד הו"ל ג' ספיקות להקל ותרי ס' להחמיר ואמאי אסורה וראיתי להשע"ה בה' ט"מ דס"ח ע"ד שהק' על הפר"ח אמאי לא הוק"ל לעיל במאי דאמרי' מאי קמ"ל דאין שליא בלא ולד דאי יש שליא הוי ס"ס ושרי ואמאי הא איכא תרי ספיקי להחמיר ע"ש ונ"ל דהנה התוס' הק' אי ברה"ר הא ס' טומאה ברה"ר טהור וכו' ולע"ד י"ל דדוקא בס' אחר הוא דמטהרי' ברה"ר אבל הכא איכא חד ס' להקל ותרי ספיקי להחמיר ובכה"ג אפי' ברה"ר טמא ומעתה י"ל דהגמ' ה"ק וקמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד דהשתא הוי תרי ס' להחמיר וחד ס' להקל דאי יש מקצת שליא בלא ולד הוו תרי ספיקי להקל ותרי ספיקי להחמיר והוי ס' שקול וברה"ר טהור ודו"ק:

ע"ב תוס' בר"ה כגון וכו' והשתא גבי מיתמי וכו' עכ"ל עמ"ש במ"ב ועיין בש"מ ועיין להתוס' כ"ב דמ"ד ריש ע"ב:

דף י"ב ע"א תוס' בד"ה פרוזבול וכו' אין כותבין פרוזבול אלא ע"ד שא"א לכלותו וכו' עכ"ל ועבדא אי כמקרקעי דמי כותבין עליו פרוזבול אע"פ שאפשר לכלותו דלא פלוג במקרקעי כמו עציץ ולהכי מוכיח הגמ' מינה דעבדא כמטלטלי דהוכחת הגמ' היא מפרוזבול נמי כמו שנר' מדבריהם בד"ה אנא שכ' ולענין פרוזבול נמי מדרבנן ולכך הוי כמטלטלי ע"ש:

ע"ב בד"ה ומחיים וכו' לסייעיה משלמים ץ דקאמר בן עזאי וכו' עכ"ל מקשים אמאי לא הביאו ראיה מאבא יוסי דאמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד ומוקי לה רבינא לקמן ק"ו לשלמים דהוי ממון בעלים ועיין בש"מ ונ"ל במ"ש ר"פ קמן גבי רבינא מתני לה אסיפא דאמרי' אי למעוטי שלמים ומה בכור שהוא קדוש מרחם וכו' והק' ר"פ דשלמים שאני דחזי להקרבה לאפוקי בכור דמיירי בח"ל ותי' דרבינא דהכא ס"ל דבכור אפי' חזי להקרבה הוי ממון בעלים ותרי רבינא הוו ע"ש ומעתה רבינא דהכא דס"ל דגבי בכור דוקא בח"ל אה"נ גבי שלמים הוי ממון גבוה לאבא יוסי דהשתא ליכא ק"ו ולכך הביאו התוס' מבן עזאי:

בד"ה ואם איתא וכו' ומסתמא בימיהם פליגי וכו' עכ"ל ק"ל אפי' את"ל דפליגי בזמן הבית מ"מ לא הוי כסברא דהשתא דלפיה סברא דהשתא אפי' לרבנן בבכור בזה"ז דלא חזי להקרבה הוי ממון בעלים ה"ה בבכור בע"מ בזמן הבית דלא חזי להקרבה הוי ממון בעלים וה"נ הכא אבכור תם מיירי כמ"ש רש"י ובפ' הפרה דקאמר שור ושור פיסולי המוקדשין ופי' ר"י גאון בבכור ע"כ הא דקרי ליה פיסולי המוקדשים משום דבבכור בע"מ מיירי וכפירש"י שם מאי ניהו בכור בע"מ וצ"ע וראיתי למהרש"ל שם שמחק הדיבור ההוא מפירש"י וכ' הטעם משום דרש"י בדף נ"א ע"א בד"ה שור כ' בבור בע"מ שהוא ממונו של כהן מקרי רעהו ע"ש ודבריו תמוהים דהא התוס' כאן כ' בפלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבנן אבל ריה"ג ס"ל כיון דלא חזי להקרבה הוי ממון בעלים ומעתה לקמן בדנ"א אליבא דריה"ג קאמר דס"ל לרש"י הלכה כריה"ג:

והנה הר"מ בפ"ח מה' נ"מ פ' כריה"ג דק"ק ממון בעלים וכ' הלח"מ וסובר רבינו דריה"ג בכל ק"ק קאמר אפי' מעשר ואע"ג דרש"י פי' דבן עזאי מפרש מלתיה דריה"ג רבינו אינו סובר כן אלא בן עזאי פליג ע"ש והוא תימא דאפי' יפרש כפירש"י מ"מ בן עזאי פליג את"ק בסברת ריה"ג דת"ק סובר דריה"ג בצל ק"ק קאמר ובן עזאי פליג ופ' כח"ק וכ"מ מדברי רש"י גופיה דבתמורה ד"ח פי' בדברי ריה"ג שאם הפקיד שלמים או בכור או מעשר ולפ"ד הלח"מ דבריו סתראי למ"ש כאן עור ראיתי להלח"מ שהק' כיון דפ' כאן כריה"ג היכי כ' בה' גניבה הגונב קדשים מבית חבירו בין ק"ק בין ק"ק פטור מכפל ע"ש ולע"ד זל דהר"מ מפ' כמ"ש התוס' בד"ה ומחיים דריה"ג מודה בחלק הכהנים הוי ממון גבוה לפום מסקנא דשמעתין ובה' גניבה בגנב חזה ושוק מיירי דהוא חלק הכהנים והנה בפ"ד מה' מעילה דין ח' פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והמש"ל שם הק' דהגמ' בפ' האשה מוכח דהך ברייתא דלא כריה"ג ורבינו פ' כריה"ג ע"ש ועפי"ה י"ל דבכהן המוכר חלקו בשלמים מיירי והא דלא אוקמה בפ' האשה אפי' כריה"ג ובחלק הכהנים זל דסוגיא דהתם אתיא אליבא דרבינא דלקמן דמתני לה אסיפא דס"ל אפי' בחלק הכהנים הוי ממון בעלים ולאו איהו גופיה רבינא דשמעתין כמ"ש ר"פ לקמן וכן ר' אבא לקמן דאמר ואינו גובה מאימורין ולא קאמר ואינו גובה מחלק הכהנים משום דס"ל כרבינא דמתני אסיפא וליכא לאקשויי אמאי לא מוקי לה התם כריה"ג וכי קאמר ריה"ג מחיים והתם לאחר שחיטה כדמשני בשמעתין דהא לפ"ד התוס' לפום שינוייא דמתנות כהונה שאני הדר ביה מהאי שינוייא דמחיים ולאחר שחיטה ודו"ק:

דף י"ג ע"א גמ' אי אליבא דרבנן פשיטא ק"ל לפמ"ש התוס' לקמן דף נ"ג בד"ה הא כרבנן דקמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור דבור עושה עיקר המעשה וכו' לכך לא הטיל חיובו על השור וכו' ע"ש ה"נ נימא דקמ"ל אפי' בבשר ואימורי דכי הדדי נינהו אמרי' לרבנן אי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי והנה הר"מ בפ"ח מה' נ"מ פ' דין ר' אבא דאינו גובה מבשרן נגד אימורין וצ"ע א"כ אמאי פ' בפי"ב כאביי ורבא דשור ושור פסולי המוקדשין דב דבעל השור משלם בתם ת"נ ובמועד נ"ש הא ע"כ אביי ורבא פליגי אדרבי אבא דמ"ש שור ושור פסה"מ מבשר ואימורים וא"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה הא כרבנן דשור ושור כיון דהאי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד ומאי דכוליה הזיקא עביד היינו משום דאפי' לא היה אלא אותו השור לבדו היה יכול להזיקו לבדו משא"כ בבשר ואימורין דכל אחד לבדו אינו יכול להזיק והאי פלגא הוא דעבד והאי פלגא הוא דעבד ולכך לא אמרי' אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:

רש"י בד"ה מתנות וכו' בשלמים קאמר דבעלים ישראל לא זכו בהו מקיים וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא מוקי מתניתין דהמקדש בחלקו בבכור וי"ל דמדקתני המקדש בחלקו משמע לאחר שחיטה ואי בבכור אפי' מחיים נמי וכדקאמר בגמ' בקדושין דיקא נמי וכו' ע"ש:

דף י"ד ע"ב תוס' בד"ה ביתמי וכו' וי"ל וכו' עכ"ל עיין מה שהק' במ"כ ע"ש ועיין סתמא דמתני' דפ"ק דערכין דף ו' ע"ש:

דף ט"ו ע"א רש"י בד"ה הא תנא ליה וכו' ואמרי' ל"נ אלא לפחת נבלה וכו' עכ"ל פי' דאי לעיל למטפלין לחוד לא פריך מידי דסיפא אשמעי' פחת נבלה דניזק כ"כ בתוספי הרא"ש בכתובות דמ"א ע"ש ויש לתמוה עמ"ש רש"י שם בכתובות שכ' הא דלעיל אשמעי' שהבעלים מטפלין וכו' ע"ש דא"כ מאי פריך ועוד ק"ל למ"ש הרא"ש לעיל ד"ט בשם ר"ת דר"פ ור"ה בריה דר"י ס"ל כרב הונא דלא משלם סובין לא אי ל"ל ע"ש דלפ"ז קרא אתא למטפלין לחוד ולא ק' מישיב אפי' סובין דההיא בלית ליה ור"כ דהקש' לרב לעיל מישיב ל"ל כר"ה אלא אפי' אית ליה משלם סובין וכמש"ל וא"כ מאי פריך תנינא נימא דסיפא אשמעי' פחת נבלה ואע"ג דר"כ פליג אדרב הונא לא ניחא לר"ת למי' דגם ר"פ ור"ה בריה דר"י פליגי כיון דהנהו בתראי ול"ג לעיל אמ"ל ר"כ לרבא כגי' הרא"ש אלא גריס כגירסתנו אמ"ל ר"כ לרב ונ"ל דס"ל דאי אמרי' פחת נבלה אניזק ממילא שמעי' דניזק מטפל בנבלה דאי מזיק מטפל בנבלה א"כ ברשותיה קאי ואמאי פתח נבלה אניזק ועוד דיאמר לו הניזק למה לא מכרת קודם שתפחת וא"כ כיון דא דאשמעינן כאן דפחת נבלה אניזק ממילא שמעי' דניזק מטפל ואמאי אצט' מתני' דלעיל זה הוא כונת הגמ' דפריך תנינא ומשני חד בתם וחד במועד וכיון דשניהם שוין למטפלין יש להשוותם נמי לענין פחת:

תוס' בד"ה אי משום וכו' פי' דליקשי וכו' עכ"ל דאין לפרש אי משום חצי כופר לאו שיורא ותקשה למ"ד דפלגא דנזקא קנסא וסלקא בקושיא דא"כ היכי פסקי' הילכתא לקמן כמ"ד פלגא דנזקא קנסא תקשה ליה תיובתא והילכתא ועיין להגו"ה די"א ע"ב שדבריו תמוהים:

בד"ה הא מני וכו' וא"ת מנ"ל דא"ל לר"י וכו' עכ"ל אפ"ל דאי ריה"ג ס"ל דפטור מדרבה אמאי אצטריך דרשא דאנשים לקמן דמ"ב ע"ש בתוס' בד"ה כתב וכו' ע"ש ואין לומר דאצט' אנשים משום דהוה מוקמי' נקי לדמי עבד דבהא ליכא למטעי דבודאי טפי אית לן לאוקמיה בדמי ולדות דדוקא בדרשא דחצי כופר הוא דהוה טעינן לאוקמי בחצי כופר משו' דפשטיה דקרא מיירי בכופר כמ"ש התוס' לקמן דמ"א ע"ב בד"ה נקי ע"ש ואפשר שלזה כיון רש"י במ"ש וריה"ג היא בפ' שור שנגח וכו' ע"ש:

ע"ב גמ' וה"מ ברברבי וכו' פירש"י תרנגולין וכבשים גדולים דאין דרך כלב וכו' מוכח מפירושו דדרך כלב להרוג כבש קטן ומשלם נ"ש אבל הר"מ בפ"ג מה' נ"מ דין ז' כתב כלב שאכל כבש קטן משלם ח"נ ע"ש וצ"ל דמפ' הא דקאמר ה"מ בדברבי קאי אשונרא לחוד ולא אכלב:

שם האי כלבא וכו' ולא מגבינן בבבל וכו' נראה דתרי מילי קאמר האי כלבא וכו' משונה הוא ומחייב בח"נ דהוי תולדה דקרן ולא מגבינן בבבל אפלגא נזקא גופיה קאי ולאו אכלבא וכו' וכ"נ מפירש"י ובהכי ל"ק מה שהק' הת"ח ע"ד בד"ה והשתא וכו' ע"ש:

דף י"ז ע"א תוס' בד"ה כיצד וכו' ליתני כיצד השן ברישא וכו' עכ"ל הק' בש"מ דילמא קאי על מתניתין דריש מכילתין דארבע אבות השור והמבעה ואמר שמואל לעיל תנא שור לרגלו ומבעה לשינו ע"ש והתוס' אזלי לשי' שכ' בדבור שאח"ז דל"ג והבהמה בויו וא"כ מתני' ה"ק כיצד הרגל מועדת היינו הבהמה מועדת להלך וכו' והיכן קתני הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה אם לא מתני' דחמשה תמין דלעיל ע"כ בש"מ בקושית התוס' לעולם אדפתח ביה קאי והא דפתח ברגל משום דקאי אקרא דכתיב ושלח שהיא רגל קודם ובער שהיא שן ע"ש והוא תימה דלעיל ד"ג מסיק הגמ' דשמעי' תרוייהו שן ורגל מושלח וקרא דובער לאזלא מחמתיה והדק"ל אמאי לא פתח בשן כסדר דתנן לעיל:

ע"ב גמ' ועגלה מושכת בקרון וכו' עיין מה שהק' בש"מ על הר"מ ע"ש ועיין לקמן בגמ' דף י"ט ע"ב ע"ש:

שם בעי רבא וכו' בתר מעיקרא אזלינן וכו' הק' בש"מ אמאי לא פשיט לן מרבה בר אבוה בפ' הזורק דע"ט ע"א ע"ש וי"ל דפשיטא די"ל לרבה בר אבוה פשיט"ל לרבא מבע"ל ודוקא ברבה הוא דלא ס"ד הגמ' למי' כן משום דרבה רבו של רבא ומסתמא אינו חולק על רבו וכמ"ש התוס' לקמן בדף כ"ו ע"ב בד"ה ואמר וכו' ע"ש:

דף י"ח ע"א רש"י בד"ה אלא כגון וכו' ובין ר"א ובין דהנן ס"ל כסומכוס וכו' עכ"ל כאן לא ביאר טעמא אמאי לא מוקמי' דס"ל כרבנן דסומכוס ולקמן בד"ה אמ"ל רבא ביאר הטעם שכ' דילמא בצרורות פי' שינוי ס"ל דיש שנוי לרביע נזק ע"ש ונ"ל דכאן לא הוצרך לבאר כיון דהשתא קאמר הגמ' דע"כ מתני' ל"מ אלא בשנוי א"כ פשיטא דל"מ למימ' דס"ל כרבנן דסומכוס דא"כ תפשוט בעיא דיש שנוי לרביע נזק אבל לקמן לאו בהכרח קאמר אלא דחייה בעלמא מרחי דאיכא לאוקמא בשנוי וא"כ לכאורה יקשה דמצי לאוקמי' כרבנן דסומכוס ולא תפשוט בעיא דשנוי לרביע נזק דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה וכמ"ש התוס' בד"ה תפשוט ולזה הוצרך רש"י לבאר דא"כ תפשוט וכו' ור"ל דלא ניחא ליה לרבא לאוקומי כרבנן דסומכוס ולומר וי"ל הכא קמדחי וכו' דדחיקא ליה למי' כן כיון דמ"ל כסומכוס:

תוס' בד"ה במועד וכו' והשתא פשוט בעיא דרבא וכו' דאיירי בצרורות כי אורחיה וכו' עכ"ל כ' מהרמ"ש לפ"ז לא היה צריך רבא לאוקמא בפלוגתא דר"ט ורבנן רק בדשני ואיעד וכו' ע"ש ונ"ל במה שיש להבין במ"ש התוס' והשתא פשוט בעיא דרבא דיש העדאה לצרורות והיינו דתפשוט מר"א ואמאי לא כ' תפשוט דאין העדאה לצרורות מסברת רבנן וצ"ל דמדרבנן אפי' לגי' רש"י תפשוט דהא אפי' שני ואיעד שהיא חולדה דקרן דעיקר העדאה בקרן כתיבא אפ"ה ס"ל לרבנן אין העדאה וכ"ש באיעד כי אורחיה אבל מר"א לא תפשוט דזל דש"ה דשני והשתא קא קאמרי התוס' לגירסתם תפשוט אפי' מר"א דהא בעיא דרבא באורחיה היא ומעתה לכך הוצרך רבא לאוקמא בפלוגתא דר"ט ורבנן ולא מוקי לה בדשני ואיעד דא"כ תפשוט מרבנן דאין העדאה ולכך מוקי לה בפלוגתא דר"ט ורבנן דהשתא לא תפשוט אפי' מרבנן ומה שהק' עוד מהרמ"ש מאי קאמר תפשוט מרבא הא ר"א קבעי אי יש שנוי לרביע נזק ובעיא דרבא נוקמא בצרורות כי אורחיה ע"ש י"ל אע"ג דר"א מצי לדחויי הכי מ"מ אנן בדידן דס"ל בעיא דרבא כשניהם כמ"ש התוספות תפשוט לן בעיא דר"א ודחי דאפי' לדידן לא תפשוט:

בא"ד א"ד תולדה דרגל וכו' עכ"ל עיין לקמן בפי' רש"י בצדדי הבעיא ודו"ק:

בא"ד דכי אורחיה מייתי לה לעיל וכו' עכ"ל ר"ל דמייתי לעיל אבעיא דרבא דח"נ גרורות אי מגופו משלם דקאמר א"ר לא אשכחן בכי אורחיה דמשלם מגופו אלמא דהבעיא עיא בכי אורחיה ומדפשיט לה ניהידוס מוכח דהידוס אורחיה הוא מיהו ק' דהו"ל לאידחי דאי הבעיא בשנוי ואיעד ומייתי עלה דהידוס אפי' נימא דהידוס הוא לאו אורחיה מ"מ מאי משני אח"כ לעולם בחדא זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן הא משונה הוא ואפי' לסומכוס ח"נ וי"ל דאפי' דהמפשיט ס"ל דהידוס לאו אורחיה המדחה לא ס"ל כן וה"ק בחדא זימנא והידוס אורחיה הוא ועוד נ"ל דהנה לקמן דבעי למפשט בעיא דרבא מברייתא דבהמה שהטילה גללים ומשני בחדא זימנא וכו' ופריך והא משונה היא והק' בש"מ אמאי לא מוקמה בפלוגתא דר"ט ורבנן ותירץ דכי מוקמת לה הכי עכ"ל דס"ל כסומכוס דאי כרבנן תפשוט דאין שנוי לרביע נזק ודחיקא ליה לאוקמי תרי תנאי אליבא דסומכוס דלית הילכתא כוותיה ע"ש וא"כ י"ל דהמפשיט דפשט ליה מברייתא דהידוס סובר דעכ"ל באיער ג' זימני דאי בחד זימנא ובפלוגתא דר"ט ורבנן א"כ ע"כ ס"ל כסומכוס דאי כרבנן תפשוט דאין שנוי לרביע נזק דמ"ל להגמ' דמ"ד אינו מועד משמע דא"כ מיהא משלם ואי כרבנן דסומכוס אמאי משלם ח"נ ודחי לעולם בחדא זימנא ורק"ל דא"כ הוו תרי תנאי כסומכוס דילמא פליגי בתרתי בפלוגתא דר"ט ורבנן ובפלוגתא דסומכוס ורבנן והא דלא משני כן במאי דפריך לקמן והא משונה היא כיון דמצי לשנויי בע"א לא דחיק למי' דס"ל כרבנן דסומכוס ע"ש מ"מ מפירש"י לקמן מוכח דלא ס"ל כדברי התוס' ולכך התוס' כאן לא הביאו ראיה מזה דבעיא דרבא כי אורחיה דלא כפירש"י והתוס' נחתי לאפוקי מפירש"י:

בא"ד וכן לקמן פריך והא משונה וכו' עכ"ל ולע"ד י"ל דתרתי פריך והא משונה והיכי פשיט מינה בעיא דרבא דכי אורחיה היא ועוד היכי קמשני בחדא זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן ולפ"ז ניחא נמי קו' הש"מ שהק' אמאי לא מוקי לה בפלוגתא דר"ט ורבנן ע"ש ולפי"ה אי מוקי לה הכי אכתי קשיא היכי פשיט מינה בעיא דרבא דבכי אורחיה היא:

ע"ב גמ' והא משונה וכו' מה שהק' בש"מ כאן כבר כתבתי בזה לעיל בהוספות בד"ה במועד ועוד נ"ל דאי פליגי בפלוגתא דר"ט ורבנן קשיא ולימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר דליכא לשנויי כדמשני הגמ' סד"א גופא ועיין בש"מ בשינויא דגמ':

רש"י בד"ה ואלא וכו' לישנא אחרינא וכו' עכ"ל נראה דלפי' הב' תפשוט נמי מר"א דמשלם מגופו דהא קאמר דמשלם מגופו אצד תמות ולפי' הב' ע"כ צד תמות היינו זימנא קמייתא דמשלם ח"נ קרי ליה צד תמות אבל לפי' הא' לא תפשוט אלא מרבנן דמדר"א זל הא דקאמר ח"נ מגופו היינו אומנא קמייתא דשנוי ואין להקשות לפי' א' דלר"א משלם ח"כ מגופו אצד תמות הא ס"ל כרבנן דסומכוס ואי איתא דיש שנוי לרביע נזק אינו משלם ח"נ דיל דהשתא דס"ל דיש העדאה לצרורות ע"כ דס"ל אין שנוי לרביע נזק כדמוכח לקמן ע"ש בפירש"י אבל לרבנן דס"ל אין העדאה לצרורות אפשר דס"ל יש שנוי לרביע נזק והא דמשלם בגדיש ח"נ משום כיון דאי על הוי כי אורחיה מעיקרא כמ"ש רש"י לקמן בבעיא דר"א ע"ש ועמ"ש במ"ב ולפ"ה ניחא:

בא"ד ור"א ס"ל צרורות כי אורחייהו כרבנן דסומכוס וכו' עכ"ל יל"ד מנ"ל הא דילמא כסומכוס ס"ל והיכא דשני משלם ח"נ וכי איעד משלם נ"ש משום דיש העדאה וזל אי איתא דר"א כסומכוס א"כ מנ"ל דס"ל יש העדאה לעולם אין העדאה והא דמשלם נ"ש משום דהדר הו"ל כאורחיה ורבא מבע"ל אליבא דרבנן דסומכוס דכי אורחיה משלם ח"נ וכי שני ואיעד מבע"ל אי יש העדאה ובהכי ניחא מאי דקאמר הגמ' אבל הכא בין לרבנן וכו' ס"ל כסומכוס וטעמא מאי אמור רבנן ח"נ דשני ולא איעד משמע הא איעד משלם נ"ש וא"כ תפשוט דיש העדאה ועפי"ה ניחא:

תוס' בד"ה בין לרבנן וכו' על כל הגדיש כר"י וכו' עכ"ל הק' א"א מו"ר דמשמע מדבריהם דרבא ס"ל כר"י דאשו משום חציו דאי אשו משום ממונו אמאי משלם ח"נ על כל הגדיש ועיין לקמן דף כ"ב ע"א ובסנהדרין דע"ז ע"א בד"ה לסוף וכו' כ' התוס' דסוגיא דחולין ס"ל אשו משום ממונו וע"ש בסוגיא דחולין דמרא דשמעתא רבא ע"ש:

דף י"ט ע"א בד"ה ובהא וכו' תימא מנ"ל דפליגי וכו' עכ"ל הקשה בש"מ אי לא פליגי ותרווייהו ס"ל יש העדאה תפשוט דאין שנוי לח"נ ותירץ דנוקמה בצרורות כי אורחייהו ולא תפשוט דאין שנוי ע"ש ולפמ"ש התוס' לעיל בד"ה במועד וכו' דהבעיא בתרוייהו בשני ואיעד ובאיעד כי אורחיה ואי כאורחיה יש העראה כ"ש בשני ואיעד דהוא תולדה דקרן דעיקר העדאה בקרן כתיבא ע"ש ליתא לתירוצו ובעיקר קושייתו זל דס"ל להתוס' כמ"ש ה"ה בפ"ב מה' נ"מ דין י"ט שאע"פ שמסופק לנו אם יש שנוי ת"ר בשיש שנוי בגוף המעשה כגון התיז צרורות ע"י ביעוט אבל כשאין שנוי בגוף המעשה כגון תקיעת תרנגול דאע"פ שאין דרכו להכניס ראשו באויר הכלי אין זה שנוי צרורות אלא תולדה דקרן הוא ע"ש:

רש"י בד"ה לקמן מדמי' הואיל וביעטה וחייבת ח"נ עכ"ל כ' ר"פ ז"ל דרש"י גריס וביעטה והתיזה משום דמ"ל דבכי אורחיה לא מבע"ל דפשיטא דפטור ברה"ר וק' א"כ בסמוך כי פריך ממתני' דקתני דרסה וכו' צ"ל דמיירי ע"י שנוי וא"כ בחצר הניזק אמאי קתני על הראשון משלם נ"ש ולא משמע כלל דאתיא כר"ט ע"ש נראה דהיינו דאי אתיא כר"ט א"כ על האחרון אמאי משלם ח"נ כיון דס"ל כר"ט דמשונה קרן ברשות הניזק נ"ש משלם וע"כ דס"ל כרבנן דסומכוס דבצרורות ח"נ וא"כ אפי' ס"ל כר"ט ל"מ נ"ש דליכא ק"ו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה בין לרבנן וא"כ תפשוט דבעיא דר"א אם יש שנוי לרביע נזק דהא קתני הכא על האחרון משלם ח"נ ואפי' בשנוי אלא ע"כ דלא כר"ט והא דקתני על האחרון משלש ח"נ משים דס"ל כסומכוס דבאורחיה משלם נ"ש ובשנוי ח"נ וא"כ הד"ק הר"פ לדוכתה אמאי קתני על הא' משלם נ"ש כיון דמשונה ולעד"ן דהנה יש להבין במאי דקתני בברייתא בד"ה ברה"י אבל בר"ה על הא' פטור ואמאי פטור כיון דמשונה הוא והוי קרן וחייב בר"ה אלא עכ"ל דלא הוי משונה והוי קרן אלא גבי צרורות דדמי טפי לקרן דביעטה ומשלם ח"נ כי קרן ולכך הוי קרן וחייב בר"ה אבל גבי רגל אפי' ביעטה לא הוי קרן כיון דמשלם נ"ש ולכך פטור בר"ה וכ"מ מפי' רש"י דבעי' ביעטה וח"נ הוא דהוי כי קרן והשתא א"ש דקתני בחצר הניזק על הא' נ"ש דאפי' ביעטה הוי רגל דדוקא בצרורות דדמו לקרן בביעטה וח"נ ומפירש"י לקמן בד"ה והזיקה כר"ה דנראה דל"ג וביעטה ע"ש והנה הר"מ בפ"ב מה' נ"מ פ' הבעיא בביעטה והראב"ד השיג ע"ש ועמ"ש ה"ה בדעת הר"מ ודבריו מוכרחים בדברי הר"מ שכ' אם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו וא"א לדברי הראב"ד הול"ל אפי' אם תפס ח"נ אין מוציאין מידו אלא ע"כ כמ"ש ה"ה דאי הוי שנוי רביע נזק הוא דמחייב אבל ק' מאי פריך לעיל אהא דבעי ר"א אם יש שנוי לרביע נזק תפשוט דבעי רבא אם יש העדאה וכו' וא"א לדברי ה"ה דבעית ר"א היא אי הוי שנוי או לא נימא דהביעוט הוי שנוי ובעיא דרבא באורחיה ועיין להתוס' לעיל בד"ה ובמועד ויתישב:

ע"ב בד"ה כשכוש יתירה קמבע"ל אי אורחיה או לא עכ"ל ק"ק א"כ מאי מהדר ליה וכי יאחזנה בזנבה והא ע"כ כי היכי דלא תקשה קרן נמי וכו' מוכרח דהכא משום דאורחיה הוא והא עיקר הבעיא היא אי הוי אורחיה ומאי קאמר ליה וכי יאחזנה וכו' ואין לומר דר"ל וכי יאחזנה בזנבה והוי אורחיה א"כ אמאי אצטריך לאוקמא בכשכוש יתירה ועיין בש"מ שכ' בכשכוש יתירה לעולם הוי אורחיה וקמבע"ל אי הוי פושע או לא ואמ"ל וכי יאחזנה בזנבה והשתא לא מצי למפרך א"ה קרן נמי משום דקרן לאו אורחיה:

דף ד' ע"א תוס' בד"ה מתגלגל וכו' ונראה לר"י כגון דקיימי פירות ברשות הניזק וכו' עכ"ל כ' מהר"ם מלובלין ז"ל דוקא אם הבהמה והפירות ברשות הניזק ע"ש משמע דאם הבהמה קיימה בר"ה אפי' פירות ברשות הניזק פטור וצ"ע מנין לו זה ועוד הא אמר אילפא בהמה בר"ה ופשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה חייבת דכחצר הניזק דמי ואפי' היא קיימת ברה"ר:

בא"ד אימא על מה שבפנים וכו' שאין סופו להתגלגל וכו' עכ"ל כ' במ"ב ואשמעי' רישא חידוש דאפי' היא קיימת ברה"ר ופשטה צוארה לרה"י חייבת ע"ש וצ"ע דא"כ אמאי כ' התוס' בפשיטותא דהש"ס דסיפא מילתא דפשיטא ואגב רישא תני לה דילמא סיפא אתא לאשמעי' דאפי' היא קיימה ברה"י אפ"ה כיון דהכניסה צוארה לרה"ר ואכלה פטורה דלאו מילתא דפשיטא מצד עצמה לכ"נ עיקר כמ"ש הוא בפי' קמא וכ"כ בש"מ ע"ש:

דף כ"א ע"א גמ' מאי בינייהו וכו' כ' מהר"ם מלובלין ז"ל משמע בין לר"ה בין לר"י צ"ל שיש הנאה לבעל החצר אבל אם אין לו הנאה צריך להעלות שכר ולעיל איתא אמר רחב"א אמר ר"ה א"צ להעלות לו שכר משמע בכל ענין וכו' ע"ש והוא תימה דהא רבה בר ר"ה נמי קאמר לעיל סתם א"צ להעלות לו שכר ולקמן דצ"ז ע"א אמרי' אהא דרבה בר ר"ה דילמא ה"ט משום יוכת השער ע"ש והרא"ש כ' הא דקאמר ר"ס משמיה דר"ה א"צ להעלות שכר משום יוכת השער היינו אסמכתא וסעד לדבריו ולא מיבעיא דזה אינו חסר אלא הנאה נמי הנאה ע"ש וע"כ דס"ל דלקמן בדצ"ז דרך דחייה היא אבל קושטא דמילתא אפי' לא הנאהו פטור ומ"מ מהא דקאמר סתם אין להכריח כלל ונ"ל דמאי דמשמע ליה למהר"ם דרחב"א דאפי' לא הנאהו קאמר מדפריך תרתי ומשני הא דקיימא לאגרא וכו' ולא משני דסיפא במשתמש בה בציבי והבנא דליכא יוכח השער דרב יוסף הוא דקאמר טעמא דביתא מיתבא יתיב וזה הכריחו להרא"ש דלקמן דרך דחיה קאמר ועיין לה"י ש"ש:

רש"י בד"ה וקמה בצידי וכו' שאין דרך שוורים הלכך לאו כר"ה וכו' עכ"ל תמיה לי כיון שכ' שאין דרך שוורים והיינו דהוי משונה והוי קרן כמ"ש התוס' אמאי הוצרך לומר דלאו בד"ה הא קרן ברה"ר חייב:

תוס' בד"ה ויהבי וכו' חייב לשלם מה שהנאהו וכו' עכ"ל והשע"ה בפ"ג מה' גזילה דין ט' הביא דעת הרמ"ה דאין מגלגלין עליו את הכל דלא כהתוס' והביא ראיה לדעת הרמ"ה מדמשני הכא דמקרמנאי הוה ולא משני ש"ה דשחרורייתא לעיל ע"ש ולע"ד י"ל דדוקא לעיל דבעה"ב נתן לו כל יציאותיו הוי הבית ברשות בע"הב ולכך מנכה לו דחסריה שחרורייתא דכתלי אבל הכא היתומים לא היה להם מעות לפרוע לו יציאותיו והבית לא קמא ברשותייהו דיתמי ור"נ דאגביה מניה משום שכר הבית ומאי נ"ל בשחרורייתא דכתלי הא לא הויה ברשותייהו ייהו דיתמי:

בד"ה כמחזרת וכו' ואפי' לעלות בצידי הרחבה וכו' עכ"ל ר"ל דאפי' לשמואל נמי ק' אמאי כי קיימא בצידי הרחבה חייב הא כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לעלות בצידי הרחבה ול"ק מה שהק' בש"מ דילמא רבא ס"ל כשמואל ע"ש:

בד"ה דרב וכו' ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ז"ל ומה שהק' מהרש"א ז"ל דילמא שמואל ס"ל כזעירי ע"ש י"ל דאי שמואל ס"ל כזעירי אמאי הוצרך הגמ' לשנויי לשמואל דפירות קחוי ליה אמאי לא משני הכא חייב בגופן משום דס"ל כזעירי דלא אמרי' בגופן כל הקודם זכה:

דף כ"ב ע"א בד"ה ועל הגדיש וכו' ולר"י עד דמסר ליה גוזא וכו' עכ"ל יל"ד דל"ד דלקמן מיירי במסר' ביד חרש דכי אמרי' דהוי חציו דחרש לא מחייב משום דחרש לאו ממנו הוא ולכך צריך גוזא כי היכי דהוי הוא נמי פושע ומפי' רש"י לקמן שכ' דר"י דבעי גוזא לטעמיה דס"ל משום חציו והאי חציו דחרש ע"ש אבל הכא גבי כלב דכי הוי חציו דכלב חייב דכלב ממנו הוא אפי' לא מסר לו גוזא חייב וי"ל:

בד"ה ממנו וכו' אע"ג דבור לית ביה ממשא וכו' עכ"ל לפמ"ש רש"י דלר"ל דמשום ממונו בעי' גחלת שלו ל"ק מבור דבור שחייבה תורה לאו משום ממונו הוא דהפקר הוא כמ"ש רש"י לעיל דף ג' ע"א והתוס' שם בע"ב בד"ה וממונך דגבי בור לאו ממונו הוא ול"מ אלא משום עסקי כרייה ופתיחה וא"כ אפי' לית ביה ממשא חייב ומ"ש רש"י כאן בד"ה משום כשורו ובורו ל"ר דבורו לאו ממונו הוא כמ"ש והתוס' אזלי לשי' בד"ה אשו שכ' אפי' גחלת שאינה שלו ולכך הוק"ל מבורו שפיר:

בא"ד וא"ת ממונו וכו' צרורות ברוח שבכנפיהם דאיכא לסומכוס נ"ש וכו' עכ"ל הק' מהר"ם מלובלין ז"ל הא דמחייב סומכוס לעיל נ"ש לאו משום ממונו לא משום חציו ע"ש ונ"ל דהתוס' ס"ל דלסומכוס $$ (ציור בספר)$$ ברוח שבכנפיהם הוי גופו וממונו ולא הוי צרורות דאי איתא דהוי צרורות מאי מבע"ל לעיל אי סומכוס גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו או לא תפשוט דלא גמיר דאי גמיר הלכה דצרורות ח"נ אמאי חייב כרוח שבכנפיהם נ"ש אלא ע"כ דרוח שבכנפיהם גופו ולא הוי צרורות אלא היכא דהתיז אבן ושבר כלי ובהכי ניחא מ"ש התוס' לסומכוס משום דלרבנן ח"נ והוו צרורות ולאו משום ממונו אבל לסומכוס דמחייב נ"ש משום ממונו הוא:

ע"ב בד"ה קטל וכו' דאם ר"ל וכו' א"א לו' כן וכו' עכ"ל עיין בגמ' לקמן דף מ"ב ע"ב ובהתוס' שם בד"ה אשו וכו' ודו"ק:

בד"ה בגדי וכו' וק' דבפ"ק דסנהדרין וכו' עכ"ל והר"י בחי' שם תי' משם רש"י דהך דהכא ודבן סורר פליגי אדר"י וסברי פטור ור"י ס"ל חייב והק' ע"ז דלר"י דס"ל חייב אפי' גדי ועבד דחד ממון לזה ונפשות לזה הוא שע"י העבד חייב נפשות ולא ע"י האדון שאף הארון נהרג עליו ע"ש ואפ"ל דר"י מפרש דטעמא דמתני' לאו משום קי"ל בדרבא מניה אלא כדס"ד בגמ' לקמן דמ"ג דפטור אעבר משום דאין תשלומי העבד אלא במקום קנס בשור המועד והגדי משום דהי"ל לברוח כדפירש"י שם ע"ש:

בא"ד ותי' ריב"ם דכל רודף וכו' עכ"ל כ' מהר"ם מלובלין ז"ל ההיא דהכא לא מתרצא בהכי ע"ש ולא היא דה"נ חשיב מיתה ותשלומין דחד משום דבעל הגדי הי"ל לרדוף אחריו להציל העבד וכ"מ בתוס' כתובות דלא ע"ש:

בא"ד והר' דגמרי' שאין מיתה ותשלומין מלא יהא אסון וכו' עכ"ל הק' במ"ב מה ראיה היא זו הא לפי' ריב"ם א"ש דחשיב דחד כיון דבעל חייב להורגו להציל אשתו ע"ש ול"ק ברודף בכוונה הוא דניתן להצילו בנפשו משא"כ הכא באשה שלא בכוונה וראיה לזה דאי חשיב דחד משום דניתן להצילו בנפשו מאי פריך בסנהדרין דע"ד שם דילמא משום תשלומין דחד ומיתה דחד ע"ש הא כיון דבעל חייב להציל את אשתו הו"ל מיתה ותשלומין דחד לפי' ריב"ם אלא ע"כ כמ"ש:

בא"ד ומיהו אין זה ראיה דע"כ וכו' עכ"ל כ' מהרמ"ש ז"ל דהו"ל להוכיח מכאן דקאמר א"ה מאי למימרא ומשני ל"צ בגדי דחד ועבד דחד ואי איתא דחשיב מיתה לאשה ותשלומין לבעל מאי חידושא איכא הא מהיכא דנ"ל דהיכא דהוו דחד פטור מהתם נ"ל דלזה ולזה פטור ע"ש ולע"ד י"ל דה"ק אי לאו מתני' סי"א דקרא דלא יהא אסון הוו דחד כיון דגוף אחד ולכך אשמעי' מתני' דלזה ולזה נמי פטור וממילא ש שמעינן דהך דלא יהיה אסון לזה ולזה היא ולאו גוף אחר דהא מהתם הוא דנ"ל דפטור:

דף כ"ג ע"א גמ' ולחייב בעל גחלת וכו' עיין להר"מ בפ"ב מה' נ"מ דין ח' ולהלח"מ שם שדבריו תמוהים דאי הר"מ גריס נמי א"כ אמאי כ' על שאר הגדיש חייב בעל הגחלת הו"ל לחייב נמי בעל הכלב ולכן נ"ל דהר"מ ל"ג נמי כמ"ש ה"ה והא דבעל הכלב חייב על מקום גחלת ס"ל כמ"ש בח"ה מ"ב בתוס' בד"ה ולחייב דמקום הנחתו של גחלת חייב בעל הכלב הכל דלא מקרי אש אלא ממקום שתצא מעצמה ע"ש אך ק' ע"ד המ"ב דא"כ לר"ל נמי אמאי בעל הגחלת חייב רביע על מקום גחלת דהא כ' שם דהגמ' פריך גם לר"ל ומאי פריך נימא ר"ל ס"ל כר"י בהא וי"ל דוקא ר"י דדייק קרא כי תצא אש מעצמה דלכך ס"ל משום חציו הוא דאמרי' הכי אבל לר"ל דס"ל לאו משום חציו א"כ לא דריש כי תצא אש מעצמה וא"כ אפי' במקום גחלת חייב אפי' דלא יצתה מעצמה:

ע"ב תוס' בד"ה ולא ישמרנו וכו' ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א ז"ל ונ"ל דאפי' לאביי לא חיו משהין והכא מיירי שלא באו זוממי זוממין אלא ביום ד' ולא הספיקו לגמור דינו ביום ד' עד שנגח נגיחה ד' והוי הועד בבעליו קודם נגיחה ד' ועיין בש"מ לקמן דמ"א ע"ש:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' עכ"ל הק' ה' שמחת יו"ט סי' מדאמרי' בכריתות דכ"ד משנגמר דינו הוזמו עידיו דהוי הפקר ע"ש ואפ"ל דהתם במסרו לב"ד אחר נגמר דינו דכיון דמסרו לב"ד הפקירו אבל הכא שלא מסרו לב"ד מסתמא לא הפקירו:

דף כ"ד ע"א בד"ה הר"י וכו' שאין הטעם תלוי משום דמוחזק וכו' עכ"ל עיין למהר"ם מלובלין ז"ל ועיין בתוס' בדבור שאח"ז:

בד"ה ודילמא וכו' דא"כ לשתוק מוזאת וכו' עכ"ל עיין מה שהק' מהרש"א ז"ל דא"כ מאי פריך ומאי ראית וכו' ע"ש ואין לתרץ דהכי פריך דילמא אתא היקשא לרבות ראיות כזבה לסתור הסברא דקירוב עדיף יותר מריחוק מדאצטריך היקשא לרבות ונ"מ לדעלמא דא"כ מאי מקשים התוס' לשתוק מוזאת לימא דאתא לסתור הסברא דלא הוי קירוב עדיף מריחוק אלא ע"כ דלא יתכן דאתא קרא לאשמעי' לדעלמא לחוד:

דף כ"ה ע"א תוס' בד"ה אני לא אדון וכו' וא"ת בפ' אחד ד"מ וכו' עכ"ל עיין בתוס' בסנהדרין שם וראיתי לה' חמרא וחיי שם שתי' משם הר"ן דהק"ו הכי הוא ומה העבודה הקלה שנדחית מפני מ"מ דוחה את השבת בק"ע מת מצוה שדוחה העבודה א"ד שדוחה שבת דהשתא ל"ל דיו אריש דינא דלא אמרינן דיו אלא אסוף דינא ע"ש ודבריו תמוהים דהא ר"ט הוא דס"ל דלא אמרי' דיו אריש דינא אבל רבנן ס"ל אפי' אריש דינא אמרי' דיו מדקא אמרי דיו אק"ו דקרן מרגל וקושית התוס' היא לרבנן דוקא דלר"ט הא ס"ל היכא דמפריך ק"ו לא אמרי' דיו כמ"ש התוס' שם וכונת התוס' בתי' היא כמ"ש הרב עצמו בדבור הקודם:

בד"ה והא וכו' דלא אשכחן מגע דמטמא בגדים שלא יטמא במשא וכו' עכ"ל עיין במסכת נדה דף נ"ה ובמהרש"א שם ע"ש:

רש"י בד"ה מאן תנא וכו' דקאמר מהאי ק"ו מפיק מגע ומשא וכו' עכ"ל ר"ל דילמא אברייתא לא יליף ק"ו אלא למגע כמ"ש בש"מ ומשני האי תנא הוא דתני זובו ורוקו דע"כ מהאי ק"ו הוא מדתני ליה גבי רוקו וק"ק ר"פ אמאי לא פריך מהאי מתני' דלמעלה מהן ואמאי מייתי ברייתא וי"ל דאי ממתני' י"ל דהק"ו הכי הוא ומה אדם טהור דרוקו טהור שכבת זרעו טמא זב דרוקו טמא כ"ש שש"ז טמא ולא אמרי' דיו אתחילת דינא כמ"ש הנמקי ומהר"ם מלובלין במתני' דר"ט ס"ל דלא אמרי' דיו אתחילת דינא אבל ברייתא עביד ק"ו דשייך ביה דיו אסוף דינא ולכך פריך מינה שפיר מיהו צ"ע לדברי הנמקי ומהר"ם מאי פריך מברייתא נימא דהק"ו למגע ודיו למשא ומתני' דלמעלה מהן מהק"ו שכתבתי הוא דמפיק משא וס"ל דלא אמרי' דיו אתחילת דינא וברייתא ס"ל דא דאמרי' דיו אפי' אתחילת דינא וליכא למילף משא בשום ק"ו:

דף כ"ו ע"א גמ' וחצו את כספו וכו' הק' מהרשד"ם ח"א דכ"ר לר"ט דס"ל קרן בחצר הניזק נ"ש למ"ל קרא דוחצי את כספו דלדידיה ליכא למילף מק"ו ע"ש ולע"ד דאפי' לר"ט דנ"ש משלם מ"מ מגופו הוא דמשלם ולא מן העלייה וא"כ יליף ק"ו ומה קרן דל"מ ברשות הניזק אלא מגופו חייב ברה"ר שן ורגל דמשלם מן העלייה א"ד שחייב ברה"ר ומ"ש עוד דליכא למילף במה מצינו משום דאיכא למפרך מה לקרן שכן כונתו להזיק ע"ש י"ל בור יוכיח שאין כונתו להזיק וחייב ברה"ר וכה"ג איתא לעיל:

תוס' בד"ה ולא תהא וכו' דאין למעט וכו' אלא מגופו וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ונילף שן דמגופו מק"ו דקרן ע"ש וי"ל דאי ילפינן מק"ו דמשלם מגופו אז ממעטי' מכספו דפטור ולכך לא ילפי' מק"ו אלא ח"נ:

בא"ד דהשתא ק"ו דלעיל ליכא וכו' עכ"ל ואין להקשות אמאי הוצרכו לומר ק"ו ליכא אפי' איתיה להק"ו מ"מ כיון דשן ורגל ברשות הניזק ח"נ הוא דמשלם א"כ מובער בשדה אחר דממעטי' ר"ה ע"כ לפטור לגמרי וא"כ אמאי אצט' וחצו את כס כספו די"ל דאי לאו כספו הו"א בשדה אחר למעוטי רה"ר דאינו משלם מן העלייה דאי לאו קרא הוה משלם מן העלייה כמ"ש התוס' בד"ה מידי ע"ש:

דף כ"ח ע"ב תוס' בד"ה אמר וכו' והא ר"י א"ל בפ' האומנין דנתקל לאו פושע וכו' עכ"ל עיין בש"מ גבי נתקל בקרקע ונשוף באבן שכ' משם הרשב"א דלמ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור אלא כלומר לא הוי אונס ע"ש וא"כ י"ל דהוי כגניבה ואבדה והא דפריך התם דר"מ אדר"מ דייק מדקאמר ר"מ אפי' ש"ש ישבע וע"ש בגמ' הק' מהרש"א דילמא ד"י התם מיירי בנפשרה ע"ש ול"ק דמדקתני ושברה ולא קתני ונשברה משמע בידים או על פשיעתו וכצ"ל בגמ' שם דפריך דר"מ אדר"מ ומאי פריך נימא הא דקאמר ר"מ ישבע מיירי בנפשרה ועכ"ל כדכתי' ומ"ש מהרש"א דמשמע להו מסברא דנפשרה הוי אונס ע"ש גמ' ערוכה היא בשמעתין דפריך אנפשרה והא אנוס הוא ועיין מ"ש ר"פ ז"ל גבי מאי דאמרינן וכ"ת ה"מ לענין קטלא וכו' ע"ש:

דף כ"ט ע"א גמ' ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו' משמע דברוח שאינה מצויה פטור וק"ל למ"ד לעיל דכ"א תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אמאי פטרי באבנו וסכינו הא תחילתו בפשיעה לגבי רוח מצויה וסופו באונס שנפלו ברוח שאינה מצויה וע"ש בתוס' וי"ל:

תוס' בד"ה פליגי וכו' דרבנן דפטרי ס"ל דלא חייבה תורה וכו' עכ"ל כונתם ליתן טעם למה פטרי מפקיר אחר פשיעה ואין כונתם להביא ראיה וכ"מ בדברי ר"פ ז"ל ועיין מהרש"ל:

בא"ד וכ"מ לישנא וכו' משמע בכל מפקיר פליגי וכו' עכ"ל ק"ק א"כ איך כ' בסוף הדיבור דר"מ ס"ל מפקיר אחר נפילת האונס פטור והא לישנא משמע דבכל מפקיר נכסיו פליגי וי"ל דהא דנקט סתמא משום ר"י נקט לה דאפי' מפקיר אחר פשיעה פטור אבל השתא קאמרי דאי ס"ד ר"י לא פטר אלא מפקיר אחר נפילת האונס אמאי נקט הגמ' סתמא דלרבותא דר"מ לא אצט' דפשיטא דמפקיר אחר נפילת האונס פטור ור"מ דמחייב משום דס"ל נתקל פושע אבל רבנן ס"ל נתקל לאו פושע וכמ"ש מהרש"ל ז"ל:

בד"ה מדמתני וכו' וי"ל מברייתא וכו' עכ"ל כ' מהרש"ל והמ"ל פליגי לאחר נפילה ור"מ מחייב אפי' לאחר נפילת האונס וסיפא דקתני מודה ר"מ דפטור היינו בשעת נפילת האונס ע"ש וק"ל לפ"ד מנ"ל להתוס' בסוף ד"ה פליגי דר"מ ס"ל לאחר נפילת האונס פטור דילמא ס"ל חייב ורבנן ס"ל לאחר פשיעה חייב והא דקתני בסיפא מודה ר"מ באונס דפטור היינו בשעת נפילת האונס והא דנקט סתמא מר סבר מפקיר נזקיו וכו' משום ר"מ נקט סתמא ועיין למהרש"ל שם בד"ה פליגי ובמה שכתבתי שם ודו"ק:

גמ' אלא אמר בתרתי וכו' כ' ה' המאור ור"י דאמר במתכוין חייב היינו מתכוין להורידה למטה מכתיפו ונתקל הוי פושע אבל נתקל בלא הורירה לאו פושע ופטור ע"ש וק"ל א"כ מאי פריך אביי מכלל דר"מ מחייב אפי' נפשרה דילמא ר"מ פוטר בנפשרה וס"ל דנתקל לבד בלא הורידה הוי פושע אבל ר"י ס"ל לאו פושע לאו בנתכוין להורידה:

שם אבל לאחר נפילה מאי ד"ה וכו' והמ"ל דאי לא פליגי אלא בשעת נפילה ופליגי אי נתקל פושע או לא אמאי חייב בדי"ש כמ"ש התוס' בד"ה מדמתני וכו' ע"ש:

ע"ב תוס' בד"ה תסתיים וכו' ומיהו מר"י קשה וכו' עכ"ל ומהרש"ל ז"ל כ' דסוגיא דלעיל לפי המסקנא דהכא דר"י הוא דמחייב אבל לפום ס"ד דהשתא ר"י דאמר לאחר נפילה פליגי ס"ל פליגי בתרתי כדאביי ור"א ס"ל בנתקל פושע וחד טעמא ע"ש ולפ"ד ניחא מה שהק' התוס' בד"ה אלא מאי וכו' דהא סוגיא דלעיל לפי המסקנא דר"א ס"ל פטור אבל ק' דא"כ לס"ד דהשתא ר"י דאמר לאחר נפילה אף לאחר נפילה קאמר ומאי קמ"ל הא מגופא דברייתא דקתני ולא סלקא שמעי' דפליגי לאחר נפילה וכ"כ הר"פ ז"ל וכ"נ מפירש"י בד"ה אף בשעת נפילה ע"ש:

דף מ"ה ע"א גמ' אין גומרין דינו של שור אלא בפניו וכו' הר"מ בפ"י מה' נ"מ כ' אם היו לו בעלים לשור אין גומרין דינו אלא בפני הבעלים וכ' הלח"מ דלפ"ד מ"ש כאן רבנן סברי אין גומרין דינו אלא בפניו היינו בפני הבעלים וכן מ"ש בסנהדרין דע"ט בשור רוצח שנתערב אין גומרין דינו אלא בפניו היינו בפני הבעלים ותמה ע"ז ממ"ש בשמעתין הוה מעריקנא ליה לאגמא ע"ש ולע"ד נראה דהר"מ מפ' דבעי' תרתי בפניו של שור ובפני הבעלים דמאי דבעי' בפניו של שור נ"ל מקרא דהשור יסקל וגם בעליו ומאי דבעי' בפני הבעלים נ"ל מוהועד בבעליו וכ"כ הר"ן בחי' בסנהדרין שם ע"ש ובהדיא כ' הר"מ שם בפ"י מה' נ"מ בהך דינא דשור שנתערב אין גומרין דינו של שור אלא בפני השור ע"ש:

תוס' בד"ה השתא וכו' וכ"מ בהניזקין ניכר א"י לו' הי"ל וכו' עכ"ל טפי הי"ל להוכיח מגמ' לקמן דף צ"ז ע"א גבי מטבע ונסרק דאמרי' התם לא מנכר היזיקה הכא מינכר היזיקה דמשם באר"ה דבהיזק הניכר א"י לו' הש"ל ועיין להמש"ל בפ"ג מה' גזילה ולהשע"ה בח"ב בהשמטות ע"ש:

דף מ"ו ע"א בד"ה המע"ה וכו' משמע מהכא דאין הלכה כסומכוס מדלא ס"ל לשמואל כוותייהו וכו' עכ"ל עיין בתוס' בפ' ח"ה דל"ה בד"ה ומאי וע"ש במהרש"א הק' מהרמ"ש ז"ל דילמא סומכוס לא אמר חולקין אלא בעומדת באגם אבל במוכר שור ונמצא נגחן דהמוכר המעות בידו מודה דהמע"ה ע"ש והיינו לשינויא קמא דגמ' דכלל גדול אתא אפי' ניזק אומר בריא וכו' אבל לשינויא בתרא כיון דרבנן דאמרינן כ"ג אתא למוכר שור ונמצא נגחן משמע מסתבר לו' המע"ה בנמצא עוברה בצדה מהמוכר שור ונמצא נגחן וסומכוס פליג אכולהו וא"כ י"ל דמ"ל להתוס' דהלכה בשינויא בתרא ועיין לרשב"ם בפ' המוכר פירות דנ"ב ולמהרש"א שם וע"ש בתוס':

ע"ב גמ' וחנ"א המע"ה וכו' עיין להתוספות במציעא ד"ק ע"א בד"ה הא מני ע"ש ודו"ק:

דף מ"ח ע"ב תוס' בד"ה אימא וכו' הכא א"ל שינויא אחרינא וכו' עכ"ל ק"ק דהתם בקדושין נמי איכא שינויא אחרינא ואב"א נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישי' מדרבנן וראיתי לה' זרע יצחק שם שהק' להסו' ס"ד לחומרא מדאורייתא אמאי קאמר חיישי מדרבנן ותי' דשינויא בתרא נמי ס"ל נעשה אלא דקאמר חיישי' לחומרא מדרבנן ע"ש ולפ"ז א"ש ועיין להר"ן שם בהלכות ע"ש:

דף נ"ב ע"ב גמ' לעולם בראוי לשוורים וכו' ודקשיא לך וכו' איירי וכו' הא דלא משני בראוי לשוורים ולא ראוי לגמלים ושכיחי גמלים והתליע ונפל מכח שהתליע וקמ"ל דאמרי' מיגו דהוי פושע לגבי גמלים הוי פושע לגבי התלעה משום דפשיט"ל להאי לישנא דלא אמרי' מגו מכח מתני' דשור של חרש דלקמן אבל ק' אמאי לא משני לא כסהו כראוי לא לשוורים ולא לגמלים ואי ק"ל פשיטא איידי וכו' וי"ל:

שם א"ד וכו' כיון דאתיין לפרקים הוי פושע וכו' ושכיחי גמלים וכו' הקושי' מבוארת אמאי אצט' לומר דשכיחי גמלים כיון דהשתא להאי לישנא ס"ל לפרקים הוי פושע וכבר עמד בזה מהרש"א בתוס' בד"ה ושכיחי ע"ש מ"ש וי"ל דניחא ליה למנקט הכי כי היכי דאתיא הבעיא אפי' לל"ק דמבע"ל בלפרקים אי הוי פושע מ"מ בשכיחי איכא למבעי אי אמרינן מגו ובהכי ניחא מאי דק"ל במאי דאמר לקמן לעולם בראוי לשוורים ולא ראוי לגמלים ושכיחי גמלים ודק"ל פשיטא איידי דאמאי לא משני לעולם בראוי לשוורים ולא ראוי לגמלים ודאתיין לפרקים וקמ"ל דהוי פושע וחייב ואמאי דחק למי' איידי ועפי"ה ניחא שפיר דהוצרך לזה כי היכי דלא תפשוט אפי' אי הבעיא בלפרקים:

תוס' בד"ה ושכיחי וכו' כי לא אמרי' מגו נמי הו"ל תחי' בפשיעה וכו' עכ"ל אע"ג דפלוגתא דאמוראי היא ל"ל דסוגיין אזלא כמ"ד תחי' בפשיעה וסופו באונס פטור דלמ"ד פטור ע"כ דל"ל נמי מיגו מדאמרי' בפ' המפקיד דמ"ב גבי צריפא דאורבני אע"ג דלגבי נורא פשיעותא היא לגבי גנבי נטירותא ואי איתא נימא מיגו אלא ע"כ כדכתי' ואין להקשות אמאי לא הקשו התוס' קושי' הלזו אברייתא דלקמן דף ק"ח ומהלך ביום פטור אמאי ל"מ משום תחי' בפשיעה לגבי חרש וסופו באונס לגבי פקח ולא יתורץ בתי' התוס' די"ל דלא חשיב תחי' בפשיעה כיון דלגבי פקח ליכא פשיעה כלל אבל הכא הוי פושע לגבי שוורים גופייהו אם אירעוהו נמלים ובסמוך כ' התוס' סברא הלזו גם לגבי מיגו:

בא"ד וא"ת בהכונס גבי נפרצה וכו' עכ"ל ולפמ"ש התוס' אח"ז דאביי ס"ל חייב אפי' לא בא האונס מכח הפשיעה והוכיחו מפ' המפקיד והתם אביי אליבא דרבה ע"ש י"ל דבהכונס דפריך ארבה היינו לאביי אליבא דרבה:

בא"ד שמיד שהגמלים עוברים נפחת וכו' עכ"ל ק"ק א"כ מאי פשיט מרישא נוקמא בכסהו שלא כראוי לגמלים בענין דאי אתו גמלים ארעוהו ונפלו מכח ההתלעה ואשמעי' תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ולפמ"ש בראש אמי"ר דסוגיין אזלא כמ"ד תחי' בפשיעה וסופו באונס חייב א"ש ומהר"ם מלובלין הקשה מאי פשיט מסיפא נוקמה דאי אתו גמלים ארעוהו ונפל מכח ההתלעה וקמ"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ע"ש ואפשר דגם ר"י ס"ל סברת התוס' דלעיל דהיכא דלא בא האונס מכח הפשיעה פטור דהא ע"כ רבא דפ' המפקיד ס"ל הך סברא ומ"ש ולפ"ז לא הוי תחי' בפשיעה וכו' היינו ר"ל דלא אצט' להך סבר' בתי' קושייתם אבל מ"מ הך סברא קושטא קאי:

בא"ד ובמסקנא אינו חושש בזה החילוק עכ"ל עמ"ש מהר"ם בתי' קושיתו דמשמע מע מדבריו דהמפשיט לא ידע דהבעיין ס"ל שור פקח פטור ע"ש וזה תימה דא"כ מאי קפשיט מברייתא דלא אמרי' מיגו הא אפי' דלא אמרי' מיגו דהוי פושע אצל גמלים וכו' מ"מ נחייב משום מיגו דהוי פושע לגבי שיורים פקחים היכא דנפלו אחר שנפלו גמלים הוי פושע לגבי התלעה והשתא לא הוי דומיא דברייתא אלא ע"כ דידע דשור פקח פטור:

דף נ"ג ע"ב רש"י בד"ה ה"נ וכו' עמ"ש מהרש"ל זל ובמה שכתבתי על דבריו לעיל בדף י"ב ע"ב בתוס' ואם איתא וכו' וגם ע"ד התוס' בד"ה שור ושור ע"ש:

תוס' בד"ה הא כרבנן וכו' דאע"ג דבשור ובור לר"נ שייך טפי וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא מוקי הא והא כר"נ ובתם ואביי ס"ל אפי' כשור ושור ס"ל לר"נ כי ליכא לאשתלומי מהאי מתשלם מהאי ורבינא ס"ל דוקא בשור ובור הוא דאמרי' כי ליכא לאשתלומי וכו' משום דא"ל אנא תוראי בבירך אשכחתיה ואפי' דס"ל האי כוליה הזיקה עבד ועיין להתוס' לעיל בדי"ג בר"ה אנא תוראי ועיין בדברי מהרש"א כאן ודו"ק:

בא"ד ולרבנן הא קמ"ל וכו' עכ"ל עמ"ש לעיל דף י"ג ע"א בגמ' ע"ש:

בד"ה לענין כופר וכו' כל אחד בפ"ע עכ"ל עיין מה שפי' מהרש"ל וצ"ל דהשתא דרבא דבר כל אחד בפ"ע לא מיירי שהשור לחודיה דחפו לבור אלא מיירי שהשור המיתו לחודיה בלא בור מיהו לפ"ד מהרש"ל ל"ק מ"ש התוס' בדבור הקודם לזה אמאי חייב בושת די"ל דלענין נזק מיירי שלא בכוונה ולענין ד' דברים מיירי בכוונה:

בד"ה לענין כלים וכו' רבא כר"י ס"ל וכו' עכ"ל עיין מה שכתבתי בזה במס' תמורה בענין העמדה והערכה עש"ב:

דף נ"ו ע"א תוס' בד"ה ממונא וכו' אין שייך למתני פטור וכו' עכ"ל המ"ל דהכי פריך הא אי ידעי' חייב בדיני אדם וא"כ פשיטא דחייב בדי"ש ולמ"ל למתני דאפי' לס"ד דגמ' ידע שפיר דצריך שהיה בהם חידוש לא דס"ד דגם הנהו דפריך מנייהו יש בהם חידוש כמו ההיא דנותן סם המות דיש בה חידוש קצת כמ"ש התוס' בד"ה אבל ונ"מ מדפריך אילימא בבי תרי פשיטא:

דף נ"ז ע"א בד"ה כגון וכו' ולהנהו אמוראי דפליגי עליה התם מ"מ משכחת כדפי' וכו' עכ"ל המש"ל ברפ"י מה' שכירות הביא דברי מהרש"ך שכ' דאפי' למ"ד דהוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף מיהו לא דיינינן כי הא דאמרי' בגמ' גבי ההוא רעיא להכי יהבי' לך שכר לנטורי נטירותא יתירתא דדוקא בנותן לו שכר בהדיא על השמירה הוא דאיכא למי' הכי אבל משום פרוטה דר"י מ"ל הא נטרי כדנטרי אינשי ע"ש והק' ע"ז א"א מו"ר א"כ לפ"ז אמאי קאמרי התוס' ולהנך אמוראי וכו' הא אפי' להנך אמוראי מודו הכא דליכא אלא פרוטה דר"י דאי על בעידנא דעיילי אינשי פטור ותירץ רלא כ' כן הרב אלא לל"ק דטעמא משום פרוטה דר"י אבל לל"ב דטעמא משום דרחמנא שעבדיה הוי כש"ש ממש ואפי' על בעידנא דעיילי אינשי חייב להנך אמוראי ודברי התוס' הם לל"ב ואמר א"א דעפ"ז י"ל מה שהביאו התוס' בד"ה בההיא ראיה דהלכה כרבה דהוי ש"ח מההיא דהפקיד מעותיו אצל שולחני ע"ש די"ל דר"נ ס"ל כר"י וכל"ק דטעמא משום פרוטה דר"י ולכך בההיא דאלו מציאות מוקי לה ר"ן אי לא התירו להשתמש בדמים הוה פטרי' היכא דעל בעידנא דעיילי אינשי אבל השתא דהתירו להשתמש הוי כש"ש והא דמוקי לה התם ר"י דהיתר תשמיש משוי לה כשואל אתיא כל"ב דבלאו היתר תשמיש הוי כש"ש ממש והתיר תשמיש משוי ליה כשואל ולפ"ד א"א ניחא ליה מה שהקשה מהרש"ל ביש"ש סי' ט' על הגאונים דפ' כר"י והביאו ראיה מפ' אין בין המודר דכ"ע א"ל פרוטה דר"י דבכל הגמ' רגילין לפ' כל"ב ובל"ב אמרי' אפי' ר"י לא חש לפרוטה דעני וטעמיה משום דרחמנא שעבדיה והך סוגיא דנדרים כל"ק אזדא ע"ש ועפי"ה ניחא דהכא דוקא פסקי' כל"ק משום דר"ן סובר כל"ק והילכתא כר"ן בדיני דע"כ ר"ן ל"ל כל"ב דא"כ היתר תשמיש משוי ליה כשואל בע"כ ונ"ל להוכיח מדברי הר"מ דלא כמהרש"ך דבפי"ג מה' גזילה דין יו"ד פ' שומר אבידה כשומר שכר משום פרוטה דר"י ובפ"ג מה' שכירות פ' כהנך אמוראי דאפי' על בעידנא דעיילי אינשי חייב וע"ש לה"ה וא"כ איך פ' בפי"ג מה' גזילה דין י"ז דע"י היתר תשמיש נעשה שואל ונתחייב באונסין הא ע"כ הא דמוקי לה הכי באלו מציאות משום דס"ל כל"ב אבל לל"ק מצי לאוקומי ההיא מתני' דא"מ דע"י היתר תשמיש מהני לשווי כש"ש ממש דאפי' על בעידנא דעיילי אינשי חייב אלא ע"כ דס"ל להר"מ דאפי' לל"ק הוי כש"ש ממש יידלא כמהרש"ך ז"ל:

דף נ"ח ע"א בד"ה א"נ וכו' וא"ת והרי פורע חובו וכו' עכ"ל קושיתם היא לר' אושעיא דמוקי לה התם כחנן אבל לרבא דמוקי לה בע"מ שלא לפרוע ל"ק דאפי' א"ל פסידא כיון דע"מ שלא לפרוע הוא פטור:

בא"ד ונראה הטעם מפני שיכול לו' וכו' עכ"ל ע"ש בירוש' דלא אמר הכי אלא למאי דמוקי לה כבני כ"ג וק' ואי הטעם כדבריהם אמאי מחייבי גבי עמד אחר וזן את אשתו הא יכול לו' הייתי מונא אהובים שמרחמים עליה וזה טעמו של ר' אושעיא דלא אוקמה כבני כ"ג ומה"ט שכ' התוס' וכבר כתבתי דקושיתם מעיקרא אינה אלא לרב אושעיא ועיין כנדרים דג"ל במ"ש הר"ן משם הרשב"א:

בא"ד דאין זה דינא דמלכותא אלא גזלנותא וכו' עכ"ל ה' שמע יעקב בראש הס' הק' אמאי דמתבאר משמעתין דכל דאיכא פסידא ולאו מדעתו לית ביה משום מבריח ארי מ"ש מדאמרי' בירוש' כתבוהו הרי"ף והרא"ש שלהי פ' דייני גזירות אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן אלא בארנונא וגולגלתא והרי התם לאו מדעתו וא"ל פסידא ע"ש ול"ק דבארנונא משום דינא דמלכותא כמ"ש ה' קרבן העדה שם אבל בשאר חובות הוי גזלנותא דמלכותא כמ"ש התוס':

דף ס"ב ע"ב בד"ה מי קתני וכו' משמע הכא וכו' והק' הרי"ם וכו' עכ"ל קושי' בגגה לחי' קמא שכ' כדבור שאח"ז אבל לפי היש מפרשי' שכ' בדבור שאח"ז י"ל דהכא ה"ק דאי קתני אין בין אין לומר תנא ושייר דא"כ מאי שייר דהאי שייר אבל השתא דקתני מרובה י"ל תנא ושייר וא"צ לשיור אחר כמ"ש הי"מ:

גמ' אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה וכו' עיין בנזיר דל"ה דאמרי' תרי כללי וחד פרטא אפי' לא דמי ליה אלא בחד צד והק' התוס' מדדרשינן כי יתן אים אל רעהו בתרי כללי וחד פרטא וממעטי דבר מטלטלי וגופו ממון דתרי צדדי נינהו ותי' דבריית' דכי יתן ס"ל כמ"ד כללא קמא דוקא ועוד תי' דדבר המטלטל וגופו ממון חד צד חשיבי ע"ש ולתי' בתרא צ"ל דהגמ' הכא הכי פריך למ"ד כללא קמא דוקא מנ"ל עופות דילמא עד דרמי ליה בכולהו צדדי דאברייתא לא פריך מידי די"ל דס"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא וסגי בחד צד ודבר המטלטל וגופו ממון חשיבי חד צד:

דף ס"ג ע"א גמ' על כ"ר פשע למ"ל ש"מ ריבוייא וכו' משמע הא דאמרי' כל ריבוייא היינו כל דעל כל דבר פשע מדקא' על כ"ד פשע למ"ל וכו' ועוד דאי כל על דכל אבידה ודרשא דר"ח בר אבא מן אבידה א"כ על כ"ד פשע למ"ל והרע"ב כ' ובין דבר שיש בו רוח חיים דכתיב על שה על שלמה על כל אבידה וכ' התי"ט מסקי' בגמ' כל ריבוייא ע"ש משמע דעל כל אבידה הוא דריבוייא הוא וכ"כ רש"י בחומש וע"ש בהרא"ם:

רש"י בד"ה ואי ס"ד וכו' דהא בקרא קמא כפילא כתיב וכו' וקרא קמא לענין שבועה וכו' עכ"ל משמע דלא ס"ל כמ"ש התוס' דכפל ושבועה אחר הן ולפ"ז ק' מאי פריך נכתוב הני פרטי וכו' א"כ הייתי ממעט עופות טמאים משבועה כמ"ש התוס' בד"ה למ"ל וכו' ויש ליישב:

דף ס"ד ע"ב גמ' שרי שור וכו' לאתויי ב"ח מחיים נפקא וכו' הק' ה' אליה רבה דילמא שור אתא למעט שאין ב"ח אפילו בשבועה לא משלמי דאי מחיים לא הוה ממעטי' להו לשאינם ב"ח אלא היכא דלא נשבע אבל ע"י שבועה בורא דמשלמי ע"ש ונ"ל דל"ק דמכלל ופרט וכלל דחיים ידעי' אפי' בשבועה דאי בלא שבועה לכתוב חיים לחוד אלא ע"כ דאתא כופו"כ דחיים למעט אפי' בשבועה וא"כ שור יתירא הוא וע"כ דאתא לדבר המטלטל וגופו ממון ובהכי ניחא מה שהק' התוס' בד"ה א"ה שה למ"ל שכ' דגם שור יתירא הוא דמכ"ום דחיים ילפי' אפילו דלאו כ"ח דאי לב"ח לכתוב חיים לחור ע"ש ולפ"ה א"ש דמדעין הפרט דחיים הוה דרשי' לב"ח ואתא לאשמעי' דאפי' אחר שבועה לא משלמי ולכך אצטריך ריך שור לדבר המטלטל וגופו ממון ועיין בתוס' בר"ה יאמר בשאלה $$ (ציור בספר)$$ הב' ששאל הר"א מלוניל את ר"י ע"ש:

שם וחמור לדבר המסויים הק' א"א מו"ר אמאי אצט' להגמ' לעיל למי' משום דאית ליה פירכא וכו' הול"ל אצט' המצא תמצא כדי שהיא חמור לאתויי דבר מסויים ונ"ל דל"ק דא"כ אמאי לא תני כן בברייתא ולכך קאמר משום דא"ל פירכא ולא חש לפרשה כמ"ש התוס' בד"ה א"ה וכו' ע"ש:

דף ס"ה ע"ב רש"י בד"ה נעשה וכו' משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב או בשעת העמדה וכו' עכ"ל ר"ל כעין שגנב אליבא דרבה וכשעת העמדה בדין אליבא דרב ועמ"ש מהר"ם לקמן בד"ה לימא תיהוי וכו' ע"ש ור"פ ז"ל כ' דרש"י פ' כפל וקרן כי השתא והק' ע"ז דמ"ש רש"י קרן כי השתא משום כיון דטבחה הוי כי חבריה ול"נ דטעמא דחבטה וכו' משים כיון ראי איתיה בעיניה הדרא למריה אבל הכא אי איתיה בעיניה לא הדרא למריה דמצי לסלוקי בזוזי משום דנעשה שינוי לכ"נ דלא משלם הקרן אלא כעין שגנב ע"ש משמע מדבריו דבכפל מודה רש"י דמשלם כי השתא ונראה הטעם משום דגוה"כ היא אחיה לקרן כעין שגנב ואי איכא שינוי לא אמרי' כי תבריה וכו' ומשמע אחיה לקרן דוקא אבל כפל כשעת העמדה בדין ואפי' נעשה שינוי ועמ"ש בדבור שאח"ז:

בד"ה כעין שגנב וכו' ולרבא דאמר וכו' דיכול . לשנויי וכו' עכ"ל כ' מהר"ם כפירש"י לקמן בד"ה לימא דאפשר דרבה לא ס"ל דרשא דאחיה לקרן אלא הכל כעין שגנב והיכא דתבריה או שתיא ל"מ כי השתא אלא קרן ע"ש ולפ"ז ק' מאי מסייע לעיל לרב מברייתא דר"י דילמא ר"י לא ס"ל דרשא דאחיה לקרן וס"ל הכל כעין שגנב ודקתני חומשו עולה בכפילו מיירי דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' וחבריה דהוי חומשא זוזא דקרן כי השתא כרבה וכפילא כעין שגנב אפילו חבריה כדפירש"י וצ"ל בתי' הכ' שכ' התוס' בד"ה אלמא ולעיקר קו' רש"י י"ל דרבה ס"ל דטלה ונעשה איל דלא הוי שנוי היינו לקנות גוף הבהמה אבל השבח קנה בשנוי ועיין בזה להפנ"י ולכך ל"מ כי השתא משום דקנה בשינוי ומשלם כעין שגנב ולא אמרי' שלו טובח משום דלא קנה גוף הבהמה אבל לרב פריך שפיר דרב ס"ל דרשא דאחיה לקרן וגזה"כ היא דדוקא קרן אבל כפל כי השתא אפי' נעשה שנוי כיון דגזה"כ וכמ"ש ר"פ עיין במ"ש בדבור שלפני זה ע"ש ור"פ תי' בקושי' רש"י דלא הוי כי תבריה אלא בטבחו אבל במכרו לא הוי כי תבריה וברייתא מיירי במכרו ע"ש ק"ק לפ"ז מאי קאמר לעיל דפליג רב ארבה לימא דרב מיירי במכרו דלא הוי כי תבריה ולכך קרן כעין שגנב ומפירש"י שכ' בהדיא דאפי' במכרו הוי כי חבריה:

שם בד"ה כפילא וכו' מה בכך וכו' וריב"א פי' וכו' עכ"ל הק' מהר"ם מלובלין דא"כ מאי בינייהו ר"י וחכמים ותי' דא"ב היכא דחומשא יותר מכפילא דהיינו מעיקרא ד' זוזי ולבסוף פלגא דזוזא ע"ש ולא נהירא דעיקר קושי' התוס' היא מנ"ל לסיועי לרב ואי אמרת דא"ב חומשא יותר מכפילא אכתי מסייעתא לרב ועיין לר"פ שתי' על קושי' התוס' דא"כ מאי בינייהו ע"ש:

בד"ה אלמא וכו' וי"ל דל"ל הכי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ונראה דר"ת ס"ל הכי הוא משום דרשא דאחיה לקרן דמשמע דיפוי כח לקרן ולא לכפל ולכך היכא דמעיקרא ד' ולבסוף זוזא קרן כעין שגנב וכפל כדהשתא וקושית התוס' דילמא דלא כרב דדריש האי דרשא דאחיה לקרן:

בד"ה הא מני וכו' וא"ת היכי מרמה וכו' עכ"ל כ' הפנ"י פי' דלענין אתנן לא שייך שינוי קונה או אינו קונה דבלא"ה דידיה הוי ע"ש משמע דאפי' ס"ל לב"ה שינוי אינו קונה בעלמא גבי אתנן שרי ולפ"ד לא מקשי' התוס' בדבור שאח"ז תימה דבסמוך וכו' מידי די"ל דרבה לא ס"ל כר"ש דמוקי פלוגתייהו בשינוי קונה ולכך נ"ל מאשר גזל וע"ש במהרש"א דלפ"ד נ"ל דקושי' התוס' כאן היא לב"ש מיהו דברי הפנ"י יכונו בדברי רש"י לקמן דכ' אמילתא דרבה שינוי קונה היכא דשני בידים ע"ש דס"ל דרבה מדנ"ל מאשר גזל מוכח דלא ס"ל כר"ש והוק"ל לפ"ז מברייתא דטלה ונעשה איל לרבה דס"ל שינוי קונה ולכך הוכרח לומר דדוקא היכא דשני בידים ועפירש"י לקמן דס"ו ע"ב בד"ה מי איכא וכו' ע"ש:

דף ס"ו ע"א רש"י בד"ה שינוי קונה היכא דשני ליה בידים וכו' עכ"ל עמ"ש בזה לעיל בתוס' בד"ה הא מני:

תוס' בד"ה כיון וכו' דאי יאוש הוי הפקר וכו' עכ"ל עיין לסמח"אל בה' זכיה מהפקר סי' ז' ע"ש:

ע"ב תוס' בד"ה דגזל משכב וכו' ומיהו י"ל התם מדרבנן וכו' עכ"ל הק"א בפ' מצורע דחה זה נהי דגזרו שיהיה כזב לא החמירו עליו שיהיה מטמא משכב שאינו מטמאו הזב מדאורייתא ע"ש נראה פשוט דזב גמור גזרו עליו שיטמא משכב שאינו שלו אלא דס"ל דלא גזרו עליו שיהא כזב אלא במה שמטמא הזב מדאורייתא אבל לא במה שיטמא הזב גמור מדרבנן דהוי כעין גזירה לגזירה ודלא כהמש"ל בפכ"ד מה כלים דין ז' ומה שהק' דלא תי' כלום באשה י"ל דלא ק"ל אלא מגוי דעשאו כזב ובזב כתיב מיעוטא דמשכנו אבל בנדה ליכא מיעוטא:

דף ס"ז ע"א בד"ה אמר וכו' וק' לר"ת דבהגוזל בתרא וכו' עכ"ל הק' הפנ"י דילמא הכא מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן קנה מפני תקנת השבים ע"ש וי"ל דאי ס"ל לעולא תקנת השבים אמאי תנן במתניתין דהניזקין אם לא נודעה מכפרת מפני תקון המזבח הול"ל מפני תקנת השבים ועוד אפי' נודעה תכפר ועיין להשע"ה בח"א דס"ח ע"ג ע"ש:

דף ע' ע"א גמ' בד"ה אמטלטלין וכו' מ"ל בקרקעות וכמ"ד נשבעין וכו' עכ"ל ר"ל דקרקע אינה נגזלת וכמ"ד משביע מידי קרקע חייב וכ"ה בתוס' שבועות דף ל"ג ע"ב בד"ה היכא ע"ש וצ"ע מדאמרי' במסכת שבועות דל"ז ע"ב אפלוגתא דמשביע עידי קרקע לימא כתנאי דתנן הגוזל שדה וכו' מאן דמחייב כר"א ומאן דפטר כרבנן ודחי מאן דפטר אמ"ל אנא דאמרי אפי' כר"א וש"ה דאמרי' מכל ולא כל ע"ש בפירש"י הרי בהדיא דמאן דמחייב לא אתי כרבנן דדרשי כו"פ וממעטי קרקעות ואיך כ' התוס' דס"ל קרקע אינה נגזלת כרבנן ומשביע עידי קרקע חייב וצ"ע:

בא"ד דקיימ"ל כשמואל וכו' עכ"ל משמע דלמאי דקיימ"ל כשמואל ההיא דבכורו' פקדון הוא וכ"כ הרמב"ן בחי' בשבועות דל ג ע"ש וק' עמ"ש התוס' שם דהך סוגיא דבכורות ל"מ דפקדון ע"ש ואמאי כיון דקיימ"ל כשמואל ועיין לה' ה' יו"ט דקפ"ה ע"ב ודקפ"ט ע"ב ע"ש:

דף ע"ב ע"ב בד"ה סיפא וכו' דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת א"י להורישה וכו' עכ"ל לפי טעם זה נראה ה"ה בבושת ופגם אע"ג דממונא הם ועיין להתוס' בכתובות במתני' דנערה שנתפתתה גבי לא הספיק לעמוד בדין עד שמת האב שהק' תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למהוי ע"ש:

דף ע"ו ע"א בד"ה פרה ואי לענין קבלת טומאה דאוריית' לשרוף עליו וכו' עכ"ל וק"ק איך שורפין עליהם קדשים הא מבע"ל בפ"ב דחולין דל"ו ע"ב אי מהני חיבת הקדש לממני ביה א' וב' וי"ל דכונתם דאפי' להצר דמהניא לממני ביה א' וב' לא יתיישב כיון דחיבת הקרש דפרה מדרבנן מיהו למ"ש ר"פ זל דס"ל דשורפין עליה קדשים אם נגעו בכביצה ע"ש ק' הא בעיא היא ולא איפשיטא ועמ"ש בחי' בחולין דפ"א ע"ש:

דף פ"א ע"א גמ' והרי היא תחתיו ומשמשתו מכאן יש להוכיח למה שנסתפקתי זה ימים למ"ד הכחשה תחילת הזמה אם באו ערים והעידו שפ' גירש את אשתו ונתן לה כתובה ביום א' ואח"כ באו עדים שגירש ביום ב' ואח"כ נמצאו עדים הא' זוממין אי אזלי' בתר שעת עדותן וההיא שעתא לא היתה גרושה ואין משלם אלא ע"ה כתובתה או אזלי' בתר שעת הזמה וההיא שעתא גרושה וחייבין כל כתובתה משלם ומדקתני והרי היא תחתיו ומשמשתו משמע דאם אינה תחתיו אלא באו עדים אח"כ שגירשה משלמין כל כתובתה:

דף צ"א ע"א רש"י בד"ה ומשני וכו' אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן וכו' עכ"ל ק"ק ת"ל כיון דנגמר דינו אסור בהנאה דשור הנסקל מאיסורי הנאה הוא ואין שייך בו רדייא ואפ"ל דס"ל לרש"י כס' ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ועיין בש"מ:

דף צ"ד בד"ה מרחו וכו' אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב וכו' דהכי אמרינן בבכורות וכו' עכ"ל משמע דבנתמרח ביד העני אינו חייב אפי' מדרבנן דאי איתא הרי לא הפסידו בעה"ב כלום ורש"י מחלפא שיטתיה דשם בבכורות פי' שם מיירי כשעשאן העני גורן וחייב מדרבנן ע"ש ולפ"ד שם צ"ל דכאן הבעה"ב הפסידו משום דהעני לא היה עושה אותם גורן:

ע"ב גמ' כשעשה תשובה וכו' הק' הפנ"י דבסנהדרין דפ"ה אמרי' אין הבן נעשה שליח לאביו להלקותו הרי אפי' לא עשה תשובה חייב בכבודו ע"ש וכבר כ' הר"ן בחי' שם דהתם בעשה תשובה מיירי ע"ש:

רש"י בד"ה אין חייבין וכו' וקסבר רשות יורש וכו' עכ"ל כ' הגר"ח הא דשבק טעמא דרבא דהלכתא כוותיה משום דסוגיין אליבא דר"י ואיהו ס"ל ר"ק א"י בדיינים ע"ש ותמה ע"ד המש"ל בפ"ר מה' מלו"ל דין ד' דא"כ הא דפריך מהך ברייתא אהך דאין מקבלין תק"ל אי מלתא דר"י דר"ק א"י בדיינים ע"ש ולק"מ דס"ל תנאי היא כדמשני בא"נ אבל מאי דפריך אהא דאין מקבלין ליכא לשנויי תנאי כמ"ש התוס' ועיין להשע"ה בפ"א מה' גזילה דין י"ג ע"ש:

תוס' בד"ה אי וכו' דתו ליכא גנאי וכו' עכ"ל הגד"ת שמ"ו ת"ד הק' לתי' זה אמאי לא תני בברייתא כולה מילתא בדבר המסויים דהיינו אם החזיר ולא קבלו א"ח להחזיר ואם לא הספיק להחזיר וכו' חייבין להחזיר ע"ש ולע"ד י"ל במ"ש התוס' לקמן דקי"ב בד"ה אף שהקשו נימא דפטורין משום מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ותי' אע"ג דנתנם לו מדעתו הוי גזילה דנתינה בטעות היא ע"ש וא"כ י"ל דהכא דהחזיר ולא קבלו ליתנהו בתורת גזילה דהא לאו נתינה בטעות היא וא"כ אי קתני דינא דרישא בדבר המסויים והחזיר ולא קבלו הו"א דה"ט משום דמלוה ע"פ אין גובה מהיורשין ולא הוה שמעי' רשות יורש כרשות לוקח ולכך תני ברישא בלא החזיר לאשמעי' האי דינא ואע"ג דמדיוקא דסיפא ש"מ לא רצה לסמוך על הדיוק:

בא"ד א"נ בדבר המסויים מקבלין ממנו מפני כבודו וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל אמאי לא תני בסיפא בדידיה כיון דמקבלין מהם ע"ש משמע דבמקום דמקבלין ממנו מפני כבודו חייבין להחזיר וק' לפ"ז מאי פריך בגמ' מהך דמלוי בריבית שגבו מחזירין נוקמה בדבר המסויים לכ"נ דאע"ג דמקבלין ממנו מפני כבודו מ"מ אינו חייב להחזיר והא דקאמ' אבע"ל לאהדורי היינו לצאת י"ש ובזה ניחא הא דכ' התוס' בתר הכי גבי בנים ליכא תקנה וכו' דקאי גם לתי' ב' דסמיך ליה דאי איתא תקנה גבי בנים לא הול"ל חייבין ודלא כמהרש"א במ"ב ע"ש ומהרש"א תי' י"ל לרבותא נקט דאפי' בניו חייבין להחזיר ע"ש ועפ"ד ניחא ליה מאי דק' בגמ' מאי פריך הא אביהם חייב להחזיר נימא דלא מבעיא קאמר דאפי' גבי בנים דלא שי שייכא תקנה א"ח להחזיר משום דרשות יורש כרשות לוקח ועפי"ה ניחא משום דברישא פשיטל גבי בנים דא"ח להחזיר טפי מאביהם לכך תני בסיפא דאפי' בנים דרישא אין מחזירין הכא מחזרין דאי איתי דברישא לא מבעיא קאמר ופשיט"ל דאביהם א"ח להחזיר טפי מבנים אמאי לא תני סיפא בדידיה לאשמעי' דאפי' אביהם דפשיט"ל ברישא דאין מחזירין הכא מחזירין ועיין להפנ"י בגמ' ועיין להשע"א בפ"א מת' גזילה דין י"ג שנעלם ממנו דברי מהרש"א ז"ל ע"ש:

תוכן העניינים

בני סמיכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה