אור ברסלב

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן י

סימן ט

ב"ה יום ה' בראשית תרנ"ה לפ"ק בענדין. כבוד הבחור החריף ובקי חרוץ ושנון כמר דוב שי' לאוי"ט [כעת אב"ד דק"ק אמסטוב].

מכתבו הגיעני בעשרת ימי תשובה ולא נפניתי להשיבו עד עבור הימים הקדושים. עתה הנני להשיבו על סדר קונטרסו

א

מ"ש בשם הפנ"י שבת (ד' צ"ג) להסתפק דב' שעשאוהו מיפטר רק בשבת מטעמא דלא הוי מלאכת מחשבת והעיר ע"ז מריטב"א קידושין דהקשה דל"ל קרא לפטור ב' ששחטו בחוץ ת"ל דהוי ב' שעשאוהו ומיפטר מקרא דבעשותה ותי' דקושית הריטב"א דנילף משבת אשחוטי חוץ. הנה לפי הבאתו דברי הפנ"י דהחילוק בין שבת לשאר דברים מפאת מלאכת מחשבת א"כ הא גם אשחוטי חוץ אין ללמוד וגם וודאי אין כוונת הריטב"א דנלמד משבת אשחוטי חוץ דהא בעשותה לאו בשבת כתיב רק בכלהו שגגות דחייבי כריתות וקאי הקרא אשגגת שחוטי חוץ כמו אשגגת שבת וז"פ וגוף דבריו בשם הפנ"י דשבת שאני דמלאכת מחשבת כו' אין כתוב כן בפנ"י כלל רק הפנ"י העיר דרך הערה בעלמא דדין ב' שעשאוהו בעלמא מצינו בו סתירות וצריך עיון ובירור בסוגית הש"ס אכל ב' שעשאוהו מעתה מהיכן נלמדנו ולהיכן נדמנו אבל לא כ' כלל טעם וסברא לחלק בין שבת לשאר איסורין ובפשיטות וודאי אין לחלק כלל כיון דרק גזה"כ הוא וקראי הא כתיבי בשגגת כל כריתות וכנ"ל:

ואולי כוונתו עמ"ש הפנ"י שם דהא דממעטי' מבעשותה זה עוקר וזה מניח קאי אשבת ואולם זה רק אי ממעטי' משאר קראי זה יכול וזה יכול וזה אינו יכול וזה אינו יכול אז נשאר בעשותה למעט זה עוקר וזה מניח [ע' היטיב בסוגית הש"ס שבת שם] וזה שייך רק בשבת וע"כ אמרי' דקאי אשבת וזהו דכתיב בעשותה אחת ממצות ד' וכמ"ש הפנ"י שם ומפרשי' הסתימות אשבת משום דבשארי שגגות ליכא דין זה עוקר כו' אבל מיעוטא דז"י וז"י כו' דדרשי' מבעשותה וודאי אין שום טעם לומר דקאי רק אשבת ואי משום מלאכת מחשבת ממ"נ אי חשיב מלאכת מחשבת ע"י ב' א"כ הא לא מהני מידי לפטור ואי לא חשיב מלאכת מחשבת א"כ קרא דבעשותה ל"ל ואם כי גם בזכרוני מאחרונים דכתבו לחלק בב' שעשאוהו בין שבת לשאר איסורין מ"מ הדברים מחוסרים טעם באמת]:

והנה מה שהביא תי' הריטב"א דתי' קושיתו הנ"ל דאי לאו קרא ה"א לחייב ב' שוחטין מפאת הלימוד מהעלאה בחוץ דיש גזה"כ לחייב ב' שהעלו וכ' בכוונת הריטב"א דה"א ללמוד שחיטה בחוץ מהעלאה ולא משבת משום דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי'. הנה אם נאמר דלחומרא מקשי' הוא מטעם ספק ע' אתוון דאוריתא כלל (י"ח) א"כ הא ליכא חיוב חטאת ולאו בלא"ה איכא בב' שעשאו וכדברי המקור חיים סי' רס"ו דלא פטר קרא רק מחטאת ואמנם גוף דבריו לפי הבנתו דבעשותה וגו' קאי אשבת אבל באמת קאי אכל חייבי כריתות וכנ"ל וגם אין נ' כוונת הריטב"א מפאת לקולא ולחומרא כו' רק כוונתו כהך דיומא (דף ע"ב ע"א) דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא דה"נ יש לדון שחיטת הקרבן בחוץ מהעלאת איבריו בחוץ ולא מקרא דבעשותה דקאי אכל חייבי כריתות בכלל ועוד נ' יותר כוונתו דה"א לפטור שחיטה הואיל ואיתקש להעלאה בג"ש כמבואר בזבחים (דף ק"ו ע"ב וק"ז ע"א) אתי' שם שם וכן הוא בכריתות (דף ג' ע"ב) דהוא ג"ש או היקיש ע"ש וע"כ ה"א דכמו דיצאה העלאה מכלל כל חייבי חטאות לחייב בה בב' שעשאוהו ה"נ יצאה שחיטה דאיתקשה לה ועיינתי בגוף הריטב"א בקידושין ריש האיש מקדש שם וראיתי כי כבודו הביא דבריו שלא כמתכונתם וכך הוא לשונו ז"ל שם. חד למעוטי שנים שאוחזין בסכין ושוחטין וכ"ת והא ל"ל קרא תיפוק לי' מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ד' ודרשי' התם אחד שעשאה חייב שנים שעשאוהו פטורין ואיכא למימר דאיצטריך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר בחוץ סד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא ולא שנים ששחטו והכי איתא להדיא בכריתות [תיבת בכריתות ט"ס כי אין גמ' זאת בכריתות לפי זכרוני רק צ"ל בזבחים כי כן הוא בזבחים (דף ק"ח ע"א)] וא"כ לפמ"ש בריטב"א דה"א דריבויא דאיש איש קאי אשחיטה גופה הרי אין כאן התחלת קושי' כלל וכבודו הביא דבריו דה"א ללמוד שחיטה מהעלאה וזה אין כתוב בו כלל:

גם מה שהביא מיראים סי' ש"צ [וז"ל ותנן חומר בעלי' מבשחיטה שנים שאוחזין בסכין ושוחטין פטורין אחזו באבר והעלו חייבין מנלן דבשחיטה פטורין דכתי' ונכרת האיש ההוא אחד ולא שנים ומניין שבהעלאה חייבין ולא גמרי' משחיטה כדתניא איש איש לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבים עכ"ל]. אין משם ראי' לחייב בעלמא ב' שעשאוהו די"ל דפטורין מפאת הלימוד משחוטי חוץ וכמו שכ' היראים דהי' לנו ללמוד העלאה משחיטה לולי דגלי קרא ואולם י"ל דכיון דבהעלאה חייבין א"כ לקולא ולחומרא כו' אמנם יהי' רק ספק ולא חיוב אי נימא דלחומרא מקשי' הוא מטעם ספק:

וגם יל"ע אם יש ללמוד משחוטי חוץ לפטור ב' שעשאוהו בלאוי דעלמא לא דקדשים די"ל דחולין מקדשים לא ילפי' אמנם ה"נ ילפי' דין אשלד"ע משחוטי חוץ וי"ל דכיון דהשחיטה בחוץ אין לו דין קדשים ויעיין פיה"מ להרמב"ם פרה פ"ד מ"א דסברת ר"א דמכשיר פרת חטאת שלא לשמה דכיון דנשחטה בחוץ יצאת ממשפט הקדשים ויעיין מנחות (דף פ"ח ע"א) אי מצורע חוץ הוא כו' ע"ש אולם שם כך מצוותה בחוץ משא"כ כאן דמצות שחיטתה והקרבתה בפנים אלא דהוא עוות לשוחטה בחוץ שפיר גוף הבהמה לה מעלת קדשים ואין דנין חולין מקדשים וכן בחולין (דף פ"ה ע"א) אמר אשחוטי חוץ דאין דנין חולין מקדשים יעוי"ש ויש לדחות ובאתי רק להעיר:

ב

מה שהקשה דבשבת (דף ק"ד ע"ב) פטרי' מסרט על בשרו דלא חשיב כתיבה ואילו בגיטין (דף כ' ע"ב) מכשרי' גט הנכתב בכתובת קעקע. הנה מקרא מלא דכתובת קעקע חשיב כתב דכתיב וכתובת קעקע לא תתנו בכם הרי שקראתו תורה כתיבה ואולם י"ל דכתובת קעקע מיקרי כתיבה סתמא לא מיקרי כהך דברכות (דף ל"ה ע"א) כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי וכזה במקומות רבות מאוד אולם בלא"ה אין כאן קושי' דהך דשבת הא לא איירי בכתובת קעקע ומאי עניין כתובת קעקע למסרט על בשרו ובכותב על בשרו הא גם בשבת מחויב כמבואר בשבת (דף ק"ד ע"ב) שם וכתובת קעקע הוא ג"כ כותב על בשרו רק שאחרי הכתיבה עושה פעולה שיכנס הכתב בין עור לבשר ויתקיים יעיין רש"י מכות (דף כ"א ע"א) במשנה ויבן ומה זה עניין למסרט על בשרו.

ג

מה שהקשה לרש"י כריתות (דף י"ט) דר"א לית לי' מלאכת מחשבת א"כ יחייב ר"א ג"כ בכלאחר יד דפטורא דכלאחר יד כתבו האחרונים דהוא משום מלאכת מחשבת וא"כ אמאי חתיכת יבולת ביד לר"א רק שבות בעירובין (ד' ק"ג) והטעם משום דכלאחר יד קעביד דדרכו בכלי יעוי"ש וכן הקשה עוד מכמה סוגיות. הנה רש"י כריתות (דף י"ט ע"א) ד"ה מיבעי' כ' רק בזה"ל ואי קשיא כו' האי בה דדריש ר"א פרט למתעסק לא צריך דממלאכת מחשבת דמייתי ר"נ מצי למילף נראה לי דר"א לית לי' דר"נ דדריש מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא משמע לי' ההיא דרשא עכ"ל וכוונתו דההיא דרשא דדריש ר"נ בסוגי' שם מלאכת מחשבת למעט מתעסק לית לי' לר"א לההיא דרשא דלא משמע לי' לר"א למעוטי מתעסק אבל כל שאר דרשות דילפי' ממלאכת מחשבת כגון פטור משאצל"ג ומקלקל בחגיגה (דף י' ע"ב) והעמדת ערמה בביצה (דף י"ג ע"ב) וכלאחר יד וזורה ורוח מסייעתו דב"ק (דף ס' ע"א) שפיר דריש ואין לנו לדון הדרשות זו מזו וכמובן:

ומה שהקשה עוד בכריתות (דף י"ט ע"ב) דפריך אשכח ומל שלאחר שבת בשבת דמחייב ר"א הא הוי מתעסק והקשה כבודו הא מתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה וא"כ לדיעות הפוסקים דמל תוך ח' קיים המצוה ור"א הא ס"ל בעירובין (דף ל' ע"א) דמל"נ וא"כ הא הוי קיום המצוה הנאה ושפיר חייב גם במתעסק מטעמא דשכן נהנה. הנה קושית הש"ס שם בכריתות הוא על ר' יהושע יעיין ויראה [ואפי' לר"א נמי אין לו הכרח מהך דעירובין (דף ל' ע"א) דסבר מל"נ דדילמא סבר מערבין לדבר הרשות יע"ש. וגם הרי תיקשי לאידך תנא דס"ל אליבא דר"א בעירובין שם דמערבין כו' וא"כ הא ס"ל דמלל"נ] וגם הסברא דמל תוך ח' קיים המצוה הרי תמוה באמת מסוגי' דכריתות שם דאמר דחשיב טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה. ועכ"פ סוגי' דכריתות הנ"ל הא סוברת להדי' דמל תוך ח' לא קיים המצוה וא"כ איך הקשה על זאת הסוגי' עצמה מן הסברא דמל תוך ח' קיים המצוה. וגם יש ספק אי הא דמתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה הוא רק בהנאת אכילה וביאה או גם בשארי הנאות ויעיין בקונטרס ע' פנים לתורה אות א' ורשום אצלי בכתבים שלי הרבה בזה עוד. ומלבד כל אלה גם גוף הקושי' טעות דרק במתעסק בחלבים ועריות שייך להתחייב מפאת שכן נהנה הואיל וההנאה שם האיסור יעיין אתוון דאוריתא כלל (כ"ד) ומשא"כ במל בשבת ונהנה במה שמקיים המצוה רק החבורה היא איסור אבל ההנאה שיש לו ממה שקיים מצוה הרי היא הנאת היתיר והרי מותר לו ליהנות הנאה זאת וא"כ דבר שהוא היתיר מה יתן ומה יוסיף לפעול חיוב ומה עניין שיתחייב על החבורה מפאת שנהנה ממנה הנאה שהי' מותר לו ליהנות וגם אין שם הנאה מאיסור דהאיסור הוא החבורה דהיא המלאכה והמצוה היא התיקון שיש במלאכה וא"כ הרי אין התיקון האיסור רק המלאכה היא האיסור ומן המלאכה הרי אין נהנה רק מקיום המצוה שבה דהיא התיקון והתיקון אינו איסור כלל רק גוף המלאכה היא האיסור ודו"ק:

ויש מקום עיון בזה בחידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל שבת (דף ע"ה ע"א) דאמאי דמוכח בסוגי' שם דפטר ר"ש גם בחבורה באין צריך לגופה ובתוס' שם הקשו דהא פטור משאצל"ג משום דבעי' מלאכת מחשבת א"כ בחבורה לר"ש דמחייב מקלקל בחבורה ולא בעי בה מלאכת מחשבת א"כ במשאצל"ג נמי יתחייב וכ' הגור ארי' שם ע"ז וז"ל ולפי הנראה לא קשה וכי בשביל דגלי רחמנא גבי מילה דמקלקל בחבורה חייב לא בעי מלאכת מחשבת וחייב משאצל"ג נמי חייב דזה לא קשה דהכי קאמר כיון דכל מתעסק [נ' צ"ל מקלקל] פטור ומקלקל בחבורה חייב דנחשב למקלקל כאילו תיקן ה"נ דאחשבי' כאילו נהנה דסתם תיקון הוא נהנה ומתעסק גבי נהנה חייב אבל שיהי' בשביל זה חייב משאצל"ג זהו מילתא אחריתא ואין לומר כך ולק"מ עכ"ל ז"ל והנה כוונתו ז"ל דהא דאמרי' בכריתות (ד' י"ט) דהואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב הכוונה דכיון דמקלקל חייב ונראה מזה דאחשבי' רחמנא בחבורה להקלקול כאילו הי' תיקון א"כ כיון דנחשב תיקון הרי נחשב ג"כ הנאה דכל תיקון הוא הנאה וכיון דהוא הנאה לכן מתעסק נמי חייב דבנהנה הא גם מתעסק חייב כמתעסק בחלבים כו' דחייב מטעמא דשכן נהנה. והנה גם דבריו ז"ל צ"ע כנ"ל דמתעסק בחלבים כו' דחייב מטעמא דשכן נהנה היינו לפי שההנאה שם האיסור ומשא"כ כאן אין התיקון וההנאה האיסור רק המלאכה אלא דמלאכה בלי תיקון לא הוי מלאכת מחשבת ולא חייבה תורה על מלאכה כזאת אבל כשיש תיקון הרי אין התיקון האיסור רק המלאכה וגם צע"ג בדבריו דמה בכך דאחשבי' רחמנא לקלקול דחבורה תיקון הא לא עדיף מכל שאר מלאכות דבעי' תיקון באמת ויש בם תיקון בפועל ואפ"ה מתעסק פטור בהו ואולי סברתו דכיון דאין איסור מלאכה רק בתיקון לכן גם התיקון עצמו מן האיסור ורק בשאר מלאכות דגם בקלקולו יתר על תיקונו חייב אף דלא חשיב הנאה לגבי איסורי הנאה כתוס' חולין (ד' ח') א"כ גם אם יש שם תיקון גרידא בלי קלקול כלל והוי גם הנאה מכל מקום אין לומר דיתחייב במתעסק מטעמא דשכן נהנה דהא אין ההנאה האיסור דהא גם אילו הי' קלקולו יתר על תיקונו דלא הי' נחשב הנאה גם כן הי' חייב וא"כ תו מה שיש תיקון גרידא והוי גם הנאה אין להנאה הזאת שייכות להאיסור דהאיסור הוי בלא"ה גם במעט תיקון והקלקול מרובה עליו שאין אז הנאה וא"כ תו גם ביש הנאה מ"מ ההנאה דבר בפ"ע שכך הי' הדבר גם בהנאה אבל אין אל ההנאה שייכות אל האיסור ואין ההנאה חלק האיסור ולא מהני ההנאה כלל לחייב דו"ק מאוד והתינח בכל שאר מלאכות ומשא"כ בחבורה דהוא קלקול באמת ואחשבי' רחמנא לתיקון א"כ כל הקלקול כמו שהוא הא אחשבי' רחמנא לתיקון וה"ל תיקון גרידא בלא קלקול והוי גם הנאה ולא משכחת בחבורה כלל שלא יהי' הנאה דאפי' הוא בקלקולו יתר על תיקונו מ"מ הקלקול שבחבורה הא אחשבי' רחמנא לתיקון דאפי' הוא קלקול לבד ג"כ הא נחשב תיקון וא"כ הרי תמיד מלאכת חבורה הוא בתיקון גרידא בלי קלקול מפאת האחשבי' דו"ק מאוד וא"כ כיון דהמלאכה תמיד רק בכך תו יש לנו לומר דרק בהכי חייב רחמנא במלאכת חבורה היינו רק בהנאה כיון דלא מצינו בה חיוב בלי הנאה דו"ק היטיב מאוד ושוב ההנאה עצמה שפיר מן האיסור ושוב דמי שפיר למתעסק בחלבים כו' דחייב מטעמא דשכן נהנה דגם כאן ההנאה עצמה מן האיסור דו"ק מאוד כי עמוק בס"ד [ואם די"ל גם בהאחשבי' דחבורה דאחשבי' רחמנא רק לחלק מיעוט מן הקלקול לתיקון ונשאר באמת קלקולו יתר על תיקונו וחייב מש"ה ואכתי אין הנאה גם בחבורה ואולם הסברא אין מחייבת זה דאי אחשבי' רחמנא את הקלקול לתיקון מה טעם לשיוחשב חלק ממנו תיקון יותר משאריתו ואם נחשב הקלקול תיקון הנה כולו וודאי דנחשב תיקון וכמובן]. ואשוב לדברי כבודו ואומר דיש עוד סברא דכשאין מקיים המצוה באופן החיוב דלכתחלה לכ"ע לל"נ כיון דיותר הוי ניחא לי' שלא תתקיים ויקיימנה בזמנה כחיוב לכתחלה המוטל עליו ואולם יש סברא גם להיפוך בזה דתוך ח' לכ"ע ליהנות ניתן אם מל וקיים המצוה כיון דאין מחויב אז למול ולא שייך לעול על צואריהם ניתנו ואין להאריך יותר:

ד

מה שהעיר משבירת עצם ע"י שנים. כבר אמרתי עוד בילדותי לעניין השינוי דמצינו בקרא (שמות י"ב פסוק מ"ו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו וק' דמדוע נקט בהוצאה ל' יחיד ותיכף שינה לכתוב ל' רבים בשבירת עצם ואמרתי דלסברת קצת אחרונים דב' שעשאוהו חייבין בעלמא מלבד בשבת וא"כ ב' שעשאוהו בשבירת עצם חייבין ומשא"כ בהוצאה פטורין כי היכא דב' שהוציאו בשבת דפטורין דהוצאה דפסח הא בעי' דומי' דשבת וכדאמרינן בפסחים (דף פ"ה ע"ב) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שינים הוצאה כתיב בי' כשבת מה שבת עד דעבד עקירה והנחה כו' וע"כ שפיר כ' בהוצאה ל' יחיד ובשביר' ל' רבים כיון דבהוצאה אין חייב רק יחיד המוציא ואילו בשבירה אפי' ב' ששיברו חייבין ודו"ק ושמעתי בשם ספר אחד שכ' טעם הפסוק הנ"ל עפ"י ירושלמי פסחים דיש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא דכיון שהוציאו פסלו ואינו מדוקדק דשם אין הריבוי באנסים רק בשבירות דמתחייב בשבירה אחר שביר' כיון דעדיין לא נפסל הפסח ואפי' אותו האדם בעצמו אם יחזור וישבור חייב ומשא"כ אהוצאה אחר הוצאה אין עליו חיוב דכיון דיצא ראשונה כבר נפסל ואין חיוב אהוצאת דבר פסול וא"כ אין מדוקדק בזה מאי דשני קרא מל' יחיד לרבים על אנשים העושים המעשה ואך לפי דברינו הנ"ל מדוקדק שפיר וכזה י"ל ג"כ בויקרא א' פסוק ב' ושחט את בן הבקר לפני ד' והקריבו בני אהרן הכהנים וי"ל ג"כ בטעם השינוי מיחיד לרבים לר' אליעזר בר' שמעון בחולין (דף כ"ט ע"ב) דאין שנים שוחטין זבח אחד אפי' בזאח"ז ואילו והקריבו דקאי גם על ההולכה כמבואר בפירש"י בחומש והוא מש"ס זבחים (דף ד' ע"א) וההולכה הרי נעשית ע"י רבים בזאח"ז כמבואר בפסחים (דף ס"ד ע"א) קיבל הכהן ונתנו לחבירו וחבירי לחבירו וכו' וע"כ שפיר כתי' ושחט בל' יחיד והקריבו בל' רבים וכמובן [ודבר זה דהיכא דכתיב ל' רבים בעושים הכוונה אשנים העושים מבואר בחולין (דף פ"ב ע"ב) דאי כ' רחמנא לא תשחוט ה"א חד אין תרי לא כ' רחמנא לא תשחטו ואפי' תרי ע"ש וכ"ש כאן דשני קרא במילתי' מיחיד לרבים וודאי דראוי לומר דהכוונה ע"ז וע"ע כזה יומא (דף מ"ג ע"א) כ' רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי ויהיב חד]:

והנה מה שהקשה כבודו דמנ"ל דאזלי' ב"ר הא אפשר לשבור ע"י שנים ולבדוק דבשלמא ועצם לא תשברו בו לומר דאין עשה דאכילת מוח דוחה לאו דש"ע שפיר בעי' להיכא דאין עמו אחר לשבור [הי' לו להביא דוגמא ש"ס שבת (דף קל"ג ע"א) דליכא אחר] ומשא"כ הא דאזלי' ב"ר אכתי מנ"ל הא אפשר ע"י ב' עכ"ד ולכאורה מדכתי' ועצם לא תשברו בו לגלות דאין לאו דש"ע נדחה מעשה דאכילת מוח א"כ ע"כ דאזלי' ב"ר דאל"כ ממ"נ במאי איירי קרא אי באין עמו אחר הא שוב אין עשה כלל דדילמא טריפה הוא ואי ביש עמו אחר הא שוב אפשר לקיים שניהם וע"כ דגם באין עמו אחר איכא עשה דפסח וא"כ ע"כ דאזלי' ב"ר אולם י"ל דצריך קרא להיכא דהי' עמו אחר בשבירת עצמות שנקיבת המוח שלהם מטריף ובהגיעו לשאר עצמות שאין נקיבת המוח מטריף הלך לו האחר דעתה הרי כבר יודע שאינו טריפה ואיכא עשה ועכ"ז עתה א"א לקיים שניהם אולם אולי נחשב זה לגוונא רחיקא ולא מוקמינן קרא בכה"ג דלא מצינו מאן דיסבור שבקי' לקרא דאיהו דחוק ומוקים אנפשי' רק ר"ע בפסחים (דף נ"ט ע"ב) וקידושין (דף ס"ח ע"א) וע' תוס' נדה (דף ל"ג ע"א) ד"ה ואיהו וע' זבים פ"ב מ"ב רע"א אפי' אכל כל מאכל כו' ושתה כל משקין אמרו לו אין כאן זבין מעתה אמר להם אין אחריות זבין עליכם עיי"ש בפיה"מ להרמב"ם דר"ע גם שם מפרש עניין זיבה הנאמר בתורה בגוונא דלא שכיח ולטעמי' אזיל דמוקים לקרא בכה"ג ולכן רבנן לטעמייהו פליגי עלי' גם שם וזה כוונת תוס' חולין (דף י"א ע"ב) דר"ע חשיב לי' אפשר דאפשר לאוקמי קרא כשהי' קרום מוח מגולה כו' ורשב"ג דפליג כו' חשיב לי' לא אפשר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך עכ"ל והיינו ג"כ כנ"ל דר"ע לטעמי' דמוקים לקרא בכה"ג וא"כ עכ"פ סוגי' דהתם דיליף מרוצח דאזלי ב"ר ולא מוקי לקרא כשהי' קרום מוחו מגולה כו' א"כ היינו משום דלא בעי לאוקמי' קרא באופן רחוק וא"כ גם הלימוד מפסח נכון אם נאמר דגוונא הנ"ל דהי' אחר והלך לו כו' נחשב לגמ' לאופן רחוק לאוקמי' בי' קרא:

גם אין ראי' מכאן אזה יכול וז"י לרש"י שבת (דף צ"ג) שם דהפטורא דז"י וז"י הוא מפאת דלאו אורחי' בהכי לעשות עם אחר כשיכול לעשותו בעצמו וא"כ י"ל דמה"ט גם בכה"ת לא נחשב עשי' כיון דאין דרך העשי' בכך ובכל עשיות דכתיבי בתורה בעי' שיעשה הדבר כדרך עשייתו ואם עשאו באופן שאין הדרך לעשותו כן אזי אין לו שם עשי' ההוא שהצריכה תורה ע' שבועות (דף י"ז ע"ב) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו פטור כו' דרך ביאה אסרה תורה וכשבא שלא כדרך לבוא לא מיקרי ביאה ובביצה (דף ט"ו ע"א) דכשאין דרך חימום בכך לא חשיב לבישה ובמנחות (דף ט"ז ע"ב) הקטיר שמשום שמשים כו' אין דרך הקטרה בכך ולא קרי' בי' והקטיר ובזבחים (דף פ"ח ע"א) דרך הזאה בכך דרך מיצוי בכך בתמי' יע"ש ושם (ד' כ"ד ע"א וכ"ו ע"א) דכשאין דרך שירות בכך לא חשיב שירות ובב"ק (ד' נ' ע"ב) ונפל עד שיפול דרך נפילה ואולם עכ"ז לעניין ש"ע אי נימא דלא אזלי' ב"ר ומצות פסח דנתנה תורה היינו שיבדקו תמיד ע"י ב' א"כ כיון דכך מצותה לשבור בב' שוב הרי דרכו בכך ושפיר אסור:

ה

מה שהקשה מב' ששחטו לעכו"ם אינו קושי' דשחיטה לעכו"ם תלוי בכעין פנים כמבואר בע"ז (דף נ' ע"ב ונ"א ע"א) ובחולין (דף ל"ט ע"א) דבשוחט לזרוק לעכו"ם חייב מפאת דמחשבין מעבודה לעבודה וילפי' חוץ מפנים וכ"ה בכ"ד וא"כ כיון דבפנים ב' ששחטו בקדשים כשר לכ"ע כמבואר בחולין (דף כ"ט ע"ב) תוד"ה תרי ומיקרי שחיטה וא"כ שפיר גם לעכו"ם חשיב שחיטה בכה"ג וז"פ:

ועוד יש לעיין אם אין לחלק בב' שעשאוהו בין מידי דתלוי במחשבה לתלוי במעשה כי היכא דמחלקי' בזה בעניין אא"א דשא"ש [ע' תוס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) ד"ה אין] דמידי דתלוי במחשבה יוכל להיות וכך נראה דעיקר האיסור בו הוא רק הרצון והמחשבה הרעה והא דבעי' מעשה הוא רק לעניין חיוב לפי שהמחשבה אין בה מעשה ואין אדם מתחייב רק על עשי' אבל כשיש שם עשי' עם המחשבה אז עיקר החטא הוא רק המחשבה הרעה יעיין ס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב (הפרישות) פרק (ב') יעייש"ה שכ' כן דהצרכת המעשה הוא רק מפאת שאין עונש רק על מעשה יעייש"ה וא"כ כיון שעיקר החטא המחשבה והמחשבה הרי חשב כל אחד בפ"ע ולא שייך בה ב' שעשאוהו לכן שפיר שניהם חייבין וה"ז כהך דמכות (דף כ' ע"ב) תני תנא קמי' דר' חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה אמר לי' מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר לשאב"מ לוקין עליו כו' ר' אשי אמר במסייע ודברי הכל וכ' הריטב"א שם דלא שייך לומר בזה מסייע אין בו ממש כיון דעצם הלאו יש בניקף גם בלי מעשה ולא בעי מעשה רק לעניין המלקות לשלא יוחשב לשאב"מ ומשא"כ כשיש מעשה אז שפיר מתחייב על גוף הלאו ואין החיוב על המעשה וע"כ לא בעי' רק מעשה כל דהו ודי במסייע לשלא יוחשב לשאב"מ עש"ה בריטב"א בד"ה במסייע ודברי הכל וע"כ ה"נ כל שהמחשבה הוא העבירה והמחשבה הרי הי' לכל אחד בפ"ע ובעי' מעשה רק עבור שאין עונש על מחשבה בלי מעשה וע"כ גם מעשה דב' שעשאוהו חשיב מעשה לעניין זה ק"ו ממסייע וכמובן וביותר י"ל בע"ז כן דעיקר האיסור הוא המחשבה והדיעה הרעה דנותן חשיבות ומייחס כח מה לע"ז [והרי אפי' במקבלו עליו באלו"ק מתחייב כמבואר בסנהדרין (דף ס' ע"ב) במשנה ותמיד בעי' מקבלו עליו בלב דאל"כ לא חשיב ע"ז כמבואר שם (דף ס"ב ע"א) ושבת (דף ע"ב ע"ב) אי דלא קבלי' עלי' באלו"ק לאו כלום הוא] ובעי' מעשה רק משום דאין עונש רק על מעשה וא"כ שפיר מתחייב גם בב' שעשאוהו וכנ"ל וגם י"ל דבע"ז המחשבה עיקר האיסור מפאת קרא דלמען תפוש את בנ"י בלבם דמה"ט נמי המחשבה בע"ז מצטרפת למעשה יותר מבכה"ת כמבואר בקידושין (דף ל"ט ע"ב) ואולם בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) מוכח לכאורה דעכו"ם לא חשיב ישנו בלב וע"ש בתוד"ה הואיל:

ומ"ש דעל כשרות שחיטה בב' לדידן אין קושי' כיון דלא בעי' עשי' רק כח גברא. אין זה נכון לרא"ש חולין פרק השוחט סי' ח' דגם בשחיטה בעי' ועשית דוזבחת הוי לכל הפחות כמו ועשית:

ו

מה שהעיר דעוקר בחול ומניח בשבת יתחייב כמו התחיל בפנים וגמר בחוץ גבי שחוטי חוץ וחקר אי שייך גבי עקירה והנחה ישנה למלאכה מתחלה וע"ס או אינה אלא בסוף כמו דאמרי' כן גבי שחיטה. הנה וודאי דבעקיר' והנחה לא שייך זה והחילוק דבשחיטה היא מעשה אחת וכל משהו ממנה שם שחיטה עלי' אבל עקירה והנחה הם ב' מעשים שקיבוצם הוא המלאכה וע"כ העקיר' לבד וכן ההנחה לבד אינה כלום ורק בעקירה עצמה וכן בהנחה עצמה יש לדון תורת ישנה מתחלה וע"ס לומר דגם מקצת עקיר' שמה עקיר' וכן בהנחה וע"כ רק אילו יצויר מקצת עקיר' והנחה בחול ומקצת שניהם בשבת הי' מקום לחקירתו משא"כ עקיר' בחול והנחה בשבת אזי ההנחה אינה כלום וביותר ביאור נ' דעניין מלאכת הוצאה הוא ההוצאה והשינוי מרשות לרשות ועקיר' הוא היציאה מרשות וההנחה היא הכנסתו לרשות האחרת דכ"ז דלא נח בו אין נחשב כניסה לרשות ההוא לעניין שבת וע"כ עקיר' בלי הנחה הוי יציאה מרשות לבד אבל לא כניסה לרשות אחרת ויציאה מרשות לבד אין בה אפי' קצתיות של מלאכה דרק שינוי הדבר והוצאתו מרשות לרשות אחרת הוא הוא עניין המלאכה דו"ק מאוד וכן הנחה בלי עקיר' הוי רק כניסת הדבר לרשות אבל לא שינוי ויציאה מרשות לרשות והכניסה לרשות בלבד אין בה אפי' קצתיות של מלאכה:

ואולם לר"א דס"ל בשבת (דק"ה ע"א) דאחת על הארוג חייב דמצטרף עם השאר שעשה בחול ואף דבתחלה בעי' ג' חוטין מ"מ זה שהוא משלים אל העשוי בחול די בחוט אחד וכ"ה דעתו בכ"ד דהמשלים עיקר לעניין זוז"ג בפסחים (דכ"ז ע"א) אחר אחרון אני בא וכן בזבחים (דף ק"ט ע"ב) אף דבעי הקטרת כל הקומץ בחוץ כו' לעניין חיוב הקטרת חוץ מ"מ היכא דהקטיר בפנים ושייר כזית והקריבו בחוץ מודה דחייב מפאת דבזה נגמרה הקטרתו ע"ש וא"כ יש לדון ג"כ בעוקר בחול ומניח בשבת דנשלמה המלאכה ע"י ההנחה דיתחייב על ההנחה וע' כריתות (דף י"ט ע"ב) ולר' יוסי גמר מלאכה לר"א פטור הא שמענא לי' דמיחייב כו' עש"ה בגמ' וברש"י דמשמע דהאמת כן אליבא דר"א דמתחייב בעוקר בחול ומניח שבת לפי סברת תנא דמתני' אליבי' עש"ה [והערותי בהך דר"ה (דף כ"ז ע"א) למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא וממילא תחלה בלא סוף נמי יצא ומאי ראי' דילמא הסוף עדיף דהוא המשלים וכסברת ר"א הנ"ל וכן ביומא (דף כ"ב ע"א) והא (עבודת תרומת הדשן) מעיקרא מ"ט לא תקינו לה רבנן פייסא מעיקרא סבר כיון דעבודת לילה לא חשיבא להו ולא אתו כו' והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה רבנן פייסא סוף עבודה דיממא היא האי נמי תחלת עבודה דיממא היא כו' ומאי קושי' דילמא הסוף והמשלים עדיף מהתחלה וע"ע יומא (דף מ"ב ע"א) דמצריך ב' קראי לפסול היסח הדעת בפרה בשחיטה ובשריפה וקאמר עלה וצריכא דאי כ' רחמנא שחיטה משום דתחלת עבודה היא אבל שריפה אימא לא ואי כ' רחמנא שריפה משום דהשתא הוא דמיתכשרא פרה אבל שחיטה אימא לא צריכא ומבואר דאמר הש"ס ג"כ ב' סברות הנ"ל די"ל דהתחלה עדיפא וי"ל דהשלמה עדיפא ומצריך מש"ה תרי קראי בזה וע"ע סוטה (דף י"ג ע"ב) דמבואר שם דמצוה הנעשה ע"י ב' ע"י אחד ההתחלה וע"י שני הגמר אזי הכל מתייחס אל הגומר וע' נזיר (דף ס"ה ע"ב) דנ' דזהו הפלוגתא שם אי מברך עדיף או עונה אמן דהוא גמר הברכה עדיף ע"ש בתוד"ה גוליירין דכ' דשם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין וא"כ עדיפות אמן הוא מפאת היותו גמר וא"כ למ"ד דמברך עדיף ס"ל דההתחלה עדיפא וזהו פלוגתתם אי ההתחלה עדיפא או ההשלמה והן הן ג"כ ב' הסברות דיומא (דף מ"ב ע"א) הנ"ל ויש להאריך עוד בזה מכ"ד ואכ"מ]:

ומה שהביא כבודו מירושלמי חגיגה פ"ב ה"א אף בשעת עקתא כו' אין שום ראי' מן הירושלמי להיות ב' שעשאוהו מותר מה"ת דאפי' להקל מאיסור סקילה ללאו ג"כ הרי הי' להם לעשות כן כדין מאכילין הקל הקל וז"פ:

ז

מה שהביא מת"כ אחרי לאסור ח"ש מלאכת יוה"כ מתיבת כל. בזכרוני שכבר נדבר מזה באחרונים וגם אצלי רשום ת"כ הנ"ל ומ"ש דממילא ה"ה לעניין שבת וכרבא שבת (דף קי"א ע"א) ליכא מידי דביוה"כ אסור ושבת שרי הנה סברא דרבא הנ"ל איתאמר רק לעניין דרבנן דמיחזי כחוכא אם יחמירו ביוה"כ מבשבת אף שהטעם שייך ביוה"כ ולא בשבת ואין ראי' משם לעניין דאוריתא ותדע דהא אמר התם מפאת זה ג"כ הואיל מקודם טיבול לאחר טיבול והיינו ג"כ משום דאין לחכמים לאסור בחצי שבת דהוא דבר תימה בעיני ההמון ומשא"כ בדאוריתא לא שייך זה יעיין פסחים (דף ב' ע"ב) היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור כו' א"ל הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ כו' הכי קאמר לי' ר"א אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואח אמרת לי חמץ דאוריתא והיינו דחכמים אין להם לחלק היום משא"כ בדאוריתא דגזה"כ הוא עש"ה ברש"י הרי דהאי הואיל דקודם טיבול כו' דהוא ג"כ משום דאין לחלק היום הוא סברא רק בדרבנן ולא שייך בדאוריתא וה"ה להאי דהואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי דהוא ג"כ רק סברא בדרבנן ואמנם האי הואיל ובשבת שרי כו' לכאורה אין לפרשו מפאת שיהי' תימה בעיני ההמון דבתוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד כ' דחמור לאינשי יוה"כ משבת ע"ש וע"כ כוונת רבא דכיון דבעצם יוה"כ קיל משבת ע"כ אין להחמיר ביוה"כ יותר מבשבת אולם איך שיהי' הנה הך סברא דרבא נ' דהוא רק בדרבנן ויעיין היטיב בשבת שם וביצה (דף י"ח ע"ב) ויראה דמוכח כן ומה"ת אין לדון ככה רק תורת ק"ו צריך לדון בדאוריתא ולומר דמה יוה"כ הקל דבכרת ח"ש אסור שבת חמור דבסקילה לכ"ש [ומי איכא מידי דבישראל שרי ולעכו"ם אסור דאמרי' בדאוריתא היינו משום דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל כמבואר ברש"י סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ד"ה לזה] אולם בחידושי כתבתי דר"ע ס"ל דיש עדיפות ג"כ ליוה"כ על שבת מדס"ל בשבת (דף קי"ד ע"א) דאין חלבי שבת קריבין ביוה"כ ור' ישמעאל פליג עלי' שם ע"ש וכזה מצינו לר"ע עדיפות ליוה"כ על שבת בעניין הקרואים במגילה (דף כ"ג ע"א) דס"ל לר"ע דביוה"כ קורין ז' ובשבת ו' ור' ישמעאל פליג עלי' גם שם עש"ה וכתבתי ליישב בזה קושית תוס' חולין (דף ק"א ע"ב) הנ"ל שם ד"ה הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור דכ' וא"ת והא לר"ע נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמור דבסקילה עכ"ל ולהנ"ל ניחא דהא ר"ע ס"ל דבעצם יש עדיפות מה גם ליוה"כ על שבת ושפיר הוי שב מידיעתו וע' בילקוט תהלים רמז תתפ"ח עה"כ ימים יצרו ולו אחד בהם ר' לוי אמר זה יוה"כ כו' ר' יצחק אמר זה השבת כו' והוא מן הפסיקתא ואיני זוכר כעת מקומה ונ' דפליגי ג"כ בהנ"ל אי יוה"כ היום הנבחר וקאי עלי' ולו אחד בהם או שבת היום הנבחר ובחידושי במ"א הארכתי מאוד וא"כ עכ"פ לסברא הנותנת גם איזה עדיפות ליוה"כ על שבת אולי לא שייך ק"ו הנ"ל וע' שבת (דף קל"א ע"ב) פירכא מה לשופר שכן מכנסת זכרונות של ישראל לאביהם שבשמים וא"כ ה"ה דאיכא למיפרך כזה מה ליוה"כ דהוא מכפר וכן בקדשים קרבן המכפר חשוב טפי ע' יומא (דף ל"ג ע"ב) מכפר עדיף וזבחים (דף פ"ט ע"א וע"ב) כולה סוגי' ושם קדימות מכפר על אינו מכפר ועושין פירכא מזה מה לפלוני שכן מכפר ע' פסחים (דף ע"ז ע"א) וזבחים (דף ה' ע"א ויו"ד ע"ב) וכמעט בכל דף ודף בסדר קדשים מעלת מכפר הן לפירכא והן לק"ו ואם כן גם בימים מקודשים אולי איכא למיפרך מה ליוה"כ שכן מכפר ויש לומר דתלוי בפלוגתא דכריתות (דף ז' ע"א) אי עיצומו של יום מכפר אפי' לא נתענה כו' דלמ"ד דבנתענה כו' וקיים מצות יוה"כ דייקא מכפר א"כ בכה"ג גם שבת יש לו כח כפרה דכל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו וע' ט"ז או"ח ריש סי' רמ"ב ואולם עכ"ז אינו מכפר ככפרת יוה"כ דחייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יוה"כ פטורין כמבואר בכריתות (דף כ"ה ע"א) במשנה והיינו משום דיוה"כ מכפר כפרתן כמבואר שם ע"ב בגמ' ואילו שבת אין מכפר כפרת אשם תלוי:

והנה אפי' נימא פירכא הנ"ל דמה ליוה"כ שכן מכפר מ"מ לילה דיוה"כ הא אינו מכפר כמבואר בכריתות (דף ז' ע"א) שם דילמא דעבד עבידתא כולי' לילה ובהדי עמוד השחר מית דלא הוי יממא דליכפר לי' ע"ש וא"כ עכ"פ יש ללמוד ליל שבת מליל יוה"כ לאסור ח"ש במלאכת ליל שבת וא"כ גם לדיעות הסוברים דח"ש דמלאכת שבת מותר מה"ת עכ"ז ח"ש דמלאכת ליל שבת ראוי שיהי' אסור מה"ת וי"ל דזה טעם המשנה שבת (דף ק"ה ע"א) הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ויש לדקדק דמדוע נקט שחרית ובין הערבים ולא אחת בלילה ואחת ביום ובמ"א הארכתי בזה ולהנ"ל י"ל דבגמ' שם אמר דטעם הפלוגת' דר"ג סבר אין ידיעה לח"ש ורבנן סברי יש ידיעה לח"ש וא"כ י"ל להנ"ל דאילו הי' נקט אחת בלילה ואחת ביום הי' אפשר לטעות דרק מלילה ליום הוא דסברי רבנן דיש ידיעה לח"ש כיון דידע ידיעת איסור עכ"פ כיון דח"ש דלילה אסור מה"ת ומשא"כ באחת שחרית ואחת בין הערבים דאין הידיעה אפי' ידיעת איסור גם לרבנן לאו שמה ידיעה לחלק קמ"ל כחא דרבנן דאפי' ידיעת יום ג"כ חשובה לחלק ולפטור וא"ל דא"כ ליפלגו באחת בלילה ואחת ביום להודיעך כחו דר"ג דאפי' ידיעת לילה דהוא ידיעת איסור לאו שמה ידיעה לחלק ולפטור דז"א דכחא דהיתירא דרבנן דפטרי עדיף לי' וכדאמרי' בכלהו דוכתי.

ואמנם זה רק לחדודי דלקושטא אחרי דילפי' ליל שבת מליל יוה"כ שוב הא יש ללמוד יום שבת מלילו לאסור מ"ש גם ביום וגם בלא"ה אין סברא לחלק ליל שבת מיומו וע' רש"י סוכה (דף מ"ח ע"א) ד"ה לרבות דכיון דאיתרבי ליל יו"ט אחרון לשמחה שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ע"ש מיהו שם י"ל דרק לעניין שמחה דביו"ט א' אין חיוב שמחה בלילה רק ביום ע"כ לעניין זה חשיב היום עיקר טפי מלילה ומשא"כ בליל שבת ויומו לעניין מלאכה הוי בלילה חיוב עיקריי כביום אמנם גם זולת זה הרי יש ללמוד יום שבת עצמו מליל יוה"כ דמה ליל דיוה"כ דבכרת ח"ש אסור בו יום שבת דבסקילה לכ"ש ונזכרתי גמ' מועד קטן (דף ט' ע"א) מאי דרוש אמרו ק"ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן ציבור ויוה"כ דענוש כרת לש"ש ולא פריך פירכא הנ"ל מה לשבת שכן אינו מכפר תאמר ביו"כ דיש לו מעלת מכפר אמנם י"ל דשם צירוף כל הג' מעלות שזכר עדיפי ממעלת מכפר משא"כ מפאת ק"ו מכרת אסקילה לחודי' שפיר חשיב מעלת מכפר פירכא:

אולם יש עוד עדיפות לשבת איוה"כ מפאת תדיר כיון דנוהג בכל שבת משא"כ יוה"כ נוהג רק פעם אחת בשנה ואע"ג דגם דבר הנוהג פעם אחת בשנה חשיב תדיר כמבואר בתוס' יבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה ובכולהו ע"ש מ"מ חשיב שבת מצוי טפי עכ"פ מפאת היותו בכל שבת ומצוי חשיב ג"כ פירכא ונקראת פירכת תדיר ע' זבחים (דף צ"א ע"א) מילה לגבי פסח כתדיר דמיא משום דפסח רק פעם אחת בשנה ואילו מילה שכיחא בכל יום וחשיב זה שם פירכא לעניין דלא ניליף מילה מפסח לפטור מחטאת יעוי"ש וא"כ ה"נ שבת דנוהג בכל שבת הא הוי נמי מצוי לגבי יוה"כ דנוהג רק פעם אחת בשנה וע' מנחות (דף ס' ע"ב) ר"ש פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מצויין ור' יהודה אדרבה הא מצוי' טפי הנך זימנין דלא משכחת לה כלל עש"ה וא"כ לר' יהודה עדיפות מצוי דשבת איוה"כ עדיף עוד מעדיפות מצוי דמילה אפסח דמילה אינו הכרח כפסח ואילו שבת מוכרח כיוה"כ ומצוי טפי ממנו ועוד יש עדיפות לשבת למ"ד אין עירוב והוצאה ליוה"כ ולפי מה שנסתפקו האחרונים דגם מחמר ושביתת בהמתו אין נוהגים ביוה"כ וכן גר תושב ים לדון אי אסור במלאכת יוה"כ וכן שבת היא מצוה דלפני הדיבור דשבת ודינין במרה נצטוו משא"כ יוה"כ וצ"ע בזה ביבמות (דף ה' ע"ב) שכן ישנן לפני הדיבור דמה בכך הרי גם שבת הנדחה היא מצוה דלפני הדיבור וכבר העירו בזה והנה מלבד היות שבת מצוה דלפני הדיבור הנה מלבד זה גוף הקדימה דקדמה מצות שבת להתקיים ממצות יוה"כ נחשב מעלה לשבת על יוה"כ ע' קידושין (דף מ' ע"ב) גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה כז' וגם יש מעלה לשבת איוה"כ מפאת עשה דביום השביעי תשבות דביוה"כ ליכא עשה דנהי דיש עשה דשבתון ביוה"כ כמבואר ברמב"ם מ"מ למאן דאמר דשבתון דיו"ט לאו עשה פשוט דה"ה שבתון דיוה"כ אינו עשה משא"כ וביום השביעי תשבות דשבת הוא עשה לכ"ע וגם יש מעלה לשבת איוה"כ מפאת דשבת קביעא וקיימא משא"כ יוה"כ בי דינא הוא דמקדשי לי' כדמוכח מעלה זאת בחולין (ד' ק"א ע"ב) שם וגם יש בשבת עשה דקידוש היום שאינה ביוה"כ דאפי' לדיעות דקידוש על היין דאוריתא וא"כ לא שייך זה ביוה"כ כיון דהשתי' אסורה מ"מ גם מידי דל"ש חשיב מעלה כמבו' בב"ק (דפ"ח ע"א) מה לאשה שכן אינה במילה וכ"כ התוס' ב"ק (ד"ה ע"ב) ד"ה כי שדית וביבמות (דנ"ז ע"ב) ד"ה רב ובזבחים (ד"ח ע"ב) ד"ה הנך ובמ"א הארכתי וכ"ש לדיעות דקידוש על היין דרבנן ומה"ת הוא רק גוף הקידוש א"כ גוף הקידוש הרי הי' אפשר להיות גם ביוה"כ ולא ציותתו תורה ביוה"כ א"כ וודאי הוא מעלה לשבת על יוה"כ ומקרא קודש דכתיב ביוה"כ אינו חיוב קידוש רק הכוונה קדשהו בעשיית מלאכה כמבואר בר"ה (דף ל"ב ע"א) [אולם לפי"ז לכאורה יש גם ביוה"כ עשה בשביתתו היינו עשה דמקרא קודש וצ"ע בזה שאין בזכרוני מי שיביא עשה זאת ביוה"כ ודעת רש"י כריתות (דף ז' ע"א) דמקרא קודש דיוה"כ היינו חיוב תפלה וא"כ לפי"ז יש ליוה"כ בזה מעלה אשבת וכמובן] וכן דעת כמה פוסקים דמחלל יוה"כ לא חשיב מומר לכה"ת כמחלל שבת לרש"י חולין (דף ה' ע"א) דמחלל שבת מומר לכה"ת מפאת דכופר בחידוש העולם וזה לא שייך ביוה"כ וא"כ צירוף כל הני מעלות שוב י"ל דחשיבי ג"כ כצירוף ג' מעלות דש"ס מ"ק הנ"ל ולא פרכינן עלייהו פירכא דמכפר אמנם יש עוד ביוה"כ מעלה אשבת חיוב העינוי דנהי דלעומתו חיוב עונג בשבת לדיעות דעונג שבת דאוריתא מ"מ אין כרת בביטול עונג שבת כבביטול עינוי דיוה"כ וגם יש עוד עדיפות במלאכה עצמה ביוה"כ אשבת לדיעות דתוספת יוה"כ דאוריתא ותוספת שבת דרבנן וגם יש מעלה ליוה"כ לש"ס יומא (דף ב' ע"ב) דיום שיש קדושה לפניו עדיף מיום שאין קדושה לפניו וע' חגיגה (דף י"ח ע"א) וא"כ יוה"כ דיש מצות אכילה עיוה"כ ויש לספק אם הוא מפאת עניין קדושה דיום ההוא וא"כ הרי יש קדושה לפניו משא"כ בשבת ואם גם נימא דאינו מפאת קדושת היום מ"מ הרי הוא חיוב הכנה ליוה"כ כדי שיוכל להתענות ביוה"כ וכמבואר ברש"י ואילו בשבת ליכא הכנה למ"ד הכנה לאו דאוריתא וגם עונג שבת לאו דאוריתא וא"כ א"צ להכין כלל וקרא דוהכינו את אשר יביאו רשות דאם ירצו לאכול בשבת יביאו מקודם באפי' ובישול וכדומה וא"ל דא"כ הא ליכא בשבת רק חיוב שביתה ובזה הא לא שייך הכנה וא"כ אין זה מעלה דז"א דגם מידי דלא שייך חשיב מעלה וכנ"ל אמנם ה"ל גם לש"ס מ"ק לפרוך פירכות הנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה עוד אני מוצא פירכא אלימוד שבת מיוה"כ והוא דאם באנו ללמוד איסור ח"ש דמלאכת שבת מיוה"כ איכא למיפרך במלאכות הנדחות בשבת במקדש כגון קצירה וטחינה והרקדה כו' דהיו בעומר בשבת כמבואר במנחות (דף ס"ב ע"ב) וליתנהו ביוה"כ במקדש וא"כ לדמיון כי גמרת ח"ש דקצירה בשבת מח"ש דקצירה ביוה"כ איכא למיפרך מה לקציר' דיוה"כ שכן לא הותרה מכללה במקדש תאמר בקציר' דשבת דהותרה מכללה במקדש דכה"ג פרכי' ביומא (דף פ"א ע"א) מה לעינוי שלא הותר מכללו במקדש תאמר במלאכה כו' ואף דלא משכחת קצירה ביוה"כ במקדש מ"מ גם מידי דלא שייך הא הוי פירכא כנ"ל ויש להבין עפיד"ז גמ' שבת (דף ע"ד ע"א) אלא א"ר חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור כו' מתקיף לה ר' יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וק' טובא דהא אבורר קאי וא"כ הול"ל וכי מותר לברור פחות מכשיעור וחם סובר ר' חסדא דמותר לברור באמת פחות מכשיעור הלא ככה יוכל לסבור ג"כ דמותר לאפות פחות מכשיעור ומה הקושי' והוא דבר תמוה מאוד ולהנ"ל י"ל דבבריר' הית' יכולה להיות סברת ר' חסדא שפיר דמותר באמת ח"ש בשבת ואי דניליף מבריר' דיוה"כ איכא למפרך מה לבריר' דיוה"כ שכן לא הותרה מכללה במקדש תאמר בבריר' דשבת דהותרה מכללה במקדש בעומר דהי' בו גם בריר' כמבואר ברש"י מנחות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה ואל ירבה וע"ז השיב לו ר' יוסף מאפי' דהותרה גם ביוה"כ במקדש בחביתין דקרבו גם ביום הכיפורים כמבואר ביומא (דף ל"א ע"ב) והית' בם אפי' כמבואר במנחות (דף צ"ו ע"א) ועל כן שפיר מצינן למילף אפי' דשבת מאפי' דיוה"כ לאסור חצי שיעור דאפי' בשבת ושוב ניליף בריר' דשבת מאפי' דשבת דהותרו שניהם במקדש ואין לאפי' מעלה על בריר' ואדרבה בריר' חמורה מינה דברירה לא הותרה רק בשבת ואילו אפי' הותרה גם ביוה"כ [וה"ה דה"מ ר' יוסף למינקט לישה דהית' בחביתין ואולי עוד מלאכות שהיו גם ביוה"כ במקדש ואיני פנוי לעיין בזה דאין נפקותא בזה לכאן דחדא מינייהו נקט ועיקר הקושי' רק מדוע לא אתקיף על בריר' גופה דאיירי בה וכי מותר לברור פחות מכשיעור ואם סברת ר' חסדא דח"ש דבריר' מותר א"כ הא גם ח"ש דמלאכה אחרת מותר ומה טעם לחלק בין בריר' למלאכה אחרת להקשות ממלאכה אחרת על בריר' וע"ז שפיר נכון תירוצינו הנ"ל וכמובן]:

עוד יש לי לומר עד"ז בהבנת הך דשבק ר' יוסף בריר' דאיירי בה ונקט אפי' ומה בין בריר' לאפי' בזה ונ' עפ"י המבואר ביריאים סי' קי"ז וז"ל הזהיר הקב"ה בפ' אמור שלא לעשות מלאכה ביום הזכרון כו' ומניין שהתורה התיר' בו אוכל נפש דאמרי' בפ"ק דשבועות (דכ"ו) אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדות כולן זה לזה (פי' דילפי' ר"ה מפסח דכתי' בי' היתיר אוכל נפש) כו' מיהו עיקר הדבר ואמיתו נ' היתיר אוכל נפש ביום הזכרון מג"ש דמקרא קודש כו' ואם באת לומר יוה"כ נמי איקרי מועד ונאמר בו מקרא קודש ונתיר בו אוכל נפש שתי תשובות יש בדבר חדא שאין אוכל נפש ביוה"כ שהרי אסור באכילה ושתי' ומאחר שאסרת בו אוכל נפש אין לנו ללמוד גם לעניין הנאת הגוף ומלאכת מצוה שהוא הנאות שהתרנו ביום טוב שלא לחצאין דברה תורה ללמד ועוד אין לנו ללמוד מפסח אלא הדומין לו כי הם בלאו כמותו כו' עכ"ל והנה דהוקשה להיריאים דראוי שתהי' מלאכת א"נ מותרת ביוה"כ מהיקישא דבמועדיכם וג"ש דמקרא קודש ותי' בתי' הראשון דאין אוכל נפש ביוה"כ שהרי אסור באכיל' כו' ואי דישתרי מלאכה לצורך הנאה כו' מטעם מתוך לא לחצאין דברה תורה כו' ונ' כוונתו דכיון דאין א"נ ביוה"כ ע"כ אמרי' דלא בא ההיקיש והג"ש כלל לעניין היתיר א"נ ואי דנימא דבא ההיקיש כו' עכ"פ לעניין היתיר מתוך ע"ז תי' דלא לחצאין דברה תורה ללמד והנה דברי היריאים הנ"ל הוצרך לזה רק לפי ההלכה דקיי"ל דאמרי' מתוך ומשא"כ לב"ש ור"ע דלית להו מתוך א"כ הא א"צ לזה כלל ואין צורך לומר דכיון דאין א"נ ביוה"כ לכן לא בא כלל ההיקיש והג"ש לעניין זה רק ניחא בפשיטות דאה"נ דמלאכת א"נ מותר ביוה"כ ממילא מהיקישא וג"ש הנ"ל דכיון דאיתקוש ממילא כפי דין המלאכה בפסח כך דינה ביוה"כ אלא דעכ"ז אין היתיר זה נמצא בפועל מפאת שאין א"נ ביוה"כ והוי ביוה"כ כמו ביו"ט אילו לא הי' אוכל לאדם שהי' אסור בכל מלאכה מפאת שאין לו א"נ שיעשה המלאכה עבורו וכך הוא ביוה"כ תמיד שאין בו הא"נ אבל עצם ההיתיר שפיר ישנו גם ביוה"כ [וא"ל דא"כ קטנים וחולים מסוכנים דמותרים באכילה ביוה"כ יהי' מותר לעשות מלאכה עבור אכילתם אף שאין גוף המלאכה נצרכת מפני הסכנה ולדמיון אם גם אוכל חי הי' די אל החולה מ"מ יהי' מותר לבשל עבורו כיון דהאכילה מותרת וא"כ הרי הבישול לצורך א"נ דז"א דזה הא לא הוקשה לבעל היריאים כלל רק מהיתיר דמתוך הוא דהוקשה לו וא"כ עדיפא מיני' ה"ל להקשות קושי' הנ"ל מקטנים וחולים דהוא אליבא דכ"ע ואפי' למאן דלית לי' מתוך ואך דקושי' הנ"ל מקטנים וחולים בפשיטות לק"מ דכיון דעצם היום אוסר האכילה ואך הקטן לאו בר מצוות הוא וכן החולה מותר רק עבור הצלת נפשו שדוחה לאיסור שמפאת עניין היום אבל עכ"פ כיון שעניין היום אוסר האכילה אם כן הא אין מלאכה זו לצורך אוכל נפש של היום דעניין היום אדרבה הא אוסר האכילה והוי לי' כאופה ביום טוב לצורך חול דאסור דגם מלאכה זו לצורך החולה אי אפשר לה שתוחשב צורך היום כיון דהאכילה אדרבה היא נגד מדריגת היום והיא רק לצורך דבר אחר הדוחה לאיסור של מדריגת היום וא"כ ה"ל המלאכה לצורך דבר אחר לא לצורך היום ודו"ק היטיב מאוד וע' ט"ז או"ח סי' תרי"ח סק"י מש"ש דחולה האוכל ביוה"כ אין לו להזכיר של יוה"כ בבהמ"ז כיון דהאכילה אין לה עניין ליוה"כ דאדרבה יוה"כ אוסר האכילה ואוכל רק מפאת היתיר הפ"נ הדוחה לאיסור יוה"כ עש"ה ואך מהיתיר דמתוך המתיר מלאכה לצורך הנאה שפיר הוקשה ליריאים דזה שפיר ישנו ביוה"כ דהא אין יוה"כ אוסר ההנאה ומשא"כ אכילה דמדריגת היום אוסרת האכילה שפיר אין א"נ ביוה"כ בשום זמן ועוד בביאור יותר דגם בקטנים וחולים דיש אכילה אצלם הוא רק עבור שאין אל הקטן מצות יוה"כ ואין יוה"כ אצלו וכן החולה דנדחה היוה"כ אצלו הוי ג"כ היוה"כ כחול לגבי' ע' היטיב ברא"ש יומא סוגי' דמאכילין הקל הקל וא"כ הא הוי אכילתם אכילת חול ממילא והוי המלאכה לצורך אכילתם מלאכה לצורך חול ממש והוא ממש כאופה מיו"ט לחול דאסור ודו"ק היטיב מאוד וא"כ למ"ד דלית לי' מתוך שפיר א"צ למ"ש היריאים דאין ההיקיש להיתיר א"נ רק דשפיר גם היתיר א"נ ישנו ממילא בכלל ההיקיש ורק שאין מציאות הא"נ ביוה"כ והוי כמו ביו"ט אילו לא הי' להאדם אוכל וכנ"ל]:

וע' ש"ס מגילה (דף כ"ב ע"ב) נקוט האי כללא בידך כל דטפי לי' מילתא מחברי' טפי לי' גברא יתירא הילכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביוה"כ דענוש כרת ששה שבת דאיכא איסור סקילה שבעה עכ"ל הגמ' וק' טובא דלדיעות הסוברים דמלאכת חוה"מ אסור מה"ת א"כ מה זה דאמר ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה הא גם בחוה"מ יש איסור מלאכה ואי דיש ביו"ט תוספת איסור במלאכה על חוה"מ דגם מלאכת דבר האבד אסורה א"כ אי כוונת הגמ' בהך דביו"ט דאסור כו' רק על התוספת איסור אשר ביו"ט על חוה"מ א"כ הא גם ביוה"כ יש תוספת על יו"ט דביו"ט מותר מלאכת א"נ וביוה"כ גם מלאכת א"נ אסור וא"כ אמאי שבק הש"ס סדר החומר דנקט מעיקרא מחוה"מ ליו"ט מפאת דביו"ט איכא איסור מלאכה ונקט ביוה"כ חומר אחר אשר רק בעונש דיוה"כ ענוש כרת וגם ביוה"כ הו"מ למינקט עדיין סדר חומר זה שבגוף איסור המלאכה ולומר ביוה"כ דאסור בעשיית מלאכת א"נ ששה ולמ"ד דמלאכת חוה"מ דרבנן ומה"ת המלאכה מותרת לגמרי בחוה"מ ניחא די"ל דרק יו"ט דיש בו איסור מלאכה ואילו בחוה"מ אינו כלל הוא דחשוב מעלה ליו"ט על חוה"מ לעניין טפיית גברי ומשא"כ ביוה"כ על יו"ט דגם ביו"ט מלאכה אסורה רק שיש ביוה"כ תוספת איסור מלאכת א"נ התוספת לבד לא חשוב למיטפי גברי ושפיר הוצרך הש"ס למעלת ענוש כרת ומשא"כ למ"ד דמלאכת חוה"מ ג"כ דאוריתא א"כ מעלת יו"ט על חוה"מ מפאת דאסור בעשיית מלאכה דאמר הש"ס ע"כ הכוונה רק על התוספת דאסור גם מלאכת דבר האבד א"כ אי גם התוספת חשוב למיטפי כו' א"כ הא גם ביוה"כ יש תוספת ומדוע שבק הש"ס ביוה"כ סדר חומר זה ובחר לו חומר אחר דענוש כרת והוא דקדוק עצום:

ואולם לדרכנו הנ"ל ניחא שפיר בעזה"י דלא הוי ניחא לי' לגמ' לומר יוה"כ דאסור בעשיית מלאכת א"נ ששה דהא אין טעם זה מספיק אליבא דכ"ע דמאן דלית לי' מתוך לדידי' הא י"ל שפיר דגם ביוה"כ מותר מלאכת א"נ מהיקישא וג"ש כנ"ל ורק דאין שם הא"נ ביוה"כ אבל גוף ההיתיר הרי ישנו גם ביוה"כ וא"כ אין זה מעלה ביוה"כ כלל והרי זה כאילו לא הי' להאדם אוכל ביו"ט שלא הי' היו"ט שלו מקודש טפי מלאדם אחר מפאת שלא הי' לזה א"נ ולא הי' לו עבור מה לעשות המלאכה וכך גם ביוה"כ הרי גוף מלאכת א"נ מותר רק שאין הא"נ וא"כ הא אין כאן מעלה ודו"ק היטיב מאוד וע"כ שפיר שבק הש"ס לטעם זה ונקט טפי טעמא דענוש כרת דהוא טעם מספיק אליבא דכ"ע ואפי' למאן דלית לי' מתוך ודו"ק כי זה נכון מאוד בעזה"י:

ומעתה הנה לעניין מלאכת ח"ש דשבת הנה אם באנו ללמוד איסור מלאכת ח"ש דשבת מיוה"כ בק"ו הנה למאן דלית לי' מתוך וס"ל דביוה"כ מותרת באמת מלאכת א"נ רק שאין הא"נ א"כ תו בשבת דיש בו א"נ א"כ הא ראוי להיות הדין דח"ש דמלאכת א"נ יהי' מותר בשבת דהא כל איסורו רק מק"ו מיוה"כ והרי גם ביוה"כ עצמו הוא מותר לצורך א"נ רק שאין בו א"נ וא"כ בשבת דיש א"נ ראוי שפיר שיהי' הח"ש מותר לצורך א"נ דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וע' יומא (דף פ"א ע"א) דהוזכר שם ג"ש דשבתון שבתון מיוה"כ לשבת וכן היקיש דיוה"כ גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם והוקש לשבת וא"כ אין היקיש למחצה ויש ללמוד גם שבת מיוה"כ בג"ש והיקישא הנ"ל לומר דמה יוה"כ ח"ש דמלאכה אסור כו' ויש לדון בזה ואך אפי' נאמר כן מ"מ ג"כ נכונים דברינו הנ"ל דראוי להיות מותר מלאכת ח"ש בשבת לצורך א"נ כיון דמותר גם ביוה"כ ואך י"ל דראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דדון מינה כו' דלמ"ד אוקי באתרא יש לנו לומר דון מלאכת ח"ש דשבת מיוה"כ לאוסרו גם בשבת ואוקי באתרא כמלאכה כשיעור בשבת דמה מלאכה בשיעור דשבת לא חלקת בו בין א"נ לשאין א"נ והכל אסור בשוה כך הח"ש לא תחלוק בו אבל עכ"פ למ"ד דון מינה ומינה הא שפיר ראוי להיות הלימוד ג"כ דון שבת מיוה"כ לאסור ח"ש דמלאכה ומינה מה יוה"כ ח"ש דמלאכה מותר בו לצורך א"נ (רק שאין הא"נ) כך בשבת יהי' מותר וכמובן] ולפי"ז יומצא דיש חילוק בזה בשבת בין בריר' לאפי' לסברת התוס' ביצה (דף ג' ע"א) בשם הירושלמי דביו"ט גופי' מותר מלאכת א"נ רק מלישה ואיליך דא"כ בריר' דאסורה גם ביו"ט לצורך א"נ היא פשיטא טפי לאסור בשבת בח"ש מבאפי' דבריר' הא יש ללמוד בפשיטות מיוה"כ לאסור הח"ש ומשא"כ אפי' דמותר ביו"ט משום א"נ וא"כ מותר גם ביוה"כ למאן דלית לי' מתוך רק שאין הא"נ וכנ"ל וא"כ בשבת דיש א"נ שפיר ראוי שיהי' מותר ואין ללמוד בו כלל איסור מיוה"כ דהא ביוה"כ גופי' שרי וע"כ י"ל דר' יוסף דשבת הנ"ל דנקט אפי' ושבק בריר' דאיירי בה רבותא קמ"ל דזה הי' דבר פשוט וידוע אצל ר' יוסף דח"ש דמלאכה אסור בשבת וכדמשמע לשונו וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכך הוא כוונתו דלא מיבעי' ברירה דאסור דהא על בריר' יש לימוד מיוה"כ רק גם אפי' דהי' מקום לטעות למאן דלית לי' מתוך ומותר ביוה"כ מלאכת א"נ כו' דא"כ אפי' דהיא לצורך א"נ ומותרת ביו"ט וה"ה ביוה"כ רק שאין הא"נ א"כ בשבת דיש א"נ הא אין לימוד לאוסרו והי' אפשר לטעות דשרי מ"מ גם הא פשיטא לי' דגם פחות מכשיעור דאפי' אסורה וה"ה דהוי מצי ר' יוסף למינקט לישה הקודמת לאפי' [ע' בסדר המלאכות במשנה בכלל גדול שם דאחרי לש הוא אופה מיד] ואך דגם בזה נקט דרך רבותא כיון דכל כוונת הרבותא דגם לצורך א"נ אסור וע"כ נקט אפי' כלומר דגם אפי' דהיא מלאכה עבור אכילה מיד דאחרי האפי' הפת ראוי לאכילה מיד ואין מחוסר מלאכה עוד מ"מ אסורה ודו"ק כי גם זה נכון בס"ד:

וגוף דברי היריאים הנ"ל יש לדון בם הרבה דמ"ש דאין א"נ ביוה"כ עדיין ק' לר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ כזית דהיא אכילה הרי מותר לגמרי ביוה"כ מה"ת וא"כ הרי יש אוכל נפש גם ביוה"כ ומה שהקשה היריאים דראוי שיהי' מותר מלאכת הנאה עכ"פ מטעם מתוך וסברתו דמה שאין הא"נ ה"ז רק כמי שאין לו אוכל ביו"ט או בחולה ואין יכול לאכול כזית במעל"ע דעכ"פ מותרת לו מלאכת הנאה ביו"ט ואולם גם בזה מבואר בשו"ת מהר"י ברונא סי' פ"ב בשם מהר"י ווייל דמי שמתענה ביו"ט אסור לעשות מלאכה דהא אוכל נפש לדידי' ליתא א"כ ממילא איתסר כל מלאכה כו' עכ"ל עש"ה וא"כ לסברא זאת גם ממתוך לא ק' ביוה"כ דכיון דאין א"נ במציאות בטל גם המתוך וע"ע ירושלמי פסחים פ"ד ה"ד ר' בא בעא קומי ר' אימי מהו להדיח כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלן (ביוה"כ לצורך מוצאי יוה"כ כהך דקניבת ירק דשבת קי"ד) א"ל שרי כו' ר' זעירה בעא כו' מהו מימר לחליטה עבד לי חליטה (מהו שיאמר לעכו"ם העושה חליטות והוא מין אופה שיעשה לו חליטה ביוה"כ כדי שיהא מוכן לו בערב) א"ל שרי עבד לי תופין (חלות שנאפין הרבה פעמים כדי שתהי' נאה לו והוא מל' המקרא תפיני ואמרו בת"כ תאפה נאה רבי אומר תיאפה הרבה. קרבן עדה. ות"כ הנ"ל הוא גם במנחות (דף נ' ע"ב)) שרי עבד לי פתילה א"ל לא מה בין זה לזה זה אוכל נפש וזה אין אוכל נפש (עשיית חליטה ותופין הוא אוכל נפש אבל עשיית פתילה אינו אוכל נפש ואסור. ק"ע) ובשירי קרבן שם ד"ה תופין וז"ל פי' בגליון כירה דתנור וכירים מתרגמינן תנורים ותופין ע"כ ותימא פירושו א"כ מאי קאמר בסמוך זה אוכל נפש כו' הא אף הכירה אינו א"נ ודוחק לומר דהכירה צריך לאוכל נפש לאפות בו דא"כ גם הפתילה צורך אוכל נפש היא ולכן פי' שבקונטרס עיקר והיינו דפשיט לי' דחליטה מותרת שאל לי' על תופין דסד"א כיון דאינו אלא לתענוג כדי שתהא נאה אסור ופשיט לי' דשרי דכל שהיא מלאכת אוכל נפש שרי עכ"ל ז"ל ועדיין אינו מובן דהא גופא קשיא דמדוע באוכל נפש התירו השבות אפי' לתענוג בעלמא ואילו עשיית פתילה דנצרכת ג"כ אל האכילה שיהי' לו נר ולא יאכל בחשך ועכ"ז אסרו השבות ואולם לדרכנו הנ"ל דיש חילוק גם ביוה"כ גופי' בין א"נ לשאין א"נ דמלאכת א"נ מותרת בעצם רק שאין א"נ ושאין א"נ אסור בעצם א"כ י"ל דכשהקילו להתיר השבות מן המנחה ולמעלה לצורך אכילת מוצאי יוה"כ מ"מ לא התירוהו רק בא"נ דיש בו צד היתיר בעצם גם ביוה"כ גופי' רק שאין א"נ ומשא"כ בשאין א"נ לא רצו להקל וזה טעם החומר שאין א"נ על א"נ כיון דגם ביוה"כ גופי' שאין א"נ חמור דאסור בעצם משא"כ מלאכת א"נ מותר בעצם רק שאין א"נ [וע' ביצה (דף ל"ב ע"ב) דעשיית פתילה אסורה גם ביו"ט] ובאתי רק להעיר ועכ"פ לדרכנו הנ"ל דמותר ביוה"כ בעצם מלאכת א"נ עכ"פ למאן דלית לי' מתוך רק שאין א"נ א"כ ניתוסף עוד לסברא זו חומרא בשבת על יוה"כ מלבד כל הני שכתבנו למעלה במה שביוה"כ מותר בעצם מלאכת א"נ ואילו בשבת הוא אסור בעצם ונזכרתי דיש עוד חומרא לר' אליעזר ברבי שמעון דס"ל בסנהדרין (ד' ע"ד ע"א) דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו ע"ש וכן יש עוד חומרא מצות מורא לדברי היריאים סימן צ"ח דיש בשבת מצות מורא מסמיכות את שבתותי תשמורו לומקדשי תיראו ע"ש ויש להאריך עוד וגם בספק הנ"ל אם מלאכת א"נ אסורה בעצם ביוה"כ או מותרת בעצם רק שאין א"נ יש לדון עוד הרבה מאוד מכמה דוכתי ואכ"מ כ"כ [ובביאור הש"ס מגילה הנ"ל שכתבנו למעלה נ' עוד דנכון הדבר גם לתי' הב' דיריאים הנ"ל וזה דהש"ס לא הוי מצי למימר ביוה"כ חומרא דתוספת איסור מלאכת א"נ דהא יוקשה ע"ז דמנלן דמלאכת א"נ אסור ביוה"כ דילמא מותר באמת מהיקישא כו' וכיריאים הנ"ל רק שאין א"נ וכתירוצו הא' וכנ"ל ואי די"ל גם כתי' הב' דא"א ללמוד יוה"כ מהיקישא כו' דלא נאמר ההיקיש רק על שהם בלאו כפסח לא על יוה"כ דהוא בכרת א"כ תו הא בלא"ה הוכרח הש"ס להזכיר חומר כרת דיוה"כ דאל"כ הא גם א"נ יש לנו לומר דמותר מהיקישא כו' וע"כ כיון דבלא"ה הוכרח להזכיר עניין הכרת וחומר הכרת לבדו הרי מספיק לטפויי גברי כו' כדאמר לי' הש"ס באמת לחודי' לכן שפיר הזכיר הש"ס רק חומר הכרת לבד כיון דבלא"ה הוכרח להזכירו והוא לבדו הרי מספיק וא"צ עוד לטעמא דתוספת איסור מלאכת א"נ ודו"ק:

ודע דגוף הת"כ אחרי הנ"ל דביוה"כ ח"ש דמלאכה אסור מה"ת הנה כן מוכח ג"כ סברת הש"ס יומא (דף פ"א ע"א) הנ"ל מדלא פריך נמי מה לעינוי שכן ח"ש אסור בו מה"ת כמבואר ריש יוה"כ תאמר במלאכה כו' ומוכח דס"ל דגם ח"ש דמלאכה אסור מה"ת:

ומ"ש כבודו ארש"י שבת (ד' ג' ע"א) דכ' גזיר' דילמא גמיר כו' והא הוי איסור דאוריתא מפאת ח"ש. פשוט דעקירה בלא הנחה אפי' ח"ש לא הוי כיון דהמלאכה רק ע"י שניהם העקירה וההנחה ורק אילו הי' שייך שיעשה מקצת מן העקיר' ומקצת מן ההנחה הי' נחשב ח"ש וכמ"ש באות הקדום. ומ"ש לתרץ דברי רש"י דכאן ל"ש חזי' לאצטרופי כיון שלא היתה העקיר' על דעת הנחה א"כ מה כ' רש"י גזירה דילמא גמיר הא אפי' יגמור לא יתחייב:

ח

מה שהביא בשם המק"ח סי' רס"ו דב' שעשאוהו פטורין רק בל"ת דכרת ומשא"כ בלאו גרידא. טעה בהבנת דבריו דכוונת המק"ח דקרא דבעשותה דכתי' גבי חטאת מהני רק לפטור מחטאת בשוגג וכרת דמזיד אבל לפטור מן הלאו שבדבר לא מהני כיון דלא כתיב אצל הלאו רק אצל החטאת דבא רק לכפרת הכרת וע"כ גם בחייבי כריתות שיש להם לאו אם יעשו שנים הדבר במזיד יעברו על הלאו שבו אע"ג דאם יעשו בשוגג יופטרו מחטאת שבו וזהו שכ' המק"ח שם דאין דנין לאו מקרבן היינו דאין דנין לאו שבדבר ההוא מחיוב קרבן שבו לומר דמדפטרה תורה מחטאת שבו יופטרו גם מלאו שבו ולשונו זה דאין דנין לאו מקרבן נ' דכוונתו לש"ס כריתות (דף ג' ע"א) לאו מכרת לא ילפי' יעויש"ה לעניין דאין דנין לאו דחלב מכרת שבו לומר דכי היכי דהכרת לא קאי אחלב חי' ה"ה הלאו עש"ה וה"ה דאין דנין לאו מקרבן דעניינם אחד דקרבן השוגג תחת כרת דמזיד בא וז"פ ולפי"ז יומצא דבר מחודש דב' שעשאוהו לעניין הלאו יהי' תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ורבנן בכריתות שם דרק ר' ישמעאל הוא דס"ל שם דלאו מכרת לא ילפי' משא"כ רבנן דר' ישמעאל ס"ל שם דילפי' לאו מכרת וא"כ לדידהו ב' שעשאוהו יופטרו גם מלאו ואם גם אין זה כוונת המק"ח עכ"ז הדברים עצמן ניתנו להאמר לענ"ד ויש לפלפל בזה ואין להאריך:

ומה שדן כבודו לעניין ב' שעשאוהו במצוה אי נחשב קיום מצוה. הנה אפי' נימא דילפי' לאוין מקרבן ואפי' לאוין דעלמא לפטור ב' שעשאוהו עכ"ז מצוות מאיסורין לא ילפי' וכמו שהארכתי בזה בחידושי במ"א וי"ל לפי"ז בהך דש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה דא"ל מפרר כו' וקיום המצוה אחשבתה למלאכה כרש"י ביצה דא"כ קשה דילמא קאי תשביתו איו"ט ומטעם עדל"ת ואי דאפשר לקיים שניהם ע"י עשיית ב' דהוי קיום מצוה ואינו איסור ז"א דכיון דקיום המצוה הוא המלאכה א"כ כיון שכל אחד מקיים מצוה שלימה שוב ממילא הרי הוא ג"כ מלאכה שלימה לכל אחד וע"כ דלית לי' לר"ע דקיום המצוה יוחשב מלאכה וא"כ ע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה:

ומה שהביא בדבריו ריטב"א עירובין (ד' י"ז) דאמרי' אחשבי' למחיצות אינו בריטב"א. ורש"י ביצה הנ"ל דרחמנא אחשבי' להבערתן שהביא לראי' דאמרי' מגו אין עניין אחשבי' למגו ואילו רצה להביא סברת מגו הש"ס מלא מהם בברכות (דמ"ג ע"א) מגו דמהני הסבה לפת מהני נמי ליין ובעירובין (דף כ"ד ע"ב) מגו דמהני לשביל של כרמים מהני נמי לרחבה ובחולין (דף ס"ט ע"א) מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוי נמי לגבי' דהאי וביבמות (דף ל' ע"א) מגו דחזי' לנשוי נכרית חזיא נמי להאי ובחגיגה (דף כ"ב ע"א) מגו דסלקא טבילה למנא סלקא נמי לכלים דאית בי' ועוד שם (ד' כ"ה ע"ב) מגו דמהימן אקודש מהימן נמי אקנקנים ובב"מ (דף ט' ע"ב) מגו דזכי לנפשי' כו' והם למאות בש"ס ותוס':

ט

מה שהביא קושי' בשם הטורי אבן דאיך שייך חינוך בקטן למ"ד מצצ"כ וקטן אין לו מחשבה. אין הט"א לפני והקושי' וודאי לש"ס חגיגה (דף ו' ע"א) דקטן שיכול להתפשט מקמי גדלותו פטור דכל דגדול פטור כו' ע"ש ויש לחלק בין שם לכאן אך גוף הקושיא אינה מובנת לי דקטן רק מחשבה אין לו אבל כוונה יש לו דהא כשר להזאת מי חטאת כמבואר במשנה פרה פי"ב משנה יו"ד אף דההזאה בעי כוונה כמבואר שם משנה ב' בר"ש ד"ה הזאתו פסולה ובחידושי לי לזה חבילות של ראיות דקטן יש לו כוונה אף דאין לו מחשבה:

י

מה שהעיר בפסחים (דף ט') חבר שמת כו' דלגבי היורשים הוי לקוח. יש לספק אי תבואת זרעך ממעט יורשין ובעירובין (דף ע' ע"ב) יורש כרעא דאבוה הוא ואין נחשב רשות חדש רק אותו הרשות עצמו שמתחלה דהי' יכול לערב מערב שבת ע"ש ובב"ק (דף קי"א ע"ב) פלוגתא אי רשות יורש כרשות לוקח ובקידושין (דף ס' ע"ב) פלוגתא אי יורשין מיקרי לי בלשון ב"א וע' שם (דף ט"ו ע"א) לו ולא ליורשיו ואולם שם מיתורא דריש] וע' חמורה (דף ט"ו ע"ב) דבעי לומר דאין חטאת ציבור שמתו בעלי' מתה משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך והוי כאילו עדיין הבעלים חיים ודחי אי הכי אפי' ביחיד נמי וע' ב"ב (דף קנ"ט ע"א) וע"ע ר"ה (דף ו' ע"ב) איבעי' אי יורש איתי' בבל תאחר ופשיט שם דאין נחשב דאיהו נדר וכן בערכין (דף ל"א ע"ב) מת המוכר יגאל בנו פשיטא מהו דתימא איש כי ימכור וגו' אמר רחמנא והאי לאו מכר ועוד שם מהו דתימא לקונה אותו אמר רחמנא והאי לא קנה ובנדרים (דף מ"ו ע"א) במשנה קונם ביתך כו' לא חשיב ביתך אצל היורש וע' תוס' קידושין (דף ה' ע"א) ד"ה ע"מ דבית אבי' קרוים כל יוצאי חלציו ולעניין מעשר בהמה יורשין שקנו מתפיסת הבית חייבין ע' בכורות (דף נ"ו ע"ב) מיהו שם איתרבי מיהי' ויל"ע בזה עוד ממקומות רבות ואין בכחי להאריך:

ומ"ש בהך דאין מביאין נסכים מן הטבל דיוחשב ממשקה ישראל הואיל ומותר לאחר לתוס' זבחים (דף פ"ח) דלא בעי' מותר לכל ישראל. הנה גם לרש"י שם דבעי' מותר לכל ישראל] הרי הוא מותר לכל ישראל דעתה שהוא של גבוה הכי אין שום אדם בעלים עליו ואולם י"ל דעתם הרי אסור לישראל מכח הקדש ואילו לא הי' הקדש הרי שוב הי' אסור לבעליו משום טבל אולם מתוס' מנחות (דף פ"ד ע"א) ד"ה שומרי דכתבו דקצירך אמר רחמנא ולא של הקדש מוכח דאין אומרים כן אך דנין רק אם יש עליו איסור האחר בהיותו הקדש דהא גם שם אסור מכח הקדש ואילו לא הי' הקדש הרי הית' הקצירה אוסרתו ויש לחלק ובחידושי הארכתי בזה מכמה דוכתי.

ועוד נראה דגם לרש"י לגבי הגבוה עצמו הרי הוא לקוח כש"ס ב"ק (דף ע"ו ע"א וע"ט ע"א) מה לי מכרו להדיוט כו' וע"כ ראוי שיוכשר דקפידא דממשקה ישראל היינו שגם הגבוה אין רוצה לאכול איסור והעמסתי זה בכוונת ש"ס חולין (דף צ' ע"ב) מי כתיב לא יאכל המזבח וקאמר משום ממשקה ישראל והכוונה דמפאת ממשקה ישראל הוי כאילו הי' כתוב האיסור על המזבח בעצם דגם המזבח אין רוצה באכילת איסור ואין זה מוכרח בכוונת הגמ' רק הכרחתי זה בחידושי מדברי הרא"ם שמות פרשה כ"ט פסוק ל"ז ד"ה כגון הלן והיוצא כו' שכ' דפסול יוצא כו' דכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו דהיינו בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו דהוי טריפה לא תאכלו בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח כו' עכ"ל. ותמוה דמי כתיב לא יאכל המזבח וע"כ כוונתו כנ"ל דכיון דהוא איסור גם הגבוה אין רוצה אכילתו והארכתי בזה עוד בחידושי וא"כ כאן דלגבי הגבוה עצמו הוא לקוח ומותר שוב שפיר ראוי שיוכשר:

עוד יש סברא מהופכת בזה דטבל חשיב אינו ממשקה ישראל גם לתוס' זבחים הנ"ל וזה דלבעלים הא אסור ולאחרים הרי הוא גזל ואי שיקחוהו או יקבלוהו במתנה אז הרי יפקע ממנו שם טבל דהרי יותר אז לכ"ע ואפי' לבעליו אחרי שיעשה לקוח וע"כ לא איכפת לן כלל בזה כיון דכ"ז שהוא טבל הרי אסור לכל ושפיר איסור הטבל כולל לכל דכשיותר הרי לא יהי' טבל ורק תרומה דבהיותה תרומה היא מותרת לכהן הוא דחשיב ממשקה ישראל לתוס' ודו"ק אמנם יש מציאות היתיר בטבל לאחר גם בהיותו של בעליו והיינו במאכילו לאורח דאינו תבואת זרעך אצל האורח וגם אינה נתינה ועדיין הוא של בעליו ואסור לבעלים ע' ר"ן נדרים (דף ל"ד ע"ב) סוף העמוד ועיין אתוון דאוריתא כלל כ"ז דדנתי טעמא דרש"י דזבחים (דף פ"ח) הנ"ל מפאת דכהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו וא"כ כשמותר לישראלים ורק לבעלים לבד אסור ראוי שיוחשב ממשקה ישראל גם לרש"י וביותר דאחד לא חשיב חסרון וחשיב מותר לכל עיין אתוון דאוריתא כלל (כ"ב):

יא

מ"ש קושיא בשם אביו הרב נ"י דל"ל קרא דאין יוצאין במצת טבל ת"ל לגמ' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) דמכשירי קרבן פסול בהו נעבד כקרבן גופא ומבואר בפסחים דמצה ומרור מכשירי קרבן נינהו [במכתבו נשמט הדף וכוונתו וודאי לגמ' פסחים (דף צ' ע"א) דשם נאמר כן] וא"כ בעי במצה ממשקה ישראל כמו בקרבן וא"כ טבל פסול בלא"ה כי היכא דפסול לנסכים ומה גם לגמרא פסחים (דף ק"כ ע"ב) דמצה איתקיש לפסח עכ"ד. הנה הך דפסחים (דף צ' ע"א) איתאמר רק לעניין אכילה דמצה ומרור הם מכשירי אכילת הפסח וש"ס דעבודה זרה איירי במכשירי הקרבה ותדע דמצה מבושלת פליגי בי' בפסחים (דף מ"א ע"א) אי כשירה ומאן דפוסל נמי רק משום דבעי' טעם מצה וכן ירקות מבושלין היו כשירין למרור לולי דבעי' טעם מרור כש"ס ברכות (דל"ח ע"ב) ואילו מבושל פסול לנסכים כמשנה מנחות (דפ"ו ע"ב) והוא מהיקישא דזבח ונסכים מה וכח שלא נשתנה כו' בכורות (דף י"ז ע"א) וכמבואר ברא"ש בבא בתרא פרק המוכר פירות וכן קמח שהתליע יהי' פסול למצה כי היכי דפסול לגבוה במנחות (דף פ"ה ע"א) ושם (ע"ב) איבעי' דמיחשיב מום כמום בבהמה וא"כ כי היכא דמקיש בקושיותו מצה לפסח לעניין ממשקה ישראל יקיש נמי לעניין מום דפוסל בפסח דיפסול גם בקמח דמצה היינו בקמח שהתליע וכן נעבד כמחובר יופסל לדידי' למצה ומרור וגם ל"ל היקיש דמצה לחלה דבעי' מצתכם ת"ל דבקרבנות כתי' אדם כי יקריב מכם ולדבריו הא בפסחים (דף צ' ע"א) שם מוכח דעצים לצלייתו חשיבי יותר גופי' דפסח ממצה ומרור וא"כ גם עצים לצליית הפסח יוצרך שלא יהיו מתולעים כי היכי דעצים מתולעים פסולים למזבח וחשיבי כמום בבהמה כמבואר במנחות (דף פ"ה ע"ב) שם איבעי' בזה והיקיש דפסחים (דף ק"כ ע"ב) הוא ג"כ רק לעניין אכילה לאכול המצה עד חצות דכתי' על מצות ומרורים יאכלוהו ואיתקשו האכילות אבל לא דינהוג במצה מאי דנוהג בפסח מפאת היותו קרבן וקדוה"ג ויעיין תוס' פסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה כל דכתבו וז"ל תימא גבי בן נכר שהוא מומר מאי איצטריך קרא (דאוכל במצה) פשיטא כו' ואי קמ"ל דמצי אכיל מצה אע"ג דאסור בפסח הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה עכ"ל התוס':

ומה שהעיר מהא דטבל חשיב ברי' אע"ג דבעי' אסור מתחלת ברייתו ואמאי הא הי' מותר קודם מירוח. יעיין מזה באתוון דאוריתא כלל כ"ה (דף מ"ג ע"א) ומ"ש בחלב דחשיב שעת הכושר קודם כלות החדשים יעיין תוס' חולין (דף ק"כ ע"א) ד"ה חמץ וימצא שם דבריו וסתירתם:

ומה שהקשה עמ"ש בלקח טוב כלל ו' אות ד' בעניין שחיטת טריפה לגבוה מגמ' חולין (דף פ' ע"ב) ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה. הנה בלקח טוב נדבר שם מזה רק דרך אגב וכוונתו הי' בפשיטות לדברי הכ"מ פ"ג ה"ז מאיסורי המזבח דכ' דלא ירצה לא הוי לאו כלל לפי ההלכה רק הודעה שאין מתקבל לרצון יעיי"ש ואיך שיהי' בטעם הרמב"ם שם הנה עכ"פ הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל בהלכה לאו הנ"ל דלימד על הפסולין כו' וזה ידוע ולא הוצרכתי לפרשו. וגוף סתירת הסוגיות דחולין (דף פ' ע"ב) דמוכח דמלאו דלא ירצה אסור גם שחיטת פסולין ואילו בחולין (דף י"א ע"א) אמר דילמא דפלי כו' ומוכח דשחיטת טריפה מותרת לגבוה י"ל דלאו דלא ירצה באמת ראוי שיאסור רק עשות דבר המכפר דריצוי הוא כפרה ע' יומא (דף ה' ע"א) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת כו' וכהנה רבות וע"כ י"ל דכיון דאיבעי' הוא בזבחים (דף ז' ע"א) אי עולה מכפרת אעשה דאחר שחיטה יעוי"ש וכוונת הספק אם השחיטה ג"כ מצטרפת בכפרה וע"כ א"א שיכפר אעשה דאחר שחיטה דהרי יחסר לעבירה זאת כפרת השחיטה א"ד הזריקה לבדה מכפרת בלי צירוף השחיטה וע"כ גם אעשה דאחר שחיטה מכפר וכמובן וע"כ הש"ס חולין (דף פ' ע"ב) שם מקשה שפיר כי היכא דלא תיפשוט בעיא דזבחים הנ"ל וכדמצינו כזה בכמה דוכתי ומשא"כ סוגי' דחולין (ד' י"ב) שפיר דחי דדילמא אין השחיטה בכלל הכפרה וא"כ השחיטה שריא ואחרי השחיטה אפשר לבדוק ואכתי מנ"ל דאזלי' בתר רובא ודו"ק ויש ליישב עוד בכמה גווני ואין בכחו להאריך:

ומ"ש בשם אביו הרב נ"י דכיון דלא ירצה במום כתי' אין ללמוד רק פסולין דדמי למום דאינם נוהגים בעופות משא"כ טריפה דנוהג גם בעוף. אינו נוח לי דאדרבה מאי דפוסל גם בעוף הפסול גדול יותר ונלמד בק"ו [וביומא (דף ב' ע"ב) ואימא שמיני כו' דנין דבר שאין קדושה לפניו כו' ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו ולאו קל וחומר הוא כו' הרי דכזה הי' סברת הה"א דכיון דעדיף ג"כ לא חשיב דומה והש"ס הקשה ע"ז דשינוי בעדיפות אינו שינוי ואדרבה נלמד בק"ו ושינויא דשם הזה כתי' כזה לא שייך כאן] ואולי י"ל דטריפה הואיל ונוהג גם בחולין אינו בכלל פסולין דשור ושה וקצת דוגמא לו בפסחים (דף פ"ב ע"ב) וגם זה אינו שוה [ונזכרתי דברי התוס' מנחות (דף כ"ה ע"א) אדאמר שם ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזהו עון הוא נושא כו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור כו' ואימא עון בע"מ שהותר מכללו בעופות כו' עליך אמר קרא לא ירצה ובתוד"ה ואימא כו' וא"ת אמאי לא פריך מעון טריפה דהותר במליקה כו' ובטריפה לא כתי' לא ירצה כו' וי"ל דאמרי' עון קדשים ולא עון חולין לאפוקי טריפות דשייך בחולין כו' וא"ת ואימא עון דמחוסר זמן כגון תוך ח' שהותר מכללו בעופות כו' וי"ל דכתי' בי' לא ירצה דהא מיום השמיני והלאה ירצה כתי' הא קודם לא ירצה ומיהו ק' מעון או"ב דהותר מכללו בעופות ולפי מה שפירשתי עון קדשים ולא עון חולין ניחא ועוד אמרי' בפ' או"ב דכל הפסולין שבשור ושה הרי הם בלא ירצה עכ"ל התוס' ומשמע מדבריהם דלא קאי הך דכל הפסולין כו' הרי הם בלא ירצה אטריפה וליכא בטריפה קרא דלא ירצה דרחוק לומר דמה שכתבו ועוד אמרי' בפ' או"ב כו' קאי גם אקושייתם הראשונה מטריפה ועש"ה בגוף התוס' וגם מה שכתבו דטריפה הואיל ונוהג גם בחולין לא חשיב עון קדשים יש ממנו כדמות ראי' לסברתנו הנ"ל דכיון דנוהג בחולין אינו בכלל פסולין דשור ושה ואין להאריך]:

ומה שהקשה מתמורה (ד' י"ח) דאמר דמקריב ולד חטאת כו' בעשה והאיכא לאו דלא ירצה הנ"ל לימד על כל הפסולין כו'. י"ל דמכל הפסולין ילפי' רק דומי' דמום דפוסל בכל זבחי בהמה משא"כ פסול ולד דנוהג רק בחטאת לבד וכזה פירכא בזבחים (דף י' ע"א) מה לחוץ למקומו שכן נוהג בכל הזבחים תאמר בשלא לשמו שאינו נוהג אנא בפסח וחטאת ובפסחים (דף ס' ע"ב) לא אם אמרת בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים תאמר בלשמו שכן אינו נוהג בכל הזבחים אלא בפסח בלבד וכזה עוד בכמה דוכתי:

ומ"ש עוד במכתבו הב' ראי' דשחיטת טריפה אסורה לגבוה מקידושין (דף נ"ז ע"א) ג"כ לא פירש כוונתו ולא ידעתי משם רמז ראי':

ומה שהקשה עוד על מה שהבאתי בלקח טוב ראי' מזבחים (דק"ג) דטריפה טעון שריפה דגם דבר הנוהג בחולין שם פסול קודש עליו בהיותו בקדשים מדטעון שריפה והקשה דהא בלא נודע הטריפות עד לאחר זריקה הורצה. לא פירש מה הוקשה לו בזה ומה בכך דהורצה עכ"ז הרי הבשר אסור מפאת איסור טריפה וטעון שריפה כשאר פסולי קודש כבשר שנטמא ולן ויצא דטעון שריפה אף דהקרבן כבר הורצה משעת זריקה יעיי"ש בזבחים דרש"י (דף ק"ד ע"א) ד"ה מרצה דכ' דהבשר ישרף נשאר פסולי קדשים ושפיר יש לדון דמדפסול טריפה נחשב פסול קודש להצריך שריפה אף דהאיסור אכילה מפאת טריפה הרי נוהג גם בחולין א"כ הרי דגם דבר הנוהג בחולין בהיותו בקודש שם פסול קודש עליו:

ומה שהקשה לר' יהודה דס"ל בזבחים (דף ס"ט ע"ב) דאין שחיטה מטהרת טריפות וטריפה מטמאה כנבילה א"כ ל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטריפה הרי היא נבילה ומכניס טומאה למקדש. יעיין שנית במשנה וגמ' זבחים שם דאיירי שם רק בעוף וכאן מן הבקר כתי' ויעיין בפיה"מ להרמב"ם מס' טהרות פ"א מ"א מש"ש בהסברת טעם החילוק לר"י בין בהמה לעוף ויש לדבר בדבריו ואכ"מ:

ובגוף עניין ב' שעשאוהו בעלמא אי מתייחסת המעשה לכל אחד בעצמו או רק לשניהם יחד מי ילפי' מבעשותה אכל עשיות דאין מתייחסים בב' העושים לכל אחד בפ"ע א"ד גזה"כ הוא שם לבד. הנה יסד ע"ז קונטרסו ולא הביא דהוא מחלוקת רש"י ותוס' במקומו בשבת (דף צ"ג ע"א) יעיי"ש בתוד"ה ור"ש מטהר דהוא מחלוקת מפורשת בין רש"י לתוס' שם דרש"י ס"ל דילפי' משם אכל ב' עושין בעלמא בכל עשיות והתוס' ס"ל דרק שם לבד גזה"כ הוא ולענ"ד י"ל עוד דהוא ספק בגמ' ב"ק ו (דף נ"ג ע"א) בשור שדחף את חבירו לבור ומת יעויש"ה בגמ' ב' לישני אי האי כולי' היזיקא עביד והאי כולי' היזיקא עביד או האי פלגא היזיקא עביד והאי פלגא היזיקא עביד עש"ה וה"נ תלוי בזה בכל מקום בדבר הנעשה מכח שנים אם נחשב שעשה זה כל המעשה וזה כולה או נחשב רק שנעשה מחציתה מזה ומחציתה מזה ויש לי להעיר עוד בזה ממקומות רבות ואין בכחי להאריך:

הק' יוסף ענגיל:

נזכרתי דבתבואות שור סי' ב' ס"ק נ"ב יש אריכות בעניין ב' שעשאוהו והביא ג"כ גמ' ב"ק הנ"ל וגם משמע מדבריו ג"כ דיש לחלק בזה בין שבת לשאר איסורים ולא פירש כוונתו בזה:

הנ"ל.

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה