אור ברסלב
בני גרשון יו"ד › סימן ה

בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ

יו"ד · סימן ה

סימן ד

סעיף ג' שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ונתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל הרי זה פסולה. הב"ח דייק אמאי לא כתב כאן בלשון ואצ"ל כדלעיל בסוף סי' ב', ותירץ דלעיל דפסולה מן הדין. סכין אחד דנקט התנא לרבותא נקטיה דל"מ בשני סכינין דכששחט זה אין בכחו כח ישראל כשר מעורב בו, אלא אפילו בסכין אחד דכח ישראל כשר מעורב בו פסולה, כדכתיב להדיא בת"ה הארוך, א"כ שפיר קאמר ואצ"ל, וכדכתב הרשב"א בת"ה הקצר, אבל הכא דאין איסורו אלא משום מראית העין, הכל שוה לאוסרו משום מראית העין. לכך כתב בלשון בין ובין ע"כ. ולדעתי עדיין אין זה ברור לומר דהטור והמחבר קאי דוקא על סימן זה שאסור רק מפני מראית העין. כיון דלא כתבו דין דשנים אוחזין בסכין וכו' גם בסימן ד' אחר שכתבו השוחט לשם עובדי גלולים וכמו דאי' במשנה, ונטרו עד הכא, משמע מזה דקאי גם על כל המבואר בסימן ד'. ובזה אין האיסור משום מראית העין, וכן פי' ה"ה בפ"ב מה"ש הלכה כ"א דברי הרמב"ם ג"כ דקאי אכולהו מהאי טעמא. גם מ"ש הבית מאיר כאן בגליון מדנקט המחבר הרי זה פסולה, ולא זבחי מתים, ש"מ דלא איירי ממחשבת עכו"ם. אין זה הכרע די"ל כיון דמיירי נמי ממתכוין לשם קדשים. וגם אפילו בשוחט לשם הרים או לשם שר של הר נמי לא פסיקא לן דלעולם יהא אסור בהנאה. כמבואר כ"ז בטור הנ"מ בין ר"י ובין הרמב"ם בסוף סי' ד', מש"ה כתבו לשון המשנה הרי זה פסולה. גם הרמב"ם נקט לשון פסולה אע"פ דקאי אכולהו וכמ"ש ה"ה. ולענ"ד נראה ליישב דקדוק הב"ח עם דברי עצמו בסוף סי' ב' במה שהקשה על הרשב"א שלמד דין דלעיל היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה. מדתנן בפרק השוחט שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו, ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה, דשאני התם דטעמא משום פיסול מחשבה והא איכא, דהא שוחט בפירוש לשם עבודת גלולים או לשם עולה, אבל הכא בא"י או מומר דלא אסיר אלא משום דלאו בר שחיטה הוא וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, דהפסול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש, ודוקא היכא ששחטו בסכין אחד, אז אמרינן כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, אבל בשני סכינים אפילו בדיעבד אסור, דחיישינן דלמא עביד הפסול מעשה טריפה מקמי דשחיט ביה ישראל רובא, והביא כן משם א"ז ומהתוספתא והביאו ג"כ הש"ך, והפרי חדש שם דהכי נקטינן, ולפ"ז בדקדוק גדול כתבו הטור והמחבר, כיון דפסקו דאם ישראל ופסול אוחזין אפילו בסכין אחד דפסולה ודלא כהתוספתא, א"כ ממילא שמעינן אם כל אחד סכינו בידו בודאי פסולה. דהא בהא התוספתא נמי מודה דאסור, וזהו מה שכתבו לעיל ואצ"ל, אבל הכא דטעמא משום פיסול מחשבה, ליכא נ"מ בין היכא ששנים אוחזין בסכין אחד ובין שכל אחד סכינו בידו, ומשום הכי כתבו בלשון בין ובין:

והנה הב"ח הניח בצ"ע לפ"מ שחילק דשאני פיסול מחשבה מפיסול שאינו בר שחיטה והתוספתא לא פליג אמתניתן דידן, א"כ למה דחאה הרשב"א להתוספתא, מהלכה, אמנם מצאתי בה"ה בפ"ד מה"ש הלכה י"ג שכתב דאין הלכה כהתוספתא משום דפליגי אמתניתין דידן, דהא תנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה וא"י סתם מחשבתו לע"ז, ולכאורה הא לא קיי"ל כר"א דאמר סתם מחשבת וכו', ויש לומר דה"ה ס"ל כפי' הרמב"ם שכתבתי בסי' ב' דלענין אכילה אפילו לרבנן נמי פסלינן בא"י משום מחשבה, ע"כ צריכין אנו לומר דהתוספתא פליגי אמתניתין דידן, וזהו נמי דעת הרשב"א שדחאה מהלכה ולמד הך ישראל ופסול ממתניתין דידן, מיהו זה עדיין צ"ע דממתניתין לא מצינן למילף אלא ישראל וא"י שאוחזין בסכין ושוחטין דדמי להדדי דפסולייהו משום מחשבה, אבל הרשב"א מיירי נמי גם משארי פסולין כגון מומר או גר תושב דפסולייהו רק משום שאינם בר זביחה, וזה לא דמי למתני' דבהני איכא למימר כמו שכתב הב"ח, כיון שיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, וכן י"ל דעת הרמב"ם במה שהשמיט דין היו ישראל ופסול בפ"ד מה"ש שכתב שם כל הפסולין בשחיטה, דס"ל דישראל וא"י העובד ע"ז הוא נכלל במה שהעתיק בפ"ב מתניתין דשנים אוחזין בסכין דדמי להדדי, דבא"י נמי פסלינן לדידיה משום מחשבה, ובשארי פסולין כגון מומר ונכרי שאינו עובד ע"ז דפסולייהו רק משום שאינם בר זביחה, ס"ל דכשר מטעם הב"ח כיון שיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, וזהו כהתוספתא. דלדידיה התוספתא מיירי נמי בנכרי שאינו עובד ע"ז וכמ"ש לעי' בסי' ב':

תוכן העניינים

בני גרשון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה