בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ
יו"ד · סימן פז
סעיף י' המעושן והמבושל וכו', המחבר נקט סדר הרמב"ם לפי שבב"י הקשה על סדר הטור ע"ש. והנה הב"ח מיישב סדר הטור וז"ל דאפשר לומר דבכוונה שינה, לאורויי דס"ל להרמב"ם דדם שבשלו בחלב אע"פ שאין לוקין על אכילתו משום בשר וחלב מ"מ לוקין עליו משום דם, ולפי דבדברי הרמב"ם אפשר לפרש דלא קאמר אין לוקין על אכילתו. אבל לוקין עליו משום דבר אחר, אלא במבשל בשר בחלב מתה, אבל בשל דם בחלב אינו לוקה אף משום דם, מדאמר בהקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו, וכך מוכח קצת לשון הרמב"ם דכתב לשון יחיד ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, דמשמע דלא קאי אלא אחלוקה אחת מן החלוקות, ומסתמא דלא קאי אלא בבשל בשר בחלב מתה מטעם דאמרן, לכך העתיק רבינו דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתבה הרמב"ם וקבעה בחלוקה הראשונה לאורויי דאף בדם שבשל בחלב לוקה עליו משום דם. ואצ"ל במבשל בשר בחלב מתה ולכך כתב רבינו אח"כ בסתם או בחלב מתה פטור ולא הוצרך לפרש דאין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב אבל לוקה עליו משום נבילה, משום דנלמדנו במכ"ש ממבשל דם שכתב תחילה עכ"ד, ולא אבין דבריו כיון דמלשון הרמב"ם דכתב לשון יחיד משמע דלא קאי אלא על אחת מן החלוקות ומסתמא לא קאי אלא על בשל בשר בחלב מתה, ולא על בשל דם בחלב מטעם דאמרינן בהקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו, א"כ מנ"ל באמת להטור לשנות הסדר ולפרש אפכא דהרמב"ם ס"ל כנגד הגמרא דהקומץ, ובשגם שגם הטור ס"ל דדם שבשלו אין לוקין עליו וכמו שכתב הט"ז לעיל סוף סי' ע"ב:
גם מה שפשיטא ליה להב"ח דהרמב"ם ס"ל דחלב מתה לקי עליה משום נבילה וכן כתב כאן הב"י, לא אבין דבריו אלו, הא הרמב"ם פ"ג מהל' מ"א ה"י פסק בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה וכן ביצת עוף טהור שנטרף כביצת עוף טמא ואסור, ובהלכה ו' פסק אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהן שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב ובודאי לא חמיר חלב טריפה מחלב טמאה, דהא בהלכה י' לא כתב רק דאסור כחלב טמאה, ואי הוה ס"ל להרמב"ם דעל חלב טרפה לוקין, ה"ל לאשמעינן רבותא טפי ולמימר, בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כבשרה וכן ביצת וכו'. ומדתלי בחלב טמאה ש"מ דחלב טריפה נמי אין לוקין עליהן, וחלב נבילה לא עדיף מחלב טריפה, ואדרבה לענין ביצה קיי"ל לעיל סי' פ"ו דביצת טרפה דאורייתא וביצת נבילה דרבנן. ומה שהחזיק הב"ח דבריו בק"א וכתב דחלב נבילה לא דמי לביצת נבילה שנגמרה ומונח בנבילה כמונח בכד, אבל החלב שנבלע בגומות דינו כנבילה עצמה כאבר מאיבריה ולוקה עליה משום נבילה. ולדעתי דדבריו לא הועיל אלא למימר דאסור מדאורייתא, ודלא כמהרו"ך שם דחלב מתה דמי לגמרי כמו ביצת נבילה דאינו אסור רק מדרבנן, אבל מלקות ודאי ליכא ומטעם דגם על חלב טרפה וטמאה נמי פסק הרמב"ם דאין לוקין עליהן, שוב ראיתי שגם הלחם משנה שם בפ"ט ה"ו תמה על הב"י במ"ש דחלב מתה לקי עליה משום נבילה ג"כ מהא דפסק הרמב"ם דעל חלב הטמאין אינו לוקה עליהן, אלא מה שרצה שם לחלק אח"כ בין חלב הטמאין לחלב הנבילה, דחלב נבילה לקי עלה משום נבלה אבל בחלב הטמאין לא, דכתיב מבשרם לא תאכלו כדכתב רבינו שם דמשמע הבשר דוקא עכ"ד. יש להשיב ע"ז ג"כ מהא דחלב טרפה משמע נמי מהרמב"ם דדמי לחלב בהמה טמאה ואינו לוקה עליהן ה"נ בחלב נבילה כן. ולפ"ז נראה בישוב סדר הטור כהדרישה כדי שלא תטעה בביאור דברי הרמב"ם לומר שמה שכתב ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב דדייקינן מינה הא משום איסור אחר שבו לוקין, קאי אדם ואחלב מתה, להכי מחלק להו הטור לבאר דדוקא בבשל דם בחלב יש לאו אחר על אכילתו ולקי עלה משום דם, אבל בבשל בשר וחלב מתה אין שם לאו אחר: ועל עיקר הדיוק שדקדקו מדברי הרמב"ם הא משום דם לוקין וס"ל להר"מ דם שבשלו דאורייתא נתקשה בזה היד אברהם די"ל דהרמב"ם איירי שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי דמשום בב"ח הוי בשול שהרי השמיט הא דתניא בפרק כ"ה באיזו בשול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו, אבל משום דם שבשלו ס"ל דלא מפטר אלא בבישול שהוא כמאכל בן דרוסאי, אבל לעולם ס"ל להרמב"ם נמי דדם שבישלו פטור עכ"ד. וכן הפלתי בריש סי' צ"ב כתב לכך השמיט הרמב"ם הך תוספתא דחולין פכ"ה כמה יאכל ויהא חייב כדי שיהא נאכל משום בישול, דס"ל להך תנא, דאיסור אכילת בב"ח נפקא לן מן לא תאכלנה נא וגו' או לא תאכלנה גבי פסולי מוקדשין כדעת רבי בחולין קט"ו, וכיון דנפק מן לאו דאכילה אינו חייב אלא דרך הנאתן והיכא דאכלו טרם שנתבשל כמאכל ב"ד ואכלו חי הרי הוא שלא כדרך הנאתן ופטור, אבל לפ"מ דקיי"ל דאיסור אכילת בב"ח נפקא לן מן לא תבשל הואיל ואפקא בלשון בישול חייב אפילו שלא כדרך הנאתן, א"כ אפילו אם אכלו טרם שנתבשל כמאכל ב"ד נמי חייב והניח בצ"ע, ולדעתי דא"כ כשכתב הרמב"ם בפ' י"ד מהל' מ"א, ובספרו מנין המצות מצוה קפ"ז גבי בשר בחלב איזהו דברים שמקרי שלא כדרך הנאתן, כתב ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב ואכלו חייב, ה"ל למיחשב נמי הך אם אכלו חי קודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דחייב' אלא ש"מ דאין תלוי זה בזה דאפילו למאי דקיי"ל בב"ח דחייב אפילו שלא כדרך הנאתן מ"מ קודם שנתבשל כמאכל ב"ד לא אסרה התורה התערובות ועדיין לא נעשה איסור בשר בחלב וכדתניא בתוספתא דחולין פ"ח כמה יאכל וכו' וכן גבי בישול תניא באיזו בישול אמרו וכו' ובודאי לא פליג הרמב"ם על הנך שני התוספתות ומה שהשמיטם אפשר משום פשיטותא דהכתוב אמר לא תבשל לבישול ולאכילה כוונת הכתוב שהוא כדרך האנשים לבשל ולאכול, שהוא כמב"ד, ופחות מזה אינו דרך בישול, וכמו שפסק ג"כ בפ"ט מהל' שבת, דכל שהוא פחות ממב"ד אינו מקרי בישול וכעת ראיתי בספר פר"ח בריש סי' זה שכתב ג"כ והביאו החוות דעת בביאורים סי' צ"א דאם בישל בשר בחלב. אלא שלא נתבשל כמאכל ב"ד לא אסיר מה"ת, דכל שלא הגיע למאכל ב"ד לאו דרך בישול הוא:
ש"ך ס"ק ל"ב והב"ח בסי' פ"א פסק וכו', ותימא דמאי איסורא דאורייתא איכא הכא הא מן התורה אינו אסור אלא דרך בישול וחלב שהיה בקיבה לא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש וכו', ומריש אמינא לתרץ אף דכבוש או מליחה הוה דרבנן. כיון דדרך בשול מה"ת שפיר מקרי איסורא דאורייתא, והב"ח לשי' דכתב ג"כ לעי' בסי' ס"ט גבי דם שבשלו דרבנן אפ"ה שפיר ה"ל איסור דאורייתא, וכעת הגיע לידי ספר תורת חטאת וראיתי במנחת יעקב שם כלל ע"ט ותירץ ג"כ כמ"ש, אבל מכבר שדיתי בה נרגא דלא דמי להתם, דהדם גופא קודם שנתבשל היה דאורייתא מש"ה כתב הב"ח דאף לאחר שנתבשל ה"ל כדאורייתא לענין דא"נ מסל"ת, ועי' לעיל בסי' ע' מש"כ בשם משמרת הבית. משא"כ הכא בכבוש או מליחה דלית ביה בשום פעם דאורייתא ומה ענין זה, למה דדרך בישול הוה דאורייתא. אלא לענ"ד אפשר ליישב כן דהא מחלוקת הפוסקים בצלול ונקרש, אי הוי כחלב אי לא, הוא בין לענין כבוש או מליחה דהוא רק איסורא דרבנן. בין לבשל בו בשר, או לכשרה שינקה מן הטריפה. אי שרי לגומעה בעיניה, דהוא איסורא דאורייתא, וכל חד וחד מיתוקם לדידיה, הך מתניתין דכשרה שינקה מן הטריפה אסורה, וההיא ברייתא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה כמבואר בפו', ופסק הב"ח דהכי נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא, ומשמע ליה להב"ח דלרמ"א דכתב בצלול ונקרש יש להקל בהפסד מרובה אפילו לאיסורא דאורייתא נמי קאמר וקאי נמי עמ"ש המחבר בס"ט דמיירי מבישול, ובאמת לא מצינו בס"ט דרמ"א אוסר לבשל בשר עם חלב הנמצא בקיבה, אלא בצלול לגמרי, אבל לא בצלול ונקרש, גם בכשרה שינקה מן הטריפה לא מצינו דאסר רמ"א לעי' סי' פ"א אלא בצלול לגמרי, אבל לא בצלול ונקרש אח"כ, וכן משמע מת"ח כלל ע"ט דין ג' דס"ל כן דאפילו לאיסורא דאורייתא נמי מותר בצלול ונקרש, ובאמת הש"ך פסק כן כאן דבצלול ונקרש בהפ"מ יש להתיר אפילו בכשרה שינקה מן הטריפה, וזהו מ"ש הב"ח דאין להקל כלל בזה כהרב בהגהות ש"ע: