בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ
יו"ד · סימן קצו
ש"ך סק"ו וכתוב בספר מעדני מלך דף שע"א וז"ל וא"ת ולדידן מאי נ"מ וכו' עוד נראה לומר דלכאורה יש להסתפק היכא דראתה בתחילה ופסקה, ושוב ביום ה' לשמושה חזרה וראתה ופסקה, דהדין הוא דפוסקת באותו יום בטהרה, כמו שמבואר לקמן בש"ך ס"ק כ"ב, אי הוי אז כראיה חדשה ולא מהני בזה בדיקת שחרית או לא, וראיתי שהעיר בזה בהגהות אמרי ברוך, ולדעתי נראה לומר כיון דמן הדין אימתי שפסקה מלראות תוכל לספור הז' נקיים מיום המחרת, ומה שצריכה להמתין ה' ימים אינו אלא משום הפלטת זרע, א"כ היכא שפסקה, ושוב ביום ה' זמן הפסק טהרה חזרה וראתה, הוי כראיה חדשה ולא מהני בדיקת שחרית, ומאי שנא מראתה בתוך ימי ספירתה דכתב המע"מ דלא מהני בדיקת שחרית, ומשמע אפילו בג' ימים הראשונים שאינה ידוע בודאי שפסק דם המקור, דהא זהו הטעם אמאי דלא תלינן להקל אז אם מצאה כתם, אפ"ה לחומרא אמרינן נמי דהוי כראיה חדשה, דלא מהני בדיקת שחרית הכא נמי ל"ש, ומשמע נמי כן מתורת השלמים ס"ק י"ג במ"ש, באשה שמתעסקה בכתמים ומתיראה שלא תוכל לספור הז"נ, יש לה תקנה בדרך זה, דהיינו מיד שפסק דמה ביום א' או ב' לראייתה, תבדוק עצמה היטב כמו שדרך לבדוק לספירת הז"נ, ואחר יום ה' לשמושה שתתחיל לספור הז"נ, כבר עבר הג' ימים שפסק דמה, ותולין בכתמה להקל ע"כ, ולפ"ז עוד נ"מ יש על קושית המע"מ אפילו לאשה שראתה בתחילה ופסקה, אלא דביום ה' לשמושה חזרה וראתה, דהוי כראיה חדשה ולא מהני בדיקת שחרית: וכיון דחזינן דהמע"מ לא תירץ באופן זה, א"כ לא ניחא לדעתי ג"כ לפרש כהלבושי שרד בחדושי דינים סי' פ"ד שפי' מה שמסיק המע"מ בין בתחילה, ר"ל אחר החמשה ימים וכן הוא לשון הש"ך בס"ק כ"ב אבל אם תוך ימי ספירתה, או אחר ה' ימים נתקלקלה, וחזרה וראתה דם או כתם פוסקת באותו יום בטהרה ומונה למחרת, וקמ"ל הש"ך כאן דבכתם הואיל ולא הוחזקה במעיין פתוח מועיל לה בדיקת שחרית עכ"ד דלדידיה ה"ל להמע"מ לפרושי הנ"מ נמי בכה"ג וכמו שכתבנו, אלא כוונת המע"מ מ"ש בין בתחילה באשה טהורה ולא שמשה ולא ראתה רק כתם פוסקת בטהרה באותו יום ואפילו בבדיקת שחרית, ומה שהקשה ע"ז הלבושי שרד שם הא מסיק הש"ך עצמו בס"ק כ"א דאפילו בכתם ואפילו לא שימשה צריכה להמתין ה' ימים, נ"ל דלא קשה, דהש"ך לא הביא שם אלא דברי עטרת זהב באחרונה בשם יש שכתבו דס"ל כן, ומה שמסיק ע"ז וכן נוהגין כתב לן הס"ט והאמרי ברוך דהוא סיום לשון העט"ז ולא לשון הש"ך, אבל לדינא אדרבה כתב הש"ך שם, נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת, ורוצה לומר דגם דעת רמ"א כן, ומה שלא הביא הש"ך שם ראי' גם מדברי מע"מ אלו, י"ל משום דהמע"מ לא כתב רק בלשון אפשר להקל, ולאחר כותבי ראיתי בדג"מ תנינא שפי' ג"כ דברי מע"מ מ"ש בין בתחילה, בכתם בתחילה היכא דלא שמשה ועפ"י דעת הש"ך ס"ק כ"א וכמ"ש בס"ד:
חושן משפט סימן קצ"ו סמ"ע סק"ה ונראה דה"ה נמי דמהני כשרבו הראשון א"ל לך אצל הלוקח, ותמהו הקצה"ח והנתיבות דהא מה דאזיל מחמת המוכר לא עביד הלוקח מידי ולאו כלום הוא, ובש"ע נקט קראו ובא אצלו ומשמע דוקא הלוקח, והנראה לבאר דהנה ברישא גבי עבד גדול נקט נמי הש"ע או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו לא קנה, וטעמו משום דעבד גדול אדעתו דנפשו הולך, ומשמע דאי לאו האי טעמא הוה מהני, וקנה הלוקח כמו קראו ובא אצלו, וקשה הא סוף סוף איכא להקשות נמי הכא הא מה דאזיל מחמת המוכר לאו כלום הוא, על כן צריכין אנו לומר דמיירי הרמב"ם והמחבר שהעתיק לשונו, שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח, על פי צווי דעת הלוקח, שאמר ליה להמוכר למשוך לו, דנעשה שלוחו של הלוקח בזה, וה"א דהיכא שאמר לו רבו הראשון עדיפא מקראו הלוקח, משום דאימת רבו עליו והולך אדעתא דרבו, וכמו דאי' בב"ק דל"ג האי אית ליה אימתא דרביה, קמ"ל דגם בזה אמרינן אדעתא דנפשו הולך, וכמו שפירשו ע"ז הב"י וכ"מ טעמו משום דכיון דהוי טעמא דאדעתא דנפשיה אזיל, לא שנא לן בין קראו רבו השני ובא אליו, לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח, משא"כ בעבד קטן דנקנה במשיכה, כמו בבהמה בקריאה בעלמא, א"כ כשאמר לו רבו הראשון עפ"י צווי הלוקח לך אצל הלוקח נמי מהני, ואפשר דכ"ש הוא, משום דהכא איכא עוד סברא למימר בעבד קטן, אימתיה. דרביה עליו, ומש"ה השמיטו הרמב"ם והמחבר משום פשיטותא. שוב ראיתי בספר שער משפט לקמן סי' ר' דהרמב"ם והמחבר ס"ל דלא מהני משיכת המוכר ללוקח, וראי' מדכתב הרמב"ם והמחבר בסי' ש"מ ס"ז, אמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא מאליה, ועשה המשאיל כך, אין השואל חייב בה עד שתכנס לרשותו, משמע דאף שנכנסה לסימטא או לצידי ר"ה מחמת הכשת המקל, אין השואל חייב בה ולא מקרי משיכה, אף דלגבי השואל עצמו אם עשה כן, הוי משיכה מעליא כשהכישה במקל ורצה לפניו כמבואר בסי' קצ"ז ס"ג, מ"מ ע"י המשאיל לא מקרי משיכה עכ"ד, ולדעתי נראה דהא עיקר טעמא דשמואל דבעינן עד שתכנס לרשותו של שואל, מוכח בגמרא ב"מ דצ"ט משום דלא סמכה דעתיה דשואל שתבא הבהמה לרשותו, אבל היכא דסמכה דעתיה כגון שהיתה חצירו של שואל לפנים מחצירו של משאיל, דכי משלחה לה ודאי להתם אזלה, גם שמואל מודה, כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב, וא"כ י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם והמחבר דגם משיכת המוכר מהני ללוקח, והא דפסקו דאין השואל חייב עד שתכנס לרשותו ומשמע דאף שנכנסה לממטא או לצידי ר"ה מחמת הכשת המקל אין השואל חייב בה, מיירי היכא דלא סמכה דעתיה, דכלל גדול בדין בכל הקנאות היכא דלא סמכה דעתיה אינו קונה כלל, ובזה יש ליישב נמי מה שפסקו הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות והמחבר סי' רצ"א, האומר לחבירו שמור לי זה, אמר לו הנח לפני הרי זה ש"ח, וכתב ה"ה וז"ל וכתב הרשב"א וא"ת ובמאי מחייב, והא אמרינן כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים, יראה לי וכו', ואי נמי בבהמה ובשאמר לו הכישה במקל והיא תבא וכדאמרינן בפרק השואל הכישה במקל והוא תבוא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה חייב הראב"ד ז"ל עכ"ל, וכתב על זה הש"ך שם ותירוץ זה אינו אליבא דהלכתא כדלקמן סי' ש"מ ס"ז, ויש לומר כיון דחמר לו הנח לפני מסתמא גם השומר עמד שם וסמכה דעתיה דשומר שלא תלך הבהמה למקום אחר, ובזה גם שמואל מודה דמהני, וב"ה מצאתי בל"מ בפ"ג מהלכות שאלה שכ' ג"כ בכוונת ה"ה כמ"ש, ובהכי מתורץ נמי מה שהקשה שם הלח"מ למה לא הביא הרמב"ם דינא דברייתא דמוקי לה בגמ' בשתי חצירות זו לפנים מזו, די"ל דסמכו במ"ש דהנח לפני הרי זה ש"ח, ומיירי בשאמר לו הכישה במקל וגם הוא עמד שם שלא תלך הבהמה למקום אחר וסמכה דעתיה דשומר, ומש"ה כיון שיצאה מרשות הבעלים הרי זה ש"ח וכמ"ש התו' שם ד"ה כיון שיצאתה וכו' שיצאתה מיד לסמטא או לצידי ר"ה דחשיב כאילו משכה שואל וה"נ מטעם משיכת הבעלים הרי זה ש"ח, וס"ל הרמב"ם והמחבר דגם משיכת המוכר מהני ללוקח היכא דסמכה דעתיה, והכא בעבד קטן דיש לו דעת קצת וגם יש לו אימתא דרביה, היכא שאמר לו רבו הראשון על פי צווי הלוקח לך אצל הלוקח ודאי סמכה דעתיה דהלוקח, דהעבד ילך אצלו, ומהני לכולי עלמא, ודברי הסמ"ע שרירין וקימין: