התניה בחינוך · צורת התנאי
אֶת הַתְּנַאי יֵשׁ לוֹמַר בְּלָשׁוֹן חִיּוּבִית, דְּהַיְנוּ מָה הַטּוֹב שֶׁיִּהְיֶה אִם הַבֵּן יְבַצַּע אֶת הַתְּנַאי, וּמִמֵּילָא הַבֵּן יָבִין אֶת הַתּוֹצָאָה הַהֲפוּכָה אִם לֹא יְבַצַּע.
כָּאָמוּר לְעֵיל, מַטְּרַת הַתְּנַאי לְהַבְהִיר לַיֶּלֶד, שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים עַל דַּעְתֵּנוּ, וּבָזֶה נִמְנַע חֲשָׁשׁ שֶׁהַיֶּלֶד יִתְחַמֵּק.
אוּלָם דָּא עָקָא - הוֹרִים רַבִּים טוֹעֲנִים, שֶׁעַל יְדֵי תְנָאִים זֶה לֹא עוֹזֵר, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, לִפְעָמִים זֶה גוֹרֵעַ! וְהַשְּׁאֵלָה הִיא: מַדּוּעַ?
תְּשׁוּבָה: סִבּוֹת רַבּוֹת לְכָךְ, וְכַנִּרְאֶה שֶׁאַחַת הַסִּבּוֹת הִיא, שֶׁצּוּרַת הַהַתְנָיָה הִיא שְׁגוּיָה (ישנן עוד סיבות שבל"נ נעמוד עליהן בהמשך). נַבְהִיר זֹאת עַל יְדֵי דֻגְמָא.
אִמָּא: "שְׁמוּלִיק! אִם לֹא תֶאֱסֹף אֶת הַצַּעֲצוּעִים, אֲנִי לֹא אֶתֵּן לְךָ לָצֵאת!" זֹאת דֻּגְמָא לְהַתְנָיָה שְׁגוּיָה.
וְכָךְ יֵשׁ לְהַתְנוֹת: אִמָּא: "שְׁמוּלִיק! כַּאֲשֶׁר תִּגְמֹר לֶאֱסֹף אֶת הַצַּעֲצוּעִים, אֲנִי אַרְשֶׁה לְךָ לָצֵאת!"
מָה הַהֶבְדֵּל?
תְּשׁוּבָה: בַּדֻּגְמָא הָרִאשׁוֹנָה הָאִמָּא הִתְנְתָה בְּצוּרָה שְׁלִילִית: "אִם לֹא, אֲנִי לֹא אַרְשֶׁה!" וְכַמּוּבָן שֶׁזֶּה עָלוּל מְאֹד לִיצֹר גֵּרוּי לְהִתְמָרְדוּת [אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הַיֶּלֶד צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל הוֹרָיו בְּכָל מִקְרֶה]. יֵשׁ כְּמִין יְצִירַת מַאֲבַק כֹּחוֹת בֵּין הָאִמָּא לַיֶּלֶד, כְּאִלּוּ הָאִמָּא אוֹמֶרֶת: "אֲנִי אֲנַצַּח וְלֹא יַעְזֹר לְךָ! אִם לֹא תֶאֱסֹף - לֹא תֵצֵא!" וּמִמֵּילָא הַיֶּלֶד עָלוּל "לִקְפֹּץ לִשְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה" לְהוֹכִיחַ שֶׁהוּא לֹא נִכְנָע וְשֶׁאֵין הַיְצִיאָה הַחוּצָה מְהַוָּה אִיּוּם כְּלַפָּיו, וְלָכֵן לֹא יֶאֱסֹף אֶת הַצַּעֲצוּעִים. אוֹ, חַס וְחָלִילָה, הוּא עָלוּל לְהַרְאוֹת בְּהַפְגָּנָתִיּוּת שֶׁהוּא לֹא פוֹחֵד לַעֲבֹר עַל הַמִּגְבָּלָה. הוּא "יְנַצַּח" עַל יְדֵי שֶׁהוּא יֵצֵא, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא יְסַדֵּר אֶת הַצַּעֲצוּעִים. [לֹא תָמִיד הוּא חוֹשֵׁב מַה יִּהְיֶה אִם הוּא יַמְרֶה אֶת פִּי אִמּוֹ. הַיֶּלֶד לֹא צוֹפֶה אֶת הַנּוֹלָד. הֶעָתִיד לֹא בְהַשָּׂגָתוֹ. מְעַנְיֵן אוֹתוֹ הַהֹוֶה, דְּהַיְנוּ, שֶׁהוּא "הַמְנַצֵּחַ" כִּבְיָכוֹל.] וְגַם בְּמִקְרֶה שֶׁהַיֶּלֶד יֶאֱסֹף אֶת הַצַּעֲצוּעִים, כְּפִי בַּקָּשַׁת אִמּוֹ, עֲדַיִן יֶשְׁנָהּ תְּחוּשָׁה שֶׁל מִרְמוּר שֶׁעֲלוּלָה לִפְרֹץ בֶּעָתִיד בָּאֳפָנִים שׁוֹנִים, וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר הַיֶּלֶד יִגְדַּל וְיִתְפַּתַּח בְּצוּרָה פִיזִית, וְהַמֵּבִין יָבִין!
אוּלָם לְעֻמַּת זֹאת, בַּדֻּגְמָא הַשְּׁנִיָּה, הַתְּנַאי הוּא בְּצוּרָה חִיּוּבִית: "כַּאֲשֶׁר תִּגְמֹר... אַרְשֶׁה" וְכוּ'. הַיֶּלֶד לֹא מְקַבֵּל זֹאת כְּמַאֲבָק, אֶלָּא כְּעֻבְדָּה מֻגְמֶרֶת - שֶׁהַיְצִיאָה מֵהַבַּיִת תִּהְיֶה כַּאֲשֶׁר יִגְמֹר לֶאֱסֹף אֶת הַצַּעֲצוּעִים וְלֹא לִפְנֵי כֵן. פָּשׁוּט, הַהוֹרִים הִבְהִירוּ, שֶׁרְצוֹנָם שֶׁהוּא יֶאֱסֹף אֶת הַצַּעֲצוּעִים וְרַק אַחַר כָּךְ יֵצֵא.
הַהוֹרִים לֹא הִפְסִידוּ מְאוּמָה בְּהַבְהָרַת הַדְּבָרִים וּמְנִיעַת פִּתּוּי וְהִתְחַמְּקוּת שֶׁל הַיֶּלֶד. פָּשׁוּט מְאֹד - אוֹתָהּ הַהוֹרָאָה וְאוֹתוֹ הַמֶּסֶר, רַק שֶׁהוּא "עָטוּף" בְּצוּרָה נָאָה וּמְקֻבֶּלֶת.