בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ
יו"ד · סימן ו
סעיף ב' השוחט בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה שחיטתו פסולה. ותמה ע"ז הגאון רעק"א זצ"ל לפ"מ דקיי"ל דאדם אתקש לקרקע ובע"ח כשאר מטלטלין, א"כ מאין פסיקא לן דשוחט בצפורן המחובר בבהמה דפסול. הא מתניתין קתני רק והצפורן ומפרש בגמרא משום מחובר, ודלמא מיירי בצפורן דהשוחט עצמו, בזה הוי כמחובר לקרקע, אבל בצפורן המחובר לבהמה, י"ל דכשר לשחיטה משום דזה לא הוי כקרקע. ואפשר לומר דהא דילפינן מן ויקח לשחיטה שהוא בתלוש, לאו דוקא מחובר לקרקע הוא דפסול, אלא העיקר בעינן שיקח בידו, בשעת שחיטה דבר שהוא שוחט בו, דילפינן מן ויקח דבר הניקח, לכן היכא דהלחי או היד מחוברים עדיין בבהמה, לאו מקרי ששוחט בדבר הניקח ביד, וכן כתב הב"ח כאן ובטור אבן העזר סימן קכ"ד ע"מ שהקשה מ"ש דין שחיטה מדין גט דפסול ג"כ בכתבו במחובר, ואפ"ה כשר בכתבו על קרן הפרה ונותן לה הפרה, ותירץ בגט ילפינן מדכתיב וכתב ונתן יצא מחובר שהוא מחוסר קציצה, וכשנותן לה הפרה אינו מחוסר קציצה, אבל בשחיטה כתיב ויקח ללמד שהדבר ששוחט בו יהא תלוש, שיקחנו בידו וישחוט בו, ובצפורן ושן קבוע בבע"ח אינו לוקח בידו דבר שהוא שוחט בו עכ"ד. עוד אפשר לומר הא דבהמה לא הוי כקרקע זהו רק לענין קנין או שבועה וכפי טעמם המבואר במקומם, אבל הא אשכחינן בעירובין דף כ"ז דמקרי ג"כ גדולי קרקע לענין מעשר, ובסוכה די"א קרי ליה נמי גדולו מן הארץ, ופי' רש"י שם על שם שהארץ מגדלתו במרעה ופרנסה, וכן בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעי' י"ב כתב השוחט בהמה ביו"ט אינו רשאי לתלוש הצמר ופי' המ"א משום דעוקר דבר מגידולו, וא"כ ה"נ לענין דפסלינן לשחוט בדבר המחובר. בבהמה נמי שייך בה לומר תלוש ומחובר כמו גבי קרקע ואדם, [ואגב אמרנו מענין לענין אמאי השמיטו הרא"ש והטור וש"ע. האי מימרא משבת דף ק"ז הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו, משום דאין דרכן של הנך פוסקים לכתוב אלא האסור והמותר, לא החייב והפטור, וא"כ כיון דהעתיקו המשנה דסוף פרק מפנין דאין מילדין את הבהמה בשבת, ומיירי אפילו היכא שכבר נעקר לצאת, או בכלו לו חדשיו דפסקו גידוליו, דאין בה איסור דאורייתא, ממילא שמעינן האי דאם הושיט ידו. דכ"ש הוא דיש בה גם איסור דאורייתא תולדה דגוזז, כמבואר כ"ז בתו' ע"ז דכ"ו ד"ה סבר וכו', אבל הרמב"ם הביאו האי דאם הושיט ידו בה"ל שבת ריש פי"א, משום דמפרש מאיזה חיוב הוא, וחייב משום נטילת נשמה, מדהעתיק הך עם דין דהשוחט בהלכה אחת ש"מ דחד טעמא הוא, והרמב"ם בא רק ללמדינו מאיזה מלאכה הוא, וכדרכו בקודש לאשמעינן אף החיוב והפטור, ואף הדברים שאין לנו נ"מ בזמן הזה]: