אור ברסלב
בן פורת חלק א סימן י › ז

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן י · ז

ו

מה שהביא מת"כ אחרי לאסור ח"ש מלאכת יוה"כ מתיבת כל. בזכרוני שכבר נדבר מזה באחרונים וגם אצלי רשום ת"כ הנ"ל ומ"ש דממילא ה"ה לעניין שבת וכרבא שבת (דף קי"א ע"א) ליכא מידי דביוה"כ אסור ושבת שרי הנה סברא דרבא הנ"ל איתאמר רק לעניין דרבנן דמיחזי כחוכא אם יחמירו ביוה"כ מבשבת אף שהטעם שייך ביוה"כ ולא בשבת ואין ראי' משם לעניין דאוריתא ותדע דהא אמר התם מפאת זה ג"כ הואיל מקודם טיבול לאחר טיבול והיינו ג"כ משום דאין לחכמים לאסור בחצי שבת דהוא דבר תימה בעיני ההמון ומשא"כ בדאוריתא לא שייך זה יעיין פסחים (דף ב' ע"ב) היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור כו' א"ל הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ כו' הכי קאמר לי' ר"א אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואח אמרת לי חמץ דאוריתא והיינו דחכמים אין להם לחלק היום משא"כ בדאוריתא דגזה"כ הוא עש"ה ברש"י הרי דהאי הואיל דקודם טיבול כו' דהוא ג"כ משום דאין לחלק היום הוא סברא רק בדרבנן ולא שייך בדאוריתא וה"ה להאי דהואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי דהוא ג"כ רק סברא בדרבנן ואמנם האי הואיל ובשבת שרי כו' לכאורה אין לפרשו מפאת שיהי' תימה בעיני ההמון דבתוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד כ' דחמור לאינשי יוה"כ משבת ע"ש וע"כ כוונת רבא דכיון דבעצם יוה"כ קיל משבת ע"כ אין להחמיר ביוה"כ יותר מבשבת אולם איך שיהי' הנה הך סברא דרבא נ' דהוא רק בדרבנן ויעיין היטיב בשבת שם וביצה (דף י"ח ע"ב) ויראה דמוכח כן ומה"ת אין לדון ככה רק תורת ק"ו צריך לדון בדאוריתא ולומר דמה יוה"כ הקל דבכרת ח"ש אסור שבת חמור דבסקילה לכ"ש [ומי איכא מידי דבישראל שרי ולעכו"ם אסור דאמרי' בדאוריתא היינו משום דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל כמבואר ברש"י סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ד"ה לזה] אולם בחידושי כתבתי דר"ע ס"ל דיש עדיפות ג"כ ליוה"כ על שבת מדס"ל בשבת (דף קי"ד ע"א) דאין חלבי שבת קריבין ביוה"כ ור' ישמעאל פליג עלי' שם ע"ש וכזה מצינו לר"ע עדיפות ליוה"כ על שבת בעניין הקרואים במגילה (דף כ"ג ע"א) דס"ל לר"ע דביוה"כ קורין ז' ובשבת ו' ור' ישמעאל פליג עלי' גם שם עש"ה וכתבתי ליישב בזה קושית תוס' חולין (דף ק"א ע"ב) הנ"ל שם ד"ה הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור דכ' וא"ת והא לר"ע נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמור דבסקילה עכ"ל ולהנ"ל ניחא דהא ר"ע ס"ל דבעצם יש עדיפות מה גם ליוה"כ על שבת ושפיר הוי שב מידיעתו וע' בילקוט תהלים רמז תתפ"ח עה"כ ימים יצרו ולו אחד בהם ר' לוי אמר זה יוה"כ כו' ר' יצחק אמר זה השבת כו' והוא מן הפסיקתא ואיני זוכר כעת מקומה ונ' דפליגי ג"כ בהנ"ל אי יוה"כ היום הנבחר וקאי עלי' ולו אחד בהם או שבת היום הנבחר ובחידושי במ"א הארכתי מאוד וא"כ עכ"פ לסברא הנותנת גם איזה עדיפות ליוה"כ על שבת אולי לא שייך ק"ו הנ"ל וע' שבת (דף קל"א ע"ב) פירכא מה לשופר שכן מכנסת זכרונות של ישראל לאביהם שבשמים וא"כ ה"ה דאיכא למיפרך כזה מה ליוה"כ דהוא מכפר וכן בקדשים קרבן המכפר חשוב טפי ע' יומא (דף ל"ג ע"ב) מכפר עדיף וזבחים (דף פ"ט ע"א וע"ב) כולה סוגי' ושם קדימות מכפר על אינו מכפר ועושין פירכא מזה מה לפלוני שכן מכפר ע' פסחים (דף ע"ז ע"א) וזבחים (דף ה' ע"א ויו"ד ע"ב) וכמעט בכל דף ודף בסדר קדשים מעלת מכפר הן לפירכא והן לק"ו ואם כן גם בימים מקודשים אולי איכא למיפרך מה ליוה"כ שכן מכפר ויש לומר דתלוי בפלוגתא דכריתות (דף ז' ע"א) אי עיצומו של יום מכפר אפי' לא נתענה כו' דלמ"ד דבנתענה כו' וקיים מצות יוה"כ דייקא מכפר א"כ בכה"ג גם שבת יש לו כח כפרה דכל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו וע' ט"ז או"ח ריש סי' רמ"ב ואולם עכ"ז אינו מכפר ככפרת יוה"כ דחייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יוה"כ פטורין כמבואר בכריתות (דף כ"ה ע"א) במשנה והיינו משום דיוה"כ מכפר כפרתן כמבואר שם ע"ב בגמ' ואילו שבת אין מכפר כפרת אשם תלוי:

והנה אפי' נימא פירכא הנ"ל דמה ליוה"כ שכן מכפר מ"מ לילה דיוה"כ הא אינו מכפר כמבואר בכריתות (דף ז' ע"א) שם דילמא דעבד עבידתא כולי' לילה ובהדי עמוד השחר מית דלא הוי יממא דליכפר לי' ע"ש וא"כ עכ"פ יש ללמוד ליל שבת מליל יוה"כ לאסור ח"ש במלאכת ליל שבת וא"כ גם לדיעות הסוברים דח"ש דמלאכת שבת מותר מה"ת עכ"ז ח"ש דמלאכת ליל שבת ראוי שיהי' אסור מה"ת וי"ל דזה טעם המשנה שבת (דף ק"ה ע"א) הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ויש לדקדק דמדוע נקט שחרית ובין הערבים ולא אחת בלילה ואחת ביום ובמ"א הארכתי בזה ולהנ"ל י"ל דבגמ' שם אמר דטעם הפלוגת' דר"ג סבר אין ידיעה לח"ש ורבנן סברי יש ידיעה לח"ש וא"כ י"ל להנ"ל דאילו הי' נקט אחת בלילה ואחת ביום הי' אפשר לטעות דרק מלילה ליום הוא דסברי רבנן דיש ידיעה לח"ש כיון דידע ידיעת איסור עכ"פ כיון דח"ש דלילה אסור מה"ת ומשא"כ באחת שחרית ואחת בין הערבים דאין הידיעה אפי' ידיעת איסור גם לרבנן לאו שמה ידיעה לחלק קמ"ל כחא דרבנן דאפי' ידיעת יום ג"כ חשובה לחלק ולפטור וא"ל דא"כ ליפלגו באחת בלילה ואחת ביום להודיעך כחו דר"ג דאפי' ידיעת לילה דהוא ידיעת איסור לאו שמה ידיעה לחלק ולפטור דז"א דכחא דהיתירא דרבנן דפטרי עדיף לי' וכדאמרי' בכלהו דוכתי.

ואמנם זה רק לחדודי דלקושטא אחרי דילפי' ליל שבת מליל יוה"כ שוב הא יש ללמוד יום שבת מלילו לאסור מ"ש גם ביום וגם בלא"ה אין סברא לחלק ליל שבת מיומו וע' רש"י סוכה (דף מ"ח ע"א) ד"ה לרבות דכיון דאיתרבי ליל יו"ט אחרון לשמחה שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ע"ש מיהו שם י"ל דרק לעניין שמחה דביו"ט א' אין חיוב שמחה בלילה רק ביום ע"כ לעניין זה חשיב היום עיקר טפי מלילה ומשא"כ בליל שבת ויומו לעניין מלאכה הוי בלילה חיוב עיקריי כביום אמנם גם זולת זה הרי יש ללמוד יום שבת עצמו מליל יוה"כ דמה ליל דיוה"כ דבכרת ח"ש אסור בו יום שבת דבסקילה לכ"ש ונזכרתי גמ' מועד קטן (דף ט' ע"א) מאי דרוש אמרו ק"ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן ציבור ויוה"כ דענוש כרת לש"ש ולא פריך פירכא הנ"ל מה לשבת שכן אינו מכפר תאמר ביו"כ דיש לו מעלת מכפר אמנם י"ל דשם צירוף כל הג' מעלות שזכר עדיפי ממעלת מכפר משא"כ מפאת ק"ו מכרת אסקילה לחודי' שפיר חשיב מעלת מכפר פירכא:

אולם יש עוד עדיפות לשבת איוה"כ מפאת תדיר כיון דנוהג בכל שבת משא"כ יוה"כ נוהג רק פעם אחת בשנה ואע"ג דגם דבר הנוהג פעם אחת בשנה חשיב תדיר כמבואר בתוס' יבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה ובכולהו ע"ש מ"מ חשיב שבת מצוי טפי עכ"פ מפאת היותו בכל שבת ומצוי חשיב ג"כ פירכא ונקראת פירכת תדיר ע' זבחים (דף צ"א ע"א) מילה לגבי פסח כתדיר דמיא משום דפסח רק פעם אחת בשנה ואילו מילה שכיחא בכל יום וחשיב זה שם פירכא לעניין דלא ניליף מילה מפסח לפטור מחטאת יעוי"ש וא"כ ה"נ שבת דנוהג בכל שבת הא הוי נמי מצוי לגבי יוה"כ דנוהג רק פעם אחת בשנה וע' מנחות (דף ס' ע"ב) ר"ש פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מצויין ור' יהודה אדרבה הא מצוי' טפי הנך זימנין דלא משכחת לה כלל עש"ה וא"כ לר' יהודה עדיפות מצוי דשבת איוה"כ עדיף עוד מעדיפות מצוי דמילה אפסח דמילה אינו הכרח כפסח ואילו שבת מוכרח כיוה"כ ומצוי טפי ממנו ועוד יש עדיפות לשבת למ"ד אין עירוב והוצאה ליוה"כ ולפי מה שנסתפקו האחרונים דגם מחמר ושביתת בהמתו אין נוהגים ביוה"כ וכן גר תושב ים לדון אי אסור במלאכת יוה"כ וכן שבת היא מצוה דלפני הדיבור דשבת ודינין במרה נצטוו משא"כ יוה"כ וצ"ע בזה ביבמות (דף ה' ע"ב) שכן ישנן לפני הדיבור דמה בכך הרי גם שבת הנדחה היא מצוה דלפני הדיבור וכבר העירו בזה והנה מלבד היות שבת מצוה דלפני הדיבור הנה מלבד זה גוף הקדימה דקדמה מצות שבת להתקיים ממצות יוה"כ נחשב מעלה לשבת על יוה"כ ע' קידושין (דף מ' ע"ב) גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה כז' וגם יש מעלה לשבת איוה"כ מפאת עשה דביום השביעי תשבות דביוה"כ ליכא עשה דנהי דיש עשה דשבתון ביוה"כ כמבואר ברמב"ם מ"מ למאן דאמר דשבתון דיו"ט לאו עשה פשוט דה"ה שבתון דיוה"כ אינו עשה משא"כ וביום השביעי תשבות דשבת הוא עשה לכ"ע וגם יש מעלה לשבת איוה"כ מפאת דשבת קביעא וקיימא משא"כ יוה"כ בי דינא הוא דמקדשי לי' כדמוכח מעלה זאת בחולין (ד' ק"א ע"ב) שם וגם יש בשבת עשה דקידוש היום שאינה ביוה"כ דאפי' לדיעות דקידוש על היין דאוריתא וא"כ לא שייך זה ביוה"כ כיון דהשתי' אסורה מ"מ גם מידי דל"ש חשיב מעלה כמבו' בב"ק (דפ"ח ע"א) מה לאשה שכן אינה במילה וכ"כ התוס' ב"ק (ד"ה ע"ב) ד"ה כי שדית וביבמות (דנ"ז ע"ב) ד"ה רב ובזבחים (ד"ח ע"ב) ד"ה הנך ובמ"א הארכתי וכ"ש לדיעות דקידוש על היין דרבנן ומה"ת הוא רק גוף הקידוש א"כ גוף הקידוש הרי הי' אפשר להיות גם ביוה"כ ולא ציותתו תורה ביוה"כ א"כ וודאי הוא מעלה לשבת על יוה"כ ומקרא קודש דכתיב ביוה"כ אינו חיוב קידוש רק הכוונה קדשהו בעשיית מלאכה כמבואר בר"ה (דף ל"ב ע"א) [אולם לפי"ז לכאורה יש גם ביוה"כ עשה בשביתתו היינו עשה דמקרא קודש וצ"ע בזה שאין בזכרוני מי שיביא עשה זאת ביוה"כ ודעת רש"י כריתות (דף ז' ע"א) דמקרא קודש דיוה"כ היינו חיוב תפלה וא"כ לפי"ז יש ליוה"כ בזה מעלה אשבת וכמובן] וכן דעת כמה פוסקים דמחלל יוה"כ לא חשיב מומר לכה"ת כמחלל שבת לרש"י חולין (דף ה' ע"א) דמחלל שבת מומר לכה"ת מפאת דכופר בחידוש העולם וזה לא שייך ביוה"כ וא"כ צירוף כל הני מעלות שוב י"ל דחשיבי ג"כ כצירוף ג' מעלות דש"ס מ"ק הנ"ל ולא פרכינן עלייהו פירכא דמכפר אמנם יש עוד ביוה"כ מעלה אשבת חיוב העינוי דנהי דלעומתו חיוב עונג בשבת לדיעות דעונג שבת דאוריתא מ"מ אין כרת בביטול עונג שבת כבביטול עינוי דיוה"כ וגם יש עוד עדיפות במלאכה עצמה ביוה"כ אשבת לדיעות דתוספת יוה"כ דאוריתא ותוספת שבת דרבנן וגם יש מעלה ליוה"כ לש"ס יומא (דף ב' ע"ב) דיום שיש קדושה לפניו עדיף מיום שאין קדושה לפניו וע' חגיגה (דף י"ח ע"א) וא"כ יוה"כ דיש מצות אכילה עיוה"כ ויש לספק אם הוא מפאת עניין קדושה דיום ההוא וא"כ הרי יש קדושה לפניו משא"כ בשבת ואם גם נימא דאינו מפאת קדושת היום מ"מ הרי הוא חיוב הכנה ליוה"כ כדי שיוכל להתענות ביוה"כ וכמבואר ברש"י ואילו בשבת ליכא הכנה למ"ד הכנה לאו דאוריתא וגם עונג שבת לאו דאוריתא וא"כ א"צ להכין כלל וקרא דוהכינו את אשר יביאו רשות דאם ירצו לאכול בשבת יביאו מקודם באפי' ובישול וכדומה וא"ל דא"כ הא ליכא בשבת רק חיוב שביתה ובזה הא לא שייך הכנה וא"כ אין זה מעלה דז"א דגם מידי דלא שייך חשיב מעלה וכנ"ל אמנם ה"ל גם לש"ס מ"ק לפרוך פירכות הנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה עוד אני מוצא פירכא אלימוד שבת מיוה"כ והוא דאם באנו ללמוד איסור ח"ש דמלאכת שבת מיוה"כ איכא למיפרך במלאכות הנדחות בשבת במקדש כגון קצירה וטחינה והרקדה כו' דהיו בעומר בשבת כמבואר במנחות (דף ס"ב ע"ב) וליתנהו ביוה"כ במקדש וא"כ לדמיון כי גמרת ח"ש דקצירה בשבת מח"ש דקצירה ביוה"כ איכא למיפרך מה לקציר' דיוה"כ שכן לא הותרה מכללה במקדש תאמר בקציר' דשבת דהותרה מכללה במקדש דכה"ג פרכי' ביומא (דף פ"א ע"א) מה לעינוי שלא הותר מכללו במקדש תאמר במלאכה כו' ואף דלא משכחת קצירה ביוה"כ במקדש מ"מ גם מידי דלא שייך הא הוי פירכא כנ"ל ויש להבין עפיד"ז גמ' שבת (דף ע"ד ע"א) אלא א"ר חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור כו' מתקיף לה ר' יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וק' טובא דהא אבורר קאי וא"כ הול"ל וכי מותר לברור פחות מכשיעור וחם סובר ר' חסדא דמותר לברור באמת פחות מכשיעור הלא ככה יוכל לסבור ג"כ דמותר לאפות פחות מכשיעור ומה הקושי' והוא דבר תמוה מאוד ולהנ"ל י"ל דבבריר' הית' יכולה להיות סברת ר' חסדא שפיר דמותר באמת ח"ש בשבת ואי דניליף מבריר' דיוה"כ איכא למפרך מה לבריר' דיוה"כ שכן לא הותרה מכללה במקדש תאמר בבריר' דשבת דהותרה מכללה במקדש בעומר דהי' בו גם בריר' כמבואר ברש"י מנחות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה ואל ירבה וע"ז השיב לו ר' יוסף מאפי' דהותרה גם ביוה"כ במקדש בחביתין דקרבו גם ביום הכיפורים כמבואר ביומא (דף ל"א ע"ב) והית' בם אפי' כמבואר במנחות (דף צ"ו ע"א) ועל כן שפיר מצינן למילף אפי' דשבת מאפי' דיוה"כ לאסור חצי שיעור דאפי' בשבת ושוב ניליף בריר' דשבת מאפי' דשבת דהותרו שניהם במקדש ואין לאפי' מעלה על בריר' ואדרבה בריר' חמורה מינה דברירה לא הותרה רק בשבת ואילו אפי' הותרה גם ביוה"כ [וה"ה דה"מ ר' יוסף למינקט לישה דהית' בחביתין ואולי עוד מלאכות שהיו גם ביוה"כ במקדש ואיני פנוי לעיין בזה דאין נפקותא בזה לכאן דחדא מינייהו נקט ועיקר הקושי' רק מדוע לא אתקיף על בריר' גופה דאיירי בה וכי מותר לברור פחות מכשיעור ואם סברת ר' חסדא דח"ש דבריר' מותר א"כ הא גם ח"ש דמלאכה אחרת מותר ומה טעם לחלק בין בריר' למלאכה אחרת להקשות ממלאכה אחרת על בריר' וע"ז שפיר נכון תירוצינו הנ"ל וכמובן]:

עוד יש לי לומר עד"ז בהבנת הך דשבק ר' יוסף בריר' דאיירי בה ונקט אפי' ומה בין בריר' לאפי' בזה ונ' עפ"י המבואר ביריאים סי' קי"ז וז"ל הזהיר הקב"ה בפ' אמור שלא לעשות מלאכה ביום הזכרון כו' ומניין שהתורה התיר' בו אוכל נפש דאמרי' בפ"ק דשבועות (דכ"ו) אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדות כולן זה לזה (פי' דילפי' ר"ה מפסח דכתי' בי' היתיר אוכל נפש) כו' מיהו עיקר הדבר ואמיתו נ' היתיר אוכל נפש ביום הזכרון מג"ש דמקרא קודש כו' ואם באת לומר יוה"כ נמי איקרי מועד ונאמר בו מקרא קודש ונתיר בו אוכל נפש שתי תשובות יש בדבר חדא שאין אוכל נפש ביוה"כ שהרי אסור באכילה ושתי' ומאחר שאסרת בו אוכל נפש אין לנו ללמוד גם לעניין הנאת הגוף ומלאכת מצוה שהוא הנאות שהתרנו ביום טוב שלא לחצאין דברה תורה ללמד ועוד אין לנו ללמוד מפסח אלא הדומין לו כי הם בלאו כמותו כו' עכ"ל והנה דהוקשה להיריאים דראוי שתהי' מלאכת א"נ מותרת ביוה"כ מהיקישא דבמועדיכם וג"ש דמקרא קודש ותי' בתי' הראשון דאין אוכל נפש ביוה"כ שהרי אסור באכיל' כו' ואי דישתרי מלאכה לצורך הנאה כו' מטעם מתוך לא לחצאין דברה תורה כו' ונ' כוונתו דכיון דאין א"נ ביוה"כ ע"כ אמרי' דלא בא ההיקיש והג"ש כלל לעניין היתיר א"נ ואי דנימא דבא ההיקיש כו' עכ"פ לעניין היתיר מתוך ע"ז תי' דלא לחצאין דברה תורה ללמד והנה דברי היריאים הנ"ל הוצרך לזה רק לפי ההלכה דקיי"ל דאמרי' מתוך ומשא"כ לב"ש ור"ע דלית להו מתוך א"כ הא א"צ לזה כלל ואין צורך לומר דכיון דאין א"נ ביוה"כ לכן לא בא כלל ההיקיש והג"ש לעניין זה רק ניחא בפשיטות דאה"נ דמלאכת א"נ מותר ביוה"כ ממילא מהיקישא וג"ש הנ"ל דכיון דאיתקוש ממילא כפי דין המלאכה בפסח כך דינה ביוה"כ אלא דעכ"ז אין היתיר זה נמצא בפועל מפאת שאין א"נ ביוה"כ והוי ביוה"כ כמו ביו"ט אילו לא הי' אוכל לאדם שהי' אסור בכל מלאכה מפאת שאין לו א"נ שיעשה המלאכה עבורו וכך הוא ביוה"כ תמיד שאין בו הא"נ אבל עצם ההיתיר שפיר ישנו גם ביוה"כ [וא"ל דא"כ קטנים וחולים מסוכנים דמותרים באכילה ביוה"כ יהי' מותר לעשות מלאכה עבור אכילתם אף שאין גוף המלאכה נצרכת מפני הסכנה ולדמיון אם גם אוכל חי הי' די אל החולה מ"מ יהי' מותר לבשל עבורו כיון דהאכילה מותרת וא"כ הרי הבישול לצורך א"נ דז"א דזה הא לא הוקשה לבעל היריאים כלל רק מהיתיר דמתוך הוא דהוקשה לו וא"כ עדיפא מיני' ה"ל להקשות קושי' הנ"ל מקטנים וחולים דהוא אליבא דכ"ע ואפי' למאן דלית לי' מתוך ואך דקושי' הנ"ל מקטנים וחולים בפשיטות לק"מ דכיון דעצם היום אוסר האכילה ואך הקטן לאו בר מצוות הוא וכן החולה מותר רק עבור הצלת נפשו שדוחה לאיסור שמפאת עניין היום אבל עכ"פ כיון שעניין היום אוסר האכילה אם כן הא אין מלאכה זו לצורך אוכל נפש של היום דעניין היום אדרבה הא אוסר האכילה והוי לי' כאופה ביום טוב לצורך חול דאסור דגם מלאכה זו לצורך החולה אי אפשר לה שתוחשב צורך היום כיון דהאכילה אדרבה היא נגד מדריגת היום והיא רק לצורך דבר אחר הדוחה לאיסור של מדריגת היום וא"כ ה"ל המלאכה לצורך דבר אחר לא לצורך היום ודו"ק היטיב מאוד וע' ט"ז או"ח סי' תרי"ח סק"י מש"ש דחולה האוכל ביוה"כ אין לו להזכיר של יוה"כ בבהמ"ז כיון דהאכילה אין לה עניין ליוה"כ דאדרבה יוה"כ אוסר האכילה ואוכל רק מפאת היתיר הפ"נ הדוחה לאיסור יוה"כ עש"ה ואך מהיתיר דמתוך המתיר מלאכה לצורך הנאה שפיר הוקשה ליריאים דזה שפיר ישנו ביוה"כ דהא אין יוה"כ אוסר ההנאה ומשא"כ אכילה דמדריגת היום אוסרת האכילה שפיר אין א"נ ביוה"כ בשום זמן ועוד בביאור יותר דגם בקטנים וחולים דיש אכילה אצלם הוא רק עבור שאין אל הקטן מצות יוה"כ ואין יוה"כ אצלו וכן החולה דנדחה היוה"כ אצלו הוי ג"כ היוה"כ כחול לגבי' ע' היטיב ברא"ש יומא סוגי' דמאכילין הקל הקל וא"כ הא הוי אכילתם אכילת חול ממילא והוי המלאכה לצורך אכילתם מלאכה לצורך חול ממש והוא ממש כאופה מיו"ט לחול דאסור ודו"ק היטיב מאוד וא"כ למ"ד דלית לי' מתוך שפיר א"צ למ"ש היריאים דאין ההיקיש להיתיר א"נ רק דשפיר גם היתיר א"נ ישנו ממילא בכלל ההיקיש ורק שאין מציאות הא"נ ביוה"כ והוי כמו ביו"ט אילו לא הי' להאדם אוכל וכנ"ל]:

וע' ש"ס מגילה (דף כ"ב ע"ב) נקוט האי כללא בידך כל דטפי לי' מילתא מחברי' טפי לי' גברא יתירא הילכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביוה"כ דענוש כרת ששה שבת דאיכא איסור סקילה שבעה עכ"ל הגמ' וק' טובא דלדיעות הסוברים דמלאכת חוה"מ אסור מה"ת א"כ מה זה דאמר ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה הא גם בחוה"מ יש איסור מלאכה ואי דיש ביו"ט תוספת איסור במלאכה על חוה"מ דגם מלאכת דבר האבד אסורה א"כ אי כוונת הגמ' בהך דביו"ט דאסור כו' רק על התוספת איסור אשר ביו"ט על חוה"מ א"כ הא גם ביוה"כ יש תוספת על יו"ט דביו"ט מותר מלאכת א"נ וביוה"כ גם מלאכת א"נ אסור וא"כ אמאי שבק הש"ס סדר החומר דנקט מעיקרא מחוה"מ ליו"ט מפאת דביו"ט איכא איסור מלאכה ונקט ביוה"כ חומר אחר אשר רק בעונש דיוה"כ ענוש כרת וגם ביוה"כ הו"מ למינקט עדיין סדר חומר זה שבגוף איסור המלאכה ולומר ביוה"כ דאסור בעשיית מלאכת א"נ ששה ולמ"ד דמלאכת חוה"מ דרבנן ומה"ת המלאכה מותרת לגמרי בחוה"מ ניחא די"ל דרק יו"ט דיש בו איסור מלאכה ואילו בחוה"מ אינו כלל הוא דחשוב מעלה ליו"ט על חוה"מ לעניין טפיית גברי ומשא"כ ביוה"כ על יו"ט דגם ביו"ט מלאכה אסורה רק שיש ביוה"כ תוספת איסור מלאכת א"נ התוספת לבד לא חשוב למיטפי גברי ושפיר הוצרך הש"ס למעלת ענוש כרת ומשא"כ למ"ד דמלאכת חוה"מ ג"כ דאוריתא א"כ מעלת יו"ט על חוה"מ מפאת דאסור בעשיית מלאכה דאמר הש"ס ע"כ הכוונה רק על התוספת דאסור גם מלאכת דבר האבד א"כ אי גם התוספת חשוב למיטפי כו' א"כ הא גם ביוה"כ יש תוספת ומדוע שבק הש"ס ביוה"כ סדר חומר זה ובחר לו חומר אחר דענוש כרת והוא דקדוק עצום:

ואולם לדרכנו הנ"ל ניחא שפיר בעזה"י דלא הוי ניחא לי' לגמ' לומר יוה"כ דאסור בעשיית מלאכת א"נ ששה דהא אין טעם זה מספיק אליבא דכ"ע דמאן דלית לי' מתוך לדידי' הא י"ל שפיר דגם ביוה"כ מותר מלאכת א"נ מהיקישא וג"ש כנ"ל ורק דאין שם הא"נ ביוה"כ אבל גוף ההיתיר הרי ישנו גם ביוה"כ וא"כ אין זה מעלה ביוה"כ כלל והרי זה כאילו לא הי' להאדם אוכל ביו"ט שלא הי' היו"ט שלו מקודש טפי מלאדם אחר מפאת שלא הי' לזה א"נ ולא הי' לו עבור מה לעשות המלאכה וכך גם ביוה"כ הרי גוף מלאכת א"נ מותר רק שאין הא"נ וא"כ הא אין כאן מעלה ודו"ק היטיב מאוד וע"כ שפיר שבק הש"ס לטעם זה ונקט טפי טעמא דענוש כרת דהוא טעם מספיק אליבא דכ"ע ואפי' למאן דלית לי' מתוך ודו"ק כי זה נכון מאוד בעזה"י:

ומעתה הנה לעניין מלאכת ח"ש דשבת הנה אם באנו ללמוד איסור מלאכת ח"ש דשבת מיוה"כ בק"ו הנה למאן דלית לי' מתוך וס"ל דביוה"כ מותרת באמת מלאכת א"נ רק שאין הא"נ א"כ תו בשבת דיש בו א"נ א"כ הא ראוי להיות הדין דח"ש דמלאכת א"נ יהי' מותר בשבת דהא כל איסורו רק מק"ו מיוה"כ והרי גם ביוה"כ עצמו הוא מותר לצורך א"נ רק שאין בו א"נ וא"כ בשבת דיש א"נ ראוי שפיר שיהי' הח"ש מותר לצורך א"נ דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וע' יומא (דף פ"א ע"א) דהוזכר שם ג"ש דשבתון שבתון מיוה"כ לשבת וכן היקיש דיוה"כ גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם והוקש לשבת וא"כ אין היקיש למחצה ויש ללמוד גם שבת מיוה"כ בג"ש והיקישא הנ"ל לומר דמה יוה"כ ח"ש דמלאכה אסור כו' ויש לדון בזה ואך אפי' נאמר כן מ"מ ג"כ נכונים דברינו הנ"ל דראוי להיות מותר מלאכת ח"ש בשבת לצורך א"נ כיון דמותר גם ביוה"כ ואך י"ל דראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דדון מינה כו' דלמ"ד אוקי באתרא יש לנו לומר דון מלאכת ח"ש דשבת מיוה"כ לאוסרו גם בשבת ואוקי באתרא כמלאכה כשיעור בשבת דמה מלאכה בשיעור דשבת לא חלקת בו בין א"נ לשאין א"נ והכל אסור בשוה כך הח"ש לא תחלוק בו אבל עכ"פ למ"ד דון מינה ומינה הא שפיר ראוי להיות הלימוד ג"כ דון שבת מיוה"כ לאסור ח"ש דמלאכה ומינה מה יוה"כ ח"ש דמלאכה מותר בו לצורך א"נ (רק שאין הא"נ) כך בשבת יהי' מותר וכמובן] ולפי"ז יומצא דיש חילוק בזה בשבת בין בריר' לאפי' לסברת התוס' ביצה (דף ג' ע"א) בשם הירושלמי דביו"ט גופי' מותר מלאכת א"נ רק מלישה ואיליך דא"כ בריר' דאסורה גם ביו"ט לצורך א"נ היא פשיטא טפי לאסור בשבת בח"ש מבאפי' דבריר' הא יש ללמוד בפשיטות מיוה"כ לאסור הח"ש ומשא"כ אפי' דמותר ביו"ט משום א"נ וא"כ מותר גם ביוה"כ למאן דלית לי' מתוך רק שאין הא"נ וכנ"ל וא"כ בשבת דיש א"נ שפיר ראוי שיהי' מותר ואין ללמוד בו כלל איסור מיוה"כ דהא ביוה"כ גופי' שרי וע"כ י"ל דר' יוסף דשבת הנ"ל דנקט אפי' ושבק בריר' דאיירי בה רבותא קמ"ל דזה הי' דבר פשוט וידוע אצל ר' יוסף דח"ש דמלאכה אסור בשבת וכדמשמע לשונו וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכך הוא כוונתו דלא מיבעי' ברירה דאסור דהא על בריר' יש לימוד מיוה"כ רק גם אפי' דהי' מקום לטעות למאן דלית לי' מתוך ומותר ביוה"כ מלאכת א"נ כו' דא"כ אפי' דהיא לצורך א"נ ומותרת ביו"ט וה"ה ביוה"כ רק שאין הא"נ א"כ בשבת דיש א"נ הא אין לימוד לאוסרו והי' אפשר לטעות דשרי מ"מ גם הא פשיטא לי' דגם פחות מכשיעור דאפי' אסורה וה"ה דהוי מצי ר' יוסף למינקט לישה הקודמת לאפי' [ע' בסדר המלאכות במשנה בכלל גדול שם דאחרי לש הוא אופה מיד] ואך דגם בזה נקט דרך רבותא כיון דכל כוונת הרבותא דגם לצורך א"נ אסור וע"כ נקט אפי' כלומר דגם אפי' דהיא מלאכה עבור אכילה מיד דאחרי האפי' הפת ראוי לאכילה מיד ואין מחוסר מלאכה עוד מ"מ אסורה ודו"ק כי גם זה נכון בס"ד:

וגוף דברי היריאים הנ"ל יש לדון בם הרבה דמ"ש דאין א"נ ביוה"כ עדיין ק' לר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ כזית דהיא אכילה הרי מותר לגמרי ביוה"כ מה"ת וא"כ הרי יש אוכל נפש גם ביוה"כ ומה שהקשה היריאים דראוי שיהי' מותר מלאכת הנאה עכ"פ מטעם מתוך וסברתו דמה שאין הא"נ ה"ז רק כמי שאין לו אוכל ביו"ט או בחולה ואין יכול לאכול כזית במעל"ע דעכ"פ מותרת לו מלאכת הנאה ביו"ט ואולם גם בזה מבואר בשו"ת מהר"י ברונא סי' פ"ב בשם מהר"י ווייל דמי שמתענה ביו"ט אסור לעשות מלאכה דהא אוכל נפש לדידי' ליתא א"כ ממילא איתסר כל מלאכה כו' עכ"ל עש"ה וא"כ לסברא זאת גם ממתוך לא ק' ביוה"כ דכיון דאין א"נ במציאות בטל גם המתוך וע"ע ירושלמי פסחים פ"ד ה"ד ר' בא בעא קומי ר' אימי מהו להדיח כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלן (ביוה"כ לצורך מוצאי יוה"כ כהך דקניבת ירק דשבת קי"ד) א"ל שרי כו' ר' זעירה בעא כו' מהו מימר לחליטה עבד לי חליטה (מהו שיאמר לעכו"ם העושה חליטות והוא מין אופה שיעשה לו חליטה ביוה"כ כדי שיהא מוכן לו בערב) א"ל שרי עבד לי תופין (חלות שנאפין הרבה פעמים כדי שתהי' נאה לו והוא מל' המקרא תפיני ואמרו בת"כ תאפה נאה רבי אומר תיאפה הרבה. קרבן עדה. ות"כ הנ"ל הוא גם במנחות (דף נ' ע"ב)) שרי עבד לי פתילה א"ל לא מה בין זה לזה זה אוכל נפש וזה אין אוכל נפש (עשיית חליטה ותופין הוא אוכל נפש אבל עשיית פתילה אינו אוכל נפש ואסור. ק"ע) ובשירי קרבן שם ד"ה תופין וז"ל פי' בגליון כירה דתנור וכירים מתרגמינן תנורים ותופין ע"כ ותימא פירושו א"כ מאי קאמר בסמוך זה אוכל נפש כו' הא אף הכירה אינו א"נ ודוחק לומר דהכירה צריך לאוכל נפש לאפות בו דא"כ גם הפתילה צורך אוכל נפש היא ולכן פי' שבקונטרס עיקר והיינו דפשיט לי' דחליטה מותרת שאל לי' על תופין דסד"א כיון דאינו אלא לתענוג כדי שתהא נאה אסור ופשיט לי' דשרי דכל שהיא מלאכת אוכל נפש שרי עכ"ל ז"ל ועדיין אינו מובן דהא גופא קשיא דמדוע באוכל נפש התירו השבות אפי' לתענוג בעלמא ואילו עשיית פתילה דנצרכת ג"כ אל האכילה שיהי' לו נר ולא יאכל בחשך ועכ"ז אסרו השבות ואולם לדרכנו הנ"ל דיש חילוק גם ביוה"כ גופי' בין א"נ לשאין א"נ דמלאכת א"נ מותרת בעצם רק שאין א"נ ושאין א"נ אסור בעצם א"כ י"ל דכשהקילו להתיר השבות מן המנחה ולמעלה לצורך אכילת מוצאי יוה"כ מ"מ לא התירוהו רק בא"נ דיש בו צד היתיר בעצם גם ביוה"כ גופי' רק שאין א"נ ומשא"כ בשאין א"נ לא רצו להקל וזה טעם החומר שאין א"נ על א"נ כיון דגם ביוה"כ גופי' שאין א"נ חמור דאסור בעצם משא"כ מלאכת א"נ מותר בעצם רק שאין א"נ [וע' ביצה (דף ל"ב ע"ב) דעשיית פתילה אסורה גם ביו"ט] ובאתי רק להעיר ועכ"פ לדרכנו הנ"ל דמותר ביוה"כ בעצם מלאכת א"נ עכ"פ למאן דלית לי' מתוך רק שאין א"נ א"כ ניתוסף עוד לסברא זו חומרא בשבת על יוה"כ מלבד כל הני שכתבנו למעלה במה שביוה"כ מותר בעצם מלאכת א"נ ואילו בשבת הוא אסור בעצם ונזכרתי דיש עוד חומרא לר' אליעזר ברבי שמעון דס"ל בסנהדרין (ד' ע"ד ע"א) דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו ע"ש וכן יש עוד חומרא מצות מורא לדברי היריאים סימן צ"ח דיש בשבת מצות מורא מסמיכות את שבתותי תשמורו לומקדשי תיראו ע"ש ויש להאריך עוד וגם בספק הנ"ל אם מלאכת א"נ אסורה בעצם ביוה"כ או מותרת בעצם רק שאין א"נ יש לדון עוד הרבה מאוד מכמה דוכתי ואכ"מ כ"כ [ובביאור הש"ס מגילה הנ"ל שכתבנו למעלה נ' עוד דנכון הדבר גם לתי' הב' דיריאים הנ"ל וזה דהש"ס לא הוי מצי למימר ביוה"כ חומרא דתוספת איסור מלאכת א"נ דהא יוקשה ע"ז דמנלן דמלאכת א"נ אסור ביוה"כ דילמא מותר באמת מהיקישא כו' וכיריאים הנ"ל רק שאין א"נ וכתירוצו הא' וכנ"ל ואי די"ל גם כתי' הב' דא"א ללמוד יוה"כ מהיקישא כו' דלא נאמר ההיקיש רק על שהם בלאו כפסח לא על יוה"כ דהוא בכרת א"כ תו הא בלא"ה הוכרח הש"ס להזכיר חומר כרת דיוה"כ דאל"כ הא גם א"נ יש לנו לומר דמותר מהיקישא כו' וע"כ כיון דבלא"ה הוכרח להזכיר עניין הכרת וחומר הכרת לבדו הרי מספיק לטפויי גברי כו' כדאמר לי' הש"ס באמת לחודי' לכן שפיר הזכיר הש"ס רק חומר הכרת לבד כיון דבלא"ה הוכרח להזכירו והוא לבדו הרי מספיק וא"צ עוד לטעמא דתוספת איסור מלאכת א"נ ודו"ק:

ודע דגוף הת"כ אחרי הנ"ל דביוה"כ ח"ש דמלאכה אסור מה"ת הנה כן מוכח ג"כ סברת הש"ס יומא (דף פ"א ע"א) הנ"ל מדלא פריך נמי מה לעינוי שכן ח"ש אסור בו מה"ת כמבואר ריש יוה"כ תאמר במלאכה כו' ומוכח דס"ל דגם ח"ש דמלאכה אסור מה"ת:

ומ"ש כבודו ארש"י שבת (ד' ג' ע"א) דכ' גזיר' דילמא גמיר כו' והא הוי איסור דאוריתא מפאת ח"ש. פשוט דעקירה בלא הנחה אפי' ח"ש לא הוי כיון דהמלאכה רק ע"י שניהם העקירה וההנחה ורק אילו הי' שייך שיעשה מקצת מן העקיר' ומקצת מן ההנחה הי' נחשב ח"ש וכמ"ש באות הקדום. ומ"ש לתרץ דברי רש"י דכאן ל"ש חזי' לאצטרופי כיון שלא היתה העקיר' על דעת הנחה א"כ מה כ' רש"י גזירה דילמא גמיר הא אפי' יגמור לא יתחייב:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה