אור ברסלב
בני גרשון יו"ד › סימן צ

בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ

יו"ד · סימן צ

סימן פז

באר היטב ס"ק כ"ב צ"ע על מ"ש רמ"א דלא אמרינן כבוש בכה"ג הא פסק המחבר בסי' פ"ז בחלב הנמצא בקיבה אם עמד יום שלם הוי כבוש וזה מקרי ג"כ חלב שחוטה, ודבר תמוה כתב דחלב הנמצא בקיבה להפוסקים דס"ל דלאו כפרש הוא, הוי חלב גמור, ואין זה שייך לחלב שחוטה דהא משיצא מדדי הבהמה חלב הוא וכשנכנס בקיבה הוי ככנוס בכלי לאחר החליבה משא"כ בכחל, וכמבואר כ"ז בחולין דק"ט כחל שבשלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסור, ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו ועי' פי' רש"י שם. סליק בס"ד מחדושי יורה דעה:

בני גרשון:

ברכות:

דף ב' וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. עי' ברבינו יונה דפלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. חכמים ס"ל דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה, ואם עבר חצות ס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהוא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג, כדחזינן בלולב וסדין בציצית, ולא הגעתי לבינה דלפ"ז האיך פסק רב יהודה אמר שמואל בדף ח' כרבן גמליאל, הא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ובאמת בירושלמי איתא רבי יסא בשם רבי יוחנן הלכה כחכמים. ועוד מדף ט' מוכח בהדיא דהא שאמר ר"ג לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, עביד נמי כרבנן, ולא פליגי רבנן אלא בלכתחילה עד חצות, ולר"ג אפילו לכתחילה יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר, אבל היכא דלא קרא קודם חצות לרבנן נמי מצותה עד שיעלה עמוד השחר, וזהו נמי שי' הרמב"ם פ"א מהק"ש הל' ט' איזהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, ולכאורה רישא חכמים וסיפא כר"ג אלא ע"כ דס"ל דרבנן נמי לא אמרו אלא כלכתחילה עד חצות אבל בדיעבד נמי ס"ל דמצותה עד שיעלה ע"ה, והיינו דמסיק שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה ועי' ג"כ בכ"מ שם ובב"י בטור או"ח סי' רל"ה דפי' דהר"מ פסק כחכמים, אלא מ"ש בב"י שם דהרמב"ם והסמ"ג מפרשים דהא דאיפסיקא בגמ' הלכה כר"ג היינו לאפוקי מר' אליעזר דאמר עד האשמורה הראשונה, אבל במאי דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, הלכה כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים ע"כ קשיא דא"כ עדיפא ה"ל להגמרא למימר הלכה כחכמים וממילא נשמע דאין הלכה כר"א, ולענ"ד נראה דהא דפסקו בגמרא הלכה כר"ג משום האיך אנו יכולין לפסוק כחכמים, הא אינו מבורר לן היכא ס"ל, אי דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, או אינו אלא משום סייג קאמרי עד חצות, אבל בדיעבד נמי מודו עד שיעלה ע"ה, עד שבא ר"ג ואמר לבניו חייבין אתם לקרות, מטעם דרבנן נמי כוותי סבירא להו, דבדיעבד מצותה עד שיעלה ע"ה, ולא פליגי אלא בלכתחילה דחייב לקרות קודם חצות, ומוכח נמי מזה דאם היו באו בניו לשאול לפניו קודם חצות נמי היה מחייבן לקרותם קודם חצות כרבנן ולא להמתין עד אחר חצות, נמצא לפי דברינו מר"ג נשמע מה דעתיה דרבנן, וחזינן דר"ג גופא לא עביד עובדא כוותיה אלא כרבנן. ומש"ה פסק תלמודא דידן הלכה כר"ג ובאמת כולה הלכתא היא כחכמים, ונראה דזהו מבואר בדברי הסמ"ג המובא בב"י ובב"ח שם, וז"ל מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה כדברי חכמים. ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כר"ג שסובר כך שלא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל, ופירושו דהלכה כר"ג שסובר כך בדברי חכמים, שלא אמרו עד חצות אלא לכתחילה, אבל בדיעבד נמי מודו שיכול לקרות עד שיעלה ע"ה והיינו כמ"ש בס"ד:

והנה הב"ח שם פי' כולהו דברי הרמב"ם והסמ"ג אליבא דר"ג דפסקו בגמרא כוותיה, ולדידהו חכמים ור"ג לא פליגי בלכתחילה. דתרווייהו ס"ל שאין רשאי להמתין לכתחילה אלא עד חצות, ולא פליגי אלא בעבר ולא קרא קודם חצות, דלחכמים כיון דעבדו סייג עד חצות ועבר שוב אינו קורא, ואפילו קרא אחר חצות לא יצא י"ח וכפי' הר"י אליבא דחכמים, אבל לר"ג אע"ג דעבר על הסייג קורא עד עמוד השחר ויצא ידי חובתו בדיעבד וכו', ולדעתי דלפ"ז הרישא מצי אתיא אף לר"ג דמודה נמי בה דלכתחילה אינו קורא אותה אלא עד חצות וכיון דפסק כר"ג א"כ מה לו להסמ"ג להזכיר כלל ברישא תיבת כדברי חכמים. גם מפשטא דלישנא מסיפא דברי הרמב"ם והסמ"ג משמע נמי דאזלי אליבא דחכמים ומודו בה דבדיעבד מצותה עד שיעלה עמוד השחר וכמו שמשמע בהדיא בגמרא שם, הכי קאמר להו ר"ג לבניו אפילו לרבנן דקאמרי עד חצות מצותה עד שיעלה ע"ה, אלמא בהא אף רבנן מודו בה, עוד מדפריך בגמרא שם ור"ג מי קאמר עד חצות, משמע דלית ליה לר"ג שום זמן עד חצות אפילו בלכתחילה, גם מה שמיישב הב"ח שם הסוגיא לפירושו וז"ל א"ד רבנן כוותך ס"ל דמה"ת זמנה עד עמוד השחר דבשכבך משמע כל זמן שכיבה והאי דקאמרי עד חצות ואח"כ אינו קורא כלל כדי להרחיק וכו', וכיון דמסתבר טעמיך עבדינן כוותך והכא ודאי מסתבר טעמיה דר"ג דאע"ג דעבדו סייג מ"מ אם עבר קורא עד עמוד השחר ויצא ידי חובתו מה"ת דלא מצו חכמים לפטרו ממנו לאחר חצות והשיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל עכ"ד. יש להשיב ע"ז דאפילו אם נאמר דגם לרבנן מה"ת זמנה כל הלילה, עדיין לא ידענו במאי מסתבר טפי טעמיה דר"ג ולמימר להו חייבין אתם, מטעם דלא מצו חכמים לפטרו לאחר חצות משום סייג, דהא קמה וגם נצבה ראי' הרב רבינו יונה אליבא דחכמים מלולב וסדין בציצית שפטרו חכמים ממצות עשה בשב ואל תעשה משום גזירה, ה"נ ל"ש אע"פ שמצות ק"ש כל הלילה מן התורה, אפ"ה יכולין אנו לפטרו משום סייג, ולדעתי נראה דדברי רבינו יונה דלרבנן דוקא עד חצות, אינו אלא עפ"י שי' הירושלמי דפריך התם ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה וכו', וכיון דבזה שאמר לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, עבד עובדא כוותיה, א"כ לרבנן דוקא עד חצות, ומשום הכי איפסיקא גם כן תמן, בתלמודא דהלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים:

דף ג' והא קמ"ל דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא עי' רש"י, והמהרש"א נתקשה בזה, דאיכא משמרות בארעא לא אצטריך לאשמעינן דכמה קראי כתיבי, קדמו עיני אשמורות וגו', לראש אשמורות התיכונה וגו', ויותר נכון גי' הרא"ש קמ"ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא, וקמ"ל דיש לאפושי ברחמי כמ"ש הרא"ש, ולא הבנתי קושיתו דמנ"ל לומר דהפסוקים קאי דוקא על משמרות דארעא, שהקשה דלא אצטריך לאשמעינן דאיכא משמרות בארעא, דהא הפלוגתא דלקמן ע"ב אי ד' משמרות אי ג' משמרות הוי הלילה פירש"י כאן לענין עבודת המלאכים, וכל חד וחד אומר טעמו מהפסוקים הנ"ל. וא"כ אדרבה יש להקשות אמאי אצטריך לאשמעינן דאיכא משמרות ברקיע, ועוד דאין דבר המסתבר דר"א יתלה זמן ק"ש במשמרות דרקיע. אלא מחוורתא כפי' רש"י דר"א קמ"ל דאיכא נמי משמרות בארעא ויש היכר לכל אדם לזמן ק"ש, והמעדני יו"ט הגיה בהרא"ש ג"כ כגי' רש"י ז"ל, ולפי' רש"י ג"כ נ"מ לענין לאפושי ברחמי, דהא בשביל ק"ש פריך הגמרא דלא ה"ל לר"א לתלות בזמן המשמרות אלא בשעות, ומשני דקמ"ל דאיכא משמרות וכו' משמע מזה דנ"מ גם לענין אחר ומוכח מש"ס דבשעות אלו צריך לאפושי ברחמי, כי פריך הגמרא אי תחילת משמרות קא חשיב תחילת משמרה ראשונה סימנא למה לי אורתא הוא, ה"ה דהוה מצי למיפרך הא ר"א תלי זמן ק"ש בסוף האשמורה, ואי תחילת משמרות קא חשיב אכתי לא ידעינן היכר זמן ק"ש, אלא פריך הא, משום דבהא קושיא, הקשה ג"כ אח"כ אי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא יממא הוא, והאי לאפושי ברחמי מבואר בטור א"ח סי' א' וז"ל וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף ב' שלישי הלילה ולסוף הלילה שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין העמים, והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל ע"כ, וכן כתוב בחדושי הרשב"א בשם רבינו האי גאון ז"ל, על הא דאמרינן אלא חשיב סוף משמרה ראשונה ונפקא מינה שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית ע"כ. ובזה יש לפרש מאמר חז"ל כל בית שאין ד"ת נשמעת בו בלילה נשרף, משום דהוא מכ"מ כיון דיושב בטל ולא בכה על שריפת בית המקדש, והגם שאפילו אם עסק בתורה הא סוף לא התפלל על חורבן ופיזור ישראל. מ"מ גם בזכות לימוד התורה תבא הגאולה ויבנה המקדש. וכמו שאמרו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשנה שנאמר גם יתנו בגוים עתה אקבצם. אבל כל העוסק בתורה בלילה אמרו חז"ל שכינה כנגדו פי' משום דגם הקב"ה שאג ישאג על נוהו במשמרות הלילה וזהו כנגדו. שם:

החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, נראה דשם בית הונח רק על הד' כתלים לבד, ושם חרב משמע אפילו שנשתייר עדיין במקצת, רק חרב מכמות שהיה בתחילה, ושם היכל הונח מה שמצייר הבית בציורים יפים ויש בה כלים יפים, ושם שריפה הונח על שנשרף לגמרי, ולא היה בעולם היכל יפה כבית המקדש שלנו כשהיה על מכונו. וזהו דקאמר שהחרבתי את ביתי משום שנשתייר קצת מכותל מערבי, ושרפתי את היכלי דשם היכל נשרף לגמרי, יהי רצון שיבנה ב"ב:

אמר לי שלום עליך רבי. ראיתי בעיון יעקב שתירץ ע"מ שלא הקדים לו ר"י שלום משום דאמרו חז"ל אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, וה"ה היכא דשכיחא מזיקין כמו בחורבה, לכן המתין עד שהקדים לו שלום שהוא שמו של הקב"ה, וגמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה, ואח"כ השיב לו שלום עכ"ד. והפתח עינים כתב ע"ז דאינו מחוור. דהתם שאמר לו שר צבא ד' עתה באתי, לא אפשר דמשקר, ומפיק ש"ש לבטלה אבל הכא כי קאמר נמי שלום עליך רבי אין ראי'. דאינו ש"ש לבטלה ע"כ, וכן כתב הגאון ר' יעקב עמדין זצ"ל בתענית ד"כ דמש"ה לא החזיר לו ר"א בר"ש שלום לאדם שהיה מכוער ביותר דחשש שמא שד הוא. ומה שנתן לו שלום. לא שייך למה דגמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה. ולדעתי אי משום הא לא קשיא על העיון יעקב דטעמו כיון דאין החיוב על השד ליתן שלום לאדם הוה השם שלום לבטלה, כמו ברכה שאינה צריכה דמקרי נמי ברכה לבטלה, אבל האמת יורה דרכו דודאי היה מכיר ר"י שהוא אליהו כדאי' בשלהי סנהדרין דאליהו הוה רגיל למיתי גביה וכמו שאמר הוא גופי' כאן ובא אליהו זכור לטוב, וכן ממה שהשיב לו שלום עליך רבי ומורי. אלא מה שלא הקדים לו שלום משום דבירושלים הוו נהגי דלא שייל זעירא בשלמא דרבה כמו דאי' בהרא"ש לקמן פרק תפילת השחר ס"ה, והכא נמי הוה מעשה באחת מחורבות ירושלים ונהג רבי יוסי כמנהג המדינה, וכן י"ל גבי ר"א בר"ש מה שלא החזיר לו שלום, משום דאין הדרך לשייל זעירא בשלמא דרבה והאדם העיז נגדו ושייל ליה בשלמא ור"א בר"ש היתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה וכמבואר שם מש"ה לא החזיר לו שלום:

אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו וכו' פי' מפני מה נכנסת ולא חששת לסכנה, אי משום מפולת או משום מזיקין, שמא אין עושין לך נס וכו' והשיב ליה להתפלל ע"ש הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע, וגם אין זה בגדר נס לנכות מזכיות, ואמר ליה היה לך להתפלל בדרך. וכיון דאין אתה מוכרח היה, להתפלל דוקא בחורבה זו, א"כ הוא בכלל דאל יעמוד אדם, וכו' והשיב ליה מתיירא הייתי וכו' א"כ הייתי מוכרח לילך דוקא בחורבה זו להתפלל ואין מנכין לי, ועי' ברי"ף, ומשום חשד לא היה כאן חשש דהמעשה היה בדברא ואשה בדברא לא שכיחא, וכזה יש לפרש נמי בקדושין סוף פ"ק גבי רבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרניתא אמר מלתא וכו'. ולכאורה יש לדקדק אם היה ליה מתחילה מקום לברוח אמאי לא ערק תיכף לבי בני קודם שהיה מלי נפשיה וכו' ומכבר אמרתי ע"ד דאי' בע"ז די"ז רבי חנינא ור' יוחנן וכו' א"ל אידך ניזול אפיתחא דבי זונות כי היכא דנקבל אגרא, ועכשיו חשבתי דעוד נוכל לתרץ דלכתחילה אסור לסמוך על הנס, ואח"כ שלא היה ליה ברירה אחרת היה מוכרח לערוק בבי בני אף שהיה מקום סכנה. והיכא דמוכרח ובפרט כדי לפרוש מדבר עבירה בודאי בזה אין מנכין לו מזכיותיו וכנ"ל, ובענין זה אמרתי לפרש מה דאי' שם בקדושין דף כ"ט גבי רב אחא בר יעקב דכי שמע אביי דקא הוה אתי, אמר לא ליתיב ליה אינש אושפיזא אפשר דמתרחש ניסא, והעיר שם המהרש"א האיך דחה אביי אותו למקום סכנה על הספק שמא יתרחש ניסא, וגם אם יתרחש ניסא יהיה מנכין לו מזכיותיו. ונראה לן דע"ז שרב אחא בר יעקב גופא לא יהא ניזוק ודאי סמך אביי על חסידותו ותורתו שיהא אגונא מגני ומצלי ואין זה בגדר נס, ובשגם שהוא מוכרח ללון שם כיון דלא יהבי ליה שום אינש אושפיזא, אלא שאמר אפשר דמתרחיש ניסא גם לדידן ויהרוג הוא עוד את המזיק, וגם ע"ז הנס ג"כ אין מנכין לו מזכיותיו משום דזה הנס לא היה צריך בשביל עצמו אלא בשביל רבנן דלא הוה להו מקום דוכתא ללמוד, ומשום ענותנותו אמר להוי למחר אי לא איתרחיש ניסא סכינתין. פי' שגם אני בעצמי ניצלתי בגדר ניסא, וכן מדוקדק שם לשון רש"י ז"ל. עוד אמרתי מענין לענין ע"מ שראיתי בריש ספר יוסף באור על שה"ש בשם בכור שור שהקשה האיך פסק הרמ"א בסי' קפ"ז שאם שכח על הנסים בברכות המזון בחנוכה ופורים שיאמר אחר בהמ"ז הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו' הא אין רשאי לבקש על הנס שמא אין עושין לו נס וכו'. ותירץ היוסף באור דלמי שעובד ד' שלא על מנת לקבל פרס ואינו חושש על נכוי זכיותיו, לאדם כזה טוב לבקש על נס, יען שע"י זה יתפרסם יכולת השי"ת, ורק לאדם שחס על איבוד שכרו ימנע נפשו מנס כדי שלא ינוכה משכרו, ותמהני עליו וכי כל אלה שהיו מרחיקים א"ע מנסים היו ח"ו עובדי ד' על מנת לקבל פרס. גם ביו"ד סי' קט"ז ס"ה כתב רמ"א בלשון ואסור לסמוך אנס, ונראה לן לומר כן דלא אסרו חז"ל אלא להכניס א"ע בסכנה ולסמוך אח"כ על הנס וכן משמע הלשון חז"ל. לעולם אל יעמוד אדם וכו' אבל אם כבר הוא במקום סכנה בודאי מותר להתפלל להש"י להצילו מהסכנה. ואין לנו סכנה גדולה יותר משאנו שרוין בגלותנו בין העמים הקדמונים הן לגוף והן לנפש מש"ה אדרבה מצוה רבה הוא לפדות שבוים ולהתפלל על הגאולה. ובזה ניחא נמי מה דאי' בתענית דכ"א גבי נחום איש גם זו שאמר פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל, ולכאורה הא אל יעמוד אדם במקום סכנה וכו' אבל לדברינו ניחא שפיר כיון דכבר היה במקום סכנה שאני:

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה וכו' הקשה העין אליהו למה דוקא בשעה ישראל עונין יהא שמיה וכו' הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך וכו', ולפ"מ שפי' המחזור ויטרי הובא בתוס' דיהא שמיה וכו' הוא תפילה שחנו מתפללין שימלא שמו שאין השם שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק יש לתרץ משום דבזמן המקדש שהיו עונים בסוף כל ברכה וברכה בש"כ מל"ו והוי ג"כ כעין תפילת יהא שמיה, אלא בזמן המקדש היינו מתפללין ששמו כ"מ יהיה ל"ו ובזמן הזה מתפללין שימלא שמו, וע"ז ההבדל כביכול בצער ואומר אשרי המלך וכו', וכמו שפי' רש"י אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בתוך בית המקדש, ובזה יתורץ נמי מה שהקשה עוד שם הע"א מדוע בזה כפל הלשון ומסיק ואמר ומה לו לאב וכו' ולעי' גבי תפילה לא מנהם הקב"ה אלא על ב"י, משום דביהא שמיה וכו' אנו מזכירין דאין השם שלם וכסאו שלם, ומתפללין שימלא שמו ב"ב: דף ד' ר' זירא אמר וכו' כנור למה ליה לאתעורי משנתיה, וקאמר נמי ר"ז לעיל דעד חצות לילה היה מתנמנם כסוס. ויש להעיר לרב אשי דאמר לעיל דדוד היה ניעור כל הלילה, ומשמע מכאן דאוקים בפלגי אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, דמשה הוה ידע. וכיון דמשה הוה ידע, י"ל דדוד נמי הוה ידע, דהא עיקר הוכחה בגמרא דדוד לא הוה ידע, מדמשה לא הוה ידע, אבל אי משה הוה ידע, דוד נמי הוה ידע, א"כ לדעתו כנור למה ליה. וי"ל דהמפרשים הביאו בשם מדרש שוח"ט כשהכנור היה מנגן היו חכמי ישראל שומעין קולו ואומרים מה דוד מלך ישראל הוא עוסק בשירות ותשבחות אנו על אחת כמה וכמה נמצא כל ישראל עוסקים בתורה ע"כ א"כ לרב אשי הכנור היה לאתעוריה כל ישראל משנתם לעסוק בתורה:

ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי וכו' יש לדקדק מה שבח הוא זה שהתפאר כי חסיד אני, הא מן הדין אסור להורות בפני רבו ואפילו נטילת רשות לא מהני לשי' התו' בכתובות ד"ס ע"ב ובפרט לפ"מ דאסיק שמפיבושת היה מביישו בהלכה ופי' רש"י שפעמים היה טועה ואומר לו טעית, עוד מאי קאמר בסמוך לפיכך וכו' ופי' רש"י בשביל שהיה דוד מקטין עצמו, אם באמת שהיה דוד טועה בהלכה א"כ במה הקטין עצמו. עוד העירו מעירובין דס"ג שלא היה דוד מורה הלכה כלל בפני רבו עירא היאירי, ועוד הא אמרינן בסנהדרין דצ"ג גבי וד' עמו שהלכה כמותו בכל מקום והיכא אמרינן הכא שהיה טועה בהלכה, ועוד הקשה הפרשת דרכים היכא קראו דוד בשמו הא מן הדין אסור לקראו לרבו בשמו, ל"מ לשי' הש"ך בי"ד סי' רמ"ב דבפניו אין להזכיר שמו כלל, בודאי קשה לן, אלא אפילו לשי' הכ"מ מהת"ת פ"ה דאפילו בפניו מותר להזכיר שם העצם לאחר שם התואר נמי קשה לן, דהכא קראו לו שם העצם קודם שם התואר, ונראה לתרץ הכל בסגנון אחד דמפיבושת לא היה רבו מובהק, ואפשר שלא שמע ממנו אלא דבר אחד, ואפילו הכי קראו רבו כדאי' באבות גבי אחיתופל, ומבואר בש"ע שם דאם לא למד ממנו רוב חכמתו אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים, ולעולם אמרינן שהיה דוד אומר האמת בהלכה כדאי' בסנהדרין, אך לפעמים היה מפיבושת טועה בהלכה ואמר על דוד שהוא טועה כי כן דרכו של טועה. וזהו כוונת רש"י בדברי הלכה היוצאין מפיו פי' אפילו שהיה אומר כהלכה היה בושת לדוד, שפעמים שהיה טועה, פי' מפיבושת היה טועה, והיה אומר לדוד טעית. ואגב אורחא אמרתי על דברי הש"ך הנ"ל דבפניו אין להזכיר שמו כלל. הא לכאורה הכ"מ הביא ראי' מפורשת מפסוק ואדוני משה כלאם דאפילו בפניו מותר להזכיר שם העצם לאחר שם התואר. ויש ליישב דהתם היו כל הע' זקנים וכולם היו גדולים מיהושע ופרט דוקא שמו של משה בלשון אדוני היה מראה בזה דהוא רבו של כולם, וזה היה כבודו של משה, ויש להוציא מזה דין חדש היכא דרבו היה עומד בין שאר אנשים גדולים מותר לקראו ג"כ בשם העצם לאחר שם התואר אפילו בפניו, להראות שהוא גדול מכולם וזהו כבודו של רבו, ואין חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו, אבל בענין אחר אין להזכיר שמו של רבו כלל בפניו וכדעת הש"ך ז"ל, אחר זמן רב ראיתי ביש"ש בפ"ק דקדושין סימן ס"ה שכתב ג"כ כעין מה שכתבנו:

[גם אציג פה מחדושי לח"מ מדברים השייכים לכבוד הרב, סי ז' ס"ז רמ"א המנדה חבירו משום שזילזל בכבודו יכול לדונו אח"כ, ובד"מ למד דין זה מקדושין ד"ע, דרב יהודה שמתיה לההוא גברא דאמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי, ואח"כ אמרו ליה רגיל דקרי אינשי עבדי, אכריז עליה דעבדא הוא והניחו בצ"ע. וכתב ע"ז הגהות דרישה ופרישה והביאו ג"כ בסמ"ע, דאפשר לומר דשמתיה והותר משמתיה והדר דנהו ואז נחשב כאחר, ולענ"ד אינו נראה לומר כן מהגמרא. דמשמע שם דתיכף כששמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא, ולא מצינו שם דההוא גברא תבע לשמתיה, ואדרבה עוד החציף נגדו ואזל לקמיה דר"נ ואזמניה לדינא ע"ז. ור"נ אמר ליה מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא. ואפשר לומר דמשום זה הניחו הד"מ בצ"ע, דהניחא לפי' רש"י דנדהו ר"י משום כבודו. אבל יש לפרש כהתומים דנדהו ר"י רק על שציער שלוחא דרבנן וכן השיב ליה לר"נ. אבל על כבודו מחלו לגמרי, ולפ"ז לית לן ללמוד מזה ד"ז כלל. ובאמת אמרתי טעם לפי' רש"י מאי דחקו לפרש דנדהו משום כבודו, הא אמר ליה לר"נ על שציער שלוחא דרבנן. משים דהמחבר פסק בי"ד סי' רמ"ג דאם חירפוהו לת"ח בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו. וה"נ ביזה אותו בפרהסיא דקרי ליה לר"י גרגרן בפומבי. ומה שאמר ליה לר"נ ציער שלוחא דרבנן משום ענותנותו לא תלה בכבודו, וקושטא נמי קאמר דבמה שביזה לר"י משלחו ציער נמי להשליח, מדמושל מקשיב וגו', ומ"ש רש"י ע"ז ביזה את שליחו לפניו טוב להגיה ביזה את שולחו לפניו, ואחר זמן ראיתי שמהרי"ט הביא ג"כ דברי רש"י אלו בלשון זה, גם מה שאמר ליה לר"נ דעדיף מיניה עבדי ליה, ג"כ משום ענותנותו לא תלה בכבודו, אלא אמר ליה דחמורה ממנה עשיתי לו לקנסו וכפי' רש"י, ועי' לעיל בסמ"ע סי' ב' דאפילו יחיד פרוץ יכולים לקנסו אף שלא מן הדין כפי ראות עיניהם, אבל באמת נדהו מן הדין משום כבודו, דהיה אסור לר"י למחול לו שחירפוהו בפרהסיא. וי"ל דזהו הטעם של רמ"א אף שהניחו בד"מ דין זה בצ"ע מ"מ חזר וכתבו בש"ע משום דחזר וראה דפי' רש"י הוא העיקר, ועי' בכנסת הגדולה בגליון י"ד סי' של"ד. גם יש לתרץ מה שהקשה הט"ז לקמן בסי' ח' על הסמ"ע ס"ק כ"ג במ"ש דאין השליח ב"ד נאמן להכותו על פיו, דמאי פריך ר"נ ונגדיה מר, דלמא לא היה שם עדים ואינו נאמן השליח ב"ד למלקות, ומשום קושיא זו פסק הב"ח כן דאף להכותו היה נאמן השליח ב"ד כשני עדים, ולדעתי לא קשה דהא בגמרא אי' בלשון אמר להו הבו לי בשרא, אמרו ליה נטר וכו' אזלו אמרו ליה לרב יהודה א"כ נראה דהיה שם עדים בדבר כשהיה מבזה לר"י, ומסתמא כששאל ליה ר"נ מ"ט שמתיה מר לההוא גברא, סיפר ליה ר"י כל המעשה האיך היה וגם עדים היה בדבר זה. ומש"ה קפריך ליה ר"נ שפיר ונגדיה מר, עוד מ"ש רמ"א שם והשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד ואין בזה משום לשון הרע, נראה דמסוגיא זו יש להוכיח דאפילו אחרים ששמעו כשציער השליח ב"ד ג"כ מותרין להגיד לב"ד דהא אזלו ואמרו לרב יהודא ושמתיה, ואי יש בזה משום לשון הרע האיך שמתיה הא אין מקבלין לשון הרע]:

ע"ב אמר רבי אליעזר א"ר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא וכו'. ותמהו המפרשים וכי בשביל דאיתא באלפא ביתא והכנות מזון יהיה מובטח בזה שהוא בן עוה"ב עוד שמעתי מקשים מ"ט לא אמרו כל האומר ג"פ הללויה אודה וגו' קפי' קי"א דאית ביה נמי תרתי. ונראה לבאר דהנה הנתיבות עולם פי' הפסוק פותח את ידיך וז"ל והיה לומר תפתח את ידך שהרי ידך הוא לנוכח רק הוא רמז על הרצון הנסתר עכ"ד. וכן המהרש"א בח"א ריש תענית כתב דפותח הוא נסתר תופתח הוא ניכח. ופירשו המור ואהלות במאמר ג' פ"א כאלו אמר הרצון הוא הפותח את ידך כלומר מצד רצונו הטוב במתנת חנם ולא על דרך השכר כאשר ישלם האדון לפועלו כי הש"י אינו משיג מאומה מן הפועל כמאמר הכתוב אם צדקת מה תתן לו, ולפ"ז אפילו אם אנו רואין צדיק ורע לו אין להרהר אחר ההנהגה העליונה כי האיך יתכן שהעבד יבקש שכר מהפעולה אשר האדון אינו צריך אל הפעולה, ולכן התקינו חז"ל לומר תהלה לדוד ג"פ ביום כנגד ג' תפילות וכמו שפי' רש"י, משום דבכל עת שיתפלל האדם ג"פ ביום על צרכיו ויראה שלא הועיל כלום בתפילתו, ועוד לפעמים יראה שמי שלא התפלל כלום הוא יחיה יותר בטוב, אפילו הכי לא יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה, ויכוון בהפסוק פותח את ידך דהנהגת הש"י לא על דרך שכר אלא הכל במתנת חנם ובהדי כבשי דרחמנא ל"ל, וזהו מה שאמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ פי' דבכל זמן שיתפלל על צרכיו יהיה מכוון בפסוק פותח את ידך כהנ"ל, ובזה יהיה עובד ד' תמיד ויהיה מובטח שהוא בן עוה"ב. אבל בקפי' קי"א לא כתוב ביה רק טרף נתן ליראיו ולפעמים רואין אנו שמי שאינו ירא ד' הוא יחיה יותר בטוב, והמעלה מה דאיתא באלפא ביתא. כתב לן הגאון ר"י מליסא זצ"ל בספרו אמת ליעקב וז"ל. דהנה במזמור זה אין בו שום בקשת צרכיו, רק שבחי הבורא י"ת, וידוע שא"א לדבר שום דבר בלתי מהכ"ב אותיות, ולכן נסדר בא"ב לומר, שאף אם נשבח השי"ת בכל השבחים שאפשר לשבח, וע"כ הם תחת הכ"ב אותיות, שאין למלל ולספר כל שבחיו עכ"ד:

ומענין לענין אמרתי לפרש המשנה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' יש לדקדק מע"ז דף י"ז גבי רבי חנינא ור' יונתן דא"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונקבל אגרא, עוד יש לדקדק מסוטה די"ג אמר ליה הקב"ה כלום אתה מבקש אלא שכר, עוד אמר ר"י להלן דכ"ב למדנו קבול שכר מאלמנה, ופי' רש"י למדנו מזה שיטריח אדם עצמו במצות כדי לקבל שכר יותר. עוד אמרינן בנוסח התפלה ותן שכר טוב לכל הבוטחים, על כן נראה לן לומר דהתנא לא הזהיר לנו רק ע"מ לקבל פרס בעוה"ז הוא דאסור, וכן פי' הרוח חיים באופן אחד, וכן משמע מפי' רש"י במ"ש שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי כל צורכי, ובאמת אם יהיה האדם עובד ד' ע"מ לקבל פרס בעוה"ז יוצא ח"ו לתרבות רעה, כמו שקרה לאחר דחזא לישנא דחוצפית המתורגמן, וזהו שמסיק בסיפא ויהי מורא שמים עליכם, אבל בשביל שכר עוה"ב מותר לעבוד את השי"ת, ומתורץ בזה ג"כ קושית התוס' פסחים ד"ח ע"ב, כי מותר לאדם לעשות מצוה בשביל שיהיה בן עוה"ב ואפילו אם נאמר דהתו' לא הקשה אלא מהא דאמר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ג"כ י"ל דגם זה הוא בשביל עוה"ב דברא מזכה אבא, ויבואר נמי בזה מה שפי' רש"י בשבת דף קי"ט תיתי לי ישולם שכרי, ופי' דוקא על האי תיתי לי דכי אתא צורבא מדרבנן וכו', משום דבזה מותר דמאן דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן וזהו שכר עוה"ב, ויסולק מה שהעיר מהרש"א שם מהא דאל תהיו וכו'. ומלתא אגב אורחא אציג פה ליישב קושית התו' שבת דפ"ח ד"ה כפה וכו' ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע וכו', וי"ל לפי שקודם קבלת התורה יעד השי"ת שכר טוב לישראל, כמבואר בפרשה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו', וא"כ שמא אמרו נעשה ונשמע בשביל הייעודים הטובים, וכעבדים המשמשין ע"מ לקבל פרס, לכך כפה הקב"ה את ההר עליהם כאשר יגזור המלך איזה פעולה על עבדים שעל כורחך מוכרחים הם לקבל גזירתו אפילו בלי תשלום גמול, ובזה קבלו התורה שלא ע"מ לקבל פרס, ומש"ה קראו חז"ל מתן שכר משום דמן הדין אין לנו שכר ע"ז כיון דקבלנו שלא ע"מ לקבל פרס, רק השכר יהיה במתנת חנם, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך כפה את ההר עליהם, כי העובד עבור תקות השכר. וכשכיר יקוה פעלו, אין לו אלא שכרו. לא כן העבד נאמן, שאין עיניו ולבו על שכר העבודה, הוא עומד לרב טוב צפון יתר מאד, ועי' באה"י פ' חיי מ"ש על מתניתין אל תהיו וכו':

דף ה' אמר ר' לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו'. הביאור כי היצר הרע מתהלך את האדם בערמה ובתחבולה, ובתחילת בואו להאדם מעלים עיני האדם ואומר לו עשה כך ועשה כך כי אין זה עבירה, ולפעמים אומר להאדם כי הוא עוד מצוה לעשות כך, כי באופן אחר לא יתפתה האדם בתחילה, ואחר כשהרגיל אצלו אזי אפילו בדבר שא"א להתדמות להאדם שזהו מצוה, או אין זו עבירה, מתגבר עליו ומעורר תאוותו, כמאמר חז"ל היום אומר לו עשה כך וכו'. וזהו החילוק מה שאמרו יצרו של אדם מתחדש ויצרו של אדם מתגבר, כי בתחילה מתחדש ואח"כ מתגבר, ועל כל זה כיון רשב"ל ואמר לעולם ירגיז וכו', פי' אפילו בשעה שידמה בעיניך שאין זו עבירה או לפעמים מצוה, הוא, ג"כ יש לך להביט בעיני פקיחא ולפלס במאזני צדק כל מעשיך תמיד, וכמאמר הכתוב אשרי אדם מפחד תמיד, וכמאמר הידוע מחובת הלבבות דע לך כי השונא הגדול וכו' , וקאמר ואם לאו יעסוק בתורה, פי אפילו אח"כ בשעה שמתגבר היצה"ר עליו ומעורר תאוותו, אזי סגולה להאדם לעסוק בתורה, כמאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ולשון אם פגע בך משמע כך בעת התגברות היצר, וקאמר ואם לאו יקרא ק"ש, משום דק"ש הוא עדיף מעוסק בתורה כדאמר ר' מני לקמן דף י' גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה, ואף דר' מני מיירי מק"ש של שחרית, והכא משמע דאיירי מק"ש שעל מטתו, מ"מ אין נ"מ בדבר זה דהא סוף סוף בשעה שקורא הפרשה שבתורה, מקיים ג"כ עוד מצוה במה שקורא אותה על מטתו, וקאמר ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, משום דאז בודאי יבטל ממנו כל תאוותו, כמאמר התנא דע לאן אתה הולך ואין אתה בא לידי עבירה, ומה שלא נתן רשב"ל תיכף עצה זו, משום דרצה ליתן עצה תחילה בתורה או בק"ש דהוא ג"כ מצוה, עוד י"ל דאפשר כי יחשוב האדם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר אני הולך שמה, כי אחריתי עפר ואפר, ואין דעת וחשבון לעפר ולאבן דומם, ע"כ יעצו היטב בתחילה דיעסוק בתורה או בק"ש, ואז יראה ויאמין דיש בעולם שכר ועונש: באופן אחר נראה לן לפרש כוונת רשב"ל לעולם ירגיז אדם וכו', כלומר דלכתחילה יראה האדם שלא יצודנו היצה"ר בערמה ברשתו וכנ"ל. ואם נפל ברשתו, בא להורות לנו ג' תקנות אלו בדרכי התשובה, ע"ד שכתב העיקרים מאמר ד' פרק כ"ו, דהדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם ג', שהם העלמת החטא, וההתנצלות, ואהבת הממון והכבוד, וכל אחד מאלו מעכבין את התשובה, שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה, וכן אם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתודה עליו, ולפי שאדה"ר התנצל על חטאו ואמר האשה אשר נתתה עמדי, לא הועיל לו ההתנצלות כלל, ונאמר לו כי שמעת לקול אשתך. תוך. וכן אם התשובה היא בסבת תועלת ממון או בעבור הכבוד אינה תשובה, וצריך שיהיה לאהבת השי"ת בלבד עכ"ד, נגד העלמת החטא אמר יעסוק בתורה, ויכיר וידע אם חטא היא אם לאו, ונגד ההתנצלות אמר יקרא ק"ש לידע דיש עליו עול מלכות שמים, ולא יאמר פלוני גרם לי לחטא, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ונגד אהבת הממון או הכבוד אמר יזכיר לו יום המיתה, ואז יבטל ממנו כל תאוותו, וישיב לאהבת השי"ת בלבד. ובזה יש לבאר נמי כוונת הכתוב, שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך, נגד ההתנצלות אמר שובה ישראל בסתם ואל תאמר פלוני גרים לי לחטא כי אין זו טענה, ונגד אהבת הממון או הכבוד, אמר עד ד' אלהיך פי' רק לאהבת השי"ת בלבד, ונגד העלמת החטא, אמר כי כשלת בעונך פי' צריך אתה לידע כי נכשלת בעונך:

ואמר רבי יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה ולכאורה מאי מוסיף אמימריה קמא דבסמוך דאמר כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, ופי' רש"י ג"כ להרוג את המזיקין. וראיתי בהגהות בן ארי' וז"ל בבה"ג וברי"ף איתא ר' אלעזר, וכוונתי להערה זו, גם בהרא"ש גרי' לעיל אמר ר' אלעזר, ולענ"ד נראה דהכא הוסיף טובא, וה"ק מזיקין בדילין הימנו, פי' אפילו מלהזיקו ביום בעידנא דלא עסיק בה, וכן מוכח ממאי דאמר רשב"ל בסמוך בזה הלשון כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו ובתורה אי' בסוטה דכ"א דאפילו בעידנא דלא עסיק בה אגונא מגנא. וראיתי שהעירו כיון שאין עוף אלא תורה א"כ מנ"ל ק"ש. אבל לפ"מ שכתבנו בסמוך דאפילו בק"ש שעל מטתו עדיף מתורה, א"כ כ"ש ק"ש, וכ"ת ה"ל לר' יצחק למימר כל הקורא בתורה, די"ל דאתי למימר תקנה אף לאנשים שאינן בני תורה, אפילו הכי בק"ש שעל מטתם מזיקין בדילין הימנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה. א"כ כ"ש ק"ש דעדיף מתורה:

אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם וכו'. ונראה דשלש מחלוקת בדבר זה, דרבא ואיתמא ר"ח ס"ל, דאינו נקרא יסורין של אהבה, אלא במי שאין בו שים עון, והקב"ה מייסרו כדי להרבות שכרו בעוה"ב כפי' רש"י, ורב אחא בר חנינא ורבי יעקב בר אידי, לחד כל שאין בו ביטול תורה, ולאידך כל שאין בו ביטול תפילה הוו יסורין של אהבה, ורבי יוחנן סבר דאפילו יש בו ביטול תורה ותפילה, אפ"ה הוו יסורין של אהבה, משום שממרקין כל עונותיו, וכתבתי זאת לפי שראיתי בהכותב ובע"א, שהקשו מרש"י דהכא ע"מ שכתב רש"י לקמן ע"ב ד"ה דהוו ליה בנים ומתו, הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו, ולק"מ דהכא פי' רש"י אליבא דרבא, והתם קאי בהדיא אליבא דר' יוחנן. ולא אבין נמי מה שפי' מהרש"א שם בח"א, מזבח כפרה הוו, היינו דאין הקרבן מכפר רק על השוגג, יסורין של אהבה שמייסרו הקב"ה בעוה"ז בלי שום עון להרבות וכו' כפי' רש"י לעיל לא הוו עכ"ד. דהא התם קאי הגמרא לר"י, דס"ל דאפילו יש בו עון נמי הוו יסורין של אהבה, משום שממרקין כל עונותיו, אלא הכי פי' מזבח כפרה הוו דמכפר רק על השוגג כמו קרבן וכמו שפי' מהרש"א גופי', יסורין של אהבה היינו שיכפר על כל עבירות אפילו על המזיד כדאמר ר"י גופא שממרקין כל עונותיו לא הוו. עוד נראה לומר דזה הפלוגתא תלוי, לרבא דס"ל דלפעמים הקב"ה מייסרו בלי שום עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב, ס"ל כדמסקינן בשבת דנ"ה דיש יסורין בלי עון, ואידך ס"ל כדעת ר"א שם דאין יסורין בלא עון:

ע"ב רבי יוחנן חלש עאל לגביה ר"ח א"ל חביבין עליך יסורין וכו' פי' דאפילו לשיטתך דאמרת דכל יסורין הוו יסורין של אהבה משום דממרק, מ"מ בעינן שיהא מקבלן באהבה, כדיליף ר"ה לעי' מאם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת אף יסורין לדעת, א"ל לא הן ולא שכרן, פי' דמאן דעסיק בתורה גם היא מכפרת על העון, כמו יסורין דממרק, וכדאמר ר"י גופא לעיל בסמוך מפסוק בחסד ואמת יכופר עון, א"כ טוב יותר להאדם להיות ברי אולם ולעסוק בתורה, א"ל ליה הב לי ידך יהיב לי' ידיה ואוקמיה ואעתיק מ"ש בספר לשמוע בלימודים וז"ל יד הוא מן י"ד פרקים כמ"ש הזוהר הקדוש ולכן הוא נקרא יד ושני ידים עולים כ"ח וזהו יהיב ליה ידיה, ונתתברו אז שני ידים שיש בהם תכונת כ"ח, ולכן אוקמיה הכח מחולשתיה עכ"ד ומזה הטעם נ"ל ג"כ מה שנהגו העולם דאם בא אדם מן הדרך כשלא ראהו אותו איזה ימים, שואלים בשלומו אם עומד על שלמותו, ונותנים לו היד, משום שנתחברו אז ג"כ שני הידים שיש בהם תכונת כח:

רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא עאל לגביה וכו', הנראה לבאר הויכוח שבין ר"ה לרבנן, ר"ה לשי' דאמר לעיל [בעין יעקב אי' הגי' לעיל אמר רבא אמר רב הונא] דפעמים מביא הקב"ה יסורין על האדם אף בלי שום עון רק כדי להרבות שכרו, ולכן קאמר לרבנן ומי חשידנא בעינייכו פי' הא אסור לאדם לחשוד לחבירו, והגם שאני בעצמי איני מחזיק אותי כצדיק, מ"מ אתם אינן רשאין לחשדיני, כיון דלפעמים מביא הקב"ה יסורין אף בלי שום עון, א"כ דלמא הוא נמי מיסורין של אהבה, ויסולק בזה קושית המפרשים מהא דאין צדיק בארץ וגו', אבל רבנן ס"ל כאידך דאין יסורין בלי עון, ולכן קאמרי ליה שפיר מי חשיד קודשא בריך הוא ומתורץ ג"כ בזה מה שהקשו דמאי קאמרי רבנן לר"ה דלמא הוו יסורין של אהבה, אבל ל אחא דרבנן סברי דאין יסורין בלי עון ואפ"ל י"ל דהוו יסורין של אהבה במה דממרק עונותיו בר יוחנן איכא דאמרי הדר חלא והוה וא"ד אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא הביאור לדעתי דמאן דאמר הדר חלא והוה חמרא, ס"ל כרב יוסף בשבת דף נ"ג דאמר בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, ומ"ד אייקר חלא ס"ל כאביי שם דאמר אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית:

תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפילתי שתהא לפני מטתי וכו', אלא אימא סמוך למטתי, עי' רש"י ותו' שפי' לענין תפילת שחרית שתיכף בקומו קרא ק"ש והתפלל, ומהרש"א ז"ל נתקשה בזה, למה תלה הדבר בסמוך למטתו דהא אם השכים לעמוד קודם עמוד השחר לא היה מתפלל וקרא ק"ש סמוך למטתו, וע"ק דמימרא זו לא שייכא הכא בפרק זה, דע"כ לא איירי אלא בתפילת ק"ש של ערבית, גם אינו דומה שהגי' דבריו שלא אמר כלל לפני מטתי עכ"ד, עוד יש להקשות לפירושם אמאי לא קאמר א"ב שתהא ק"ש סמוך למטתי, דהא בשחרית כ"ע מודו דק"ש ואח"כ תפילה, וא"כ הוה ק"ש סמוך למטתו יותר מתפילתו, עוד יש להבין כיון דא"ב היה נזהר וקיים דבר זה, האיך שייך ע"ז למימר הייתי מצטער, ע"כ נ"ל דא"ב קאי על התפילה, שאנו מתפללין בלילה קודם השכיבה על המזיקין, דבלילה שכיחא מזיקין פי, וכן נראה מסדר רב אלפס ז"ל, דמקודם העתיק דיני ק"ש שעל מטתו, והך דרבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגאני, ואח"כ הך דא"ב משמעתין, ש"מ דמיירי מפסוקי דרחמי שאנו מתפללין קודם השכיבה, ומש"ה העתיק נמי אח"כ הך דא"ב, שנים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וקדם אחד מהן והתפלל וכו', דמיירי נמי מתפילת ערבית, וכדמסיק הא פירשוהו רבנן ואוקמוה בתפילת ערבית, שאם הניחו יא ויצא, חוששין שמא יבא לידי סכנה, אבל הך דא"ב אין תפילתו של אן אלא בבית הכנסת, דמיירי בכל ת, לא העתיק גבי הנך תרתי, אלא להלן גבי מעלות בהכ"נ, ולשון מצטער הכי פי' הגם שא"ב בודאי למד בלילה עד שחטפתו השינה ואיכא אונס שינה, מ"מ היה מצטער כל ימיו, להקיץ את עצמו ולהתפלל גם על המזיקין לפני מטתו, היינו סמוך לשכיבה, ועי' לקמן דף י"ג ע"ב דאמר ר"נ לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן ופי' רש"י אם ראתני מנמנם צערני עד שאנער יפה, ולפ"ז ממה שאמר א"ב שתהא תפילתי סמוך למטתי, ולא קאמר שתהא ק"ש סמוך למטתי, יש להביא ראיה מזה כהטור וש"ע א"ח סי' רל"ט דפסוקי דרחמי יאמר אחר פרשה שמע, וכן פסק שם המ"א דהלכה כריב"ל דאמר מזמורים אח"כ, וכן משמע מרב אלפס מדהביא הך דריב"ל ש"מ דס"ל כן, וע"ז הביא ג"כ תיכף הך דא"ב לאורויי סייעתא לריב"ל דא"ב נהג ג"כ כך:

דף:

ו' מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה, והעיר הגאון מהר"ץ חיות זצ"ל משבת דף י' ובתוס' שם דמשמע דדינא עדיף מתורה, ויש לחלק דהנה לקמן בדף ס"ג אמרינן באתר דלית גבר, תמן הוי גבר, ובאתר דאית גבר, תמן לא תהוי גבר, ומוקמינן בשוין, וכן כתב המחבר בח"מ סי' ח', דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות וכו', עד שידוע שאין שם ראוי כמותו, ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, א"כ י"ל דהתם בשבת גבי רב אמי ורב אסי דהוו גדולי העיר, ולכן היו מחויבים מן הדין להשגיח ולדון בדיני העיר, ובכה"ג ודאי עדיף מתורה, אבל הכא מיירי בשלשה שיושבין בדין ואינם גדולי העיר דיש אנשים אחרים גדולים כמותם, הגם דהם ג"כ מותרים לדון ולהורות וכמ"ש התו' בסוטה דכ"ב בשם ר"י מ"מ בכה"ג לא לא עדיף מתורה, וזהו דקאמר הגמרא מ"ד דשלמא בעלמא הוא, פי' כיון דיש אנשים אחרים ג"כ גדולים כמותם לדון, קמ"ל דזהו נמי תורה, ועפ"ז יבואר נמי מה דדרשינן במדרש, על הפסוק ואיש תרומות יהרסנה, זה חכם שהוא יודע הלכות מדרשות ואגדות, ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעשה דין ביניהן, והוא אומר להן עסוק אני במשנתי, ולכאורה הא באבות פ"ד אי' ר' ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין פורק ממנו וכו' ולפי הנ"ל אתי שפיר, והיכא דאיכא בעיר אנשים אחרים גדולים מהם לדון, מבואר בביצה דל"ו דאפילו מצוה ליכא, רק רשות מקרי, דאי' התם במשנה ואלו הן משום רשות לא דנין ופריך הגמרא והא מצוה קעביד, ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה:

וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא, הקשו המפרשים הא בג' מיירי בדינא דהיינו נמי תורה, ובעשרה מיירי בתפילה, ואפשר די"ל דהאכל המימרות דהכא, הוא מרבין בר רב אדא אמר ר' יצחק, והוא גופיה אמר מקודם זה בשמעתתיה שהקב"ה מצוי בבית הכנסת במקום התפילה, כמו לענין דינא דהיינו נמי תורה, א"כ שפיר קפריך וכי מאחר וכו':

ע"ב אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס, הקשו המפרשים הא אמרינן עשרה קדמה שכינה ואתיא, ותירצו דתיבת מיד קאי אלמעלה ור"ל מיד סמוך לביאתו, ולדעתי הלשון ולא מצא משמע קודם לביאתו, ולדידהו ה"ל למימר ולא באו בה עשרה נמחק, ונראה דיש לכוון דר"י קאי על אותן אנשים הבהולין למלאכתן, ויעשו תפילתן קבע ומכוונים רק לפרוק מעליהם החוב, ומתוך כך מתפללין כמה פעמים קודם הזמן תפילה, ובזה האופן בודאי אין השכינה עמהם, דזה דומה כאדם אשר אין דעתו נוחה מהמלוה, ואינו רוצה שהמלוה יבא בזמנו אצלו לתבוע ממנו החוב, ושילח לו חובו לביתו קודם זמנו, ובעיירות הקטנות שאנשיה בה מעט, יש בה עוד חסרון לא יוכל להמנות, כשבא אח"כ זמן התפילה לא ימצא בבכה"נ עוד עשרה אנשים להתפלל במנין, וכמו שראיתי זאת בעיני וה' יכפר, ואמרתי באיזה עיר ע"ד המוסר דע"ז קאי ר' יוחנן ואמר בשעה פי' בזמן התפילה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה, משום שכבר התפללו קודם הזמן, ולא יהיה בה מנין בזמן, מיד הוא כועס, עוד נראה לן לומר דהא דאמרינן עשרה קדמה שכינה ואתיא, מיירי בבית סתם שמתקבצין שם עשרה להתפלל, משום דרבין בר רב אדא אמר ר' יצחק דאמר ומנין לעשרה שמתפללין וכו', משמע דאיירי נמי אפילו בעשרה שמתקבצין בבית להתפלל במנין, דליכא למימר דאיירי דוקא בבית הכנסת שמתפללין שם בעשרה, הא כבר אמר מקודם זה מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת ל"ל תו למיהדר ולמימר מנין לעשרה שמתפללין, אלא ע"כ מיירי אפילו בעשרה שמתפללין בבית סתם, וע"ז מסיק הגמרא עשרה קדמה שכינה ואתיא, ובזה בודאי אין הקב"ה כועס מיד אם לא מצא בה עשרה, כיון דאין החיוב להיות שם מנין להתפלל, אבל בבית הכנסת שאני, כיון שנבנה על דעת להתפלל שם, החיוב להיות שם עשרה אנשים, זמן מה קודם התפילה, כדי שאם יבא הקב"ה בזמנו, ימצא בה עשרה, דהא משום זה תקנו חכמי המשנה עשרה בטלנין וכמ"ש רש"י במגילה ד"ה ובסנהדרין די"ז, וזהו שדייק ר"י ואמר בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת וכו', משום דקדושת בית הכנסת חמיר טפי, ומכאן תוכחת מגולה שבעו"ה בעת יבא הזמן תפילה, אנו צריכין לחפש בנרות מנין בבתי כנסיות שלנו, ועל המוסר הזה יש לכוון הברייתא ב"ק ד"ס דבר בעיר אל יכנס אדם יחידי לבית הכנסת שמה"מ מפקיד שם כליו, פי' בעידן ריתחא סכנה לאדם לכנס יחידי לבהכ"נ, משום שהשטן מקטרג אז על מה היא נבנה בהכ"נ זו שקשה להשיג בה מנין להתפלל, וזהו המליצה שמה"מ מפקיד שם כליו, ומסיק וה"מ היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלי ביה עשרה: אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה, מלשון היוצא משמע דוקא בשעה שהוא יוצא דהיינו סמוך ונראה עדיין לבהכ"נ, אבל אם הוא כבר יצא והוא רחוק מבהכ"נ לא, דבזה לא שייך כ"כ האי טעמא שכתב רש"י לפי שמראה בעצמו שעכוב בהכ"נ דומה עליו כמשוי, דאל"כ ה"ל למימר ההולך מבהכ"נ, וגם לפי האי טעמא נראה, אם צריך לילך מבהכ"נ לדבר מצוה, אזי אפילו בשעה שיוצא וסמוך עוד מבהכ"נ, מצי למרהט, והמפרשים כתבו דמשמעתין מוכח דבכה"ג מצוה למירהט, ועי' במ"א סי' צ' ס"ק כ"ו דל"ח לחשדא דמוטב שיחשדוהו מלבטל הוא עצמו ממצוה, ובספר קהלת יצחק ריש פ' וירא הביא בשם רב אחד חקירה בדין זה ונעלם מכבודו דברי המ"א אלו, גם מה שיצא הרב' שם לחלק מדעת עצמו שאם המצוה שעשה היא גדולה יותר מהמצוה שהולך לעשות צריך לילך בנחת, ואם המצוה שהולך לעשות גדולה יותר צריך לרוץ, ואם ב' המצות שוין צריך לילך חצי הדרך הראשון בנחת, בשביל המצוה שעשה וחצי השני במרוצה בשביל המצוה שרוצה לעשות, הוא סברות בדויות מלבו ואין הדעת סובלתו, כיון דהמצוה הראשונה כבר עשה, ועתה רץ לעשות עוד מצוה א"כ מאי נ"מ בדבר, אם אפילו המצוה הב' היא קטנה ביותר לעולם מצוה לרוץ, ובספר לשמוע בלמודים בסוטה גבי שכר פסיעות חקר מעלתו, כשהולך אדם למצוה אם טוב לעשות פסיעות קטנות שיהי' מרובות ויהיה השכר מרובה, או לעשות פסיעות גדולות מועטות, ויהיה השכר שכר גדול כפי הפסיעות, וכתב דזה תלוי בדעת הפוסקים אם טוב ליתן מתנה מועטת להרבה עניים או ליתן מתנה אחת גדולה לאחד, ותמהני עליו הא קיי"ל הכא בשמעתין דלדבר מצוה מצוה למירהט ואפילו בשבת דאסור לפסוע פסיעה גסה אבל לדבר הלכה מצוה לרוץ, ואינו דומה לצדקה דאפילו להפוסקים דס"ל דטוב ליתן מתנה מועטת להרבה עניים הכא שאני דזיל בתר טעמא, גם אציג פה מה שראיתי בספר פרשת מרדכי פי' על עין יעקב בשם ידידו הרב ר' מאיר דוד ז"ל ע"מ שאמר כאן רבי זירא מריש וכו' קא מחללי רבנן, הא דמדקדק לומר רבנן, משום דבסמוך אמר ר"ז אגרא דפרקא רהטא, ופי' רש"י דע"ה שאינם מבינים את הדרשה מקבלים שכר על המרוצה, ולכך אמר דרבנן המבינים את הדרשה, והם רצים הם מחללין שבתא עכ"ד. ותמהני כי חוץ ממה שעצם הדברים אינם מיושבין בסוגיא עוד יש לדקדק דאטו כוונת רש"י דדוקא הע"ה מקבלין שכר על המרוצה ולא רבנן, אלא כוונת רש"י דאפילו הע"ה שאינם מקבלין שכר על עיקר הדרשה בשביל שאינם מבינים, אפ"ה יש להם שכר על מרוצתם והם בכלל מה שאמרו באבות פ"ה הולך ואינו עושה ופי' הרב שלומד ואינו מבין שכר הליכה בידו וכ"ש רבנן שמבינים הדרשה בודאי יש להם שכר גם על המרוצה והם בכלל הולך ועושה, ומה שמדקדק רבי זירא לומר קא מחללי רבנן י"ל דאורחא דמלתא נקט, משום דע"ה אינו חביב להם הדרשה בשביל שאינם מבינים מש"ה אינם רצין, ולפ"ז יש לנו מוסר השכל לכלל המון שבשביל הדרשה אין להם שכר לימוד כ"כ, עד כמה יש להם לרוץ אפילו בשבת לשמוע הדרשה מפי חכם, כדי שיקבלו שכר לכה"פ על מרוצתם:

ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא וכו' חלף אליהו חזייה אידמי ליה כטייעאי שלף ספסרא וקטליה, עי' במעדני יו"ט ומהרש"א שכתבו דנראה עיקר גי' רי"ף ורש"י חלף ההוא טייעא חזייה וכו' דלגי' הגמרא קשיא וכי משפט מות לאיש הזה שיהרגהו אליהו, ולא אמרו אלא שנקרא רשע, ולא הבנתי דלפ"ז גם לפי גי' חלף ההוא טייעא נמי קשה זאת, הא אין אדם נוקף אצבעו וכו', א"כ למה הזמין הש"י דוקא בהאי שעתא דחלף הטייעא שיהרגהו, כיון שאינו חייב מיתה, גם מ"ש המהרש"א אח"כ ליישב גי' הגמרא דאידמי ליה כטייעא לא קאי אאליהו, אלא אאותו איש דלא הוה מהדר אפיה קאי, דהוה אידמי ליה לאליהו שאינו ישראל אלא ערבי, ולכך הרגו אליהו ע"כ נמי קשה זאת למה עשה הקב"ה כן כיון שאינו חייב מיתה, וכבר השיגו האיי הים דדבריו תמוהים דאם בס"ד שהיה זה המתפלל ישראל החליט הרב ז"ל שאינו חייב מיתה, כ"ש אם הוא ערבי שאיננו מצווה בכך דאינו מוזהר על השיתוף, ולדעתי נראה דאידמי ליה כטייעא קאי אאליהו דאליהו נתלבש בצורת טייעא וכזה הלשון מצינו בשבת דק"ט אתא אליהו אידמי ליה כפרשא והתם קאי נמי אאליהו כדמוכח התם, וכן מצינו בכ"מ דאתא אליהו ונתלבש באיזה צורה, ומה שהקשו דאינו חייב מיתה ולמה הרגו אליהו, יש ליישב דהא נראה ככופר וכמ"ש רש"י בד"ה אחורי בית הכנסת וכו', וקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ח ובח"מ סי' תכ"ה דהכופרים היה בזמן הבית מצוה להרגן בסייף בפרהסיא ולכן עשה אליהו כדין ושלף ספסרא וקטלי', ומש"ה נתלבש אליהו בצורת אדם והרגו י"ל לחדודי משום דהתו' לקמן ד"ז כתבו אע"ג דאפיקורסים מורידין ולא מעלין היינו דוקא בידי אדם אבל בידי שמים לאו וכו', ורב אחד הקשה לי האיך אליהו נטמא למ"ד פנחס זה אליהו, ולכאורה קשיא היא, הגם שדבר הרוחני אינו מקבל טומאה וכמ"ש מהרש"א בסנהדרין דל"ט על שאלת המין לר' אבהו, מ"מ זהו רק לענין דאין שייך טבילה לגבייהו, אבל הא אשכחינן דנזהרין הם מלטמאות את עצמן כמו בב"מ דף קי"ד גבי רבה בר אבהו דאמר לאליהו לאו כהן הוא מר מ"ט קאי מר בבה"ק ובתו' שם כשהיה קובר את ר"ע וחקר התו' שם למצא טעם על מה באמת טימא אליהו את עצמו, וכן במדרש סדר בא א"ר שמעון גדולה חבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום ע"ז ובמקום טומאה בשביל לגאלם משל לכהן וכו', אבל יש לומר דקטליה אליהו ברחוק ד' אמות, עוד י"ל דלא הרגו לגמרי, אלא עשאו גוסס, וגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו:

דף ח' אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, עי' במפרשים מה שהקשו, ולדעתי נראה לבאר דהנה במגילה דף כ"ו אי' מחלוקת אליבא דרבא אי מבי כנישתא לבי רבנן שרי או לא, דרב פפי משמיה דרבא שרי, ורב פפא משמיה דרבא אסור, והיינו דאמר רבא כאן לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעליותא פי' כאדם שאומר לחבירו אמור לי דבר טוב, דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, פי' אי מותר לעשות מבי כנישתא בי רבנן או אסור, והשיב ליה רפרם, בפירוש לא שמע ממנו אלא מכללא אתמר, מדדרש דאוהב ד' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות וכו', ש"מ דס"ל דמותר לעשות מבי כנישתא בי רבנן, וכן פסקינן בש"ע א"ח סי' קנ"ג, ומה שמסיק ומבתי מדרשות ראיתי ברבינו יונה דר"ל שאינם קבועין:

ע"ב רש"י ואפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום, בחומשים שלנו יש ע"ז תרגום מכלילתא ומלבשתא, ואפשר דר"ל שאין בו תרגום הידוע, דהיינו תרגום התיבה, והכא לא בא לתרגום התיבה, רק טעם על שמות עיירות והוא שמות ע"ז שלהם בימים הקדמונים, ואין אנו צריכין כ"כ תרגומו, אפ"ה צ"ל תרגומו, אבל בראובן ושמעון וכדומה שאין תועלת בתרגומו כלל, אפילו לרש"י א"צ לאומרו פעם שלישית, ודי בשני פעמים, והיינו נמי כשי' יש מפרשים בטור א"ח סי' רפ"ה, ואחר כותבי ראיתי שגם הב"ח שם פי' שי' רש"י כן, וכן נראה מלשון הגמרא לעולם וכו' ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, משמע דצ"ל תרגומו, עוד יש לומר דכוונת רש"י דמכלילתא ומלבשתא אינו בכלל מה שהצריכו חז"ל למימר, דזהו רק טעם שמות עיירות, והתרגום הצריכו לומר רק כדי' להבין הפשט של התיבה, להכי כתב רש"י שאין בו תרגום וצריך לקרותו פעם שלישית בעברי, ומה שהקשה התוספות ע"ז דה"ל לומר ראובן ושמעון שאין בו תרגום כלל, י"ל לרש"י דהא גופא קמ"ל דאע"פ שיש בו תרגום לטעם שמות עיירות, מ"מ צריך לקרותו פעם שלישית בעברי ולא תרגומו, ופשיטא בראובן ושמעון דצריך לקרותו פעם שלישית, ואפשר דרש"י הי' גרי' כגי' ס"א דיבון ועטרות שהוא בסוף מטות פסוק ל"ד דע"ז הפסוק הניח האונקלוס כמו שהן שמות עיירות, ומש"ה כתב רש"י שאין בו תרגום, ורק בתרגום ירושלמי אי' ע"ז ג"כ מכלילתא ומלבשתא כמו עטרות ודיבון דלעיל פסוק ג', ולפ"ז הוי הרבותא לרש"י ג"כ כמ"ש בועוד י"ל:

ד"ה מעשה דרב פפא וכו' עי' פסחים דף קי"ב ברש"י וברשב"ם שהביאו שאמרה לו המתה את בני וברח מן המדינה, ולפ"ז י"ל מה דאי' בשבת דף קי"ח אמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי, כוונתו להאי מעשה: דף ט' ע"ב ה"נ כיון דקבעוה רבנן בתפילה כתפילה אריכתא דמיא, עי' מהרש"א יש ליישב דהכא מייתי מהשכיבנו אי"י שפתי תפתח דלא הוי הפסק, ולעיל מייתי בהיפוך מי"י שפתי תפתח אהשכיבנו, ועי' בתו' לקמן דף כ"ו ד"ה ואין שיחה וכו', שהקשה כעין זה, ותירץ דכיוצא בו מצינו במגילה וכו' ועי' שם בגליון הש"ס שהביא ג"כ מסנהדרין, גם ראיתי שם כת"י בגליון מהגאון הצדיק ר' יהושע העליר זצ"ל האב"ד דק"ק טעלז שהביא גם מהכא דמייתי מהשכיבנו אי"י שפתי תפתח ולעיל מייתי בהיפוך:

רש"י ד"ה לתפילין שמצות הנחתן קודם ק"ש, יש להעיר מאי האי דקדים תנא בכל מקום ק"ש קודם לתפילין, כמו לקמן דף י"ד גבי החופר כוך למת, וכן בריש פרק מי שמתו, ובדף כ' במשנה נשים ועבדים וכו', וי"ל משום דק"ש אית ביה נמי מלכות שמים, עוד י"ל משום דתפילין כתיב בפרשת ק"ש, ומה דהפסיק בתפילה בין ק"ש ובין תפילין משום דתפילה באה תיכף אחר ק"ש א"נ משום דבערבית לית ביה מצות תפילין:

דף י' בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה, עי' מהרש"א בח"א שהעיר הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ויש ליישב עם דברי עצמו מ"ש לקמן דל"ג ע"ב, כי היראה נחלקת לשני מינים, האחד היראה הטבעית, יראה מעונש הפורענות, והב' יראה שכלית, יראה מדבר הגדול ונורא, כמ"ש ויירא ויאמר מה נורא וגו' והיא יראה שלמה ור"ח דקאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, משמע טפי דהיינו יראה השכלית דאינה בידי שמים, כי היא תלויה בבחירה, אבל יראה הטבעית היא בידי שמים ליראו בעונש אחרים כמ"ש פ' הבע"י אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל, לייראם כדי שיחזרו בתשובה, שנאמר אך תיראו אותי תקחו מוסר ע"כ, והיינו דבעא ר"מ רחמי עלויהו ביראת העונש שהיא בידי שמים, עוד י"ל עפ"מ שכתב רש"י במגילה דכ"ה חוץ מיראת שמים אותה מסורה בידי אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך, אע"ג שהיכולת בידו להכין לבבינו אליו, דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, ואומר והסירו את לב האבן מבשרכם עכ"ד, והכא דהוה מצערי ליה לר"מ טובא, ולבקש רחמים דלימותו א"א דמי כתיב חוטאים, ומעצמן אינם עושין תשובה מש"ה ביקש רחמים דמשום צערו יכין הש"י לבבם אליו:

דף י"א ע"ב הילכך לימרינהו לכולהו, וכתב הרא"ש וז"ל דלר"ת דס"ל דוהערב, נא אין זה כ"א סיום ברכה ראשונה, גרסינן נימרינהו לתרוייהו עכ"ל כ"כ ר"ת בתוס' כתובו' (דף ח') אמנם חזינן לבעל המאור דס"ל ג"כ כר"ת, דר"י מוסיף היה הערב נא על ברכה של שמואל לעשות לה חתימה, ואפ"ה גרי' הלכך נמרינהו לכולהו, פי' שלש ברכות דרב יהודה ורבי יוחנן ורב המנונא ע"כ, וכן פי' בשלהי פרק הרואה דאי' התם מאי מברכי' אמר רב יהודה מודים אנחנו לך וכו', ור"י מסיים בה הכי אלו פינו וכו' א"ר פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו, וכתב ע"ז וז"ל שמעתי בפירושה לומר דרב יהודה אמר רב, ודרבי יוחנן, כלומר צריך שיאמר מודים אנחנו לך וכו', ואלו פינו וכו' ע"כ, והרמב"ן במלחמות השיג שם עליו וכתב לית ביה מששא דהא רבי יוחנן מוסיף הוא, כדקא אמרינן ורבי יוחנן מסיים בה, וכיון שכן לא שייך למימר בהו הילכך נימרינהו לתרוייהו דהא כולהו כרבי יוחנן עבדינן ע"כ וי"ל דר"ת ס"ל כסברת הרמב"ן ולהכי כתב שפיר דגרסינן נימרינהו לתרוייהו:

דף י"ג ש"מ מצות צריכות כוונה, מכאן הקשה הט"א בר"ה על שיטת הרבינו יונה לעיל בסוף פ"ק, דאפילו מי שסובר דמצות אין צריכות כוונה, ה"מ בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום כוונה, אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד, ודאי צריך כוונה, דכשאינו מכוין באמירה, ואינו עושה מעשה, נמצא כמי שלא עשה שום בר מהמצוה דלפ"ז מאי פריך מק"ש לרבא דס"ל מצות אין צריכות כוונה הא ק"ש שאני, דתלי בדיבור ולכ"ע צריך כוונה עכ"ד, ובהגהות פעולת שכיר תירץ, כיון דבק"ש צריך לדקדק באותיותיה וליתן ריוח בין הדבקים, הוה עקימת שפתים מעשה משא"כ בהני שמצותם רק באמירה בלבד, ולא ידעתי האיך נוכל לדחות קושית גאון בקש, וחוץ ממה שהעצם הסברא בדותא היא לחלק בין אמירה סתם לקריאת ק"ש, הא מבואר בתו' ב"מ ד"צ דאפילו לר"י דס"ל עקימת פיו הוה מעשה, דוקא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה, כגון בחוסם שהבהמה הולכת ודשה בלא אכילה, או במימר שנתפסת הבהמה בקדושה בדיבורו אבל בענין אחר לא, גם בפירקין די"ד ע"ב אמרינן קריאה לעשיה מי שמעת ליה, וברבינו יונה בפירקין אי' ובירוש' שואל למאן דס"ל דק"ש דאורייתא אמאי לא היה פוסק מן הלמוד לק"ש כולה, כמו שפוסק לשאר מצות כגון שופר ולולב ומקרא מגילה, ומתרץ זה שינון וזה שינון, יבא שינון וידחה שינון, כלומר אין לדמות זל"ז, שהדברים שיש בהם מעשה אינן נדחין מפני הלימוד, אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בעלמא, תדחה מפני הלימוד ע"כ, והביאו ג"כ התוס' מ"ק דף ט' ד"ה כאן וכו' אלמא דק"ש לא מקרי מעשה, אלא אמירה בעלמא גם מזה הירוש' משמע נמי דשופר מקרי מעשה, ובזה יסולק נמי מה שתירץ על קושיא הנ"ל, הגליון מהרש"א שעל הרי"ף דתקיעת שופר נמי הוה כאמירה, דהמצוה היא שמיעת קול השופר לא התקיעה, וכן כתב ה"ה בפ"ב משופר הביאו הכפות תמרים בדף מ"ב, שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה, ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה אבל י"ל אפכא כיון דא"א לשמיעה בלי תקיעה שפיר מקרי מצות שופר מעשה, וזהו דעת הירושלמי, ומש"ה נמי מברכין לשמוע קול שופר דבכלל השמיעה תקיעה ואין בכלל התקיעה שמיעה, וכמ"ש הפ"ח בא"ח סי' תקפ"ה, ובכפות תמרים שם גם בספרו יום תרועה תי' כן, על קושיות הט"א דהתרצן השיב לו לפום שי' המקשן דאינו מחלק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה, מאי אם כיון לבו, לקרות, אבל לפום קושטא דמלתא אין צורך לתרץ זה, דיש לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה וכדעת רבינו יונה ז"ל:

תוספות ד"ה בכל לשון וכו' שמצוה בתורה לקרותן, פי' שמצוה מה"ת לקרותן:

ע"ב אימא סיפא וכו' עי' מהרש"א ק"ק דאימא בסיפא נמי משיב שלום לכל אדם ובהא פליג עליה דר"י, ויש ליישב עכ"ד, וי"ל דא"כ לתני הכי, בפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר, ומדתני נמי ומשיב ברישא, ש"מ דיש חילוק לר"מ בין הפרקים ובין באמצע גם לענין משיב:

דף י"ד תוס' ד"ה טועם ואין בכך כלום פי' ר"ח שחוזר ופולט וכו', עי' שמואל א' י"ד גבי שאול שהשביע את העם ארור האיש אשר יאכל לחם ויונתן בנו עבר השבועה רק בטעימה בעלמא, דכתיב כי טעמתי מעט דבש הזה, ואמר לו שאול כי מות תמות יונתן:

דף י"ז א"ל רב לרבי חייא נשים במאי זכיין וכו' לכאורה הא נשים חייבין בכל המצות חוץ משארי מצות עשה שהזמן גרמא, וא"כ מאי קשיא ליה במאי זכיין, ונראה דהנה אי' בספרים דאין האדם זוכה לעולם הנצחי, אלא מי שקיים כל התרי"ג מצות, ואז הוא אדם שלם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואם תשאל נפשך מי הוא האדם אשר יכול לקיים כל המצות, כי כמה מצות תלויות בארץ וכדומה, אכן אם האדם לומד התורה, הוה כאלו קיים כל המצות, כמאמר חז"ל על הפסוק זאת התורה לעולה וגו', ובזה פירשתי מאמר הכתוב בתהלים קי"ט פסוק ו'. אז וגו' פי' כשאלמוד התורה, כי מקודם בקש מאת הש"י לשמור חוקיך וזהו לימוד התורה, וכמו שפי' מהר"מ שיק צ"ל בפתיחה למס' אבות הפסוק ושמרתם את חקותי, ר"ל שמירה מצינו בגמרא על לימוד התורה, והש"י מצוה אותנו לשמור, דהיינו ללמוד חקותיו ומשפטיו, וכן כתב מהרש"א בח"א לקמן דל"ב ע"ב דלשמור היינו לימוד תורה, כמו שאמרו בפ"ק דקדושין ושמרתם זו משנה, וכן בריש פתיחתא דאיכה רבתי דרשו על הפסוק ואת תורתי לא שמרו על לימוד התורה, וקאמר דוד כשאלמוד התורה, לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך, פי' כל התרי"ג מצות, משום דבלימוד התורה הוה כאלו קיים כל המצות, וזהו שאלת רב, נשים במאי זכיין כיון דנשים פטורות מת"ת, דממעטינן מאת בניכם ולא בנותיכם, כדאי' ברש"י לקמן ד"כ ע"ב, וא"כ במאי זכיין לעוה"ב, והשיב ליה דגם הם יש להם זכות בתורה באקרויי בנייהו לבי כנישתא וכו', ובזה נראה לפרש ג"כ המשנה ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מה"ת, ויש להעיר אם מאמין הוא על פי הקבלה בתחיית המתים, מאי איכפת לן שאומר שאין זה משמע מפסוקי התורה, וכמ"ש העקרים ריש מאמר א' על ר' הלל שאמר אין משיח לישראל וז"ל, ולא היו מחזיקין אותו בחוטא על היותו מכחיש ראיות הפסוקים, אם היה מאמין כן על פי הקבלה עכ"ד, אלא הכי פירושו האומר שתח"המ אינו תלוי בלימוד התורה, לפיכך אין לו חלק, דזהו דבר שאי אפשר, וכמאמר חז"ל בסוף כתובות כל המשתמש באור תורה וכו', ואח"כ ראיתי בהקדמת שב שמעתתא שפי' ג"כ מה דאי' שם בגמ' תנא הוא כפר בתחה"מ, פי' אף שמודה בעיקר התחייה, אלא שאמר שאינה מסיבת התורה, והוא כפר בסיבתה אין לו תחייה, כי סבה אחרת, אין לה רק של תורה, או דידיה או של אחרים הנהנים ממנו, והוא כופר בה, ולכך לא תחייהו עכ"ד:

ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מ"ש מהר"ץ חיות זצ"ל, בריש חלק בשם הלחם משנה בפ"ח מהל תשובה, דהרמב"ן גרי' הוא כפר בתחה"מ לפיכך לא יהי' לו חלק בעוה"ב ע"ש, אולם בש"ס מסיים כאן, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ועוה"ב ותחיית המתים שני ענינים הם, ומה מדה כנגד מדה שייך כאן עכ"ד, ותמהני הא הל"מ כתב שם דהרמב"ן ס"ל דתחיית המתים ועוה"ב ענין אחד הם, גם אין כוונת הל"מ שם דהרמב"ן גרס לפיכך לא יהיה לו חלק לעוה"ב, דעיקר ראיה אינו תלוי בגי' זו, דאפילו אי גרסינן כגי' הספרים, נמי ראיה ברורה, מדתנן אל שאין להם חלק לעוה"ב, האומר אין תחית המתים מן התורה, ותנא ע"ז הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים וכו', אלמא שהתנא קרי לעוה"ב תחה"מ, וענין אחד הם, וכן כתב העקרים מאמר ד' ריש פ' ל"א, וע"ש במה שמיישב גם לשי' הרמב"ם דס"ל דעוה"ב ותחה"מ שני ענינים הם, וזה כוונת הל"מ מה שכ' לפיכך, לא יהיה לו חלק לעוה"ב, והראי' דמסיק הל"מ וכמ"ש העקרים מאמר ד' פ' ל"א, שוב ראיתי בספרו שער הגמול וז"ל וראינו שאמרו בגמרא על המשנה זו, וכ"כ למה, תנא הוא כפר בתחה"מ לפיכך לא יהא לו חלק בתחה"מ, לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וזה מורה כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחייה בתחיית המתים, ואינו על עולם הנשמות שקראנו אותו גן עדן אלא עולם התחי' הוא עכ"ד:

ונחזור לדברינו דעוד גדול מעלת התורה, שגם היא מכפרת אפילו על המצות שהאדם יכול לקיים ולא קיים, או שלא קיים כתיקונה, כדאי' כ"ז בכמה מאמרי חז"ל, ופי' בזה המדרש אליהו פ"ט מה שאמרו חז"ל חש בראשו יעסוק בתורה וכו', ויש להמליץ על כל זה מה שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם, ומכאן תוכחת מגולה עד כמה צריך האדם לעסוק בת"ת, ואגב אמרנו לפרש באותו ענין המשנה באבות ספ"ב רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה וכו' לכאורה הוא סותר א"ע מה שאומר במשנה אח"כ הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, ונראה ע"ד שכתבו הספרים שכל אחד ואחד מישראל קבל חלקו בסיני יש מי שקבל חלקו מקרא לבד, ויש משנה, ויש תלמוד ויש גם מעשה מרכבה, נמצא לפי זה דאפילו האדם אשר הוא גדול בתורה עדיין אינו בטוח שהשיג חלקו, כי יוכל היות שנתנו לו יותר ויותר, וגם במעשה מרכבה, ואם היה עמל יותר היה משיג יותר, וכמאמר ר' יוחנן בן זכאי לעיל משנה ח' אם למדת תורה הרבה וכו', ופי' הגר"ח זצ"ל ברוח חיים, אל תאמר כי כבר יצאת ידי חובתך למה שנבראת עבורו, כי לא כן הוא, כי לפי מדרגתך ידוקדק עומק על התרשלות הלימוד, וריך אתה עוד להוסיף לצאת ידי מה ושחך לעשות עכ"ד, ואשרי מי שגדל בתה ועמלו בתורה, ובהיפוך האדם אשר עמ בתורה הרבה ולא השיג יותר ממקראו משנה לבד, הסימן שלא נתנו לו בסיני יותר מזה, ע"כ גם בזה המעט שהש, יש לו חלקו ושכרו יותר, מזה שלא השיג עדיין חלקו, והכלל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' חלקו שנתנו לו בסיני ובזה יבואר דבמשנה ראשונה מיירי ר"ט מאדם אשר הוא גדול בתורה והזהירו שיש לו לעמול עוד ועוד בתורה, כי אפשר שעדיין לא השיג בזה חלקו, ובמשנה אחרונה מיירי מהאדם אשר עמל הרבה בתורה, אבל לא השיג הרבה בעמלו ואמר ח"ו אבדה תקוותו, ע"ז ניחם אותו רבי טרפון ואמר לו, לא עליך המלאכה לגמור, אך דע לך שלא אתה בן חורין וכו':

דף י"ח לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו'. יש להסתפק אם יקרא קן צפור לפניו בבית הקברות, להפוסקים דס"ל דמחויב להזדקק לה ולשלח האם ואין רשאי לילך לדרכו, אי איכא בזה משום לועג לרש או לא, ואפשר לומר דלא העמידו חכמים דבריהם לאסור משום לועג לרש, אלא כגון גבי תפילין דאפשר לקיים המצוה ולא יהלך על בית הקברות, או יהלך על בית הקברות ויכסה התפילין, משא"כ הכא דאי אפשר לקיים המצוה בגוונא אחריתא שרי, וכן נראה ממה דא"ל ר' חייא לר' יונתן דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, אלמא שלא חששו אלא שידלה הציציות. כדי שלא יאמרו מחרפין אותנו אבל המלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכין מלובשין בטליתות בת ד' כנפות בזה לא חששו שלא יאמר עדיין מחרפין אותנו, וכמ"ש הרב רבינו יונה, אע"פ שהכל רואין שהבגד בת ד' כנפות ויש בה בודאי ציצית, מ"מ כיון שלא נתכוון לחרף אותן משום דא"א להסיר המלבוש, אין בזה משום לועג לרש, ה"נ ל"ש כיון שלא נתכוון בזה לחרף אותן דא"א לקיים המצוה בענין אחר שרי, וגדול אחד הקשה לי דהכא נמי הוא יכול ליקח האם ולשלח אותה חוץ לבית הקברות, אבל לדעתי נראה דאין לעשות כן דחיישינן שמא בתוך כך ימות המשלח, או תברח או תמות האם וכמ"ש בספר החינוך בשלהי מצוה תקמ"ד, ונהי דהיכא שנטלה על מנת לשלחה הלאו דלא תקח ליכא כיון דלקחה בהיתר, מ"מ עשה הוא דאיכא כמבואר בחולין דף קמ"א וברש"י שם, וא"נ דל"ח לזה מ"מ כל מה שיש טפי לקרב עשיית המצוה דשלוח מקרבינן, דתנן בשלהי פרק שילוח הקן לא יטול אדם אם על בנים ואפילו לטהר את המצורע, וכתב שם היש"ש דלא מבעיא להאי דשחוטה, דמבטלינן למצוה דשלוח לגמרי, אלא אפיל לההיא דשלוח, אע"ג דלא מבטלינן למצוה דשלוח לגמרי, שהרי עתידין אח"כ לשלוח על פני השדה ולקיים בה מצות שלוח אפילו הכי לא מבטלינן מצות שילוח בשעתא לצורך מצוה אחרת כדילפינן לעיל משלח תשלח עכ"ד, וחזינן דאפילו להעשה דמצורע שהיא הטלת שלום בין איש לאשתו ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו וכו' אינה נדחית העשה דשלוח משעתא, אלמא בכל רגע ורגע מוטל עליו לקיים המצוה דשלוח כי יקרא קן צפור לפניו, אם כן נראה דלא העמידו חכמים דבריהם לאסור בזה משום לועג לרש וכנ"ל:

גם בכל המצות קיי"ל כל שהויי מצוה לא משהינן, ומבואר במ"א ריש סי' כ"ה אפילו היכא שיש לומר שאח"כ יעשה המצוה יותר מן המובחר, והביא ממנחות דע"ב דאע"ג דאיברים ופדרים של תמיד של בין הערבים מצותן כל הלילה, מ"מ רשאי להקטירן בשבת של שבת, ואע"ג דאפשר להקטירן בליל מוצאי שבת, אפ"ה הותר לחלל שבת דחביבה מצוה בשעתא להקדים המצוה וכמו שפי' שם המחצית השקל, וה"נ אע"ג דכי משלחה חוץ לבית הקברות יהיה יותר מן המובחר מ"מ חביבה המצוה בשעתה:

ובתשובת שבות יעקב ח"א שאלה ל"ד כתב דלזמן מועט משהינן, וכל שעושה המצוה באותו יום מקרי מיד, אבל יותר מאותו יום ודאי דהוי בכלל שהויי מצוה ולא משהינן, אם לא שכוונתו לעשות מצוה מן המובחר אז מותר לשהות אפילו זמן מרובה, כל שודאי לו שיביא לידו מצוה מן המובחר וכו', אבל לא ידעתי דהא מגמרא דמנחות הנ"ל ופסק הרמב"ם כן מהל' מעשה הקרבנות פ"ד, מוכח דאפילו באותו יום, דהא בקדשים קיי"ל הלילה הולך אחר היום, ואפילו ודאי לו שיעשה אח"כ המצוה מן המובחר נמי לא משהינן, ומה שהביא ראי' לזה מהא דאי' בפ"ק דיומא ד"ו ע"ב מרב ששת דס"ל דטומאה דחויה היא בצבור, מהדרינן לאתויי טהורין מבית אב אחרינא, אף דאיכא שהוי מצוה בזה, קודם שימצא כהן אחר, אפ"ה לעשות מצוה מן המובחר עדיף, וכן מסנהדרין די"ב ע"ב דאי אמרינן טומאה דחויה היא בצבור, מעברינן ומאחרינן הקרבן כדי לעשות מן המובחר, אינו ראיה לדעתי, דהא רש"י פי' שם דחויה בצבור, בקושי הותרה ולאו היתר גמור הוא, וזה לשון הרמב"ם בהל' ביאת מקדש פ"ד הל' ט"ו ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור, אלא באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר עכ"ל א"כ כל מה דאפשר להדורי אחר טהורין אין לה היתר כלל ועדיין באיסורה עומדת, ולפ"ז ליכא למידק מינה דטעמו משום דמשהינן המצוה כדי לעשות מן המובחר, ומשום זה אמרינן נמי בסנהדרין שם לר' שמעון דס"ל דדחויה היא בצבור, דמעברין מפני הטומאה אף לכתחילה:

ואגב אבאר מה דקשה לי בדברי הרמב"ם דפסק שם דטומאה דחויה היא בצבור, ואמאי פסק שם ובהל' קדוש החודש דאין מעברין את השנה לכתחלה מפני הטומאה, אלא בדיעבד אם עיברו הרי זו מעוברת, וכן קשה לי לת"ק בסנהדרין שם דס"ל נמי דאין מעברין את השנה מפני הטומאה, ואם עיברו מעוברת, ממ"נ אי ס"ל כרבי יהודה דטומאה הותרה בצבור אפילו בדיעבד אינה מעוברת, ואי ס"ל כרבי שמעון דטומאה דחויה היא בצבור, אפילו לכתחלה נמי מעברין. וב"ה כוונתי בקושיא זו לדעת רבינו הגדול בעל שאגת אריה בריש דיני תפילין, אמנם מצאתי בסתם ספרא דהוא רבי יהודה, בפרשה אמור סי' קמ"ב יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך, כך יעברוה מפני הטומאה, תלמוד לומר אלה מועדי ד' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם, ובחדש הראשון פסח, אל יצא חדש הראשון בלאי פסח, וא"כ ת"ק נמי ס"ל כר"י האי דרשה דספרא דאין מעברין מפני הטומאה, אלא דס"ל דטומאה דחויה בצבור מש"ה בדיעבד מעוברת, ור"י ס"ל דטומאה הותרה בצבור מש"ה אפילו בדיעבד אינה מעוברת, ור"ש לית ליה להאי דרשה דספרא, וס"ל דטומאה דחויה היא בצבור מש"ה אפילו לכתחילה מעברין, והרמב"ם פסק כת"ק, משום דבלכתחילה הוי רבי שמעון יחיד לגבייהו, ובדיעבד הוי רבי יהודה יחיד לגבייהו:

גם מה שהביא השבות יעקב שם ראי' מהא דקיי"ל דאפילו מפני הגדיים והטלאים וגוזלות שלא פירחו, אע"פ שאין מעברין בשביל זה לבד, לדחות כל המועדות מקביעתן, אעפ"כ עושין אותן סעד לשנה, אע"פ שיכולין להביא כשהן קטנים שכשרים, אלא ודאי דמצוה מן המובחר עדיף, ומאחרינן כל קביעות המועדים בשביל זה, אומר אני הן אמת שרש"י בסנהדרין די"א פי' כן, דאם צריכה לעבר מפני אחד מן הדברים שמעברין עליהן, מצטרפין גדיים וכו', לאחד מהן ומעברין, אבל לדעתי נראה כיון דיש דבר אחד שמעברין עליה מן התורה, גם בדיעבד אם עיברוה עליה לבד, הרי זו מעוברת, כמבואר בתוספתא ריש פרק ב', אלא רק במה שמצטרף אותן בלכתחילה אין כ"כ ראי', עוד נראה לן דרש"י פי' כן על פי' גי' דידן, דגרסינן אבל עושין אותן סעד לשנה, כיצד רבי ינאי אומר וכו', ולפי זה מוכח כפי' רש"י, אבל בתוספתא ליתא להך תיבת כיצד, ולגי' זו רבי ינאי פליג על ת"ק ולפ"ז יש לפרשו הך אבל עושין אותן סעד לשנה דאף אם השנה צריכה לעבר מפני כל הדברים שמעברין עליהן, אפ"ה עושין אותן סעד להזכירם גם הם, וכמו שמשמע כן מדברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש פ"ד ה"ח, כיצד, עושין אותן סעד לשנה אומרים שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה שמשכה, או מפני האביב ופירות האילן שלא הגיעו, ועוד שהגדיים קטנים והגוזלות רכים, ולכאורה הא מפני האביב ופירות האילן לבד מעברין, גם מפני התקופה שמשכה לבד, פסק הרמב"ם שם בהל' ב' דמעברין, אלא ע"כ הרמב"ם מפרש על פי גי' התוספתא וכמו שכתבנו בס"ד, גם מה שהביא ראי' מב"ק דף פ' מי שנדר ליקח בית בארץ ישראל ולישא אשה, אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו ע"כ אינו ראי' דהתם טעמא דלא נתכוון אלא לההוגנת לו וכדאמרינן התם ע"ז ומעשה באשה אחת וכו':

דף כ' ע"ב והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, וראיתי בשם הגר"ח מוואלאזין זצ"ל שתיבת על עצמם מיותרין הן, ונראה לדעתי דמזה יש להביא ראי' לשי' בה"ג המובא לקמן דף מ"ח ברש"י ותו' דהיכא שאכל אחד אלא כזית, אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא, ואפילו לפ"מ שדחו שם שיטתו, מ"מ הא כתב הטור וש"ע סי' קצ"ז דמצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה כשי' בה"ג, והיינו לשון על עצמם שאמרו דדוקא לעצמן מברכים, אבל לא להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, מיהו כל זה שכתבתי הוא רק לפ"מ שדקדק הגר"ח זצ"ל, אבל נראה די"ל דאי הוה אמר והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה הוי משמע דמדקדקין מעליהן חומרא זו, ובאמת מחלוקת התנאים ר"מ ור"י בזה מש"ה אמרו על עצמם משמע דקבלו על עצמם חומרת התנאים, וכן מצינו כהאי לישנא גבי בנות ישראל החמירו על עצמן והתם נמי פירושו הוא כן. דאי הוה אמר רק בנות ישראל החמירו, הוי משמע דהם בעצמן החמירו חומרא זו, והתם נמי חומרות החכמים כמבואר בתו' מגילה סוף דכ"ח, לכן אמרו בלשון החמירו על עצמן, דמשמע דקבלו על עצמן חומרת החכמים:

דף ל"ו ע"ב הא ברטיבתא הא ביבשתא, ומזה מחלק הש"ע בא"ח סי' תרי"ב ס"ח לענין כס פלפלי או זנגבילא ביומא דכפורי אם הם יבשים פטור ואם הם רטובים חייב, ולכאורה תמהתי על הבאר הגולה שם שכתב, כי לא נמצא חילוק זה בגמרא לא בטור ולא בב"י, הא מגמרא מוכח בהדיא חלוק זה גם לענין יומא דכפורי, גם בטור ובב"י שם אי' חילוק זה בהדיא, ויפה אמר רב אחד מפורסם כי דברי באר הגולה צריך להיות לעיל בסעיף ז' עמ"ש המחבר תיבות בארץ ישראל שזה לא נזכר בגמ' ולא בטור ולא בב"י, כ"א בר"מ ז"ל בפרק ב' הל' ו' משביתת עשור, אמנם י"ל כי להרמב"ם ז"ל היתה הגירסא הזאת כתובה לפניו ביומא פ"א כדבריו, וכן משמע לעין כל רואה מדברי מעשה הרוקח לפירושו להרמב"ם ז"ל שם. ודברי פי חכם חן: דף מ"ד אמר רבה בר מרי אמר ריב"ל, כל שהוא משבעת המינין, בתחלה מברך בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וכתב ע"ז הרבינו יונה, איכא למידק מאי קמ"ל ריב"ל, מתני' היא, דקתני בהדיא, אכל ענבים ותאנים ורמונים, חכמים אומרים מברך ברכה אחת מעין שלשה, וי"ל דאי ממתני' ה"א דבכל מילי קא אמרי רבנן דמברך ברכה אחת מעין שלשה, ואפילו אינה מז' המינים, והיינו יכולין לומר דמדר"ג נשמע לרבנן, דכי היכא דחזינן דר"ג אמר שאם אכל ענבים ותאנים ורמונים, שמברך שלשה ודאי לר"ג לאו דוקא ענבים ותאנים ורמונים דהא שמעינן ליה בהדיא, דס"ל דעל ז' המינים שהוזכרו בפסוק מברך שלשה ברכות, הה"נ רבנן דאמרי ברכה אחת מעין שלשה, לאו דוקא בשבעת המינים בלבד, אלא בכל מילי ס"ל דמברך ברכה אחת מעין שלשה, לפיכך הוצרך ריב"ל לאשמעינן, דבשבעת המינים בלבד אמרו, אבל בכל שאר הדברים אינו מברך לבסוף, אלא בורא נפשות עכ"ל, ובחדושי אנשי שם כתב ע"ז לא הבנתי דבריו, איך הייתי טועה לומר בכל מילי, דהא לא שמעינן לר"ג דאית ליה ג' ברכות, רק בשבעת המינים ודכוותיה נשמע לרבנן עכ"ד, ולי עץ יבש, נראה דכוונת רבינו יונה הכי, דכי היכי לר"ג דאף דלא הזכיר במשנה רק ענבים ותאנים ורמונים ודאי לאו דוקא, דהא לדידיה וברכת קאי על כל שבעת המינים, הה"נ לרבנן דס"ל דארץ הפסיק הענין, והכתוב וברכת לא קאי אלא אלחם בלבד, א"כ מאי חשיבותא שאר שבעת המינים מכל מילי, וכי היכי דבשאר ז' המינים ס"ל ברכה מעין ג', ה"נ י"ל בכל מילי ה"ה כך, וע"ז הוצרך ריב"ל לאשמעינן דבז' המינים בלבד אמרו, אבל לא בשאר מילי, דבאמת אינו דומה לשבעת המינים מדאדכרינהו רחמנא דוקא להני, הגם דאתי ארץ והפסיק י"ל דממעטינהו רק מברכת שלשה, אבל לא מעין שלשה, וכמו שכ' החדושי הרשב"א, אבל שאר מילי דלא אדכרינהו רחמנא כלל ליכא בהו שום ברכה מעין ג' וא"מ לבסוף אלא בורא נפשות רבות:

דף מ"ט אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ"ל וכו', הקשה המעדני יו"ט דלעיל פליגי בה אבא יוסא בן דוסתאי ורבנן, חד אמר צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות, מ"ד צריכה מלכות קסבר דרבנן, ומ"ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא, א"כ ה"נ נימא דר"י הא קמ"ל דהטוב והמטיב דרבנן, וכן העיר הגליון הש"ס, ונראה דהכי פירושו דאי איתא דר"י קמ"ל רק דהטוב והמטיב דרבנן, ה"ל למימר בהדיא הטוב והמטיב לאו דאורייתא, לפי שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש, משא"כ בברייתא דלעי' אורחייהו למסתם ומפרשינן אנן, וא"כ מסתמא ר"י קמ"ל עוד דבר אחד במאי דקאמר בלשון צריכה מלכות, ולהכי פריך מאי קמ"ל ולמדתי זאת מחדושי הרשב"א ז"ל ע"ש:

דף נ' אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ר"ג מברכינן ג' ג', וליברכו י' י' שמע ריש גלותא ואיקפיד וכו', ופי' הרשב"א בחדושיו או דאי שמע ריש גלותא היה מונעם, עד שיברך הוא עמהם, ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא וטוב להם ליחלק, ואי נמי לא היה מונעם, כיון דאקפיד הוו זילותא דריש גלותא וגדול כבוד הבריות וכו', ולאו דוקא בריש גלותא דהא הטור והמחבר בסי' קצ"ג העתיקו זאת גבי, סתם בעה"ב נמי ה"ה כך, והעתיקו להלכ' כהאי א"נ שכ' הרשב"א, דכתבו בעה"ב וישמע ויקפיד עליהם, וע"ז הביא המ"א שם בסק"ו מקור מהא דכתב הרשב"א א"נ וכו', והלבושי שרד שפי' שם דברי המ"א דקמ"ל דבסתם בע"ה אין רשאין לעשות כן אא"כ יש חשש קפידא אבל בר"ג אע"ג שלא יקפיד מ"מ אין זה כבודו, לא ידעתי מנ"ל לחלק כן, דא"כ אמאי אמר רבא מברכינן ג' ג' הא סוף סוף אין זה כבודו דר"ג, וגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דרבנן ואף בעשה דאורייתא היכי בשב ואל תעשה, כמבואר לעיל בדף כ', ועוד הא בגמ' אמרו שמע ריש גלותא ואיקפיד, משמע דגם בר"ג בקפידא תליא מלתא, ובזה לא אבין נמי מ"ש המ"א שם בס"ק ז' וז"ל דכ"ש אם צריכים ללכת לדבר מצוה שרשאין ליחלק ג' ג', מאי כ"ש הוא הא כבוד הבריות חמיר ממצוה אחרת דגדול כבוד הבריות שדוחה וכו', משא"כ לדחות חדא מצוה בשביל מצוה אחרת לא, וכ"ש לפ"מ שכ' הרשב"א בפי' ה"א דאי שמע הר"ג היה מונעם לגמרי מלברך עד שיברך הוא עמהם הלכך אם ימתינו עוד עד שיברך הר"ג לא יוכלו לשמוע כלל ברכת הזימון, מש"ה שפיר אמרינן דיזמני בג', אבל היכא כשיוכלו אח"כ לשמוע ברכת הזימן בעשרה מי התיר לו לאפקועי א"ע ממצוה זו בשביל מצוה אחרת וכן השיגו הנשמת אדם כלל מ"ח, אבל מהא דפריך בגמ' וניפקו בברכתא דריש גלותא, ולא משני דצריכי ללכת לדבר מצוה, ליכא להוכיח מזה דאסור ליחלק ג' ג' אף דצריכים ללכת לד"מ די"ל דהכא לא מצי לאוקמי בכה"ג, דודאי אינן רשאין ללכת לדבר מצוה דהוי זילותא דר"ג, וגדול כבוד הבריות שדוחה וכו'. ומשום זה כ' נמי רש"י בד"ה הוה, ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא וזימנו הוא, והתפארת שמואל על הרא"ש, הוכיח מכאן שאסור להקדים לברך קודם שיזמן, אפילו יש לו צורך, או אפילו בהול ללמוד, דאל"כ מאי פריך וליפקו וכו' אומר אני דאפשר שהדין דין אמת ומטעם דמי התיר לו לאפקועי את עצמו ממצוה זו בשביל לעשות מצוה אחרת, אבל מהא דפריך וליפקו וכו' ליכא למישמע מידי וכמ"ש:

תוכן העניינים

בני גרשון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה