או מחוסנת או מחוסלת! · "סדין אפשר לכבס, תקרה לא!"
סיפרה אחת המורות:
"הרבנית שרה קופלוביץ סיפרה לי, שבילדותה בעיר טבריה, הגיע לבית אביה הגאון בעל ה'ברכת אברהם' להתארח. בבית חרדו מאוד לכבודו, ובהתקרב השבת, רצו לאפות חלות.
אז היה המצב שבארץ לא הייתה לא תבואה ולא קמח... הקמח היה מיובא מאוסטרליה או מאמריקה. הקמח האוסטרלי היה עכור וכהה. והקמח האמריקאי היה מעובד יפה ובהיר.
שאלו את בעל ה'ברכת אברהם', מאיזה קמח לאפות את החלות לשבת? האם מקמח אוסטרלי? או מקמח אמריקאי?
ענה להם הרב: "לא מקמח אמריקאי!!! כי באמריקה שוררת אוירה של "לעשות חיים"! (מה שנקרא היום ברחוב: "לכייף").
המורה שרה סיפרה שבשעתו השתוממה מאוד, 'וכי מה הקשר?! איך משפיעים מחשבות, דיבורים, והליכות של בני אדם על הצומח, על הקמח... על האוכל??'
לאחר שנים", היא מספרת, "הבנתי את הדברים היטב:
לפני 30 שנה, קרה אסון נורא בצ'רנוביל שברוסיה, כאשר היה פיצוץ בכור האטומי ודלף ממנו גז מסוכן 'ראדיואקטיבי' שהוא קטלני עד מאוד. האדים עלו למעלה והתהוו לעננים 'ראדיואקטיביים' והורידו גשם של גז 'ראדיואקטיבי'... הצמחייה והעשב היו מוקרנים מהגז הרעיל. חלבן של הפרות, שאכלו מאותם עשבים, נהיה מוקרן בגז 'ראדיואקטיבי'!! - וכל התינוקות והילדים ששתו חלב זה נעשו בעלי מומים, חולים קשים, ואף רבים מהם מתו... העננים ה'ראדיואקטיבים' המסוכנים, נעו עד גרמניה, פולין, ואפילו עד תורכיה! באותה שנה פחדו לייבא פירות מיובשים מתורכיה לכבוד ט"ו בשבט.
המורה שרה הדגישה, שהגז הזה הוא שקוף! לא רואים אותו...
ואין לו קול! לא שומעים אותו...
ואין לו שום ריח! לא מריחים...
ואף על פי כן הוא מילא ואיכלס את כל הבתי חולים שהיו באיזור, בחולים רבים רבים במימדים עצומים עד אפס מקום!!!
אז הבנתי", אמרה המורה שרה, "שהתנהגות בני אדם - בצניעות או בפריצות - יש בכוחה להקרין ולהשפיע על הסובב, לטוב או למוטב, גם אם לא רואים זאת!!!".
ידוע המעשה המוזכר בגמרא על קימחית ואף על נשים צדקניות רבות מהדור הקודם, שהיו מקפידות לחפוף ראשן או להסתרק מתחת לסדין כדי שלא יראו קורות ביתן את שערות ראשיהן.
רבנית אחת חשובה, שאלה על כך שאלה מעניינת: "בשביל מה נזקקו אותן נשים צדקניות להקפיד לחפוף ולהסתרק תחת הסדין?! מה זה משנה מי רואה את השערות? הסדין או התקרה!?"
השיבה הרבנית הצדקנית בטוב טעם ודעת ואמרה: "סדין אפשר לכבס! תקרה לא!".
כלומר, אותן נשים צדקניות ידעו, כשאשה מגלה את שערה, היא, כמו שאמרנו, 'מקרינה' טומאה על הסובב אותה... ומאחר והן היו חייבות לגלות את שיער ראשיהן בשעת הצורך כדי לחפוף או להסתרק - ובאותם דקות הרי השיער הגלוי כביכול 'מקרין' השפעה שלילית - הן העדיפו בחוכמתן שאת 'הקרינה' יקבל הסדין בדווקא ולא התקרה! משום שאת הסדין ניתן לכבס ולהעביר את ההשפעה השלילית "שנדבקה" בו, מה שאין כן את התקרה!!!
נפלא ממש!
וכך אומר רבי אהרון ראטה: האשה הצנועה שמקפידה שכל מעשיה והליכותיה בצניעות, בכוח צניעותה היא מקרינה ומשפיעה על החמין החביתה והפשטידה... שהיא מבשלת, ועל הקפה התה והשוקו... שהיא מכינה, ועל הלחם העוגות והעוגיות... שהיא אופה, והקדושה הזו עוברת למאכלים ואותם מאכלים משפיעים על בעלה וילדיה לגדול ולעלות בתורה וביראת שמים!!! (וזה עוד חוץ מעצם העובדה שצניעות האשה באופן כללי, מקדשת ומטהרת את כל הבית כולו!).
ומאידך...
אומר החזון איש: "אשה שלא הולכת בצניעות, היא משרה טומאה על כל הבית, והטומאה הזו מקרינה את השפעתה על ילדיה. בהתחלה לא מרגישים כלום! - אבל זה עובד לאט לאט כמו הגז 'הראדיואקטיבי' - שרק לאחר כמה שנים ניכרת ההשפעה!!
הבן שלה אמנם זכה להיכנס לישיבה קדושה, אבל אותה 'קרינה' הרסנית שהקרינה אמו בחוסר צניעותה, פגעה בו ישירות ואיבדה לו את החשק ללמוד!! הוא בוהה בגמרא אבל לא נכנס לו כלום לראש! הוא מתפלל אבל מהשפה ולחוץ, אין לו שום טעם בתפילה... עד שהוא 'נשבר' ומודיע שהוא עוזב את הישיבה. ומכאן ועד לרחוב הדרך קצרה...
וזה נזקף ל"זכותה" של האם היקרה, שברוב טיפשותה וחוסר זהירותה, קילקלה והרסה את בנה יקירה שלה במו ידיה!!!".
שאלו את רבי חיים קניבסקי: "מה הסיבה לכך שישנה "נשירה" רבה של בחורי ישיבות?"
ענה להם רבי חיים: "יש הרבה סיבות. אבל אחת הסיבות העיקריות היא, שאין קדושה אצל האמא!!!"
וכך אמר גם רבי מיכל יהודה לפקוביץ: "עד כמה שיודע אני, עשרות רבות של משפחות, מהן חשובות ביותר, בוכים ומורידים דמעות ללא הרף על בניהם שמסתובבים ברחובות בלילות בפריקת עול, ומאין נובע הדבר ומהי סיבתו? אם לא מחמת חסרון הצניעות של האמא???"
ליבם שתת דם... הבת היתה קיר בטון!
כמו שאמרנו, כשהאשה והבת מקפידות ללכת בצניעות ולהתנהג בצניעות, הן משפיעות קדושה על כל הסובב אותן. - וכל שכן הבגד הצנוע של האשה והבת, כמה קדושה נוראה שורה בו ואופפת אותו!! כוח אדיר המשפיע ברכה, ישועה, והצלחה!!!
וכמו שיעיד הסיפור דלהלן:
הייתה משפחה ירושלמית מחסידי 'סלונים', שכל ילדיה היו יראים ושלמים.
הבנים שקדו על תלמודם והבנות התחנכו ברוח 'בית יעקב'.
לימים, הבחינה האם, שבתה הגדולה די נסערת. הבת לא הייתה מרוצה מעצמה, עומדת הרבה זמן מול המראה ועושה כל מיני תסרוקות. בוחנת את בגדיה, רוטנת על סגנון הבגדים המיושן.
היא אמרה בקול: "אני רוצה להתחדש בקו צעיר מהאופנה האחרונה שהגיע לארץ!"
האם ניסתה לדבר איתה ולעזור לה... אבל הבת הייתה קשוחה, היא הגיבה לדברי אמה בצורה בוטה ומזלזלת.
ניסתה האם שוב ושוב בדרכי נועם להשפיע על בתה, אך הבת נהייתה כמו קיר בטון! לא מוכנה לשמוע! וכדי להוכיח את עקשנותה, היא החלה לקצר ולקצר את אורך חצאיתה ולקצר את שולי חולצתה... כדי להתאים את עצמה ל"מודה" הפרוצה והרחובית.
היא אף החלה לזלזל בקיום המצוות, ומפיה התגלגלו מילים זולות ורחוביות.
ההורים ראו וליבם שתת דם בקרבם, לראות איך בתם מתנדנדת בין הבית לרחוב.
הם ניסו לעודדה ולהפיח בה גאווה יהודית... אך לשוא! הבת כבר הייתה שקועה עמוק בהבלי הרחוב ושאבה ממנו את חיותה. ההורים, שחששו מאוד שיתר הילדים לא ילכו בעיקבותיה, רמזו לה בצורה עדינה, שתחליט לאן פניה מועדות? הבת נפגעה. והעדיפה לעזוב את בית הוריה לצמיתות!!!
האם לא השלימה עם העובדה שאחת מבנותיה התקלקלה. היא שפכה דמעות רותחות שבתה תזכה לשוב לדרך אימותינו הקדושות.
שבועות חלפו.
הבת התרחקה מאוד מהבית. היא לא יצרה שום קשר! ואף לא נענתה לאיתותים מצד הוריה! ממש פרקה עול לגמרי בלי להשאיר איזה שהוא מזכרת מבית הוריה!
אך האם לא חדלה מלהתגעגע אל הבת. היא ניסתה ככל יכולתה להשיבה הביתה.
היא החלה באמירת תהילים... נשמת כל חי... פרק שירה... הפרשת חלה עם תהילים החיד"א... תפילות ותחנונים בקברי צדיקים... ומה לא, בכל דבר שעשתה התפללה להקב"ה שיחזיר את בתה הביתה. שעות על גבי שעות הייתה האם עומדת ומתפללת ללא הרף... זה מנע ממנה להעניק את החום והאהבה ליתר ילדיה להם היו זקוקים!
כך חלפו שבועות וחודשים... ואין שום תשובה מהבת! - האם לא השלימה עם העובדה.
בשלב זה כשכלו כל הקיצים, היא ביקשה מבעלה להיכנס אל הרבי מסלונים.
בעלה הזכיר לה שבעבר הם קיבלו את ברכתו של הרב, אבל האם התחננה שבכל זאת היא רוצה להיכנס שוב אל הרב כדי שגם היא תשמע מה שהרב אומר.
בני הזוג נכנסו אל חדר קדשו של הרב'ה.
האם, שלא יכלה להתגבר על סערת רגשותיה פרצה בבכי, היא ביקשה שהרבי יבטיח שהבת תחזור בתשובה.
הרבי שתק ולא אמר מאומה.
האם הוסיפה להתייפח במר ליבה...
הרבי המשיך לשמור על שתיקה מוחלטת.
בכיות האם גברו. ואז בגודל יגונה ושברון ליבה אמרה: "אנא רב'ה קדוש, תורה לנו מהי הדרך בה עלינו ללכת, האם להוסיף בתפילות? האם להרבות בצדקות? להתחזק בברכות ובאמנים? כל מה שהרב'ה יאמר נעשה ללא פקפוק וללא היסוס!"
הרבי המשיך לשתוק.
האם המשיכה בבכיותיה כשבעלה ניצב לצידה.
לאחר רגעים ארוכים של שתיקה, פנה אליהם הרב'ה ושאל להפתעתם שאלה מוזרה: "הורים יקרים, האם נשאר אצלכם איזשהוא בגד צנוע של בתכם מהתקופה בה שמרה תורה ומצוות והקפידה על קלה כבחמורה...?"
האם חשבה קלות והשיבה בחיוב.
"אם כן", אמר הרב'ה, "קחו את החולצה, פרמו את התפרים ותשזרו מהחוטים שתי פתילות, אותן תטבילו בשמן זית ותדליקו אותן לכבוד שבת קודש!"
האם הנהנה בראשה להסכמה, ובני הזוג יצאו מעודדים מבית הצדיק.
בבית, חיפשה האם בארון הבגדים את החולצה הצנועה, תוך כדי החיפוש ירדו מעיני האם דמעות צער בראותה את הבגדים הפרוצים שהיו בארון, היו שם חולצות הדוקות, צבעוניות, משתקפות, קצרות... בזריזות הסירה את אותם בגדים עד שהגיעה לתחתית המדף, שם מצאה חולצה אחת ויחידה, חולצה מכופתרת וצנועה, אותה נהגה הבת ללבוש בה צעדה בדרך אימותינו הקדושות.
היא הוציאה את החולצה בעדינות, וביד רועדת נטלה מספריים ופרמה את החולצה.
לאט לאט, בעבודת "נמלים", התחילה לשזור פתילות ארוכות מהחולצה! השזירה הייתה קשה, החוטים לא התחברו אלו באלו... אבל שפתי האם לא פסקו מלהתפלל לבורא עולם שישיב לה את בתה האובדת הביתה.
ערב שבת קודש הגיע.
האם יצקה שמן זית בפמוטות הכסף ולתוכם הכניסה את הפתילות. היא עמדה ליד נרותיה, כולה מוכנה ומזומנת להדליק את הנרות. היא הדליקה את הנרות ובעיניים עצומות התפללה לה' מלב שבור ומדמעות רותחות... השבת חלפה מתוך אוירה של יום כיפור, כולם היו רצינים ומהורהרים...
מיד בצאת השבת נשמעו דפיקות חפוזות על דלת הבית, האם פתחה ולא האמינה למראה עיניה... בפתח ניצבה הבת שבמשך חודשים רבים לא ראוה, היא עמדה בפתח סוקרת את בני המשפחה. "אמא, מה עשיתם פה השבת?", שאלה.
האם כולה רועדת ונרגשת, ענתה: "זכינו לשמור שבת כהלכתה ולענגה"
התשובה לא סיפקה את הבת: "אמא, אמאל'ה שלי, תאמרי לי מה אירע פה בשבת?"
האם התמהה השיבה בשאלה: "בתי, מדוע את שואלת על שבת שחלפה?"
הבת החווירה נשמה עמוקות ואמרה: "אמאל'ה שלי, דעי לך שבערב שבת שהיתי היכן ששהיתי, הייתי בחברתם של אלו שמרבים רשע ופשע... לפתע חשתי מחנק כבד בגרוני, אין לי אויר לנשום...! ביקשתי שיפתחו את החלונות, אך כלום לא עזר לי, תחושת החנק רדפה אותי... אליה נלוו בחילות ותחושות גועל מהסובבים אותי, פשוט לא יכולתי לסבלם! לא יכולתי לשהות אפילו רגע במחיצתם... מעשיהם הגעילו אותי וחשתי סלידה נורא נורא מהם! כל הלילה חיכיתי שיגיע אור היום. ובבוקר של שבת חיכיתי שיגיע הלילה של מוצאי שבת קודש, אז אוכל לברוח מאותו שאול תחתיות בו הייתי נמצאת ולרוץ אליכם הביתה, אל ביתנו הקדוש, לחזור בתשובה אל אבינו שבשמים". הבת פרצה בבכי וחיבקה את אימה.
נרות השבת שהאירו את ביתם נשזרו מחולצה שקדושה וטהרה חפפו עליה והיה בהם את היכולת לבקוע את מעטה החושך מלב הבת.
זה סוד ההצלחה והכוח האדיר שמקרין לבוש צנוע ומכובד!!!