אור ברסלב
בנות מדברות על עצמן הזמן נשרף, אז מה בוער?! › תגידי פשוט: "נכון, אכן, אני קיצונית"

בנות מדברות על עצמן

הזמן נשרף, אז מה בוער?! · תגידי פשוט: "נכון, אכן, אני קיצונית"

ברגע שתוותרי לו, זה "הסוף" שלך

למעשה ישנן שלושה סיבות עיקריות המונעות מאשה ומבת לקבל על עצמן קבלה בצניעות:

1. החברה! - היא מהרהרת, 'מה יאמרו עלי?... ואיך יסתכלו עלי?'...

2. השיגרה! - היא טרודה, ללכת לפה ללכת לשם... להתחדש... לקנות...

3. ההרגל! - היא אומרת, 'התרגלתי! אין מצב שאני משתנה! אינני מסוגלת!'

ברצונינו להתייחס לשלושת הבעיות הללו בקצרה.

לבעיית החברה:

סיפרה אחת האימהות:

"יש לי ילדים בגיל ההתבגרות. וסוגיית החברה היא סוגייה מאוד נכבדת שמצריכה כל הזמן חיזוקים בבית. אני מודעת לזה, ואני כל הזמן משננת לילדיי שלא צריך להבהל ממה שיאמרו אחרים.

יום אחד, חזר אחד מהילדים שלי - הלומד בכיתה ח' - מהחיידר. הוא עבר את גיל המצוות, בן 13 פלוס. הוא ילד דקיק, רזה ונמוך. לקראת הבר המצוה חיפשנו חליפה. אבל מה לעשות שלמרות שהלכנו לחנויות של בגדי נוער וגברים לא מצאנו חליפה במידה שהולמת את מידות גופו. נאלצנו ללכת לחנות של בגדי ילדים ושם לקנות לו חליפה. כמובן שהיא לא הייתה ממותגת... חליפה פשוטה לחלוטין ובמחיר סביר.

וכך אירע המעשה:

הבן שלי חוזר הביתה והוא מספר לי: "אמא, את יודעת היום בא אלי חבר בחיידר ואמר לי כך: "יוו... איזה חליפה יש לך... חליפת ילדים של תות בננה... בכלל לא חליפת בר מצווה ובוודאי לא חליפה ממותגת של 'בגיר'... אתה נראה תינוק...", כך המשיך והמשיך למלא את פיו בדברי בוז ולעג.

קצת נרעד לי איזשהו מיתר בלב. פגעו בבן שלי.

"אני לא מבינה", אני אומרת לו, "ככה בפנים?? בא ואמר...??"

"כן!"

"בלי להתבייש??"

"כן!"

אולי זה דברים שבכל יום, אבל אחרי הכל הבן שלי נפגע... וגם אני.

הכנתי לעצמי בראש נוסח מלא ניחומים ומלא בדיבורים על גאווה יהודית... ועל איך שילד צריך להיראות... ומה צריך שיהיה בשבילנו מורה דרך... האם הרחוב? האם העיתון? האם הבחורים האלה שמכניסים את המותגים האלה לחברה?... חשיבות חיי הסתפקות... וכו' וכו'

הכנתי דרשה שלימה. אבל לא הייתי צריכה להתחיל את הדרשה. הבן שלי לא שם לב שאני כל כך טעונה וכל כך עמוסה... הוא מיד המשיך בסיפור...

הוא אומר לי: "אמא את יודעת מה עניתי לו?"

עוד איזה מיתר זז בלבי. חשבתי שהוא התחיל לריב איתו...

"מה ענית לו?" אני שואלת.

"אמרתי לו: אני רוצה להגיד לך שני דברים:"

נדרכתי. מה הוא הולך לומר לי עכשיו...

"הדבר הראשון, שהחליפה שלי היא אכן חליפת ילדים! והדבר השני שאני רוצה להגיד לך זה, שאכן היצרן הוא תות בננה!"

נאלמתי דומיה. על כזה דבר לא חשבתי!!

"ומה הוא ענה לך?" הייתי מסוקרנת.

"הוא לא ענה לי כלום! הוא פשוט הלך..."

מכאן אנו לומדות - מסיקה אותה אמא - שכל פעם שמעירים לנו משהו על הצניעות שלנו... לא לנסות להסתדר עם תירוצים ולהצטדק: "תראי, אני לא כזאת קיצונית כמו שאני נראית"... "אני לא כזאת מיושנת כמו שאת חושבת"... "זה לא בדיוק צניעות, אני רק שמרנית"...

לא! תגידי פשוט: "נכון, אכן, אני קיצונית!" "אני מיושנת!" "אני מחמירה!" "אני צולית!"... ככה אני! זה מה שטוב לי, וזה מה שבחרתי לעשות!".

מה שיקרה זה: שפשוט לא יהיה לאותה אחת מה לומר והיא תרד ממך. זהו זה.

לא לפחד להגיד את האמת! (במאמר הבא נרחיב קצת יותר בקשר לבעיית החברה).

תוכן העניינים

בנות מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה