צניעות "חברת השקעות" בעלת ערך מוסף [בע"מ] בעולם הזה ובעולם הבא!!! · "למה לא התעלפת...??!"
תבוא היום בת ותגיד: "נו באמת, אתם לא מתכוונים ברצינות שאתנהג בצניעות כמו בדורות הקודמים?! אני הרי לא מגיעה לקרסוליים שלהן... אז מה רוצים ממני?"
שאלה טובה, אך כלל איננה נכונה...
פעם רב אחד ביקר אצל הגאון הקדוש ה'חפץ חיים'.
שאל אותו ה'חפץ חיים': "מה מצב הדת אצלכם בעיירה?"
נאנח הרב ואמר: "גרוע מאוד".
המשיך ה'חפץ חיים' ושאל: "מה עם חינוך הבנים והבנות?"
"אוי", ענה הרב בצער, "פתחו שם בית ספר כפרני בחינם, כדי שההורים העניים ישלחו לשם את ילדיהם, מה כבר יכולתי לעשות?!"
"ומה עם הכשרות?"
סיפר הרב: "הקצב שם עושה מה שהוא רוצה, הוא לא מקבל מרות, ומכשיר בשר טרף... מה בכוחי לעשות?"
"מה עם הטהרה? שומרים שם על טהרת המשפחה?"
נענע הרב את ראשו בצער: "בנין המקוה עומד ליפול. סכנה גדולה להכנס אליו. ניסיתי להתרים אנשים כדי שישפצו אותו מחדש... אך לא הצלחתי, מה היה בכוחי לעשות?"
התרגש ה'חפץ חיים' ואמר: "מה בכוחך לעשות...?! הלוא להתעלף היית יכול!..."
לא מובן כלל, מה זה היה נותן אם אותו רב היה מתעלף?
בת ישראל יקרה, יש כאן יסוד חשוב מאוד בעבודת ה' שעליך לדעת אותו:
את רגילה למדוד כל דבר אם בכוחך לעשות את כולו או לא. וזאת טעות חמורה!
פעמים רבות כששואלים אדם על עבודתו, הוא עונה: "צריכים סייעתא דשמיא" (עזרה מהשמים). הגיב על כך הגאון הצדיק הרב וולבא ואמר: "מה עלובה אימרה זו. האומר כך חושב כי הוא כבר עשה כל מה שביכולתו לעשות, ורק מה שחסרה לו זה סייעתא דשמיא שמשום מה היא בוששת לבוא. וזו טעות איומה! צריכים לדעת שהקב"ה תובע מכל אחד את המעט שכן בכוחו לעשות! ואין אף אדם שיוכל להתחמק ולומר מה כבר אוכל לעשות?"
וכמו שהתבטא פעם רבי זושא מאניפולי: "כשאבוא לשמים לאחר 120 שנה וישאלו אותי: "זושא, למה לא היית כמו אברהם אבינו או כמו משה רבינו?"
אענה להם בהצטדקות: "מה אתם רוצים...? וכי אני בדרגות שלהם...??!!"
אבל כשישאלו אותי: "ולמה לא היית זושא?" - על כך, לצערי, לא אוכל לענות!!".
רבי נפתלי אמסטרדם, תלמידו של הגאון רבי ישראל מסלנט אמר פעם לרבו:
"אם היה לי את המוח של ה'שאגת אריה' (שהיה כידוע כמעט יחיד בדורו מרוב גאונות), ואת הלב של בעל 'יסוד ושורש העבודה' (שהגאון מוילנא אמר עליו שזכה לעבור את העולם הזה בשלום בעבודת ה'), ואת המידות שלך (הסבא מקלם אמר, שאם היה דרווין - זה שטען שהאדם בא מהקוף - רואה את המידות של רבי ישראל מסלנט, היה חוזר בו מהתאוריה האווילית שלו), או אז הייתי יכול לעבוד את ה' כמו שצריך".
השיב לו רבי ישראל ואמר: "נפתלי, נפתלי, במוח שלך! בלב שלך! ובמידות שלך! עליך לעבוד את ה' ולהיות מה שאתה צריך להיות".
וכך כתוב במדרש: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", משל לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך של 100 יום. אמרו לו אוהביו, חזור אל אביך, אמר להם, איני יכול. שלח אביו ואמר לו, לך מה שאתה יכול לפי כוחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך. כך אמר להם הקב"ה לבניו, "שובו אלי ואשובה אליכם".
למדנו מכאן לימוד נפלא, הקב"ה אינו תובע מהאדם יותר ממה שבכוחותיו לעשות.
ומה שיעשה האדם לפי כוחו, מובטח לו מהקב"ה: "אני בא אצלך בשאר הדרך"!
וזה בעצם, מה שהשיב ה'חפץ חיים' לאותו רב: "הלוא להתעלף היית יכול!" - כלומר, אף אם לא הצלחת לפעול מאומה, אבל בכל זאת, איזה משהו קטן בקשר למצב - להתעלף (שזה כן היה בכוחך) - הלוא כן יכולת לעשות...!!??
הגבאי ההמום מסתכל בשקט וממש מתפלא...
מספרים על הרבי מבעלז, שרופא אחד בא פעם לבודקו וראה שכולו קודח מחום.
אמר לו הרופא: "צר לי להודיע לך אבל אסור לך לטבול במקווה!"
התרעם הרבי מבעלז: "מה זאת אומרת אסור לי לטבול?? אני לא יכול בלי לטבול!"
אמר לו הרופא: "כן, אין מה לעשות! במצב הבריאותי שלך, אתה לא יכול לטבול!"
הרבי פנה לגבאים: "אתם לא מקשיבים לרופא אתם מקשיבים לי, אני רוצה לטבול! ב-3:00 בלילה אתם באים אלי כרגיל!!".
אמר לו הגבאי: "לא! אנחנו רוצים את הבריאות של הרב, לא רוצים לקחת את הרב למקוה..."
"מה???", הזדעק הרבי, "אני מצווה אתכם בפקודת רב לקחת אותי...!"
ראו הגבאים שאין מה לעשות, הלכו לאבא של הרבי מבעלז, רבי אהרון מבעלז.
אמר להם האבא: "לכו תקראו לו שיבוא אלי"
הרבי הגיע.
אמר לו אביו בתקיפות: "בגזירת אב, אתה בשום פנים ואופן לא נכנס למים!!"
פה נסגר העסק. הרבי מבעלז שתק וקיבל את הדברים.
אחד הגבאים אמר, 'אני חייב לעקוב אחריו, אני יודע שהרבי שלנו לא מוותר כל כך בקלות על טבילה במקווה!'. בשעה 2:45 בלילה רואה הגבאי את הדלת נפתחת. הרבי יוצא והולך לכיוון המקווה כרגיל. הגבאי בעיקבותיו בלי שהרבי יראה אותו.
כך הם הולכים במשך חצי שעה... עד שהגיע הרבי למקווה. הרבי, שהיה חולה מאוד וקודח מחום, מוריד את החליפה, מוריד את החולצה מוריד את הבגדים... ומתכונן להיכנס למים הקרים...
הגבאי ההמום מסתכל בשקט וממש מתפלא, 'איך הוא עובר על מצות כיבוד אב שהיא מהתורה, בשביל טבילה במקווה שזה אפילו לא מצוה מדרבנן...??!!'
הרבי מתחיל לרדת במדריגות לכיוון המים... הגבאי עצר את נשימתו, הוא עקב בסקרנות רבה לראות אם הרבי יטבול...
לפתע הוא רואה שהרבי נעצר ועומד על המדריגה האחרונה של המקווה - רגע לפני שנכנסים למים - ואומר לבורא עולם: "אני, עד איפה שיכולתי עשיתי! מכאן אני כבר לא יכול להיכנס יש לי גזירת כיבוד אב! אבל עד איפה שיכולתי, עשיתי!!!"
הרבי מבעלז הזכיר לחסידיו את אותו מקווה כל החיים, ואמר: "שזה המקווה הכי טוב שהיה לי בעולם!!!".
נכון, אמנם את כרגע לא בדרגה גבוהה כשל אימותייך או סבתותייך הקדושות, אך מה שאת בודאי יכולה לעשות זה להתחיל להקפיד בדברים קטנים בצניעות. כמו למשל, לסגור את הכפתור העליון של החולצה או להימנע מללכת עם נעליים גבוהות ומרעישות... זה בהחלט כן בכוחך לעשות!
50 בנות נוספות עם 500 תירוצים.
מעשה שהיה במנהל חדש לבית ספר לבנות, אשר עמד כצור חלמיש להקנות לתלמידותיו יראת שמים ומידות טובות. באותם הימים החל נגע הפריצות אף בבתים טובים, והיה צורך לערוך מלחמה של ממש כדי לחנך את הבנות לדקדק במצווה חשובה זו.
כבר ביומו הראשון של המנהל בבית הספר הבחין כי הבנות וחלק ממחנכותיהן מזלזלות בפרטי הלכה רבים בתחום הצניעות. הפרטים הללו לא היו חומרות, אלא איסורי תורה ממש.
התלמידות באו לסמינר בחצאיות קצרות. בנוסף לכך, הן לבשו גרביים שקופות, אשר רגליהן נראו ממש מגולות.
המנהל לא היה מסוגל לשתוק על פרצה שכזו ובפרט בין כותלי בית הספר שהוא מוסד רשמי, מוסד שתפקידו לחנך על פי דרך התורה ולהקים בתים של תורה.
לאחר התייעצות קצרה עם המפקח ועם כמה מחנכות ותיקות ויראות שמים, נודע לו, שפרצה זו חדרה גם במשפחות הבנות בביתן, ואין שום סיכוי לשנות את הדבר. הצעתן הייתה להעלים עין ולהקנות לבנות יראת שמים ומוסר, ואולי יבוא השינוי מעצמו.
המנהל, שזה עתה נכנס לתפקידו החדש, נותר בודד במערכה. הוא לא רצה להתחיל במלחמה אדירה כזו, להשרות אוירה שלילית ולפתוח פתח לתלמידות לטעון שהוא חודר לחייהן הפרטיים ולענייניהן האישיים.
הלך המנהל לאחד מגדולי הדור, אך שב בידיים ריקות. הוא שטח לפניו את צדדי הבעייה.
מצד אחד הסביר, שהינו מנהל חדש, ומצד שני הרי לא יתכן להעלים עין, זה כאילו שנותנים גיבוי לדבר שהוא נגד ההלכה. ומה בנוגע להכשלת הרבים?! ואילו בתים תקמנה לאחר מכן...?! אך, כאמור, הרב לא הורה לו מה לעשות.
הוא שאל שנית, התחנן, אך הרב השיב: "באמת הצניעות היא יסוד בית ישראל, אולם למעשה איני יכול לומר לך מה תעשה. עליך להחליט לבד".
המנהל שב לביתו מתוסכל. הוא חשב לעצמו: 'איך אשתוק על זלזול בצניעות. הלא העונש החמור בתורה לא נאמר אלא על זלזול בצניעות'. הוא נכנס לחדרו, הרהר, שקל ולבסוף החליט: 'מוטב שאאבד את פרנסתי ולא תתבטל אף אות מן התורה'!
למחרת שלח הודעות לכל התלמידות כי עליהן להופיע בבית הספר מהיום הבא ואילך, רק בחצאיות ארוכות, ובת שתבוא בחצאית אחרת, תשלח לביתה.
כשר צבא התייצב המנהל למחרת. הוא עבר בכל הכיתות בליווי מורה ותיקה נוספת, ושלח לביתה כל בת שלא התלבשה כפי שצויין במכתב. הדבר כמובן גרם מהומה גדולה, ועד ההורים התכנס לדון במצב, אך שום דבר לא הועיל. אחרי שבועיים תמימים של בדיקה יומיומית במשטר של ברזל, הופיעו כל בנות הסמינר בחצאיות צנועות משביעות רצון, ואין פוצה פה ואין מצפצף.
לאמיתו של דבר, זכה המנהל לקבל גם כמה מכתבים מעודדים שהיסבו לו קורת רוח.
אברכים דיווחו כי במה שהם לא הצליחו, בא המנהל והצליח. אף נשותיהם החלו להתלבש בצניעות כבנותיהן.
מעודד מן התוצאות, הכין המנהל כעבור שבועיים, את התכנית הבאה בקשר לגרביים השקופות.
הוא ניסח מכתב דומה למכתב שניסח בעניין החצאיות, שגרביים כאלו אסורות מצד ההלכה ומצד הנהלת הסמינר... וכל בת שתופיע בגרביים שקופות, תסולק לביתה.
וועד ההורים הוזעק שוב. "מה פשר הגזירות התכופות הללו?" שאלו, והחליטו לתהות על קנקנו של המנהל החדש. ועד ההורים הופיע בהרכב מלא בחדרו של המנהל.
הם נדהמו לראות, לפניהם אדם נשוא פנים - שעבר את גיל ה-60 - בעל צורה, המקבל אותם בסבר פנים יפות. המנהל פתח דבריו והבהיר, כי תפקיד הסמינר הוא להקנות אורחות חיים של תורה. לכשתקמנה הבנות בית יהודי משלהן תעתקנה את חיי הסמינר לתוך חייהן שלהן.
חברי הועד התפרצו מיד: "אבל... מי אמר... לא ראינו שנוהגים כך... גם רבנית פלונית..."
המנהל לא הופתע. הוא ניגש לארון הספרים, הוציא ספר עדויות ותמונות על חיי היהודים בדורות שעברו והראה להם כיצד בכל הדורות הלכו בנות ישראל בשמלות רחבות מאוד, עבות וארוכות שמגיעות עד לארץ. כמות הבד הייתה כה גדולה, עד שנשים צדקניות תרמו בגדיהן לעשיית פרוכות לארונות הקודש ועוד נשאר בד מיותר...
המנהל גם סיפר על עצמו שהינו יליד צ'כוסלובקיה, והוא זוכר היטב שאפילו הגויות לבשו שמלות רחבות וארוכות כמעט עד לארץ. בית ספר גויי היה מול חלון ביתו. הוא יכול להבחין שכל המורות היו מופיעות בשרוולים עד לכף היד, חולצות עם צווארון ושמלות עד לארץ.
גם הגויים הבינו שכך אשה צריכה להצטנע. גילוי הגוף הוא פגיעה עמוקה במעמדה ובמהות תפקידה. כך אי אפשר לחנך. באשר להלכה, המשיך המנהל, הרי אלו דברים מפורשים ואין עליהם חולק... הועד שמע והשתכנע.
אולם בכך לא תם הסיפור. עשיר אחד בעל עסקים, שהיה יודע ספר, התנגד בנחרצות למעשיו של המנהל החדש. הוא כעס על חוצפתו של המנהל שהעיז לשנות דברים שהונהגו עוד לפני בואו, וגם את הגזירה הראשונה לא הסכים שבתו תקיים, אבל לאחר שהבת נשלחה לביתה יום יום, נכנע לגזירה הראשונה.
לאחר שבועיים, כשבתו הופיעה עם הגזירה השניה, שלח האב מכתב חוזר ביד בתו. במכתב הודיע כי רופא המשפחה אוסר על הילדה ללבוש גרביים עבות מטעמי בריאות.
המנהל שלח מכתב שני ביד הבת המסכנה, שכמובן לא זכתה ללמוד באותו יום בכיתתה, וזה לשון המכתב: "אני רוצה לראות את מכתבו של הרופא עם נימוק רפואי משביע רצון".
המכתב כמובן לא נשלח ביד הבת, במקומו הודיע האב למנהל, שאם לא יחזור בו מגזירתו, הוא אישית ידאג לפטר אותו ממשרתו ולקלקל את שמו.
המנהל לא חת מפניו, אף על פי שהעשיר היה מפורסם וכוחו היה רב, החליט המנהל למסור את נפשו על צניעותן של הבנות, יהיה מה שיהיה הוא לא יוותר. הוא ידע, שאם יוותר לבת אחת יופיעו למחרת 50 בנות נוספות עם 500 תירוצים.
המנהל הודיע לאב על ידי אחת המורות שאין שום שינוי בהחלטת ההנהלה, אם הבת לא תופיע בגרביים עבות על פי ההלכה היא תשלח לביתה. וכך היה הבת חזרה יום אחרי יום לביתה, עד שהאב הוציאה מהסמינר...