הזמן נשרף, אז מה בוער?! · אל תתני לו "לשגע" אותך!
בעיר ציריך, ישנו רחוב הנקרא בשם: 'באנהוף', רחוב זה ידוע ומפורסם כאחד הרחובות הכי יוקרתיים שיש. יום אחד עצרה מכונית כסופה ליד חנות תכשיטים הנמצאת ברחוב זה.
משרת במדים עמד ופתח את הדלת לאשה הלבושה בהידור כאחת הגבירות.
מוכר התכשיטים לא התפלא ולא הופתע, היה זה מחזה נפוץ ברחוב יוקרתי זה בו נהגו כל העשירים לרכז את קניותיהם כדי להראות את יכולתם ואת ראוותנותם לעין כל.
הגברת ההדורה נכנסה אל החנות פנימה, בבטחון כאילו היה זה ביתה שלה, והחלה מורה באצבעה לצד ימין ולצד שמאל, בוחרת כל מה שנשא חן בעיניה: צמיד ליד ימין וליד שמאל, שרשרת מעודנת מזהב לבן, ענק משובץ ביהלומים, מחרוזת פנינים נוצצת, עגילים וסיכות מזהב משובח... וכן הלאה. משהובאו כל התכשיטים היקרים לשביעות רצון הגבירה, והונחו על השולחן, עמד המוכר וחישב את סכום הקניה אשר הסתכם לעשרות אלפי דולרים!!!
"המחיר אינו משנה", אמרה לו הגבירה כלאחר יד, "בעלי הינו אחד הפרופסורים הכי מפורסמים בעיר, והוא ישלם ככל אשר יושת עליו. אולם מאחר ואת התכשיטים הללו אני רוכשת לכבוד מסיבת יום הנישואין העשירי שלנו - העומדת להתקיים בעוד מספר ימים - חפצה אני לשמוע את חוות דעתו של בעלי עליהם קודם שאחליט באופן סופי. על כן, בבקשה הואל נא בטובך לבוא עימי במכוניתי אל ביתי, שם אציג בפני בעלי את התכשיטים, ואם ימצאו חן בעיניו - הוא ישלם מיד את הסכום במלואו".
המוכר - שהיה סך הכל עובד זוטר - מיהר להזעיק את בעל הבית ממשרדו המהודר.
לאחר דקות מספר, הופיע בעל הבית, כולו אומר חשיבות, ושמע מעובדו את בקשתה המוזרה של הגברת. בהתחלה חשב לסרב, אולם משראה את סכום הקניה וחישב את הרווח הנאה שבצידה, החליט מטעמי שיקולים מסחריים לאשר את הקניה. העובד - הסוחר מיהר בעיקבות הגברת אל מכוניתה ההדורה.
המשרת פתח בפניהם את דלת המכונית, הם נכנסו והתיישבו בנינוחות, הנהג תפס את מקומו על יד ההגה והם יצאו לדרך. כעבור דקות אחדות, עצרה המכונית לפני בית הדור באיזור המגורים של העשירון העליון, שמו של הפרופסור - בעלה של האשה כפי שאמרה - התנוסס על שלט מנחושת בהירה שנתלה בחזית הבית, וריח הכסף החל לעלות באפו של הסוחר...
הם עלו במדריגות השיש המעוצבות להפליא - אשר הובילו את דלת הכניסה לבית, ולאחר צילצול קצר בפעמון נפתחה הדלת בידי משרת. "הבאתי עימי את הסוחר" - אמרה האשה למשרת - אשר מצידו קד קידה קלה. פתח בפניהם את הדלת לרווחה והניח להם להיכנס פנימה. הם פסעו על המרבדים הרכים, האשה הנחתה אותו אל הטרקלין כבקיאה ורגילה, והורתה לו לשבת ולהמתין - בעוד היא נוטלת עימה את התכשיטים, והולכת להראותם לבעלה ולהביא את הצ'ק השמן.
בדקות הראשונות - ישב הסוחר וסקר ממקום מושבו את חפצי האומנות הרבים אשר קישטו את הטרקלין המפואר. אולם משעברו 5 דקות והאשה טרם חזרה - החלה סבלנותו לפוג והוא החל פוסע על פני הטרקלין לכאן ולכאן... 'כמה זמן אורכת כתיבת הצ'ק?' ניקרה במוחו השאלה, אולם הוא הניח את דעתו בכך 'שהפרופסור העשיר בוודאי עסוק, ולפיכך מתעכבת אשתו וממתינה לו עד שיסיים ויוכל להתפנות ולהתבונן בתכשיטיה...'.
10 דקות חלפו. הוא זע באי נוחות. רבע שעה עברה. הוא הסתכל בשעון. חצי שעה עברה. הוא כבר היה "על קוצים". לאחר שעברה שעה אחת תמימה של המתנה... איבד הסוחר את סבלנותו, ובצעדים מהוססים הוא יצא מהטרקלין בכדי לברר את סיבת העיכוב.
"תגיד לי, בבקשה, היכן יושב הפרופסור?", שאל את המשרת הראשון שנקרה בדרכו.
"הנה, כאן, בקצה הפרוזדור". ליוה אותו המשרת אל פתח חדרו של הפרופסור.
הוא נקש קלות על הדלת, ומיד הוזמן להיכנס פנימה. אט אט הוא פתח את הדלת, ולעיניו נגלה איש קשיש יושב על כסא גבוה מאחורי מכתבה מהודרת מעץ מהגוני.
הקשיש - אשר היה הפרופסור בכבודו ובעצמו - הורה לו להיכנס אל החדר. ומשנכנס, ביקשו לסגור אחריו את הדלת.
"שב נא בבקשה", פנה אליו הפרופסור באדיבות, תוך כדי שהוא מסמן בידו על הכסא שמולו. הסוחר התיישב, אולם לא הצליח לכבוש את השאלה שהטרידה אותו כל הזמן: "אבל..." - הוא פנה אל הפרופסור בגימגום כשהחרדה ניכרת בקולו - "להיכן נעלמה האשה?"
הפרופסור דווקא לא היה נראה מוטרד מהעלמותה של האשה.
בנימה מרגיעה הוא פנה אל הסוחר ואמר לו: "אל נא תדאג, הכל בסדר... האשה הסבירה לי את כל העניין... שב נא ונשוחח..."
עתה כבר החל הסוחר להתבלבל. ובליבו אמר: 'לך תבין עולמם של פרופסורים...'
אלא שאת מחשבותיו אלו, נאלץ לשמור בלבו מחמת הנימוס, ולפיכך - תוך כדי שהוא מנסה לשמור על ארשת של אדיבות - הוא רק שאל: "על מה יש לשוחח אדוני הפרופסור? הלוא הכל ברור! אני הוא הסוחר אשר ממנו חפצה אשתך לרכוש את תכשיטיה, החשבון ידוע: 45,000 דולרים - עבור התכשיטים, ועוד 500 דולר עבור הביקור בביתכם וזמן ההמתנה!!! מה שנשאר זה רק להוציא את פינקס הצ'קים, לרשום את הסכום ו... שיהיה במזל טוב!"
הפרופסור חייך חיוך קל - כמי שמבין את אשר לפניו - ופנה אל הסוחר ברוגע, כשהחיוך לא סר מפניו אפילו לרגע: "כן, אני יודע, כבר סיפרה לי האשה... שב נא וספר לי איך כל זה התחיל..."
כעת כבר היה הסוחר מבולבל לגמרי. "איך התחיל מה? מה הפירוש איך התחיל? אני פתחתי את חנותי הראשונה לפני כ-30 שנה באיזור צר וצפוף, מאז הרחבתי את מעגל לקוחותיי עוד ועוד - עד שכיום חנותי היא אחת החנויות היוקרתיות ביותר בעיר, והנה היום הגיעה אשתך ורכשה תכשיטים בסכום האמור - לכבוד יום נישואיכם במזל טוב!!"
הפרופסור - אשר הקשיב בסבלנות לדבריו עד תומם - פנה עתה אל הסוחר והסביר את עצמו: "התכוונתי לשאול, איך התחיל השיגעון הזה שלך? האשה סיפרה לי הכל! אל לך לחשוש! היה נא גלוי לב כלפי! כידוע לך מומחה אני למחלות נפש, ואם רק תשתף איתי פעולה - אוכל לרפאך בקלות..."
הסוחר הביט בפרופסור, וניסה להבין את פשר המשפטים ששמע זה עתה... "שיגעון"?! "מחלות נפש"?! על מה בדיוק הוא מדבר?!', הרהר הוא בליבו, "נדמה לי כי ישנה כאן איזו שהיא אי הבנה" - הוא אמר לפרופסור, "אינני יודע כלל על מה אתה מדבר!!!"
"מה פירוש אינך יודע על מה אני מדבר?" - תמה הפרופסור, הלוא האשה שהביאתך לכאן סיפרה לי הבוקר את הסיפור במילואו, וסיכמנו כי אם היא תצליח להביא אותך אלי - אטפל בך היטב עד אשר תבריא לגמרי!!"
"ומה בדיוק סיפרה לך האשה?" - שאל הסוחר תוך כדי שחיוורון עז מכסה את פניו.
"תראה" - השיב לו הפרופסור ללא היסוס - "היא סיפרה כי אתה מתחזה לסוחר תכשיטים ואבני חן, ומציק לה בטענה שחייבת היא לך סכום עתק על תכשיטים שרכשה ממך כביכול!! האם אתה מכחיש את טענתה?"
קול חבטה נשמע... הסוחר השתטח ארצה - מעולף לגמרי... "הצילו! הצילו!... מים! הביאו מים!" זעק הפרופסור בקול. למשמע זעקותיו נפתחה הדלת בבהלה, ובפתח עמד המשרת שתמה לראות את הסוחר ההדור שוכב על השטיח היקר חסר הכרה...
סיפור עצוב. וחבל שכך הוא הסתיים.
אבל מה שהכי עצוב הוא, ש"הסוחר" המסכן והאומלל הוא בעצם לא אחר מאשר... אנחנו! ואותה "אשה" - אשר הפכה אותו - אותנו - ל"משוגע" - הוא יצר הרע בכבודו ובעצמו!
הלוא זה בדיוק מה שהוא עושה: הוא לוקח מאיתנו את כל "התכשיטים" היקרים - את הצניעות הכל כך יקרה, ששום הון לא ישווה לה - ומבטיח לנו שכר נפלא תמורת כל אלה ואושר וסיפוק בלי סוף אם נתפתה אחריו. ואכן אנו מתפתות ומפקידות בידיו את מיטב "אוצרותינו" - זונחות לגמרי את מצות הצניעות - ובמקום זה אנו חובשות פאה (קאסטם, דורה...), מטפחות בולטות (פרנזים, 'בובו', צבעים קישוטים ופרחים בולטים...), מתאפרות (צלליות, שחור בעיניים, רימל...), מתבשמות (בושם, דודוראנט, קרם גוף וידיים המפיצים ריח...), הולכות עם חולצות צמודות (טריקו, גולף, לייקרות...), בצווארון פתוח, שרוולים עד המרפק, לובשות חצאיות קצרות ונצמדות (טוניקות, גיזרה ישרה, קומות...), ולעיתים אף בצבעים עזים (צהוב ירוק כסף וורוד בצבעיהם העזים והזורחים או אדום...), גורבות גרביים שקופות (כ-20 40 דנייר...) ונועלות נעליים מרעישות (נעלי עקבים) וגבוהות ('פלטפורמה'...) ומה לבסוף? - לבסוף מתברר לנו שאיבדנו בעצם, את "התכשיטים האמיתיים" - את הצניעות האמיתית והרצויה בעיני בורא עולם, - ועתה נשארנו עם "הפסד" גדול וחוב ענק לעולם הבא שאין מאיפה להשיבו חזרה...
אוי, כמה שזה עצוב.
בת ישראל יקרה!
הצילי את עצמך! אל תתני לו "לשגע" אותך! היי חכמה מבעוד מועד! אל תוותרי בקלות על "התכשיטים" שלך! הם יקרים מאוד מאוד ושווים הון תועפות!!!
מנהגו של סוחר שהוא נותן בראשונה לקונים לטעום בחינם, ואחר כך משלמים לו היטב בעד סחורתו. כך גם נוהג היצר הרע! (הבעל שם טוב)