בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ
יו"ד
סימן א
לרבי גרשון ליפשיץ ז"ל:
הקדמה:
ער בחכמים ועונה בתלמידים, ופירש"י ער חריף להבין ולהורות בין החכמים, וא"כ כיון דדוד היה לו סייעתא דשמיא להורות כהלכה, מוכח מזה דלא חטא בבת שבע. והנה לא כל אדם זוכה אשר אמור יאמר זכיתי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כדאשכחן בדוד שד' היה עמו להורות כהלכה, ובפרט לעשות חיבור ללמד להעולם ענינים הנוגעים להלכה, אם לא לגדול הדור אשר למד מקודם הרבה ורבים צריכין לתורתו, וכדאשכחן גבי ר"י בן זכאי שקודם שלימד למד מ' שנה קודם. ואי' במכות ד"י דריש ר' סמאי, ומי אוהב בהמון לא תבואה, למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו, ופרש"י ללמד בהמון לדרוש ברבים שכל תבואה שלו, שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות, ולי אין ערך אפילו לחד מזעיריא שבתלמידי דחברייא כי הקטן שבהם גדול מאלף כמוני, רק בשיתוף השם לבד נקראתי בין המורים, אמנם לא ללמד על הכלל יצאתי, אלא ללמד על עצמי באתי. לפי קוצר דעתי ומיעוט בינתי, רשמתי על הגליון שלי מיעוט שיחתי. ואשים עתה לפני בני גילי, מה יאמרו על דברתי. ובזה אנחם על רובי דאגותי, וידעתי כי אין שום אדם צריך לתורתי, אלא בספרים רבים דאיתי ומצאתי, גודל הפלגת חיוב לכתוב כל דבר ודבר, אפילו דבר קטן מחדושי תורה, וזהו מביאו לחדש חדושים גדולים, ואם העלם יעלימו עליו נאמר הכתוב האלקים יביא במשפט על כל נעלם, ובעבור זה חזקה אהבתי ותשוקתי, להיות למזכרת ביום פקודתי, ובהם יש זכות גם לנות ביתי זו זוגתי, וכמאמר חז"ל נשים במאי זכיין, ואפילו אם לא קלעתי אל המטרה מכל הדברים רק בדבר אחד לאמיתו, גם כן כדאי לי כל הטרחות דעדו עלי, עד הנה שגמרתי עוד הפעם זה ספרי הקטן הכמות וזעיר האיכות, ומי זוטר מאי דדרשינן בירושלמי פאה ה"א על הפסוק וכל חפציך לא ישוו בה. דאפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ואין זה סותר למה דדרשינן בתלמודא דידן מ"ק ד"ט מהאי קרא הא חפצי שמים ישוו בה, דזהו דק לענין דיבטל ת"ת, אם יש לו לעסוק במצוה אחרת, וא"א לעשותה ע"י אחרים כמבואר שם, וכמו דאשכחן באמת שפוסק מת"ת, למצות שופר ולולב ומקרא מגילה, ומשום דכל הלומד תורה ואינו מקיים נוח לו שנהפכה וכו' אבל הירושלמי מיירי על השכר שיהיה מת"ת שהוא כנגד כולם, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה, גם המחבר בי"ד סי' רמ"ו העתיק לתרווייהו בהדי הדדי, וב"ה בעת שכתבתי שום חידוש, נזהרתי לעיין היטב בב"י, וכמו שהובא בנחלת:
שבעה שאלה נ' בשם הב"י כי כל דיין שפוסק ואין ספרי הב"י לפניו בודאי ישנה בהוראות:
כאן קנה מקומו להזכיר מה שראיתי בכמה מחברי זמנינו בהקדמותיהם, שנותנים תודה וברכה והחזקת טובה, להאנשים המלוים להם מעות, על הדפסת ספריהם, ולדעתי נראה דאסור, דזהו בכלל רבית דברים, דילפינן בס"פ א"נ מנשך כל דבר אפילו דיבור אסור, ואחר כותבי ראיתי בב"י בי"ד סי' ק"ס וז"ל ואם נפרש האי מחזיק לו טובה שנותן לו חן על שהלוהו, יקשה דהא ודאי דאסור מכ"ש דהקדמות שלום עכ"ד, וכן בקדושין ד"ח גבי אם אינו קונה צדקה מניין, כתב התו' דדייק מדכתיב:
ושכב בשלמתו וברכך אי לא הוי קונה ליה א"כ כמשברכו העני הוה ליה רבית דברים. וכבוד ידי"נ הרב הגאון חריף ובקי סוע"ה מוהר"ר שלמה נתן קאטלער שליט"א הגאב"ד דק"ק לוקניק המליץ זכות בעד המחברים. וכתב לי לחלק בין בינו לבין עצמו ובין לפרסם ברבים. דהתו' וב"י מיירי שנותן לו תודה וברכה בינו לבין עצמו בצנעה, אבל לפרסם ברבים, אף שבאופן זה, הנאת המלוה מהחזקת הטובה ברבים. יותר הוא מבינו לבין עצמו, ויותר מסתבר לכאורה לאסור. אעפ"כ בזה יש אופן שמותר, ותלי' בכוונתו, אם כוונתו לפרסם עושי מצוה וזה מצוה לפרסם עושי מצוה וחסד כדי שעי"ז יבא לימוד לרבים. ויתרבה החסד בישראל, בזה אין לפקפק ומותר. ולענ"ד נראה הן אמת שמצוה לפרסם את עושי מצוה שהרי הכתוב פרסם לעושי מצוה, ואם דתורה עשתה כן צריכין אנו להלוך אחר מדותיה של תורה, וכמו שמבואר במג"א סוף סימן קנ"ד בשם הרשב"א, אבל זאת המצוה הא יכול הלוה לקיים רק במה שהיה מודיע לרבים שפב"פ הלוה אותו מעות על הדפסת ספרו, ומזה לבד היה יוצא התועלת לרבים, אבל במה שמברך אותו בקול תודה וברכה בפרהסיא, בודאי הוא ריבית דברים ואסור, אמנם היכא שהלוה לא הי' מודיע לרבים, רק שפב"פ הלוה אותו המעות על הדפסת ספרו, אף שהיה בזה כוונת הלוה להנאת המלוה שיתפרסם טובו בעולם, מ"מ נראה דמותר משום דאין סברא לאסור להלוה, מלהודיע לרבים שהמלוה עשה עמו טובה וגמ"ח שהלוה אותו מעות. ולא אשכחינן דחכמים אסרו ריבית דברים אלא היכא שהלוה נותן להמלוה החזקת טובה בהדיא אבל לא בכה"ג. ולטוב יזכר שם נות ביתי האשה היקרה המשכלת מגב"ת מ' עלקא עטא תחיה בת ר' יוסה זללה"ה. יתן ד' לה חיים של ברכה כעתירת חפצה. גם אחיה ואחותה וכל משפחתה יתברכו בטוב סלה, ולא אמנע מלברך את אחי ואחיותי, וכל משפחת בית אבי ומשפחת בית אמי, ובכמה עתים החזיקו אותי, ואני תפילה לאל המושיע שיושיע להם בכל עת ועת, וכולם יתברכו בישע רב, גם מצאתי חוב להריק רגשי ברכה ותודה לאנשי עיר באזיליאן ועיר באטיק ועיר טווער, אשר הייתי רב ומורה לעדחם, יתברכו באושר ועושר ויהי שלום בחילם ושלוה בארמנותם, כחפצם וכחפ"ן מוקירם ומכבדם, הכותב בלב נשבר ונדכא שמי ושם אבי ושם משפחתי בר"ת ל"ב רנ"ז ומחזיקנא טיבותא לראש ידי"נ הרבני המופלג יא"מ מוכתר במדות טובות שב"ו, מוהר"ר: ישעי' ברק שו"ב דמתא פה שאוול ני"ו, שהי' לעזר לי בהעתקת הכ"י שלי מד' ישא ברכה ושלום עד בלי ירח, כברכת:
המחבר הסכמות מרבני גדולי זמננו שליט"א נמצאו אתי אך מרוב הוצאות הדפוס לא הדפסתי. החלותי להעריכו בשנת "ואלה בני גרשון" לפ"ק: בני גרשון על יו"ד דעה סימן א:
סעיף א הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים ועבדים וכו' ובב"י תמה על הטור שכתב ועבדים משוחררים, מאי איריא משוחרר אפילו אינו משוחרר נמי, דהא כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצות, ויפה תירץ בזה הדרישה דשפיר גרס משוחררים, לפי שעבד שאינו משוחרר אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה הואיל ובע"כ נימול ונטבל, ולכן נקט רבינו דוקא משוחררים, וכוונתו דמאי מהני שהוא מל וטבל דזה לא מהני רק שהוא מקרי בר שחיטה, אבל עדיין אין להאמינו על שחיטתו הואיל ומל וטבל בע"כ, יכול להיות שיש בו עדיין כל המדות הרעות, אבל זאת בודאי הדרישה מודה, דאם מכירין אותו שאין לו עוד מהמדות הרעות והוא עבד כשר נאמן על השחיטה כשאר כל אדם, וכדמוכח ממשנה פרק כל הפסולין דעבדים נאמנים על השחיטה, וסתם עבדים אינם, משוחררים, ותדע מן הראי' שהביא אח"כ ממ"ש הטור לקמן סי' קכ"ד הקונה עבדים מן הנכרים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד י"ב חודש, מהאי טעמא כיון דבע"כ מתגייר, וחזינן דהתם לאחר י"ב חודש דאז נשתקע שם עבודת גלולים מפיהם, או הקונה מן הישראל שכבר נעקר שם עבודת גלולים מפיהם דאז לכ"ע אין עושה יין נסך, ה"נ פירושו לאו בכל זמן שהוא עבד א"נ על השחיטה, דאי ידעינן דעה ביה שאין לו עוד מן המדות הרעות נאמן על השחיטה, וכתבתי כל זאת מפני שהב"ח בקונטרס אחרון הבין דלהדרישה כל עבד שאינו משוחרר א"נ על השחיטה, ושוויה לטועה בדבר משנה דפרק כל הפסולין, ולענ"ד יפה כוונתי בדעת הדרישה:
ולפ"ז המתני' איירי במכירין אותו שהוא עבד כשר שאין לו עוד מן המדות הרעות, והטור מיירי באין מכירין אותו ולכך נקט משוחררים, והנה הב"ח מחלק דהטור ס"ל דמתני' איירי דוקא במכירין אותו שהוא מומחה ומוחזק, והטור קתני הכל שוחטין וכו' אפילו אין מכירין אותו שהוא מוחזק ומומחה, לכך כתב ועבדים משוחררין, דס"ל דלא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלא בישראל ובכלל ישראל הוי נמי נשים ומשוחררים, אבל באינן משוחררין מן הסתם הן בחזקה שיש בהן כל המדות הרעות, ולכך בעינן דידעינן בהו שהם מומחין ומוחזקין ע"כ, לא ידעתי מאי ראי' היא זו ממה שהוא מומחה ומוחזק שאין בו עוד מכל המדות הרעות, וכן כתב השמ"ח בסעי' י"ד דבסתם עבדים אע"פ שהם מומחים אין אוכלין ממה ששחטו בינם לבין עצמם דסתמייהו אין נזהרים מאיסורין ולית בהם הימנותא ע"כ, אלא העיקר דצריכין למידע בהו שאין בהם עוד מהמדות הרעות ושיצאו מחזקת סתם עבדים, דאל"ה מאי מהני שהם מומחין ומוחזקין הא אינם נאמנים לומר לא קלקלנו וכמו שכתבו הפוסקים לקמן סי' ב' גבי צדוקי ובייתוסי, דאפילו הן מומחים אינם ונאמנים לומר לא קלקלנו ובעי אחרים אע"ג, ואם מכירין אותו שהוא עבד כשר שאין בו עוד מהמדות הרעות, למה לא יהא כשאר כל אדם כשר שאמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:
ומה שחיזק הב"ח דבריו בק"א, ודייק ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ש ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחים שוחטין, אלמא דאין ליתן להם לשחוט אא"כ יודעים בהם שהם מומחים. אבל לפ"מ שפי' הוא עצמו לקמן בסי' זה בבית חדש שלו מה שכתב הרמב"ם ברישא וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן, פי' כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחילה לאחרים בינן לבין עצמן, אע"פ שלא נדע לאחרים אם הן מומחין אם לאו וא"צ לעמוד על גבן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם ע"כ, א"כ יש לפרש הסיפא מ"ש ואפילו נשים ועבדים וכו' כמו הרישא, ומלשון ואפילו משמע נמי, דרישא וסיפא עולה בסגנון אחד, וא"כ אדרבה לפי דברי עצמו נשמע מהרמב"ם דאפילו בעבדים אמרינן רוב מצויין וכו', ומיירי נמי הרמב"ם לפ"ז כמתני' דפרק כל הפסולין בעבדים שאין להם עוד מהמדות הרעות, דאל"כ לא מהני מאי שהם מומחין ומוחזקין וכמ"ש השמ"ח:
גם מה שהקשה הב"ח בק"א להדרישה ה"ל להטור לחלק מיניה וביה בעבד גופיה בין בע"כ למדעתו ורצונו, ולמה כתב עבדים משוחררין, כבר תירץ התב"ש בס"ק י"ט דפשוט דכוונת הדרישה דהאי מרצונו מקרי בע"כ כיון שעושה לדעת רבו וכ"כ הפרישה בהדיא סי' קכ"ד וסי' רס"ז, אלא מה שהשיג שם התב"ש על הדרישה במה שחילק אח"כ דשאני יי"נ דמתיר הרא"ש אפילו לכתחילה משום דקילא טפי, אבל הכא אפשר דמודה הרא"ש דעדיין לא נשתקע שם עבודת גלולים מפיו והוי מחשבה הפוסלת בשחיטה, וכתב ע"ז דתימא הוא דבגויתו קיי"ל דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם ולא אסרינן לשחיטתו בהנאה, כ"א במין האדוק, וכשמל וטבל ניחוש ששוחט לעכו"ם, ולכן פשוט ששחיטתן מותרת בהנאה ע"כ. גם זה אינו קושיא, מהא דכתב הרשב"א בחדושיו בסוף פרק השוחט גבי השוחט לנכרי שחיטתו כשרה דזהו רק בדיעבד לא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם אבל לכתחילה לא, דחיישינן שמא יחשוב לעכו"ם, וה"נ כוונת הדרישה דאין ליתן לו לשחוט לכתחילה שמא יחשוב לעכו"ם, משום דעדיין לא נשתקע שם עכו"ם מפיו, אבל בדיעבד אם שחט ודאי הדרישה מודה דאין לאוסרו בהנאה דלא גרע מא"י דשחיטתו רק נבילה:
ורב אחד מפורסם הקשה לן עוד על הדרישה, האיך החמיר להרא"ש לענין שחיטה יותר מיי"נ, הרי ע"כ שחיטה אין חמיר יותר, והראי' דאם א"י נגע ביין אוסרו בהנאה בדיעבד וא"י ששחט מותר בהנאה בדיעבד אלמא חזינן דהחשש לענין יין דלמא ניסך חמיר יותר מדלמא שחט לשם ע"א, ולק"מ דביין אינו אסור מה"ת כ"א שנתנסך בודאי, וחז"ל דגזרו גם על סתם יינן, היה רק משום בנותיהן, ומה שאסרוהו אף בהנאה, לאו משום דלמא ניסך, דמיעוטא הוא ולמיעוטא ל"ח, אלא כיון שיי"נ ודאי אסור בהנאה, גזרו גם על סתם יינן בהנאה, כמבואר כ"ז לקמן סי' קכ"ג, וא"כ שפיר כתב הדרישה דבעבד כיון שמל וטבל והרי הוא כישראל וליכא כל הנך טעמים לאסור, מש"ה ס"ל להרא"ש דאין עושה יי"נ, אבל בשחיטה דמחשבה פוסלת בה ואפילו מישראל, א"כ כיון דעבד עדיין לא נשתקע שם עכו"ם מפיו, חיישינן שמא יחשוב לעכו"ם, ולכן מודה נמי הרא"ש דאין ליתן לו לכתחילה לשחוט, סוף דבר דברי הדרישה שרירין וקיימין:
רמ"א, וכל זה מיירי באחרים וכו' אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג"פ וכו', והוא מרמב"ם ה"ש פ"ד ה"ג מ"ש ישראל שיודע ה"ש הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז וכן פירשו בד"מ אות ג' דזהו רק ציוי לשוחט עצמו, וכן פי' הב"י דעת הטור בכוונת הרמב"ם ועי"ש בחדושי מהרל"ח אות ה', אבל המחבר השמיטו משום דפי' בכ"מ שם ובב"י, דהרמב"ם קאי על אחרים שאין נותנים לאדם לשחוט אם לא ידעינן ביה שהוא מוחזק, דחיישינן לעלופי לכתחילה, ופסק בלכתחילה כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא, ולפ"ז לדעתו לא הוזכר דין זה בשום פוסק בפירוש, אע"ג היכא שהשוחט בעצמו יודע שזה הוא תחילת שחיטתו, י"ל דכ"ע מודו דאין רשאי לשחוט בינו לבין עצמו דחיישינן לעלופי, מ"מ השמיטו כיון דלא הוזכר ד"ז בפירוש, [ומ"ש שם הכ"מ והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה וכו', לא אבין זאת הא לרבינא בעי בזה אחרים רואין אותו כמבואר בגמ', וכעת ראיתי בספר ראש יוסף שהעיר ג"כ בזה, ונ"ל דר"ל כיון דלרבינא איירי מתני' גם היכא דליתא קמן, א"כ אמרינן דע"ז לבד קאי מאי דמסקינן רוב מצויין וכו', ומותר אף בלי אחרים רואין אותו, משא"כ גבי מוחזקין דאמרינן לעלופי ל"ח, ולא אמרינן, בהו רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן כדאמרינן גבי מומחין, ש"מ דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין, וא"כ מאי דמסיק לעלופי ל"ח, קאי נמי על אמצע דברי רבינא דמיירי מאיתא קמן, דגם בזה פסקינן דאין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו, והביא הכ"מ מקור מזה לדעת הרמב"ם]:
והנה בריש תב"ש ראיתי שכתב מש"ה השמיטו הש"ע דין זה, מדלא הוזכר דין זה בשאר הפוסקים הקדמונים זולת ברמב"ם, אבל אין זה כלל דהא כמה פעמים מצינו שהעתיק בש"ע אפי' דעת יחידאה, ובפרט דעת הרמב"ם שלשונו בש"ע הוא תמיד לשון הרמב"ם, זולת במקום שהרי"ף והרא"ש חולקין על הרמב"ם, פסק כוותייהו כמבואר כ"ז בהקדמתו לטור א"ח, אלא מש"ה השמיטו משום דברמב"ם גופא לא הוזכר דין זה בפירוש לדעתו וכנ"ל, גם מ"ש בתב"ש שם דהרא"ש פי' דברי הרי"ף בהדיא לחוש לעילוף לכתחילה, לא ידעתי אנה מצא לומר כן, הא מסיק הרא"ש בפ"ק סוף סי' ו' דמתוך רב אלפס משמע דדין אחד למומחה ומוחזקין, היכא דאיתא קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלפה והיכא דליתא קמן שחיטתו כשרה. ולעיל בסי' ה' הביא שי' הגאונים דלכתחילה מוסרין להן לשחוט אע"פ שאין ידוע אם מומחה הוא אם לא, ע"ס שיבדקנו אחר שחיטה, משום דאי ליתיה קמן שרינן ליה, וכן אי אישתלי ואכליה בלא בדיקה, לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא, הלכך לא חיישינן דילמא אשתלי, ומסיק וכן כתב רב אלפס ז"ל והיכא דראה אחד ששחט וכו', וכן כתב הרשב"א והב"י דהרי"ף ס"ל כהגאונים, ולפ"ז אדרבה י"ל דהרא"ש ס"ל בדעת הרי"ף דאין לחוש לעילוף לכתחילה, ומש"ה פסק המחבר כאן דנותנין לו לשחוט אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא מומחה ומוחזק, אע"פ לדעתו הרמב"ם חולק ופסק לכתחילה כתרי לישני דרבינא, מ"מ פסק כהרי"ף ורא"ש כמבואר בהקדמתו לטור א"ח היכא ששניהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אבל בהא שפסק המחבר דא"צ לשאלו אם נתעלף בזה פסק כהרמב"ם ורי"ף, מדהביא בב"י אחר פי' הרא"ש בדעת הרי"ף, פי' הר"ן בדעת הרי"ף דלא חיישינן כלל לעלופי לא בתחילה ולא בסוף, מוכח מזה שדעתו ג"כ נוטה בדעת הרי"ף כפי' הר"ן, וטעמו כתב בב"י כיון שיודע ה"ש ודאי אלו נתעלף לא היה מאכילה לנו, וכתב ולפ"ז אפילו ידעינן ביה שהוא רגיל להתעלף אפשר שמותר לאכול משחיטתו, ומטעם זה לא כתבו הפוסקים דין מי שהוא רגיל להתעלף כמו שכתבו, דין מי שאינו יודע הלכות שחיטה, וכן כתב הד"מ אות י' במי שרגיל להתעלף ששחט בינו לבין עצמו להרמב"ם אפילו בזה א"צ לומר ברי לי שלא נתעלפתי, דמאחר שיודע ה"ש אלו נתעלף היה מגיד לנו, ולפ"ז מ"ש רמ"א לקמן בס"ג ושחט ואמר ברי לי, לאו דוקא דה"ה אפילו שותק נמי כשר וכדעת הש"ך שם:
אמנם השמ"ח בסעי' כ"ג פסק מי שרגיל להתעלף אם אמר ברי לי כשרה, ואי ליתיה כאן טריפה. והשיג על הש"ך בתב"ש מטעם דסברת הש"ך לקוחה מהב"י לדעת הרמב"ם, והוא בעצמו השמיטו בש"ע, ולדעתי יש לומר מש"ה השמיטו בש"ע כיון דלא הוזכר דין זה בפירוש בשום פוסק אין דרכו לכותבו, הגם שיש ללמוד זה משי' הרמב"ם, ועוד הא הב"י גופי' כתב מזה ראי' מדהשמיטו הפוסקים דין זה מי שהוא רגיל להתעלף, ש"מ דכשר אפילו בזה וא"צ לשאלו, דאל"כ ה"ל להפוסקים לכתבו, כמו שכתבו דין מי שאינו יודע ה"ש, א"כ ה"נ להמחבר אי ס"ל דשחיטתו פסולה בזה, ה"ל לכתבו כמו שכתב דין מי שאינו יודע ה"ש, ומדהשמיטו ש"מ דס"ל דכשר, ומדפסק כאן במי שאינו ידוע לנו אי מוחזק היא דא"צ לשאלו אם נתעלף, שוב א"צ לכתבו דין מ' שהוא רגיל להתעלף דהיא היא, וטעם אחד להם. גם מה שכתב התב"ש שם על שי' הרמב"ם דכל הפוסקים חולקין בהא ואין לו ראי' ברורה מהש"ס, לא הבנתי הא הב"י כתב בשם הר"ן בדעת הרי"ף וכן דעת הרשב"א דא"צ לשאלו אח"כ אם נתעלף אפילו איתא קמן, והוכיחו מדמשני הגמרא לעלופי ל"ח, ולא אמרו רוב מוחזקין הן, כדמשני גבי מומחין, ש"מ דאפילו איתא קמן אין צריך לשאלו אם נתעלף:
וראיתי להב"ח שהביא ראי' להר"ן דכתב דהרמב"ם החמיר לחוש לעלפויי לכתחילה, ומשמע מדבריו דאף בלכתחילה חילק הרמב"ם ביניהם, דלשאינו מומחה לא חיישינן ונותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו, וכתב וכ"נ מלשון הרמב"ם שכתב וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן וכו' דקשה הא פשיטא וא"צ לכותבו, אלא ודאי דה"ק כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחילה לאחרים בינן לבין עצמן, אע"פ שלא נדע לאחרים אם הן מומחין אם לאו, וא"צ לעמוד ע"ג אלא שוחטין בינן לבין עצמן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם דחלק ביניהם אף בלכתחילה עכ"ד. ולא הבנתי דאי אמרינן כפירושו, יש למידק מזה גופא דהרמב"ם לא חייש גם לעלפויי לכתחלה, דהא הרמב"ם כתב באותה הלכה גופא דאינו נקרא מומחה עד שיודע ה"ש וישחוט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה, וע"ז קאי וכתב וכל המומחין שוחטין לכתחילה וכו', א"כ מ"ש וכל המומחין, כוונתו שגם הוא מוחזק, וכן בריש פירש המשניות כתב וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים וכו' וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבית לפני חכמים ע"כ ולפ"ז מ"ש שם בהלכה ג' ישראל שיודע ה"ש הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז, זהו רק אזהרה לשוחט עצמו, ולדעתי נראה דאין להוכיח מזה כלום, דמה שקשה ליה להב"ח פשיטא היא וא"צ לכותבו י"ל דטובא קמ"ל, דהנה הרב פ"מ בפתיחה מה"ש ובראש יוסף הביא מה שהקשו, האיך האמינו חז"ל לאחד לשחוט הא ע"א א"נ באיסורין היכא דאיתחזק איסורא, והכא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותרצו כל שבידו נאמן כדמסיק בגמרא ריש האשה קמא, וה"נ כיון דבידו לשחוט כהוגן וכל שבידו נאמן הוא, ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא לא חיישינן, דעל הרוב אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת, ומשחיטה קא נפקא לן מדכתיב וזבחת ושחט בן הבקר בלשון יחיד ש"מ וכו', וזהו כוונת הרמב"ם לאשמעינן במ"ש וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן, פי' דנאמן השוחט בעצמו על השחיטה וא"צ לעמוד אחר ע"ג, ולעולם י"ל דס"ל להרמב"ם דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אלא א"כ מכירין אותו שהוא מומחה ומוחזק, וכמ"ש הכ"מ דבלכתחילה פסק כתרי לישני דרבינא וכן משמע מלשונו בה"ו שכ' מי שאינו ידוע אצלנו ששחט וכו'. ולשון ששחט משמע בדיעבד, וכן כתב הב"ח מתחילה דיש לפרש כן בדעת הרמב"ם. ובזה יש לפרש מה דאי' בריש סי' זה בב"י וז"ל וכתב הכלבו ה"ר יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל ודבר תימא הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ הכשר צריך לזה כמו לזה, ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן עכ"ד, פי' דהעיקר דהאמינו חז"ל לאחד על שחיטתו מטעם דבידו לשחוט כהוגן, ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא ל"ח, ע"ז פי' הב"י דברי ר"י שגם הנשים מהימני על שחיטתן וא"צ עוד עד אחר על גבן שגם בהם ל"ח שמא יתעלפו, וזהו נמי מה שמסיק הרמב"ם באותה הלכה ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחילה]:
ש"ך סק"ה ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה. אלא לרבינא לעולם לא אמרינן רוב מצויין, אף היכא דלא מצינן למירדף אבתריה, ובעי אחרים רואין אותו, וההיא ברייתא דמצא תרנגלת דמוכח מינה דאמרינן בכה"ג רוב מצויין, תנאי היא וכמ"ש התו' בשמעתין, ולדידן דוקא בכה"ג אמרינן רוב מצויין, אבל כל זמן שמצינן למירדף אבתריה ולאשכוחי מטרחינן. וכן נראה מלשון רב אלפס הביאו הרא"ש והיכא דראה אחד ששחט ואזל לעלמא מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט וכו', ואיכא מאן דסבירא ליה כלישנא קמא דרבינא דבתרא הוא, דלא אמר רוב מצויין, ואנן לא סבירא לן הכי וכו'. והלשון ואזל לעלמא יראה דלא מצינן למירדף אבתריה, וכן נראה מהראי' שהביא מהא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו, ופי' התו' בדף י"ב דהשליח מצאה שהיא שחוטה, וע"ז כתב רב אלפס ואיכא מאן דס"ל כל"ק דרבינא דלא אמר רוב מצויין, משמע מזה דאפילו בכה"ג נמי לרבינא לא אמרינן רוב מצויין, וזהו דלא כפי' ראב"ן. וכן ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ש ה"ז הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו וכו', משמע נמי כדעת הרי"ף, ובפרט לפ"מ דמבואר בכללי הרמב"ם שדוחק לומר שיחלוק הרמב"ם על הרי"ף רבו, אלא א"כ מצינו בהדיא שחולק עליו. סעיף ג:
מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד ע"ג וכו', והוא שי' הרשב"א בחי' ובת"ה וז"ל ומיהו מסתברא דבאחרים עומדין ע"ג מוסרין לו לכתחילה, ואינו דומה לחש"ו שאין מוסרין להם לכתחילה לפי שאלו מועדין לקלקל ואין יודעין לאמן את ידיהם אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה"ש רוב מעשיו מתוקנים הן, והלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתיה עכ"ד, וראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שתירץ דעת הרשב"א מהא דהקשו עליו מחולין דף י"ב דקאמר ר"נ אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, דמשמע דווקא בדיעבד וחילק דהרשב"א מיירי בעומד ע"ג דמשגיח היטב עליו ומש"ה מותר אף לכתחילה, ור"נ א"ר נקט ראה בראיה בעלמא, דאינו משגיח היטב ומש"ה כשרה רק בדיעבד, ותמהני, דודאי אם אינו משגיח היטב שחיטתו פסולה אף בדיעבד שמא שהה שמא דרס, ור"נ אמרי' רב גופא קאמר אם ראוהו מתחילה ועד סוף דוקא, גם מהתו' שם ע"ב ד"ה מאן תנא וכו' שעליו בנה הרב הנ"ל יסודו:
לא ראינו דפי' כוונת אחרים רואין אותן יהא היכא דאינו משגיח היטב, ור"נ א"ר נקט בלשון ראה אע"פ דמיירי שמשגיח היטב, כדאמר אם ראהו מתחילה ועד סוף, אלא התו' פירשו דעומד ע"ג היינו דמלמדו ומזהירו האיך לעשות, ואחרים רואין אותן בעלמא קאמר, פי' דאינו מלמדו היאך לעשות אלא רואין אותן בלבד, אבל בודאי משגיח היטב האיך שחט, ואין לומר דמיירי הרשב"א נמי היכא דגדול עומד ע"ג ומלמדו ומזהירו האיך לעשות, ומש"ה מותר אף לכתחילה, דבזה פשיטא דלכ"ע מותר ואין מי שחולק עליו, כיון דמלמדו הוא נעשה בזה מומחה בשחיטה, והרואה הדין הזה בחדושי הרשב"א גופא, יראה בהדיא דלא מיירי בכה"ג, אולם בפשוט נראה דאין להקשות טל הרשב"א מהא דאמר ר"נ א"ר אם ראה בלשון דיעבד, די"ל רבותא קמ"ל אפילו בדיעבד אם לא ראה כל השחיטה מתחילה ועד סוף שחיטתו פסולה, אבל ה"ה אפילו לכתחילה יכולים ליתן לו לשחוט אם רואהו מתחילה ועד סוף:
גם מ"ש בהג"א בשם הרב רבינו ברוך, דמי שאינו יודע ה"ש אסור לכתחילה להניחו לשחוט באחד עומד ע"ג, מדקאמר תלמודא אלא אשאין מומחים בבודקין אותו סגי, ולא קאמר לכתחילה נמי ישחוט, והש"ך בס"ק ט"ו הוסיף בראי' דכן משמע ממאי דמשני דליתיה קמן דליבדקיה, וכוונתו הא סוף סוף יש להקשות לכתחילה נמי ישחוט, כיון שאחרים רואין אותו אלא ש"מ דאסור, נמי לא קשה להרשב"א, דהנה בחדושי הריטב"א כתב דה"ה דהוה מצינו לומר לכתחילה שחט, אלא דאנן לא פרכינן בכולה סוגיין, אלא ממה שהתיר התנא בהדיא לפום האוקימתא, וכדפרכינן לעיל הא אמרת לכתחילה שחט, אבל כיון שלא הוזכר זה כאן באוקימתא זו, ניחא לן למיפרך ממה שהוזכר דהיינו שבודקין אותו עכ"ד, עוד יש לומר דמש"ה לא פריך תלמודא לכתחילה נמי ישחוט, כיון דלכולהו אוקי' האי וכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי, כמבואר ברש"י די"ב ובתו' ד"ב ע"ב, א"כ הכא יש לומר דהא דתני במתני' לשון דיעבד משום חש"ו הוא דנקט, וכמ"ש התי' ריש הכל שוחטין מפרק כל הפסולין משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחילה לא, תני נמי ששחטו. וב"ה אחר כותבי ראיתי בפלתי שתי' כן, ולאחר זמן ראיתי בבכור שור שהשיג ע"ז דא"כ מאי פריך בגמרא אדאביי דמוקי מתני' בכותי הא אמרת כשישראל עומד ע"ג שחיט אפילו לכתחילה הא איכא למימר משום חש"ו נקט דיעבד, ולא ידעתי מה זו קושיא, דהתם הכי פריך, אלא אכותי הא אמרת וכו' וכיון דכבר תני ליה ברישא דשחיט אפילו לכתחילה ל"ל תו למיכלל בסיפא עם חש"ו, ותאמין דמשום זה כתבתי מתחילה בדיוק הכא י"ל, כוונתי דוקא הכא י"ל משום חש"ו הוא דנקט לשון דיעבד. עוד מה שהוכיח התוס' מדמשני הגמרא דליתיה לקמן ולא קמשני אפילו באיתיה קמן ולא גמיר דכשרה באחרים רואין אותו, משמע דאי הוה קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה, אע"ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר, נמי לא קשה להרשב"א דהא התו' גופי' כתב שם דמסוגיא דלקמן גבי הא דאמר ר"נ א"ר ראה אחד ששחט. מפורש אפכא דאפילו היכא דידע דלא גמיר כשר באחרים רואין אותו, וכבר כתבתי דדעת הרשב"א דה"ה אפילו לכתחילה יכולים ליתן לו לשחוט אם רואהו מתחילה ועד סוף, והא דנקט אם ראה בדיעבד, קמ"ל דאפילו בדיעבד אם לא ראה כל השחיטה שחיטתו פסולה, וא"כ נדחה מה שאנו נלמוד מהדיוקא מפני הסוגיא המפורשת:
סעיף ד' אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו ומצאם שחוטים כראוי, דקדק לומר כראוי, דבעי לבדוק אם נשחטו הסימנים, דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן, וכן פסק הרמ"א לעיל בס"ב, מיהו בדיעבד אם לא בדק כגון דאשתלי או שא"א למיבדק עוד, כגון שנחתך הצואר נמי כשר וכמו שפסק המחבר לעי' בס"א היכא כשאינו לפנינו, סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה הן בחזקת מומחין ומוחזקין, ה"נ סמכינן דהשוחט לא הוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ובדק ודאי, לא מיבעא לדינא דגמרא דיש שיעור לשהייה, ודאי אם ראה שלא נשחט הרוב חזר וגמר שחיטתו, אלא אפילו לדידן דאסרינן שהייה במשהו, לא אמרינן שמא בדק ומצא שלא נשחט הרוב, והשוחט ידע דאין לו תקנה בגמרו, ומשך ידו לגמרי ממנה, ולא חזר ושחט עוד לגמור הרוב, לזה ל"ח משום דאם היה כך, היה מטיל נבילתו לאשפה שבשוק, וסברא זו למדתי מספר ב"ח, ודוקא במי שניקר והלך לו בזה כתב הר"ן פרק ג"ה דאסור, שמא לא השלים הניקור ודעתו להחזיר עוד להשלים אבל בשחיטה כיון דפוסלת שהייה בכ"ש, ואסור להחזיר עוד ולהשלים, ודאי לא היה מכשיל לנו והיה משליך תיכף נבלתו לאשפה שבשוק, וכתבתי זאת לפי שראיתי לקמן בריש סי' ב' בחדושי רע"ק דלדידן באמת אינו מותר אלא במוצא שחוטה ובודק ורואה שהסימנים שחוטים רובם, אבל במוצא בשר חיישינן שמא השוחט בדק הסימנים ולא נשחטו רובן, וכיון דשהייה בכ"ש לא גמר עוד השחיטה, ולענ"ד כמ"ש, גם לא אדע מה נעשה לדברי קדשו עם כל מה דמבואר לקמן בסי' ס"ג דבשר הנמצא במקום שרוב ישראל מצויין דאסור דווקא בגוונא דאיכא משום בשר שנתעלם מן העין הא בלא"ה משמע דמותר לכ"ע:
ש"ד ס"ק כ"ה דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג וכו' עי' בב"י דלא התיר לכתחילה בקטן ואחרים ע"ג אלא ביודע לאמן ידיו, אבל אם הוא מומחה לבד מזה לא הוזכר שם דמהני, וכן הדעת נותנת דהיכא דיודע לאמן ידיו ע"פ הרוב ישחוט שפיר, משא"כ אם הוא מומחה לבד, ואפשר דט"ס יש כאן וצ"ל ואינו מומחה, ומ"ש עוד והיכא שאין אחרים עע"ג אפילו מומחה, ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה. כן משמע דפסק כן הב"י, חדא מדהביא דעת זו בשם השאילתות בספרו בדק הבית שחיבר באחרונה, שנית דמסיק לבסוף שם כנ"ל לדעת רבינו, משמע דדעתו אינו כן אלא אף בדיעבד פסול אם אין אחרים עע"ג, אף אם הוא מומחה ויודע לאמן ידיו, ומה שהב"ח הביא שם ראי' לשי' הטור דס"ל דבכה"ג שחיטתו כשרה בדיעבד, מהא דאי' בסוכה היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא תני בהדיא היודע לשחוט וגדול עומד ע"ג מותר, אלמא דלאו מילתא דפסיקא הוא דבעינן דוקא גדול עומד ע"ג, דאפילו באין גדול עומד ע"ג, נמי מותר והיינו בדיעבד, ורב הונא דאמר והוא שגדול עומד ע"ג היינו משום דלשון מותר משמע אף לכתחילה, ובלכתחילה בעינן גדול עומד ע"ג וכו', ולדעתי אין זה קושיא אמאי לא תני בהדיא בברייתא והוא שגדול וכו' דהא קיי"ל תנא א"צ לפרש, וכי הוא זו בלבד אתא ר"ה ופירש הברייתא. והא אין מספר בש"ס דאתא אמורא ופי' דברי התנא, אלא ניחא לן טפי למימר בפשיטות בהיפך מזה, כיון דפשטות הלשון מותר משמע דיעבד, אלא דמשמע ג"כ לכתחילה וכמ"ש הב"ח גופי' א"כ כשאמר ר"ה והוא שגדול עומד ע"ג, כוונתו דאפילו בדיעבד:
בעינן גדול עומד ע"ג וכדעת הב"י:
סימן ב
סעיף א' שחיטת א"י נבילה עי' בפירוש המשניות על משנה זו מפני שסתם מחשבת וכו' ואשר שלא נאמר עליה אסורה בהנאה, לפי שהעובדי אלילים נחלקים לב' חלקים, האחד וכו' השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי אלילים, וע"ז אמרו חכמים עובדי אלילים שבחוץ לארץ לאו וכו' ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד, ואינו אסור בהנאה ע"כ, ולכאורה תמוהים ד"ק דיראה מזה דמפרש מתני' אליבא דר"א דאמר סתם מחשבת וכו' הא בגמרא אמרו בהדיא, מתניתין דלא כר"א דלר"א דאמר סתם מחשבת וכו' אסור אף בהנאה, ונראה לדעתי דהרמב"ם פי' לפי האוקימתא דרבי אמי בשמעתין דאמר ה"ק וכו' מדאמר רבי אמי אמר, ולא אמר רבי אמי, משמע דאתא לאפלוגי על רבי חייא בר אבא בדבר מה, דלרבי חייא בר אבא הוה טעמא דרבנן משום שאינו בר זביחה ולרבי אמי לרבנן נמי פסלינן שחיטת א"י משום מחשבה, אלא לפי שרוב עובדי, אלילים אינם עובדין לגילולים ממש, אלא כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, מש"ה אינו אסור אלא באכילה, וזהו רק אם הנכרי שוחט בעצמו, אבל אם ישראל שוחט לנכרי, ס"ל לרבנן להלן בדף ל"ח דשחיטתו כשרה, ואפילו אי אמרינן זה מחשב וזה עובד וכמו בקדשים שהבעלים מפגלין. זהו דוקא אם חשב הנכרי לעבודת גלולים ממש, דאסור בהנאה והוי דומיא כמו שהבעלים מפגלין, אבל כיון דס"ל לרבנן דהנכרי אינו חושב לגלולים ממש רק מעשה אבותיו בידו. מחשבה כזו אינה פוסלת היכא כשהישראל שחטו, אבל לרבי אליעזר אפילו בסתם עכו"ם נמי מחשבתו לגלולים ממש ואסור אף בהנאה, מש"ה ס"ל להלן דגם גבי השוחט לנכרי דשחיטתו פסולה. אבל במין האדוק לרבנן נמי אמרינן דמחשבתו לגלולים ממש:
ועל פי פירושו שבמשנה דלרבנן נמי הוי טעמא דשחיטת א"י נבילה משום ליתא דע"ג, העתיק נמי דין זה בפ"ד מה"ש הלכה י"א, ויליף שפיר מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו דהרי הכתוב נמי מיירי בעכו"ם שאין בשחיטתו איסור הנאה, אלא איסור אכילה בלבד, כדכתיב ואכלת מזבחו, והיכא שהנכרי אינו עובד גלולים כלל ואפילו מצד מעשה אבותיו נמי אינו עובד, בזה ס"ל להרמב"ם דלא הוי נבילה רק מדרבנן, וזהו שכתב שם בהלכה י"ב וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו א"י שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה, וכתב שם הכ"מ שרבינו סובר דאינו אלא מדרבנן, ולכאורה היכן מצינו בחז"ל שגדרו זה. וי"ל שכיון למה דאי' בתוספתא שחיטת נכרי הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת. וס"ל להרמב"ם דהתוספתא מיירי בנכרי שאינו עובד גלולים כלל, ואסור רק מדרבנן משום שאינו בר זביחה וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ולפי דברינו עולה יפה גם דברי הרמב"ם שם סוף פרק ב' מ"ש ישראל ששחט לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם מתכוון לכל מה שירצה שחיטתו כשירה שאין חוששין אלא למחשבת הזובח, לא למחשבת בעל הבהמה, לפיכך עכו"ם ששחט לישראל אפילו הי' קטן שחיטתו נבילה, ופירשו כיון דאזלינן בתר מחשבת השוחט לפיכך וכו' אזלינן בתר מחשבתו שהי' לע"ז ושחיטתו נבילה, והקשה שם הל"מ הא רבינו פסק דלא כרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת וכו' דלדידיה אסורה בהנאה והיכא קאמר הכא דנבילה משום דאזלינן בתר מחשבתו שהיה לע"ז, ולדידי ניחא דלעולם פסק הרמב"ם דלא כר"א, כי בכל מקום שמצינו בתלמודא דלא כרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת וכו' פסק שם הרמב"ם כחכמים דר"א, אלא דס"ל כאוקימתא דרבי אמי, דלענין לאסור רק באכילה גם רבנן דר"א מודו דאזלינן בתר מחשבתו. סעיף ד':
נאמן לומר מומחה שחט לי, הט"ז והש"ך כתבו דווקא באומר מומחה פלוני. והקשה בחדושי רע"ק דבפלוני שחט לי תסגי, כיון דמאמינים לו דפלוני שחט, שוב דנין על אותו פלוני דהוא מהרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם, ובאמת בשמ"ח ליתא ג"כ תיבת מומחה רק פלוני שחט לי, אמנם השמ"ח מיירי להדיא דיש בעיר שוחט קבוע, ומסתמא מכירים אנו אותו ג"כ בשמו, לכן כיון דאמר פלוני שחט לי ידעינן שפיר דהוא אצל שוחט מומחה דמתא, אבל בלא"ה צ"ל מומחה פלוני שחט לי, דאי לא אמר מומחה, חיישינן דלמא שחט אצל אינש דלא ידע וגמיר, וכמו דקיי"ל דביה בעצמו לא אמרינן רוב מצויין אצל וכו'. משום דבשביל תאוותו שוחט בדלא גמיר, ה"נ חיישינן שמא לא מצא המומחה בביתו, ושחט אצל אינש שכמותו דלא ידע וגמיר. וגם בזה לא מרתת כ"כ כיון דהוא לא אמר דהוא מומחה, אבל אם אמר דפלוני הוא ג"כ מומחה, בזה שייך שפיר טפי טעמא דמרתת:
ש"ך ס"ק י"ח תירץ בדרישה דהתם אינו מוחזק בגנב אלא שגנב בפעם הזאת. אבל מלשון התוספתא נגנבה ומצאה שחוטה אינו נראה כן, וכי לא איירי נמי דאינו ידוע לנו מי גנב ואפשר שגנבם אשר הוא מוחזק לגנב, ואפילו הכי מותר, ולדעתי נראה לתרץ כמ"ש בהגהות צבי לצדיק דרמב"ם מיירי בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו לא נחשד לעבור איסורים, כמו שנראה לעין כל, שגם הרע לבריות נזהר מאד באיסורא לפעמים יותר ממי שלא גנב, וכעין זה תי' הב"ח בק"א, ויש להביא ראי' לזה שהרי קיי"ל דספק איסורא מתירין בטביעות עינא, ובממונא לא מהני כ"א סימן הניכר כמבואר בחולין ריש דף צ"ו. ולפ"ז אפשר דיש לומר דלאו דוקא באיסור גניבה דה"ה אם חשוד הוא לעבור על שארי עבירות גדולות שבין אדם לחבירו, כמו רציחה ושפיכות דמים ג"כ לא נחשד לעבור איסורין. ועי' ביומא דכ"ג ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. והגם דהוא חמיר טפי, מ"מ חמיר וגנאי להם יותר לאכול איסורא, וכמו שכתב התו' גבי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדוקים, דדוקא גבי אכילה משום דגנאי הוא לצדיק לאכול איסורא, אבל לא באיסור אחר אף שחמיר הוא ממנו, ועי' ג"כ בשמ"ח בשם תשובת מהרי"ל האפיקורסים הנזכרים בפרק חלק שאין להם חלק לעולם הבא וכו' מ"מ כשרה שחיטתן משום דחמיר להם איסור שחיטה יותר עכ"ד:
סימן ג
שחיטת חולין אינה צריכה כוונה, בפ"ק דחולין דייק רבא זאת, מהא דתנן חש"ו ואחרים רואין אותן דכשרה שחיטתן בדיעבד, ואי בעי כוונה אפילו בדיעבד היה פסולה, ובמרדכי הובא שי' שרוצין לומר דאפילו חש"ו כשאחרים עומדים ע"ג יכולין לשחוט לכתחילה ומחלקין בין אחרים רואין אותן לאחרים עומדין ע"ג. משום דקשיא להו מהא דגיטין וכו' ולא נראה לו דא"כ מאי פריך לעיל לאביי אלא אכותי הא אמרת כשישראל עומד ע"ג שחיט אפילו לכתחילה. לישני דוקא עומד ע"ג אבל אחרים רואים אותם לא, אלא לא שנא ע"כ, וכוונתו פשוט דיש רוצין לומר דחש"ו שוחטין לכתחילה בעע"ג היינו אם האחרים רוצים לעמוד על גבן להזהיר וללמדם אותן האיך יעשו, משא"כ באחרים רואין בראיה בעלמא בדיעבד דוקא. ואין נראה לו דא"כ מאי פריך לעיל לאביי אימא דיש חילוק נמי בין עע"ג ובין אחרים רואים כמו בחש"ו, ויש ליישב קושיתו דהתם גבי כותי שאני דעיקר בעינן התם דמסתפי מישראל וישחוט יפה, דהא מיירי דהכותי יודע ה"ש, ואינו צריך אלא להשגיח עליו אם שחט יפה, מש"ה אין חילוק ושוין אחרים רואין אותו לאחרים עומדים ע"ג והתם אפילו באחרים רואין אותו נמי שוחט לכתחילה, משא"כ הכא יש לחלק. וזהו מה שמסיק שם התוס' ד"ה מאן תנא וכו' אע"ג דבריש פירקין ד"ג קרי לאחרים רואין אותו גדול עומד ע"ג, אמנם מטעם זה כתב לן רש"י ז"ל בשמעתין דאין להתיר לכתחילה לחש"ו לשחוט אפי' אחרים עומדין ע"ג משום דמועדין הם לקלקל. וכן כתב לעיל ד"ג ע"ב ד"ה דאפילו דיעבד ויודעין ה"ש לא. דתמיד הם מוחזקין לקלקל שאין בהם דעת, ויעו' ג"כ בריש בכור שור דחולין מה שמיישב בזה קושית התו' לעיל ד"ב ד"ה שמא וכו' דהא מסיפא שמעי' לה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן דמשמע דיעבד דוקא ותי' דאי מסיפא ה"א דהא דפסלינן לכתחילה היינו דומיא דדיעבד שאחרים ראו מה מעשיהם, אבל אם האחרים רוצים לעמוד עליהם ולהזהיר אותן וללמדם האיך יעשו כשר לכתחילה, קמ"ל רישא שמא יקלקלו דמועדין הן לקלקל דלא יועיל אזהרה להו:
סימן ד
ש"ך סק"ג והב"ח בסימן ב' ובסימן זה אוסר בזה באכילה ולפענ"ד כמ"ש, ונ"ל דמה שדחקו להב"ח לחלק כן משום דלא ראה בהעיטור גופא רק מה שהביא הב"י בריש סי' ב' בשמו, גם התפארת שמואל שפי' דברי העיטור מ"ש והשוחט לנכרי, פי' נכרי השוחט לנכרי אחר, שגה ברואה רק בב"י, ולא ראה מש"כ העיטור גופיה, דודאי מיירי בישראל השוחט לנכרי, ומ"ש בעל העיטור מותר בהנאה לאו דוקא קאמר דה"ה שמותר אף באכילה, ע"ש דמסיק שכ' וז"ל ומסתברא אע"ג דלא אכיל מיניה ישראל, כיון דשחיטה ראויה היא, בעי ברכה בשחיטה וכיסוי עכ"ד הרי כתב בפירוש דשחיטה ראויה היא וכו' ומה שכתב דלא אכיל מיניה ישראל, ר"ל כיון דהבהמה אינו שלו אלא של נכרי על פי רוב לא יאכל ממנה הישראל, ומש"ה כתב ומותר בהנאה ופי' דמותר ליטול הישראל שכר השחיטה דלא נאסרה בהנאה, וה"ה דמותר אף באכילה דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן:
סימן ה
סעיף ג' שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ונתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל הרי זה פסולה. הב"ח דייק אמאי לא כתב כאן בלשון ואצ"ל כדלעיל בסוף סי' ב', ותירץ דלעיל דפסולה מן הדין. סכין אחד דנקט התנא לרבותא נקטיה דל"מ בשני סכינין דכששחט זה אין בכחו כח ישראל כשר מעורב בו, אלא אפילו בסכין אחד דכח ישראל כשר מעורב בו פסולה, כדכתיב להדיא בת"ה הארוך, א"כ שפיר קאמר ואצ"ל, וכדכתב הרשב"א בת"ה הקצר, אבל הכא דאין איסורו אלא משום מראית העין, הכל שוה לאוסרו משום מראית העין. לכך כתב בלשון בין ובין ע"כ. ולדעתי עדיין אין זה ברור לומר דהטור והמחבר קאי דוקא על סימן זה שאסור רק מפני מראית העין. כיון דלא כתבו דין דשנים אוחזין בסכין וכו' גם בסימן ד' אחר שכתבו השוחט לשם עובדי גלולים וכמו דאי' במשנה, ונטרו עד הכא, משמע מזה דקאי גם על כל המבואר בסימן ד'. ובזה אין האיסור משום מראית העין, וכן פי' ה"ה בפ"ב מה"ש הלכה כ"א דברי הרמב"ם ג"כ דקאי אכולהו מהאי טעמא. גם מ"ש הבית מאיר כאן בגליון מדנקט המחבר הרי זה פסולה, ולא זבחי מתים, ש"מ דלא איירי ממחשבת עכו"ם. אין זה הכרע די"ל כיון דמיירי נמי ממתכוין לשם קדשים. וגם אפילו בשוחט לשם הרים או לשם שר של הר נמי לא פסיקא לן דלעולם יהא אסור בהנאה. כמבואר כ"ז בטור הנ"מ בין ר"י ובין הרמב"ם בסוף סי' ד', מש"ה כתבו לשון המשנה הרי זה פסולה. גם הרמב"ם נקט לשון פסולה אע"פ דקאי אכולהו וכמ"ש ה"ה. ולענ"ד נראה ליישב דקדוק הב"ח עם דברי עצמו בסוף סי' ב' במה שהקשה על הרשב"א שלמד דין דלעיל היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה. מדתנן בפרק השוחט שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו, ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה, דשאני התם דטעמא משום פיסול מחשבה והא איכא, דהא שוחט בפירוש לשם עבודת גלולים או לשם עולה, אבל הכא בא"י או מומר דלא אסיר אלא משום דלאו בר שחיטה הוא וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, דהפסול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש, ודוקא היכא ששחטו בסכין אחד, אז אמרינן כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, אבל בשני סכינים אפילו בדיעבד אסור, דחיישינן דלמא עביד הפסול מעשה טריפה מקמי דשחיט ביה ישראל רובא, והביא כן משם א"ז ומהתוספתא והביאו ג"כ הש"ך, והפרי חדש שם דהכי נקטינן, ולפ"ז בדקדוק גדול כתבו הטור והמחבר, כיון דפסקו דאם ישראל ופסול אוחזין אפילו בסכין אחד דפסולה ודלא כהתוספתא, א"כ ממילא שמעינן אם כל אחד סכינו בידו בודאי פסולה. דהא בהא התוספתא נמי מודה דאסור, וזהו מה שכתבו לעיל ואצ"ל, אבל הכא דטעמא משום פיסול מחשבה, ליכא נ"מ בין היכא ששנים אוחזין בסכין אחד ובין שכל אחד סכינו בידו, ומשום הכי כתבו בלשון בין ובין:
והנה הב"ח הניח בצ"ע לפ"מ שחילק דשאני פיסול מחשבה מפיסול שאינו בר שחיטה והתוספתא לא פליג אמתניתן דידן, א"כ למה דחאה הרשב"א להתוספתא, מהלכה, אמנם מצאתי בה"ה בפ"ד מה"ש הלכה י"ג שכתב דאין הלכה כהתוספתא משום דפליגי אמתניתין דידן, דהא תנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה וא"י סתם מחשבתו לע"ז, ולכאורה הא לא קיי"ל כר"א דאמר סתם מחשבת וכו', ויש לומר דה"ה ס"ל כפי' הרמב"ם שכתבתי בסי' ב' דלענין אכילה אפילו לרבנן נמי פסלינן בא"י משום מחשבה, ע"כ צריכין אנו לומר דהתוספתא פליגי אמתניתין דידן, וזהו נמי דעת הרשב"א שדחאה מהלכה ולמד הך ישראל ופסול ממתניתין דידן, מיהו זה עדיין צ"ע דממתניתין לא מצינן למילף אלא ישראל וא"י שאוחזין בסכין ושוחטין דדמי להדדי דפסולייהו משום מחשבה, אבל הרשב"א מיירי נמי גם משארי פסולין כגון מומר או גר תושב דפסולייהו רק משום שאינם בר זביחה, וזה לא דמי למתני' דבהני איכא למימר כמו שכתב הב"ח, כיון שיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, וכן י"ל דעת הרמב"ם במה שהשמיט דין היו ישראל ופסול בפ"ד מה"ש שכתב שם כל הפסולין בשחיטה, דס"ל דישראל וא"י העובד ע"ז הוא נכלל במה שהעתיק בפ"ב מתניתין דשנים אוחזין בסכין דדמי להדדי, דבא"י נמי פסלינן לדידיה משום מחשבה, ובשארי פסולין כגון מומר ונכרי שאינו עובד ע"ז דפסולייהו רק משום שאינם בר זביחה, ס"ל דכשר מטעם הב"ח כיון שיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, וזהו כהתוספתא. דלדידיה התוספתא מיירי נמי בנכרי שאינו עובד ע"ז וכמ"ש לעי' בסי' ב':
סימן ו
סעיף ב' השוחט בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה שחיטתו פסולה. ותמה ע"ז הגאון רעק"א זצ"ל לפ"מ דקיי"ל דאדם אתקש לקרקע ובע"ח כשאר מטלטלין, א"כ מאין פסיקא לן דשוחט בצפורן המחובר בבהמה דפסול. הא מתניתין קתני רק והצפורן ומפרש בגמרא משום מחובר, ודלמא מיירי בצפורן דהשוחט עצמו, בזה הוי כמחובר לקרקע, אבל בצפורן המחובר לבהמה, י"ל דכשר לשחיטה משום דזה לא הוי כקרקע. ואפשר לומר דהא דילפינן מן ויקח לשחיטה שהוא בתלוש, לאו דוקא מחובר לקרקע הוא דפסול, אלא העיקר בעינן שיקח בידו, בשעת שחיטה דבר שהוא שוחט בו, דילפינן מן ויקח דבר הניקח, לכן היכא דהלחי או היד מחוברים עדיין בבהמה, לאו מקרי ששוחט בדבר הניקח ביד, וכן כתב הב"ח כאן ובטור אבן העזר סימן קכ"ד ע"מ שהקשה מ"ש דין שחיטה מדין גט דפסול ג"כ בכתבו במחובר, ואפ"ה כשר בכתבו על קרן הפרה ונותן לה הפרה, ותירץ בגט ילפינן מדכתיב וכתב ונתן יצא מחובר שהוא מחוסר קציצה, וכשנותן לה הפרה אינו מחוסר קציצה, אבל בשחיטה כתיב ויקח ללמד שהדבר ששוחט בו יהא תלוש, שיקחנו בידו וישחוט בו, ובצפורן ושן קבוע בבע"ח אינו לוקח בידו דבר שהוא שוחט בו עכ"ד. עוד אפשר לומר הא דבהמה לא הוי כקרקע זהו רק לענין קנין או שבועה וכפי טעמם המבואר במקומם, אבל הא אשכחינן בעירובין דף כ"ז דמקרי ג"כ גדולי קרקע לענין מעשר, ובסוכה די"א קרי ליה נמי גדולו מן הארץ, ופי' רש"י שם על שם שהארץ מגדלתו במרעה ופרנסה, וכן בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעי' י"ב כתב השוחט בהמה ביו"ט אינו רשאי לתלוש הצמר ופי' המ"א משום דעוקר דבר מגידולו, וא"כ ה"נ לענין דפסלינן לשחוט בדבר המחובר. בבהמה נמי שייך בה לומר תלוש ומחובר כמו גבי קרקע ואדם, [ואגב אמרנו מענין לענין אמאי השמיטו הרא"ש והטור וש"ע. האי מימרא משבת דף ק"ז הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו, משום דאין דרכן של הנך פוסקים לכתוב אלא האסור והמותר, לא החייב והפטור, וא"כ כיון דהעתיקו המשנה דסוף פרק מפנין דאין מילדין את הבהמה בשבת, ומיירי אפילו היכא שכבר נעקר לצאת, או בכלו לו חדשיו דפסקו גידוליו, דאין בה איסור דאורייתא, ממילא שמעינן האי דאם הושיט ידו. דכ"ש הוא דיש בה גם איסור דאורייתא תולדה דגוזז, כמבואר כ"ז בתו' ע"ז דכ"ו ד"ה סבר וכו', אבל הרמב"ם הביאו האי דאם הושיט ידו בה"ל שבת ריש פי"א, משום דמפרש מאיזה חיוב הוא, וחייב משום נטילת נשמה, מדהעתיק הך עם דין דהשוחט בהלכה אחת ש"מ דחד טעמא הוא, והרמב"ם בא רק ללמדינו מאיזה מלאכה הוא, וכדרכו בקודש לאשמעינן אף החיוב והפטור, ואף הדברים שאין לנו נ"מ בזמן הזה]:
סימן י
ש"ך סק"ו ומהרש"ל שם סימן י"ב נוטה לדעת הרא"ש, המעדני יו"ט בפ"ק דחולין סימן ט' אות ק' הניח בצ"ע על שי' הרא"ש דס"ל דל"ח בסתם סכין לשומן שעל פניו, מהא דפריך בשמעתין ותיפוק לי' משום שמנונית, ומי לא עסקינן בסתם סכין שאין אנו יודעין בי' שהוא ב"י, ואפ"ה אמרינן דסתמו יש עליו שמנונית, וכן תמה על הר"ן למה הביא ממרחק לחמו מפרק כ"ה גבי צנון שחתכו וכו', ה"ל להביא מהא דלעיל דפריך ותיפוק לי' משום שמנונית. יש לומר דלעולם מיירי בסתם סכין ול"ח משום שומן שעל פניו, וקושית הגמרא לא קאי רק על השמנונית שנבלעו בתוך הסכין, וחום ביה"ש מפליט מסכין ממה שבקליפת הסכין, והגם דהבלוע הוא נט"ל מ"מ לכתחלה אסור, ובאמת הר"ן גופי' וכן רש"י ז"ל מפרשים כן קושית הגמרא על איסור הנבלע בסכין, וכן משמע לן מדמשני הגמ' בחדשה או שליבנה באור, ולא משני שקנח הסכין ש"מ דלא פריך אלא מהשמנונית הנבלע בסכין, ואפשר לומר עוד דלא מצינן הכא למיפרך מהשמנונית שעליו, כיון דמיירי ששוחט בהסכין, מסתמא קנח אותו היטב מתחלה, כדי לבדוק אותו אח"כ מהפגימות, וכמו שכתב הש"ך לקמן בסי' י"ח ס"ק י"ד בשם הראב"ד, דיש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה, גם מה שהקשו על הרא"ש מהא דקיי"ל בפרק כ"ה דף קי"א דצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח, ש"מ דחיישינן לממשות שעל פני הסכין, דאל"כ ה"ל נ"ט בר נ"ט דמותר לאוכלו, וכמו דגים שעלו בקערה דמותר לאוכלו בכותח, ובאמת הר"ן הביא מזה ראי' לשי' דס"ל דחוששין בסכין לשומן הנדבק. יש לתרץ ג"כ בזה דהכא כיון ששחט בה, מסתמא קנחו אותו היטב מהשמנונית הקרוש עליו כדי לבדוק אח"כ מהפגימות, ומש"ה אינו חושש הרא"ש דוקא כאן לשומן שעל פניו. והגם שאין צריך להדיחו אלא החוד וצדדי החוד משום הפגימות, אבל לא כל צדדי הסכין, מ"מ הא הרא"ש בסימן ח' ס"ל כרבי זירא דבית השחיטה מירווח רווח, והרשב"א דחושש אף כאן לשומן שעל פניו, אף דצריך להדיחו משום הפגימות, אזיל לשי' דכתב בת"ה דאין הלכה כרבי זירא והביא ראי' מהא גופא דאיפליגי רב ורבב"ח בשוחט בסכין של נכרים מר אמר קולף ומר אמר מדיח אלמא דאין אומרים ביה"ש מירווח רווח דא"כ למה קולף ולמה מדיח, אבל בסכין שאינו שוחט בה מודה הרא"ש להרשב"א דמתוך שמשתמשין בו תמיד נשאר שומן על פניו, ותדע שהרי על מאי דאמרינן התם בדף קי"ב קילחי דליפתא שרי כתב שם הרא"ש אבל הדחה בעי לפי אותו טעם שפי' רש"י משום שמנונית שעל הסכין והיינו כמו שכתבנו, וכן כתב הרשב"א בחדושיו שם לשי':
סעיף ב' סכין ששחט בו וכו' ומותר לחתוך בו צונן על ידי הדחה שידיחנו תחלה, והיינו כפי' התו' בשמעתין ד"ח דמאי דקאמר ר"נ א"ש בפרק כ"ה סכין ששחט בה וכו' צונן אמרי לה בעיא הדחה פי' הסכין ולא כפי' רש"י דאבשר קאי. וראיתי להב"ח שכתב דמה שנדחק רש"י דאבשר קאי, נמשך לשי' דהא דבעינן סכין מיוחד לשחיטה דחיישינן שמא יהא נפגם ע"י תשמיש וישחוט בו אח"כ בלא בדיקה ועביד איסורא, ולפ"ז אי אסכין קאי היה צריך לפרש הא דאמר שמותר לחתוך בה צונן, מיירי באינו רוצה לשחוט בה עוד, דאם רוצה לשחוט בה עוד, אסור לכתחילה לחתוך בה בשר אפילו ידיחנו תחילה, ולפי דמשמע ליה לרש"י דסתמא דתלמודא איירי בסכין מיוחד לשחיטה, דהשתא אי אפשר לפרש דאסכין קאי, דהא לכתחילה אסור להשתמש בסכין מיוחד לשחיטה, ולכך פי' דאבשר קאי דאם עבר וחתך בה צונן צריך שידיח הבשר, אבל התו' והשותים מימיהם תופסים עיקר דהטעם דבעינן סכין מיוחד לשחיטה משום דם שעל פניו, ולפיכך ניחא הא דקאמר, דלכתחילה חותך בה צונן אם ידיחנו תחילה לסכין, ואח"כ יחזור וישחוט בה עוד עכ"ל. אבל עדיין אינו מבורר דהתו' ס"ל כהר"ן דהא דבעינן סכין מיוחד לשחיטה משום דם שעל פניו, ומה שכתב הב"ח בשלהי סי' ו' דכך נוטה דעת התוס' כהר"ן מדלא כתב אלא שרגילין לשומרה שלא תתקלקל משמע שאין איסור לחתוך בו בשר, אדרבא דוק מיניה לאידך גיסא, דאי סבירא ליה כהר"ן למה כתבו משום שלא תתקלקל, גם מהב"י שם משמע דהתוס' ס"ל כרש"י ז"ל, ועוד הא הרשב"א וודאי ס"ל כרש"י כמבואר בב"י ובב"ח שם. ואפ"ה הקשה בחדושיו על רש"י דמפרש דאבשר קאי, ופי' כהתוס' דאסכין קאי, וכן להרא"ש נמי הובא בר"מ שם דסובר כרש"י דאסור לעשות שום דבר עם סכין של שחיטה שמא יפגמנו וישחוט בו אח"כ בלא בדיקה בחזקת בדוק ואפ"ה פי' ג"כ כהתוס' דהאי אמרי לה בעיא הדחה אסכין קאי, ולדעתי נראה לומר כן כיון דקיי"ל דאסור לעשות שום דבר עם סכין של שחיטה א"כ הא דאמר ר"נ א"ש סכין ששחט בה וכו' מיירי דאינו רוצה לשחוט בו עוד, ומעכשיו רוצה להשתמש בו בקבע לדברים אחרים, ואפ"ה לא ניחא לי' לרש"י לפרש האי צונן אמרי לה בעיא הדחה אסכין ולכתחלה, הא מבואר ברמ"א לקמן בסי' קכ"א ס"ה היכא שצריך הכלי הגעלה או ליבון ורוצה להשתמש בו בקבע בלי הכשר, אפילו צונן אסור, גזירה שמא ישתמש בו חמין וצריך הגעלה או ליבון תחלה, וה"נ כן כיון דלהשתמש ביה בסכין רותח בעיא הגעלה, לענין צונן נמי אסור לכתחלה להשתמש בו בקבע אלא בהגעלה, מש"ה שפיר פירש דקאי אדיעבד אם חתך בה וגרי' בעי הדחה ואבשר קאי, והתוס' וסייעתו ס"ל דהכא שאני כיון דאפילו לענין רותח סגי בדיעבד אחר הדחת הסכין לכמה פוסקים וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ד מטעם דבית השחיטה צונן, מש"ה לענין צונן מותר אפילו לכתחלה על ידי הדחה, וגרסי בעיא ואסכין קאי:
סימן טז
סעיף ט' רמ"א ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהם (טור) כן נראה לי, רבים תמהו על תיבת כן נראה לי, והלא משנה שלמה היא בפרק כ"ה, ובספר דרך חיים ראיתי שכתב אולי הרמ"א השמיענו בזה דין מחודש דאשמעינן הטור, דאם אחרים רואין אותן ששוחטים כראוי אפילו לא ראו שחיטה זו, יצאו מכלל רוב מעשיהם מקולקלין ואסור לשחוט אחריהם וכן מסתבר לדינא להחמיר, וכן פי' הנחלת צבי, ודברים תמוהים הם, כי חוץ אשר הדעת אין סובלתו, דהחש"ו אשר אין דעת ואין תבונה להם, ומועדין לקלקל, ושחטו איזה פעמים שלא במתכוון שחיטה הגונה, בשביל זה יהיו יוצאין מהרוב אשר מעשיהם מקולקלין, הא בגמרא ריש מסכתין ללישנא בתרא דרבינא איתא דחש"ו אפילו הם מוחזקין ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים דיעבד נמי לא שמא ישהו וכו' ופי' רש"י באוקימתא קמייתא שמא ישהו והוי נבילה, ומשמע דהוי וודאי נבילה אלמא דעדיין לא יצאו מהרוב מעשיהם מקולקלין, והנחלת צבי הוסיף בראי' מהא דאיתא בדף ט' ובדף י"ב באחד שאינו יודע ה"ש אפילו שחט בפנינו ד' וה' פעמים ושחט שפיר או כגון שחט קמן חד סימן שפיר אמרינן זימנין דשהי ודריס, אידך שמא שהה שמא דרס, ולכאורה הא גם בגדול שא"י ה"ש אמרינן רוב מעשיו מקולקלין וכמ"ש הט"ז ס"ק י"ג, וא"כ למה אמרו בלשון זימנין בלשון שמא משמע דספק יש בדבר, אלא וודאי אי לא ראינו מעולם ששחט יפה הוי רוב מעשיו מקולקלין, אבל כיון שראינו ששחט יפה נהי דראיה ברורה ליכא להכשיר גם שחיטה זו, דשמא איתרמי ליה, מ"מ מגרע כח הרוב ולא הוי אלא ספק ע"כ אמרו זימנין שהה ודרים שמא שהה שמא דרס, וא"כ ה"נ בחש"ו כיון שראו שבשחיטות אחרות שחטו יפה, כיון דמגרע כח הרוב ולא הוי אלא ספק, שמא לא שחטו יפה, הוה לן למיזל לחומרא באיסורא דאורייתא, ולומר שמא שחטו יפה, וא"כ אסור לשחוט השני אחריהם ע"כ. ולא הבנתי דבריו מכמה טעמים, חדא מאי ראי' היא מגדול שא"י לחש"ו, שרוב מעשיהם מקולקלין ביותר ומנבלין בידים וכמ"ש ג"כ הרב פ"מ במשבצות סי' א' ס"ק ט', ועוד מעיקרא דדינא פירכא דאפילו אם נאמר כהט"ז דגדול שא"י הוי רוב מעשיו מקולקלין עדיין אינו ראי' ממה שאמרו שמא שהה שמא דרס דמגרע כח הרוב היכא ששחט לפנינו איזה פעמים ושחט שפיר, ותדע שהרי בחש"ו היכא דאינם מומחין ומוחזקין לכ"ע הוי רוב מעשיהם מקולקלין, ואפ"ה אמרינן שם בכל האוקימתות שבש"ס חוץ מחש"ו דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו וכו', אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דכל כמה דלא ידעינן בבירור ששהה ודרס, ואפילו בזה שוודאי רוב מעשיו מקולקלין יכול להיות לפעמים ששחט שפיר על פי מקרה ושלא במתכוון שייך למימר שמא:
ובאמת על עיקר דברי הט"ז שכתב כאן ולקמן גבי כסוי הדם, דבגדול שא"י ה"ש הוי רוב מעשיו מקולקלים, יש לפקפק בזה דמנ"ל לומר כן בפשיטות, הנה לעיל בסי' א' ס"ג הבאתי דברי הרשב"א דס"ל בהדי' דרוב מעשיו מתוקנים הן, גם הטור והמחבר שם פסקו כוותיה, ואפילו להרמ"א דפסק שם כהג"א דפליג על הרשב"א, י"ל היינו להחמיר דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט, אבל מנ"ל להט"ז לפסוק אף להקל ולומר דרוב מעשיו מקולקלים ומותר מדינא לשחוט השני אחריו, כיון דלהרשב"א וטור ומחבר הוי רוב מעשיו מתוקנים, ולכל הפחות מדי ספיקא דדינא לא נפקא והוה לן להחמיר דאסור לשחוט השני אחריו, ודומה לזה גבי ספיקא בגוף המעשה מצינו בתו' פרק כ"ה דפ"ו גבי חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן דטעמייהו דרבנן דאסרי לשחוט אחריהן משום דמספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב מעשיהם מתוקנים. ועוד מהרמב"ם מבואר אפכא ממ"ש הט"ז, דכתב בריש פ"ד מה"ש ישראל שאינו יודע חמשה דברים המפסידין את השחיטה וכו' ושחט בינו לבין עצמו וכו' הרי זו קרובה לספק נבילה, ומדלא כתב הרי זו ספק נבילה משמע דאין צדדי הספק שקולין אלא יותר איכא למימר דשחט שפיר ומש"ה כתב הרי זו קרובה לספק נבילה, והיינו כדעת הרשב"א דגדול שאינו יודע רוב מעשיו מתוקנים הן. ואפילו בספק נבילה לבד נמי כתב להלן בפי"ב הלכה ה' השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבילה אסור לשחוט את השני וביאר שם הכ"מ דאינו דומה לחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלין הוי בודאי נבילה וכן כאן בש"ע כתב דוקא בחש"ו ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם לפי שרוב מעשיהם מקולקלין, אבל בגדול שאינו יודע וודאי להטור והמחבר אסור לשחוט השני אחריהם, ובפרט לפ"מ שפסקו לעיל כהרשב"א דרוב מעשיו מתוקנים הן, ולא כתבו בפירוש משום פשיטותא, והרמ"א דלא כתב כלום כאן מזה ולומר, דבגדול שאינו יודע ג"כ מותר לשחוט השני אחריהם ש"מ דס"ל ג"כ כהטור והמחבר דאסור, ולעיל בסי' א' לא הביא דעת הג"א אלא להחמיר דאין ליתן לו לכתחילה לשחוט, וזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, שוב ראיתי בספר ראש יוסף שהשיג ג"כ על הט"ז מדברי הרמב"ם ריש פרק ד' וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה:
ומה שתמהו על תיבת כן נראה לי, אפשר דהיה כתוב בכ"י של רמ"א בר"ת כנ"ל, וכן ראיתי בדפוסי יו"ד הקטנים בר"ת כנ"ל, ופירושו כמו נתבאר לעיל, ור"ל לעיל בסי' א' נתבאר בש"ך ס"ק כ"ה דעת המחבר דמכשיר שחיטת חש"ו כשאחרים רואין אותן אפילו אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה, ואף לפ"מ שכתב שם הש"ך דעת מהרש"ל דבזה אף בדיעבד אסור, מ"מ הכא יש להחמיר באיסורא דאורייתא וכמ"ש כאן הש"ך בס"ק כ"א, וכן אם קטן הוא מומחה ויודע לאמן ידיו, נתבאר שם דעת הטור דשחיטתו כשרה בדיעבד אף אם שחט בינו לבין עצמו, ואף להב"י שם דשחיטתו פסולה, מ"מ הכא יש להחמיר ואסור לשחוט השני, וכן בשמ"ח כתב כאן לעי' לעיל בדיני חש"ו אימת הוה נבילה דאורייתא לכ"ע בלא חולק אבל במקום שחלוקים הפוסקים יש להחמיר, וזהו כוונת רמ"א במ"ש כנ"ל, אלא שהמדפיסים טעו והדפיסו מאותיות כנ"ל כן נראה לי, אמנם הגם שהדין שכתבנו דין אמת, מ"מ הדרך המובחר כמ"ש הדרישה וז"ל דע שטעות נפל בדפוס, וגליון היה שהגיה אחד מן התלמידים, ור"ל שהמחבר ש"ע קיצר בלשונו והיה לו לכתוב ולסיים גם בהאי דינא דאם אחרים רואים וכו' כי דין זה עם הראשון שניהם משנה בפרק כ"ה הם, וכתב המגיה כן נ"ל ולא מלשון רמ"א הוא כי אין דרכו לכתוב כן אמה שהוא פשוט במשנה, גם ראיתי ש"ע כתיבת יד רמ"א ולא כתב שם הגה עכ"ד, ולפ"ז נראה ג"כ לומר דהמגיה כתב בר"ת כן נ"ל ופירוש כן נראה להגיה וטעו והדפיסו כן נראה לי:
סימן יח
סעיף ט"ו השוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה שיבר בו עצמות וכו', המחבר תופס עיקר שי' זו מה שהביא בב"י מהר"ן בשם מחמירים וז"ל, ועוד דאפילו שאר עצמות אם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו, דדוקא שיבר אמרינן וכו' ועפ"ז פסק הרישא כאן, ומפרש הב"י דגם לפי זה הועוד וכו', נמי הא דאמרו בגמרא והלכתא כוותיה דר"ח כששיבר בה עצם, דווקא עצמות דעלמא אבל בעצם המפרקת אפילו בכה"ג לא, מפני שהוא רך וכמו שהביא הר"ן מתחלה חילוק זה, ועפ"ז פסק שפיר הסיפא דבעצם המפרקת אפילו דרך שבירה אין תולין בו מפני שהוא רך, ולאחר זמן ראיתי שגם התב"ש כתב ג"כ כמ"ש ע"ש שמיישב כל ההשגות הט"ז והש"ך מהש"ע, חוץ מה שתירץ שם, מה שהקשה הט"ז מדעת בעל העיטור, וכתב דאינו ראיה דהא כתב הב"י:
ומכוין דעת ב"ה עם דעת ריב"ק ור' שמרי' המקילים, אבל אנן כהר"ן קיי"ל כמ"ש הב"י ע"כ, לא נהירא לן דהרואה בב"י יראה להדיא דרק בתחילת דבריו רצה לומר דאפשר שאין ב"ה חולק אמ"ש המרדכי, אבל בסוף דבריו חוזר בו והשווה דעת ב"ה עם דעת המחמירים וכמ"ש ג"כ הב"ח שם ע"ש הב"י. ולולי דמסתפינא אמינא חדתא לחדודי בעלמא לכוון דעת ב"ה ממש כדעת הש"ע, דלעולם ס"ל נמי דהא דאמרו בגמרא כששיבר בה עצם דווקא שמכה על עצמות ומשברן ודווקא עצמות דעלמא אבל במפרקת אפילו בכה"ג נמי לא תלינן מפני שהוא רך אלא דהמעשה הי' בא לפניו דהסכין נפגם רק בדרך שחיטה וכמ"ש הטור משמו, ע"י היה מעשה ונשאלתי, והשיב דבזה אינה צריכה לפנים, דאפילו אי הוה מעשה במפרקת כעין פי' שיבר עצמות בגמרא נמי הוי פסולה, מכ"ש הכא שהמעשה היה שנפגם הסכין רק בדרך שחיטה א"כ אפילו לשיבר עצמות לא דמי ובוודאי פסולה, ואפשר שזהו מ"ש הב"י על דברי המחמירים וכ"נ שהיא דעת בעל העיטור, אמנם ממ"ש בעל המאור וז"ל ולא תלינן בעצם המפרקת, שאין אדם עשוי לשברה בכח, אלא שנוגע בה בהולכה ובהובאה דרך שחיטה, ובכי האי גוונא לא תלינן בה פגימה עכ"ל משמע מזה בהדי' דלא כדעת הש"ע אלא דבדרך שבירה אפילו במפרקת תולין:
סימן יט
סעיף א' רמ"א ואם שחט דבר דאיתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה, עיין בחדושי רע"ק שהניח ד"ז בצ"ע לפ"מ דמסיק הש"ך סק"ג להלכה דבשכח ולא בירך קודם השחיטה דאינו מברך אח"כ י"ל דה"נ באתייליד בו ריעותא אינו מברך אח"כ, דאינו דומה לטבילת גר דאמרינן כיון דמעיקרא לא חזי לא אדחי, כיון דבכל נים לא חזי לברך מקודם, כי תקנו ברכה זו דטבילת גרים, מעיקרא הכא איתקן לברך אח"כ אבל ברכת השחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן, אלא דבהך דבר דאיתיליד בו ריעותא א"י לברך מספק, י"ל כיון דאדחי אדחי, והביא ראי' מבעל קרי שאינו מברך לפניה אם אכל או שחט בעוד קריו עליו, ואח"כ טבל לקריו, וכי נאמר דמברך אח"כ על מה שאכל או שחט, כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. אלא וודאי נראה דכיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן, אלא דעתה היה איזה דבר המעכב עליו מלברך אינו מברך אח"כ וכו'. אבל מה נעשה דהש"ך עצמו שפסק בשכח ולא בירך קודם השחיטה כהרמב"ם דאינו מברך אח"כ, כתב בסק"ד דדינו של הרב אמת, ע"כ אנו מוכרחין להשיב ולומר דדעת הש"ך לחלק לפ"מ דקיי"ל אצל המצות דדחוי מעיקרא עדיף טפי מנראה ונדחה. א"כ בשכח ולא בירך דנראה ונדחה הוא אמרינן בזה כיון דאדחי אדחי. אבל באתיילד בו ריעותא דדחוי מעיקרא הוא, חוזר ונראה, ודמי לטבילת גרים כל דאי אפשר לברך קודם יברך אח"כ. ומה שהביא ראי' מבעל קרי שאכל או שחט וטבל הכי נאמר דמברך אח"כ כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. יש לחלק ולומר היכא שייך למימר אם אינו מברך מקודם לברך אח"כ היכא שיכול לברך תיכף אחר אותו מעשה. כגון גבי גר או כמו הכא דאתיילד בו ריעותא דיכול לברך תיכף אחר מעשה הטבילה ואחר הבדיקה, דניכר שהוא מברך על אותו הדבר שהוא מברך, אבל גבי בעל קרי דאינו יכול לברך תיכף אחר השחיטה ואחר האכילה, ואימתי הוא יכול לברך על השחיטה והמוציא לכי טבל, ועוד דלמא לא אזדקק ליה לטבול תיכף, וע"ז לא אמרו לברך אח"כ ואמרינן הואיל ואדחי אדחי, ועוד גבי אכילה יש עוד סברא למימר דהא צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור לטבול כמבואר, והאיך שייך לברך המוציא אחר בהמ"ז. ועיין ג"כ בש"ך סק"ג בשם א"ז דלכ"ע בסעודה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי: ורב אחד מפורסם הקשה לי ע"מ שכתבתי דבאתיילד בו ריעותא דמי לטבילת גרים, א"כ אמאי לא אשכחינן בגמרא דתקנו לברך אחר הבדיקה כמו דתקנו גבי גר לברך אחר הטבילה, והשבתי דהכא גבי שחיטה היה הדין נוטה לברך בכולם לכתחילה אחר שישחוט שמא תתנבל שחיטתו, ואינו דומה לשאר מצות דלכ"ע מברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא איכא פלוגתא בירושלמי רבי יוחנן אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתו, אלא אנן פסקינן כרבי יוחנן וכתלמודא דידן בפ"ק דפסחים דלא חילקו משאר מצות, וי"ל דלא חילקו אלא היכא דאין בה שום ריעותא, אבל היכא דאיתיילד בו ריעותא הניחו הדבר על עיקר הדין ולברך אח"כ וכמ"ש כאן בביאור הגר"א דמירושלמי משמע היכא דאיכא ריעותא לכ"ע מברך אחר שיבדוק. אלא בזה לא דמי הך לטבילת גר, דבטבילת גר אפילו דיעבד לא יצא אם בירך מקודם, דבשעה שבירך לא היה בר מצוה ולא שייך לומר וציונו וכלא בירך כלל דמי וחוזר ומברך אח"כ. אבל הכא ודאי אם בירך קודם השחיטה יצא בדיעבד, גם כאן יש תקנה נכונה לשחוט אחרת קודם לי' מש"ה לא חשיב נמי הך בברייתא גבי טבילת גר. וכמו שתירץ בחדושי רע"ק גופי' בא"ד לענין לולב:
סעיף ד' אבל מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, עי' ב"ח וט"ז דאינו מותר אלא למ"ד דכיסוי מצוה בפ"ע היא, אבל למ"ד דכיסוי סיום מצוה אסור לדבר בין השחיטה לכיסוי, ולפ"ז לא אבין דברי רבינו ירוחם הא הב"י בבדק הבית ריש סי' כ"ח כתב, דרבינו ירוחם הסכים לשי' בה"ג דכיסוי סיום מצוה היא, ואפילו הכי הביאו הד"מ והב"ח בעצמו כאן דס"ל דמן הדין מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, ולדעתי נראה דפלוגתא זו תלוי בפלוגתא מה דאי' בהרא"ש פרק קמא דפסחים סי' י' יש אומרים שאין לבודק לדבר עד אחר שיגמור הבדיקה, ופי' הפוסקים מטעם איסור הפסק אמרו, והרא"ש כתב עלה וכל זה אינו נראה לי ודמי לישיבת סוכה וכאדם המדבר בסעודה דלא הוי שיחה הפסק ומיהו לכתחילה טוב ליזהר כדי שישים אל לבו לבדוק, וה"נ כן דדעת ראבי"ה דס"ל דאסור לדבר בין שחיטה לכיסוי, והמרדכי כתב עליו בסוף פרק כ"ה דלא כתב טעם, י"ל שטעמו נמי כיש אומרים שגם לבודק יש איסור להפסיק בשיחה עד שיגמור כל הבדיקה, וטעמם כתב הט"ז בא"ח שלהי סי' תל"ב דלא דמי לסוכה וסעודה דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה, ודמי כמו באמצע תקיעות שוודאי אסור להפסיק בשיחה לכ"ע, וה"נ אי כסוי סיום מצוה פשיטא דדומה ממש לבדיקה, ואפילו אי כסוי מצוה בפ"ע היא, מ"מ מעשה הכיסוי הוא גמר מעשה השחיטה, וכמו דאי' בביצה ד"ז לא ישחוט ויכסה קאמר ופי' רש"י לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכיסוי וכן כתב הרא"ש בפרק כ"ה סי' ו' דכיסוי הוא גמר מעשה השחיטה אף דס"ל נמי שם דכיסוי מצוה בפ"ע היא וע"ש במעדני יו"ט, וא"כ עדיין דמי לבדיקה, והגאון ר' צבי הירש חיות זצ"ל שם בביצה כתב דמזה ראי' מוכרחת לרש"י דס"ל דכיסוי סיום מצוה היא, ונעלם מ"כ בהאי שעתא דברי הרא"ש אלו, ודעת רבינו ירוחם דס"ל דמותר לדבר בין שחיטה לכיסוי, ס"ל כדעת הרא"ש דגם גבי בדיקה אין איסור להפסיק, אלא דטוב ליזהר לכתחילה כדי שישים אל לבו לבדוק, וה"נ ס"ל לר"י בהדיא הביאו הד"מ והב"ח וז"ל נראה דמותר לדבר וטוב ליזהר לכתחילה, וטעמו נמי י"ל כדי שלא ישכח מלכסות:
ואגב אורחא יש לנו לבאר דעת הרא"ש דלגבי בדיקה כתב דאין איסור להפסיק בשיחה, ולגבי תקיעות הביא בפרק בתרא דר"ה סי' י"ב דעת ריש מתיבתא דאסור להשיח, אפשר לומר שטעמו דשאני גבי תקיעות דכל זמן שלא קיים המצוה כולה כתיקונה לא קיים המצוה כלל, וכל עוד שלא גמר המצוה נקרא רק התחלה, דחכמים תקנו הברכה דווקא על כולה, ואם נמלך באמצע שלא לתקוע עוד או נאנס, הברכה שבירך מקודם הוי ברכה לבטלה, ומשום זה נ"ל נמי כשבא לגמור אח"כ, אינו צריך לחזור ולברך מחדש, משום שכולה הוא מצוה אחת, ולא תקנו חכמים הברכה אלא על המצוה כולה. וזהו כוונת ריש מתיבתא במ"ש לחלק מתפילין דהתם ב' מצות והכא מצוה אחת מש"ה אין צריך לחזור ולברך. ומש"ה לכ"ע יש איסור להפסיק באמצע המצוה, אבל גבי בדיקה אם נמלך באמצע בדיקה שלא לבדוק עוד או נאנס, הכי נאמר שלא קיים כלל המצוה והברכה שבירך מקודם הוי ברכה לבטלה, הא אין שיעור למצות בדיקה, ובמקצת הבדיקה שבדק מקודם קיים המצוה בזה שלא תהא ברכה לבטלה, ולאחר כך כשבא לבדוק עוד, צריך ברכה מחדש, ולא גרע מסעודה שאמר הב לן ונברך, ולפ"ז בכל שעתא ושעתא מקרי דגמר המצוה ומש"ה ס"ל להרא"ש דדמי לסוכה וסעודה דליכא בשיחה איסור הפסק, ובכיסוי נראה דדומה נמי בזה לבדיקה, דאע"פ שהכסוי הוא גמר מעשה השחיטה מ"מ אף אם לא כיסה נמי השחיטה כשרה, מש"ה ס"ל להרא"ש ג"כ הביאו הד"מ דמותר לדבר בין שחיט' לכסוי:
ואם כיוננו דעת הרא"ש לחלק בין בדיקה לתקיעות נוכל להשיב בזה: קושית הר"ן על הריש מתיבתא, למה יהא אסור להשיח בין התקיעות הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהא רשאי לדבר עד שיגמור, ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו או מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור ביעורו או סעודתו, אבל עפ"מ שכתבנו יש לחלק בפשיטות, ובחדושי הגהות בשם מהרל"ח לטור א"ח סי' תקצ"ב תירץ קושית הר"ן וז"ל, ול"נ דטעמא דריש מתיבתא משום דחשיב ליה כמצוה אחריתא מה שתוקעים מעומד אע"פ שהכל מצות תקיעה הוא, מ"מ הוי כשח בין תפילין לתפילין דמייתי מיניה ראי' דהוי נמי מצוה א'. מ"מ הואיל וחלוקה המצוה לב' תפילין אסור לדבר ביניהם, ה"ה בנדון זה שחלוק נמי לב' מצות, וא"כ לא דמי לבדיקת חמץ שאין הפסק בין המצוה, וה"ה נמי הכא כל שהתחיל בתקיעות דמעומד שיכול לדבר בהן אע"פ שלא גמרן, אלא קודם שהתחיל בתקיעות דמעומד לא ידבר, משום דהוי כמדבר בין הברכה לתחילת עשיית המצוה דלכ"ע הוי הפסק עכ"ל. וקשה להבין דבריו דא"כ יהא צריך לחזור ולברך כששח בין תקיעות מיושב לתקיעות דמעומד וכמו בתפילין, והריש מתיבתא גופיה מחלק בזה דמש"ה אין צריך לחזור ולברך כמו בתפילין משום דהתם ב' מצות והכא רק מצוה אחת, ועוד אדרבה דהריש מתיבתא למד דאסור להשיח בין תקיעות מיושב לתקיעות דמעומד במכ"ש מתפילין מה תפילין דשתי מצות עבירה היא בידו אם השיח, הכא דחדא מצוה היא כ"ש דאסור להשיח, הא לך מבואר היפוך מדבריו:
סימן כב
סעיף א' רמ"א ואם הסירו הראש ממנו לא מקרי שלם, וכתב התב"ש ע"ז ואע"ג דבעוף קאי מ"מ כיון דכתב סתמא ולא חילק, ואח"כ מבואר בש"ע דבהמה ג"כ אסור לצלות שלימה אם לא הסירו הורידין, נראין מדברי רמ"א דגם בבהמה די בהסרת הראש ע"כ. ולא אבין דבריו הא מסיק רמ"א תכ"ד וכתב ולכן נהגו להסירו מן העופות השלמות, הרי בהדיא דמיירי דוקא בעוף, וחוץ מזה דאם היה דעת רמ"א כמ"ש התב"ש, ה"ל לכותבו האי ואם הסירו הראש וכו' בסעיף ב' דמיירי שם הש"ע מדיני בהמה, ואנא ידענא דכ"ש בעוף די בהסרת הראש, ומדכתב בדיני עוף ש"מ דדוקא גבי עוף ס"ל דדי בהסרת הראש אבל בבהמה צריך לחתוך הצואר לב' חתיכות, גם בד"מ דייק וכתב וטוב להחמיר שלא לצלות או לבשל עוף שלם אם לא נקבו הורידין בשעת שחיטה או שהוסר הראש, ומה שלא חש לכותבו בס"ב דבהמה צריך לחתוך הצואר לב' חתיכות, י"ל משום דבהמה אין דרך לצלותה שלימה אלא מנתחה אבר אבר:
ש"ך סק"י ונראה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא במקום שהחתיכה עצמה נאסרה בנ"ט אבל לא בקליפה שאסרו חכמים שהיא חומרא וכו', ובהגהות צבי לצדיק כתב ע"ז נראה לי דמלבד שהיא חומרא י"ל דהקליפה שעומדת בעצמה קבלה קצת טעם אבל כשנתערבה הלא כתבו התו' דאין הנאסר אוסר אם אין האיסור יכול לילך שם וכאן אין האיסור יוצא רק כדי קליפה עד כאן לשונו, ולא ידעתי וכי הפוסקים דס"ל הכא דגם נגד הקליפה צריכה ששים, לא ס"ל הכלל מה שכתב התו' דאין הנאסר אוסר וכו', הלא התו' גופיה גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה כתב לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו, אלא דלא אמרו אין הנאסר אוסר אלא לענין שלא לאסור כל החתיכה ולהצריך אח"כ. ס' כנגד כל החתיכה, אבל לענין הקליפה בעצמה אמרינן שפיר דנ"נ וצריכה בכל מה שבקדירה ס' כנגדה, ועיין בב"י סוף סי' ק"ה בשם רבינו ירוחם וז"ל ולפי התוס' שכתבו שנעשית הקליפה נבילה, אבל אינה אוסרת חבירתה, משערינן בשומן גיד ובכדי קליפה, כי קודם הבישול נמלח ומליח כרותח דצלי והקליפה סמוך לשומן הגיד נעשית נבילה עכ"ד, והיינו כמ"ש, וכן כתב האו"ה שער כ"ט שלהי דין ב' ועוד אפילו אם היה צריך ששים נגדה מכ"מ היה כל מה שבקדירה מסייע לבטל, ומש"ה מיישב הש"ך דוקא לשי' הפוסקים דס"ל דהקליפה אינה נעשית נבילה כלל, ואינה צריכה ס' כלל גם נגד הקליפה:
סימן כג
ט"ז סק"ו ולא דק דודאי כל שימצא טיפת דם לא יתלה לקולא ויאסור מספק וכו', והנה"כ השיג עליו דלק"מ דהטיפת דם שיצא ממנו היא מחמת השחיטה ששחט באותו מקום, ומהיכא תיתי יעלה על לבו לאסור, דהא אין כאן ספיקא כלל אלא מקום השחיטה הוא שניכר ואין כאן נקב כלל ע"כ, ולא הגעתי לבינה דמי יעיד ליה דהטיפת דם שימצא כעת, הוא לאו גם ממה שנגע מקודם בוושט, ואכתי מידי ספיקא לא נפקא, והוי כמו שאר ספק בשחיטה ובודאי יאסר מספק וכמ"ש הט"ז, ועי' בב"ח סוף סי' כ"ד שהוכיח דכל שום צד ספק בשחיטה אסורה מהאי דשחט עופא בהדי דפרח, ופריך הגמרא ודלמא עביד חלדה, אלמא דכל היכא דאיכא למיחש דאירע שום ספק כל שהוא בשעת שחיטה פסולה עד דידעינן בודאי דלא היה בה שום ספק וכדמשני חזינן גדפי דמפרמי ע"כ, ואפשר דמשום קושית הט"ז כתב הב"י התי' השני אי נמי שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו ונמצא פוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל, ומזה התירוץ נמי משמע דלא כהנה"כ. סק"ז ד"ה דחיישינן כצ"ל וכו' דהא בעור אין דם, ומע"ז דף ל"ב גבי עורות לבובין דאי' שם יש עליו קורט דם אסור אין עליו קורט דם מותר משמע דיש דם בעור, ובשבות יעקב חלק א' שאלה נ"ח כתב דכוונת הט"ז אעור העוף ואווז, וכיון דעור העוף הוא רק שומנא בעלמא אינו מוחזק כ"כ בדם ע"כ, והרואה בט"ז יראה בהדיא דעל עור של בהמה וודאי קאי, ועוד אפילו לפי דבריו הא כתב אינו מוחזק כ"כ בדם וכמו שומנא בעלמא, ובשומן קיי"ל דאינו מוחזק כ"כ בדם ר"ל בדם הרבה אבל מועט דם יש בו, דהא צריכין מליחה והדחה כשאר בשר, וכבר השיגו הנודע ביהודה סי' כ"ד וז"ל אטו עור אווז הוא כולו שומן, והרי גם אווז כחוש יש לו עור קרום, ואותו הקרום וודאי יש בו דם, וא"כ אטו אח"כ כשנתפטם הלך הדם ממנו עכ"ד, והנה לקמן בסי' ע"ז בגליון יד אפרים כתב בשם לבושי שרד דחתיכת עור בהמה שנפל לתבשיל אוסר עד ס' משום דם, והוא ז"ל חולק עליו דאין לאסור דם העור של בהמה כלל משום דם, דמקרא מלא דיבר הכתוב אך בשר דמו בנפשו, ובפרק דם שחיטה ממעטינן דם בצים שאינם מין בשר, ועור של בהמה נמי אינו מין בשר כלל שאינו נאכל ואינו דומה לעור של עופות דרכיך ונאכל עכ"ד. ובאמת נראה דעור לאו בשר הן מדאצטריך לן קרא לרבות גבי שור הנסקל דעורו אסור בהנאה כמו בשרו ש"מ דעור לאו בשר הן, וכן ממה דקיי"ל לקמן בסי' פ"ז דהמבשל עור וגידין בחלב פטור משום בב"ח, וכן הראני אחד מגאוני זמנינו מרש"י בסוף פרק בהמה המקשה דכתב דעור וודאי לאו בשר נינהו, ואפ"ה אינו ראי' דדמן אינו אסור מן התורה דהא גידין נמי לאו בשר הן, וכמו שמשמע נמי מסי' פ"ז, וכן כתב רש"י בריש פרק העור והרוטב דגידים לאו בשר הם, ואפ"ה קיי"ל דדם שבהן אסורה מדאורייתא, וי"ל דלא דמי להא דממעטינן דם בצים, דבצים הנולד מתרנגולת וודאי אינם מין בשר כלל, וכן מדייק הגמ' אוציא דם בצים שאינן מין בשר, אבל עור וגידים נהי דלאו בשר הן אבל מיני דבשר הן מש"ה דמן אסורין, והאחד מגאוני זמנינו חילק עוד דהכא גבי עור וגידין מאן לימא לן דדמן לאו מדם הבהמה גופיה ומש"ה וודאי אסורין מה"ת:
סימן כח
סעיף א' רמ"א והכסוי היא מצוה בפני עצמה אבל השחיטה כשרה אף אם הזיד ולא כיסה, מלשון זה נראה דדווקא. לשי' הפוסקים דכסוי היא מצוה בפ"ע, אז כשרה אם הזיד ולא כיסה, אבל לא למאן דס"ל דכסוי הוא סיום מצוה, ובשמ"ח מבורר זה יותר וז"ל הכסוי היא מצוה בפני עצמה ואין השחיטה תלוי' בה לפיכך השחיטה כשרה אפילו הזיד ולא כיסה. עכ"ד. וכן משמע ממעדני יום טוב פרק כ"ה סימן ו' אות ט' ממ"ש שם ועוד יש לפרש שהיא מצוה בפני עצמה ואע"פ שהזיד ולא כיסה שחיטתו כשרה עכ"ד. ובאמת אינו תלוי זה בזה דאפילו לבה"ג דס"ל דסיום מצוה היא נמי כשרה אם הזיד ולא כיסה דאל"כ ה"ל לכותבו בהל' כ"ה אם לא כיסה במזיד אסורה כדכתב בה"ש דף קכ"ה ריש עמוד ד', וז"ל, וטבחא דלא בריך ואישתלי ושחט שרי למיכל מההיא חיותא דשחט, ואי במזיד עביד טבחא קאים באיסורא ובישרי שרי באכילה, [ומוכח מזה מדחילק בין שוגג למזיד דבמזיד אסורה לעצמו. ומ"ש ובישרי שרי באכילה פי' לאחרים, ובזמן רב אחר כותבי ראיתי שגם הפרי תואר הביא כן בשם בה"ג, וזהו דלא כמ"ש הש"ך לעיל ריש סי' י"ט בשם בה"ג דאפילו הזיד ולא ברך כשרה אפילו לעצמו] ומדשתק גבי כסוי ש"מ דס"ל דכשרה אף אם הזיד ולא כיסה משום דמצות כסוי לאו הכשר אכילה היא, דהא השוחט אע"פ שאינו צריך אלא לדם נמי חייב לכסות ועיין גם בחדושי הרשב"א גבי השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים שהוכיח דבא לאשמעינן נמי דאע"ג דבני כסוי נינהו לא מיפסלו כי לא יצא מהם דם, ע"כ ניחא לן לומר דמ"ש רמ"א והכסוי היא מצוה בפ"ע צריך להיות בסעיף ב' על מה שכתב המחבר חייב לברך קודם שיכסה, דזהו טעם הרא"ש שחייב לברך קודם שיכסה משום דהכסוי הוא מצוה בפ"ע וקיי"ל דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, משא"כ לבה"ג דס"ל דסיום מצוה היא מכסה ואח"כ מברך כמבואר כ"ז ברא"ש וטור, וכעת הגיע לידי ספר פרי חדש וראיתי שכתב על דברי רמ"א אלו וז"ל, לאו למימרא דמשום דהכסוי מצוה בפ"ע לפיכך השחיטה כשרה, דהא פשיטא דאף לדעת הפוסקים שכתבו בסי' י"ט סק"ג דס"ל דכסוי הוי גמר מצוה מודו דהשחיטה כשרה, לפי שאינן מעכבות זו את זו וכמו שפי' רש"י בפרק כ"ה דפ"ח ע"ב אלא הקדים הגהה זו כדי ליתן טעם למ"ש המחבר אח"כ שיברך קודם הכסוי עכ"ד, ולענ"ד כמ"ש: ש"ך סק"י דכדי לקיים מצות כסוי כדינו לא שייך ליזהר מלקבלו כיון שאין בו איסור מן הדין, משמע מזה היכא דליכא טעמא כדי לקיים מצוה, אסור לקבל הדם בכלי אף לאחר השחיטה אפילו בזמן הזה שאין דרך עובדי כוכבים בכך, וכן פסק השמ"ח לעיל בסי' י"א דהישראל לא יקבל הדם בכלי אפילו אחר השחיטה רק יקבלנו גוי, והדג"מ דייק כעין זה אלא ע"ז שהיה אסור על פי הדין, ולענ"ד כמ"ש. וכאן קנה מקומו להזכיר מה שראיתי כמה פעמים משוחטים מעיירות גדולות, בעת שיש הרבה עופות לשחוט, שתיכף לאחר השחיטה נותנים העופות להמשרתת להסיר הנוצות או נותנים לגוי לקבל הדם בכלי, בעוד שהדם שוטף בקילוח, ובמעשים כזה אינם מקיימים מצות כסוי, דהא פסק הרמ"א לקמן בסעיף ט"ו דימתין עד שמתחיל לירד טיפין וכו' ופירושו עי' בתב"ש דיש לחוש לב' פרושי רש"י, דבחולין דף ל"ו פירש דטיפין אלו הוא דם הנפש, ובכריתות דף כ"ב פי' דדם הקילוח הוא דם הנפש, לכן צריך ליזהר שיהיה מדם הקילוח וגם מדם הטיפין הבאים אחר הקילוח, והאי עד שמתחיל לירד דכתב רמ"א הוא עד ועד בכלל: ש"ד ס"ק כ"ט, משא"כ הכא עכ"ל הלמד מיותר וצ"ל ע"כ. והוא ר"ת על כן גם מש"כ אח"כ מברך על הכסוי ותו לא צ"ל מברך על כסוי הדם ותו לא: רמ"א סעיף כ"ד ואין לכסות בשלג, עיין בב"י במה שדחה דברי הגאון דסבר דמכסין בשלג, וראיתי בחדושי אנשי שם שעל המרדכי שהשיג על הב"י בפליאה נשגבה איך הי' נעלם ממנו מה שדרשו בפרקי רבי אליעזר מזה הפסוק שמשלג שתחת כסא הכבוד נברא הארץ ובוודאי לזה כיון הגאון שכתב שמכסין בשלג כיון שמשם נברא הוי כמו עפר, וכמו שאתה צ"ל גבי זהב כיון שנלקח ממנה הוי זה כמו זה לענין כסוי עכ"ל, אבל הב"י לא חש לפלא זו ומהנך טעמים שדחה דברי הגאון, דבעינן דבר הנקרא עפר כדכתיב וכסהו בעפר, וכמו שאין מכסין בכל מיני שחיקת מתכות הגם שנלקחו מעפר כיון דלא אקרי עתה עפר, וכן בשלג נמי הגם שכל הארץ נברא ממנו כיון שלא נקרא עפר אין מכסין בה, ומה שהוכיח וכתב וכמו שאתה צ"ל גבי זהב וכו' אינה ראי' דזהב שאני דנקרא עתה עפר כדכתיב ועפרות זהב לו, והגאון שכתב דמכסין בשלג צ"ל דס"ל נמי כדעת השאילתות המובא בב"י שפסק דמכסין בעפר המדבר דס"ל דלית הלכתא כרב נחמן בר רב חסדא דדרש אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח: