בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ט
ב"ה יום ה' וירא תרנ"ר לפ"ק בענדין. אל כבוד השו"ב המופלא חכים בטריפות כש"ת מו"ה מיכאל נ"י בק"ק ראדאמסק.
מכתבו אשר הגיעני זה זמן כביר והשיגני בזמן רב הטורד ולא נפניתי לעיין בו והנחתיו מידי ובנתיים כבר עיינתי בו והתחלתי לכתוב תשובתו ולא עזבוני פוגי הטרדות ר"ל כפעם בפעם והנה השגתי בשבוע זו מכתב מכבודו ותמה על איחור תשובתי לכן אמרתי לא עת לחשות עוד לבל יחשוב כבודו שחלילה איני חושש להשיבו ואם כי גם היום עצמו טרדותי מצורף לשיעורין כסדרן אשר לי ללימוד ולרשום המתחדש לי ולסידור כתבים שלי ואיני פנוי כלל וכלל ועכ"ז מוכרחני לחמוס עתי יען עבר כבר זה זמן מרובה וכ"ת מפציר ומבקש תשובתי וע"כ לא אוכל לבוא בארוכה כדרכי בעזה"י ואתו הסליחה:
נידון אשר נשאל כ"ת בשוחט ששחט שור ולא שחט כל הושט רק שנשאר מעט מן הושט ומחמת זינוק הדם מבית השחיטה לא יוכל לראות אם נשחט הרוב ובעוד הבהמה מפרכסת ועודה בהזינוק לקח הקצב סכין וחתך הושט מב' צדדי בית השחיטה מזה ומזה מלמעלה לצד הראש ומלמטה לצד הגוף לתת ליד השוחט את בית השחיטה שיוכל לראות אם נשחט הרוב או לא. ונשאל כ"ת בזה והשיב ושלח לי תשובתו לחוות דעתי עלי' והנני להביא חות דעתי בעזה"י על כל דבר מדבריו:
א
מ"ש שאין לסמוך על בדיקת הראיי' שרואין אם נשחט הרוב מחשש דכח ההתכווצות דהוא כח חיוני חלוש במקום החתך מבמיעוט הנשאר מחמת החתך ויוכל להיות דמיעוט הנשאר נתכווץ אח"כ יותר מחלק הנחתך ומתחלה לא הי' בחלק הנחתך רוב. חשש זה לא סבירא לי כלל וכלל אחרי אשר כל הפוסקים סתמו בלשונם ל' רוב הנראה לעינים והוא לשון הגמ' חולין (דף כ"ט ע"א) ועד כאן לא נחלקו אלא בהבנת ל' זה דהרמב"ם ודעימי' מפרשים דאתי לאפוקי מחצה דאך חשוב כרוב ומצריך רוב בפועל ואילו המרדכי והמהרי"ו כו' והט"ז ופר"ח לפי דקדוקם מל' רש"י בש"ע סי' כ"א מצריכים רוב הנראה לעינים ממש ואתי לאפוקי רוב הנמדד דהוא בצמצום רק בעי' רוב הנראה לעינים שכאשר נראה לעין רוב ממילא אינו רוב מצומצם רק רוב גדול וכמבואר בט"ז ואחרונים שם וא"כ עכ"פ לכ"ע די שיהי' נראה לעין שהוא רוב וכסתימות ל' הש"ע והמפרשים סי' כ"ה ולא אישתמיט אדם לחוש לחשש ההתכווצות שחשש כ"ת וחשש אחר נמצא שם בט"ז ס"ק א' בשם מהרי"ל דבית השחיטה מלא דם וא"א לראות יפה אבל כשראייתו יפה לית מאן דחש לחקירת כ"ת. ומ"ש כ"ת במכתבו בזה"ל ובוודאי במקום שיש רוב בחלק הנשחט שבוודאי אין לחוש לסברתי זאת אבל במקום שלפעמים יש רוב מצומצם ולשפר שיש מעט יותר מחצי' בזה לדעתי אפשר יש לחוש שמה שנשחט מחמת ביעותא דסכין נחלש מעט כח הכווץ כו'. אין לדבריו הבנה שהרי אם נראה לעין שהוא רוב ממילא איננו רוב מצומצם רק רוב גדול וכדברי המרדכי והמהרי"ו כו' הנ"ל דזה כוונת ל' רוב הנראה לעינים דאתי לאפוקי רוב דמדידה דרוב דמדידה אפשר למדוד גם רוב מצומצם משא"כ כאשר הרוב נראה לעינים גם בלי מדידה אז ממילא הוא רוב גדול כי רוב מצומצם שהוא רק משהו לא יושג בראיי' וכך הי' לו לכ"ת לומר דכיון דקיי"ל דבעי' רוב גדול וכדיעה הב' הנ"ל יש לחוש שמא אין כאן רוב גדול באמת רק רוב מצומצם דהיינו שלולי ההתכווצות אשר הי' בחלק הנשחט פחות מבמיעוט הנשאר אשר ההתכווצות הזה יש לחוש עליו שהוא משהו מה לסברת כ"ת אזי לולי הי' התכווצות הזה אז לא הי' הרוב נראה לעינים רק הי' אז רוב דמדידה לחוד ולא הי' מועיל ואולם באמת אין לחוש כלל לזה אחרי שהוא נגד דברי הפוסקים וכנ"ל ומה גם אחרי דהא דמצרכינן רוב הנראה לעינים הוא רק מתנהג דנהגינן כדיעה הב' הנ"ל ובמקום שאין מנהג מכשרי' בהפסד מרובה ברוב מצומצם כמבואר בט"ז ותבואות שור סי' כ"א שם א"כ כיון דמפאת מנהג קאתית עלי' הרי לא נהגינן לחוש לחקירת כ"ת ומעיקר הדין הרי די ברוב מצומצם מדמכשרינן בהפ"מ ברוב מצומצם במקום שאין מנהג:
וגוף חקירת כ"ת בטבע כח ההתכווצות הוא סברת הכרס מבלי שום מקור ואדרבה מל' הגמ' חולין (דף מ"ג ע"ב) כל שחותכו וכויץ זהו ושט עצמו משמע דהחתך גורם התכווצות ומ"ש דכת ההתכווצות הוא כח חיוני ובהתחלש הכח החיוני נחלש גם הכח הזה ולכן במקום החתך שמתחלש יותר הכח החיוני אזי גם כח ההתכווץ מתחלש יותר. הנה כח ההתכווצות אינו כח חיוני כלל כי גם בדוממים נמצא התכווצות וכנודע בטבע וגם לאויר יש התכווצות והתפשטות והתכווצות והתפשטות של האויר ושל כל דבר הוא לפי נקבי הריקות אשר בו וכנודע בטבע ואין ההתכווצות כח חיוני כלל ואם באנו לדון בזה מפאת כח החיוני נהפך הוא כי נודע בטבע היות כח הטבעי אשר לכל בע"ח מבקש להציל את עצמו ומזה בא מרוצת הדם בחולאים המחממים כקדחיות וכדומה שמפאת היות קלקול וסתימ' באחד האיברים הפנימיים באצטומכא וכדומה והטבע מבקשת להציל את עצמה לכן הכח החיוני מתגבר ביותר ולוחם עם הקלקול והסתימה ומזה בא מרוצת הדם ביותר וכנודע בטבע וע"כ גם כאן יוכל להיות כי בנגוע הסכין בושט אזי הוא בורח בטבע מפני החתך ומתכווץ מעצמו וא"כ נהפך הוא דבמקום החתך י"ל דמתכווץ יותר מבמקום שלא היה שם חתך וסוף דבר אין לנו לחקור חקירות כאלה בנידון זה כלל וכלל כי אין לנו בזה אלא דברי הפוסקים ולולי כ"ת היקר עלי לא הייתי משיב ע"ז כלל:
ב
מ"ש כ"ת על דברי השו"ב שאמר שמנהג השוחטים להכשיר בכה"ג שאין לסמוך על מנהג נגד ההלכה. וודאי במקום שההלכה מבוררת אין במנהג כלום ובר"ה (דף ט"ו ע"ב) ובמקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו וכן בב"מ (דף ע' ע"א) אטו במנהגא תליא מילתא כו' ע"ש ברש"י וכ"ה עוד בחולין (דף ס"ג ע"א) ע"ש ובתוס' בתרא (ד' ב' ע"א) ד"ה בגויל דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפי' במקום ששנינו הכל כמנהג המדינה והיינו כשהמנהג נגד הדין יעויש"ה ואולם במקום שההלכה מסופקת מצינו בש"ס עצמו שסמכו על המנהג וכמבואר בברכות (דף מ"ה ע"א) פוק חזי מאי עמא דבר וכ"ה בכמה דוכתי ובירושלמי יבמות (פ"ז ה"ב) כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ובמנחות (דף ל"ב ע"א) דרב אית לי' מנהגא וא"כ גם כאן אחרי שהדבר במחלוקת הפוסקים שנוי ודעת השבות יעקב ח"ב סי' נ"ד בכגון זה להתיר אלא שהנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ב' נחלק עליו וודאי דיש לנו לראות איך הוא המנהג ואם המנהג להקל סעד גדול הוא להתיר.
ג
מ"ש דיש להתיר שהי' במיעוט בתרא מס"ס כיון דהבעי' גופה ספק וא"כ אחרי שיש מחלוקת הפוסקים אם כוונת האיבעי' למיעוט בתרא ולדיעות החולקים במ"ב וודאי כשר א"כ ה"ל ס"ס כו'. אין לדבר מזה אחרי שהרמ"א סי' כ"ג סעי' ה' פסק להחמיר בשהי' במ"ב א"כ הא לא ס"ל ס"ס זאת ובגוף הערתו תמהני שלא עיין בפמ"ג שם סי' כ"ג במשבצות ס"ק ד' דדן בס' אם שהה במ"ב להתיר מס"ס שמא לא שהה ושמא אין השהי' פוסלת וגם קאי שם לפי הסברא דכל פסול שהי' במ"ב רק דרבנן ואעפ"כ סיים דלהלכה ח"ו לומר כן ואילו כ"ת רצה לעשות מכל שהי' במ"ב ס"ס גם בוודאי שהה וגם לפי הסברא דהוא פסול דאוריתא:
ומ"ש דאע"ג דקיי"ל דלא אמרי' ס"ס במקום חזקה מ"מ יש לומר דחזקה דהכא דקלישא לפי שהתעסק לסלק החזקה וכסברת הרשב"א במשמרת הבית ולכן מהני ס"ס ויש בדברי כ"ת גמגום שכ' וז"ל אבל בכאן שהתעסק לסלק החזקה ע"י השחיטה ויש לנו ספק על החזקה עצמה לכן אפשר שדי בס"ס להקל עכ"ל ואיזה ספק יש כאן על החזקה עצמה הרי עד עתה וודאי היתה אסורה מטעם אמ"ה לרש"י או אינו זבוח לתוס' ואולי כוונתו דכיון דהתעסק לסלק החזקה הוי חזקה קלישא אלא דאם האחת ששהה ולא הוי שחיטה א"כ הרי לא התעסק בסילוק החזקה כלל וא"כ כיון שהשהי' ס' ה"ל ס' בעיקר החזקה ואולם ז"א דאפי' שהה עכ"ז כיון דנעשית השהי' רק באונס ובמקרה והתעסקותו הי' לשחוט שפיר חשיב מתעסק לסלק כו' ומה גם בשהי' במ"ב דאחרי ששחט כבר הוכשר וסר איסור אמ"ה ואינו זבוח אלא דע"י שגמר אחר השהי' לשחוט עוד נפסלה השחיטה למפרע א"כ עכ"פ מכי שחט רובא דכבר סר האיסור כו' וודאי הוא מעשה התעסקות גמור לסלק החזקה וז"פ:
והנה מה שנראה מדבריו שהבין בדברי הרשב"א דתלוי במה שהשוחט נתעסק לסלק החזקה טעה ולא עיין היטיב בדברי הרשב"א דאין מבואר שם כן כלל רק איירי לעניין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דק' מדוע לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה כהך דיבמות (דף קי"ט ע"א) וע"ז תי' וז"ל אפי' תימא בעלמא אמרי' סמוך כו' לא אמרי' אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י המתעסקים לסלקה ורוב המתעסקין מסלקין אותה וודאי ושנתעסק אחד ולא ידענא אם מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוט כמאן דליתא והיינו טעמא דעיסה בבית שהרי רוב הנוגעין בה דוחין חזקת טהרתה כו' עכ"ל וכוונתו נ' דרק ביבמות שם דאיירי ברוב נשים מתעברות כו' דאין הרוב מסלק ודוחה חזקת חיוב יבום שהרי לא כל מעוברות יבמות והעיבור פוטרן מיבום והוא רק רוב דעלמא לכן אמרי' שפיר סמוך כו' ומשא"כ כאן דרוב המצויין כו' הרי מסלקים תמיד במעשיהם איסור אמ"ה כו', ואם כן הרוב כאן לעומת החזקה ממש ולכן החזקה כמאן דליתא והנה גם לכוונת הרשב"א הזאת עכ"ז הך דס"ס דמי לרוב מצויין כו' דגם בס"ס הא הרוב הוא ב' צדדי הספק האומרים להיתיר ששחט יפה וא"כ הרי הרוב לעומת החזקה ממש ואולם אם נאמר כן א"כ לאו דווקא ס"ס בשחיטה רק כל ס"ס במקום חזקה תמיד הרוב דס"ס לעומת החזקה ודוחה את החזקה וכמובן וא"כ לפי מאי דקיי"ל דל"א ס"ס במקום חזקה א"כ גם בשחיטה שפיר אין לומר ס"ס במקום חזקה:
והנה נתיישבתי די"ל עוד כוונת הרשב"א באופן אחר דכיון דרוב מצויין כו' א"כ ה"ל חזקה העשוי' להשתנות כיון שעומדת לישחט ורוב המצויין כו' הרי מומחין הן וא"כ הרי וודאי דעומדת יותר לישחט מן הרוב ממן המיעוט וא"כ עומדת לישחט שחיטה כשירה וה"ל חזקה העשוי' להשתנות דקלישה וכנודע וה"נ בהך דעיסה כו' כיון דשרצים וצפרדעים מצויין שם והשרצים רוב א"כ הרי העיסה עומדת להיטמא וה"ל ג"כ חזקה העשוי' להשתנות ונהי דאמרינן בחולין (דף ח' ע"א) דבהמה בחיי' אין עומדת לישחט רק לגדל וולדות ולחרישה כו' מ"מ בביצה (דף ד' ע"א) וחולין (דף י"ד ע"ב) איתא דהוא ספק ואם נשחטה הובררה דלשחיטה עומדת וא"כ שפיר בנשחט וס' אם הוא מומחה ושחט יפה א"כ כיון שעסקו בשחיטתה עכ"פ הרי הובררה דלשחיטה עומדת והעמידה הרי לא הי' להשחט מאינו מומחה רק ממומחה וודאי וא"כ שפיר ה"ל חזקה העשוי' להשתנות ודו"ק [ויעוין עוד נזיר (דף ל"א ע"ב) איזה בהמה עומדת לשחיטה ואיזה לחרישה ע"ש דאמר אוכמא למשכי' כו' וע' ב"ב (דף צ"ב ע"ב) דרובא לרדיא זבני וע' ע"ז (דף ט"ו ע"א וע"ב) דתלינן גם בשחיטה וע"ש בריטב"א וע' נדרים (דף ס"ב ע"ב) רוב עצים להסקה ניתנו יעוי"ש בר"ן מוכח דרק ברוב להיתיר תלינן ואילו בהך דע"ז תלינן בשחיטה ומוכח להיפוך לגמרי דגם במיעוט תלינן וכריטב"א שם יעוי"ש והרבה יש להאריך בזה ואכ"מ] והנה לפי"ז יובן ג"כ מ"ש קצת אחרונים דרובא וחזקה רובא עדיף נלמד מלימוד דשחוט ואכול דס' דבמקום נקב קשחיט הוי נגד חזקת אמ"ה ואינו זבוח וקשה מזה ארשב"א הנ"ל דשחיטה שאני דמתעסקין כו' וא"כ אין מכאן ראי' אלעלמא ואולם להנ"ל ניחא דרק אליבא דאמת דאזלי' בתר רובא ומהני שחיטה לכן שפיר כיון שהבהמה עומדת להשחט ורוב המצויין מומחין ועומדת להשחט ממומחה דשחיטתו מועלת שפיר ה"ל חזקה העשוי' להשתנות משא"כ בהך דשחוט ואכול דדנין דשום שחיטה לא תועיל שוב אין החזקה עשוי' להשתנות כלל ושפיר יש ללמוד מכאן דרובא וחזקה רובא עדיף ודו"ק ולפי"ז גם בס"ס בשחיטה כיון דשחט עכ"פ והוברר דלשחיטה עומדת ה"ל חזקה העשוי' להשתנות ומהני שפיר הס"ס ומשא"כ בעלמא שפיר לא אמרינן ס"ס במקום חזקה ודו"ק:
ואולם בהך דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו דחולין (דף י"ב ע"א) לכאורה לא שייך סברא דנשחטה הובררה דהא נשחט שם שלא מדעת הבעלים ואצל הבעלים לא עמד לשחיטה וי"ל דגם שם כיון דהוברר דמוצא הגדי הנאבד או הגונבו הי' בדעתו לשחטו וכיון שהי' בידו וברשותו לשוחטו עמד שפיר גם לפני השחיטה לשחיטה וה"ל שפיר חזקה העשוי' להשתנות ואולם בב"ק (דף ס"ו ע"ב) מוכח דמחשבת גנב וגזלן שחושב לעשות בדבר הגנוב לא מהני כ"ז שלא קנאו יעוי"ש וע' חולין (דף ק"ב ע"ב) חישב לאכלה אבר אבר כו' ע"ש לעניין בהמה בחיי' לאיברים עומדת אי אזלי' בתר דעת בעלים שהבהמה בידם לעשות בה כחפצם איך הוא עומד בדעתו לעשות או אזלי' בתר דעת העולם ע"ש וכ"ז לפלפולא בעלמא דעיקר נ' כהבנתי הראשונה בדברי הרשב"א:
ומ"ש כ"ת עוד דאפשר דאין סברא לומר דמשום דבהמה בחזקת איסור לכן הלכה כמאן. תמהני שלא ידע שזו דעת הכנה"ג ביו"ד בהגהות הטור דבס' פלוגתא ובעי' וכדומה ל"ש חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין והביאוהו כל האחרונים וגם הפמ"ג במשבצות שם סי' כ"ג ס"ק ד' רמז לסברא זאת בקצרה ובסי' ק"י האריך בה ביותר והוא ג"כ סברת המל"מ פ"ב מהלכות טומאת צרעת ה"א יעוי"ש ואבוהון דכלהו בתוס' ב"ב (דף ל"ב ע"ב) ד"ה והלכתא דכיון דמספקא לן דינא כמאן לא שייך למימר אוקמא אחזקת מרא קמא ע"ש ויעוין בשושנת העמקים כלל י"א ד"ה ספק פלוגתא שהביא סברא זאת וכ' דלפי"ז יוצא דין חדש דבס"ס פלוגתא דרבוותא מהני במקום חזקה אף דבס"ס בגוף המעשה לא מהני במקום חזקה כבסי' ק"י בי"ד הטעם כו' משא"כ פלוגתא לא שייך אוקמי' אחזקה כו' עכ"ל וה"ז כדברי כ"ת שכ' לומר דמועלת הס"ס אף דהיא נגד החזקה כיון דהספיקות ספיקי בעי' ופלוגתא:
ואולם ד"ז דבספיקא דדינא ל"ש חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא העתיקה אי חזקה מטעם בירור וראי' בגוף הספק או באמת אין החזקה בירור רק דגזה"כ שנניח הדבר כפי מה שהי' עד עתה כדי שלא ישאר הדבר בספק וכמבואר בפיה"מ להרמב"ם נזיר פרק ט' על המשנה שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר עש"ה דאי חזקה מטעם בירור אז שפיר שייך לומר דבספיקא דדינא א"א שהחזקה תברר הספק דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ומשא"כ אם הוא רק כדי שלא ישאר הדבר בספק א"כ בספיקא דדינא נמי הרי נשאר הדבר בספק והרי הוא גזה"כ שלא נניח הדברים באפשריות וספיקות ושבכל ספיקות ואפשריות נניח הדבר כמו שהי' עד עתה יעויש"ה בפיה"מ להרמב"ם וא"כ גם בספיקא דדינא כן וכמובן והנה מחלוקת הפוסקים אי אמרי' ס"ס במקום חזקה נ' דתלוי' ג"כ בב' טעמי חזקה הנ"ל דאם הטעם משום בירור י"ל דחזקה הוא בירור טוב יותר מס"ס ודוחה את הס"ס ומשא"כ אם אין חזקה בירור כלל ורק שכדי שלא ישאר הדבר בספק ואפשריות מניחין אותו כפי מה שהי' עד עכשיו א"כ כשיש ס"ס נגד חזקה דאי לא ניזיל בתר חזקה שוב הרי נדון כפי הס"ס ולא ישאר הדבר בספק לכן שפיר אין החזקה מועלת ודו"ק ולפי"ז בס"ס דבעי' ופלוגתא לעומת חזקה שוב שפיר מועלת הס"ס ממ"נ דאי טעמא דחזקה משום בירור א"כ הא כאן א"א לו לברר דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ואם הטעם כדי שלא ישאר הדבר בספק א"כ כאן הא לא ישאר בספק כיון דיש ס"ס וכנ"ל:
עוד יש להעיר דכאן ליכא חזקת אינו זבוח דהא מכי שחט הרוב הוי זבוח אלא דאח"כ נעשית שהי' וכיון דהשהי' ספק שוב להיפוך יש לכאורה חזקת זבוח אולם ז"א דגם חזקת זבוח ליתא דכששוהה אח"כ אגמ"ל דלא הי' זבוח מעולם והוי ס' בעיקר החזקה ואולם עכ"פ חזקת היתיר אכילה יש כאן דאחרי שחיטת הרוב הי' מותר לאכלו ודומה לדמאי דרוב ע"ה מעשרין אלא דיש חזקת טבל וסמכו חכמים חזקה למיעוט ואסרו דמאי והוא כמו כאן דהוא ס"ס במקום חזקה דס"ס מטעם רוב לרשב"א ומבואר בירושלמי עירובין פרק א' הלכה י' דדמאי דהותר במלחמה אזי כשחזרו מן המלחמה ג"כ מותר הדמאי שבידם ע"ש והטעם מבואר אצלי במ"א והבאתיו ג"כ באתוון דאורייתא כלל א' דכיון דאיסור דמאי רק מטעם סמוך כו' כנ"ל ע"כ זה הדמאי שכבר הותר במלחמה הא נפק לי' מחזקת איסור ואדרבה הא קם לי' בחזקת היתיר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותה כיון שכבר הותר הבשר באכילה משעת שחיטת הרוב כו'. ואולם גם ז"א דלא דמי להך דדמאי. דשם הי' באמת מותר במלחמה ולא נתבטל היתיר זה כשחזרו אלמפרע ומשא"כ כאן אילו אכל מן הבהמה אחר שחיטת הרוב ואח"כ גמר השחיטה בשהי' וודאי דאגמ"ל דאכל איסור כיון דאגמ"ל דלא היתה שחיטה מעולם ואמ"ה קאכל וא"כ כל שנולד ספק שהי' ה"ל היתיר האכילה ספק מעיקרו ואולם י"ל דמה שאנחנו החזקנו הדבר בעינינו להיתיר זהו בעצמו חזקה דיש לנו לומר מכח זה שלא שהה אח"כ ולא הית' החזקתנו בטעות וכדמצינו בכמה דוכתי דאמרי' חזקה בכה"ג ע' כתובות (דף כ"ד ע"ב) גדולה חזקה כו' יעויש"ה וע' יו"ד סי' י"ח סעיף י"ג ובט"ז וש"ך שם וכבר האריכו ז"ל בזה ובעודי בטל ילדותי אמרתי בהך דיבמות (דף כ"ד ע"ב) רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר כו' ע"ש דס"ל לרש"י דתצא מן הבעל והתוס' הקשו עליו משם (דף צ"ב ע"א) דלקלא דבתר נשואין לא חיישי' ואמרתי די"ל שיטת רש"י דחזקה כזאת מה שאנחנו החזקנו הדבר בעינינו ואם נחוש לספק הנולד יומצא שהחזקתנו שהחזקנו הדבר עד עתה היתה בטעות אזי חזקה כזאת טובה עוד יותר מחזקה דעלמא שאין הס' מבטל את החזקה בזמן שהית' כבר רק מטיל חשש שנשתנתה אזמן העתיד וע"כ כיון דזמן העתיד עדיין לא הי' במציאות ולכן אין החזקה שמחזיקין שכמו שהי' עד עתה כן יהי' בעתיד אלים כ"כ כעצם החזקה שהחזקנו הדבר עד עתה וע"כ דווקא בהך דקלא דבתר נשואין דיבמות (דף צ"ב) דאיירי בנישאת עפ"י ע"א ואח"כ יצא קול שבעלה חי דכבר הית' מוחזקת בעינינו דנישואין השניים טובים וכשמותרת לבעלה השני ואי נחוש לקול אגמ"ל דהחזקתנו זאת היתה טעות ושלא חלו נישואי שני מעולם והית' אסורה לו באיסור אשת איש וע"כ שפיר לקלא דבתר נישואין כזה לא חיישי' ומשא"כ בהך דרוכל כו' שאין נאסרת על ידו למפרע רק מכאן ולהבא לכן אין החזקה אלימא כ"כ כיון דזמן העתיד עדיין לא הי' במציאות ושפיר מהני הקול נגד החזקה וכזה נ' ג"כ דעת רש"י במכות (דף ט"ו ע"ב) דפי' דס' קיום העשה לא הוי ה"ס דקיום העשה עומד רק במקום המלקות וכשנלקה כבר תחלה שוב אין קיום העשה מועיל כלום והתוס' פירשו דאינו ה"ס משום דמחזקי' שלא יקיים כמו שלא קיים עד עתה והביאו ראי' מנזיר דלוקה אשתיית יין ולא הוי ה"ס שמא ישאל מפאת דמחזקי' שלא ישאל ע"ש וי"ל ג"כ דרש"י לטעמי' דס"ל בהך דיבמות דהיכא דיש ספק דתובטל החזקה שהחזקנו הדבר עד עתה אזי החזקה עדיפא טפי וכנ"ל א"כ אין ראי' מנזיר כיון דחכם עוקר מעיקרו ואם ישאל אגמ"ל שהחזקנו הדבר עד עתה באיסור בטעות וע"כ שפיר ס"ל לרש"י דנהי דבנזיר לא חשיב ה"ס משום החזקה מ"מ בהך דניתוק הי' לו להחשב ה"ס זולת מפאת דאחר המלקות אין הקיום מועיל עוד וכנ"ל והתוס' דמכות י"ל דאזלי בסברתם דיבמות (דף כ"ד) הנ"ל דמביאים ראי' מהך דקלא דבתר נשואין אהך דרוכל יוצא כו' וע"כ שפיר גם בהך דמכות מביאים ראי' מנזיר. כן אמרתי עוד בטל ילדותי. ועכ"פ חזקה דנזיר הנ"ל שכ' תוס' מכות הנ"ל וכ"כ עוד בגיטין (דף ל"ג) וכן חזקת אשת איש שכתבו שם לענין שלא ישלח גט ויבטל שלא בפני השליח כו' הרי הם ג"כ רק חזקות שהחזקנו הדבר כן בעינינו דבעצם הדבר הרי הוא ספק בעיקר החזקה דהא אי יתשל וכן אם ישלח גט כו' ונימא אפקעינהו אגמ"ל שלא הי' נזיר ולא היתה א"א מעולם ואולם י"ל דהחזקה שם הוא על מעשה השאלה והגירושין דמחזקי' דכמו שהי' שוא"ת עד עתה כן יהי' בעתיד וכבר דיברו ז"ל מזה והארכתי גם אני במ"א אריכות רב ואכ"מ:
והנה גם אם נאמר דזה חשיב חזקה עכ"ז בנידון דכ"ת הא ליכא חזקה זאת שהרי בדק השוחט רק אחרי התילדות השהי' אם שחט הרוב וא"כ לפני השהי' הרי גם אנחנו לא החזקנו הבהמה להיתיר וגם יל"ע בכל ס' שהי' דכה"ג אי שייך חזקה מה שכבר החזקנו הדבר להיתיר כיון דהתילדות השהי' במ"ב הרי הוא ס' פסול רק אם הבהמה חי' עדיין דבמתה וודאי דאין החתך שחותך אח"כ בסימנין מעשה שחיטה וכש"ס חולין (דף כ' ע"ב) וכי מתה עומד ומולק ויעוי"ש ברשב"א וא"כ כיון שהתילדות הספק בהכרח רק בהיות הבהמה חי' עדיין א"כ הרי הי' בבהמה איסור אכילה מפאת אוכל קודם שתצא נפשה וכמבואר בחולין (דף ל"ג) וסנהדרין (דף ס"ג) וא"כ הרי עדיין לא הוחזק הדבר בעינינו למותר באכילה וא"ל דזה איסור אחר הוא ואינו מפאת אמ"ה והעדר זביחה דז"א דזה שייך רק אילו הי' כאן חזקת היתיר בעצם דאז הי' שייך לומר דלעניין אמ"ה ואינו זבוח הא יש חזקת היתיר בעצם כיון דכבר הותרו איסורים אלה ואיסור דקודם שתצא נפשה איסור אחר הוא ומשא"כ כאן שאין כאן חזקה בעצם באמת דבעצם הרי יש ספק בעיקר החזקה וכנ"ל כיון דאילו שהה הא אגמ"ל שלא היתה שחיטה מעולם ורק חזקה דהוחזק הדבר בעינינו שהוא מותר לאכלו ואילו הי' בא לב"ד הי' מורין לו לאכול הוא דיש כאן וא"כ כיון דבאמת הי' אסור לאכול מטעם אחר ולא הוחזק בעינינו למותר באכילה א"כ אזדא לה חזקה זאת ודו"ק היטיב מאוד. ואולם לדעת רש"י חולין (דף קכ"א ע"א) דאיסור אכילה קודם שתצא נפשה הוא רק מדרבנן י"ל דחשיב כבר הוחזק להיתיר כיון דמדאורייתא כבר הי' מותר באכילה בפועל ואילו הי' בא לישאל על הדאורייתא היינו מתירין לו ויל"ע גם בזה והספק דק מאוד מובן מאיליו לבעל שכל צח ואולם סוף סוף מדרבנן עכ"פ הרי לא הוחזק להיתיר וא"כ מדרבנן שוב שפיר יש כאן חזקת איסור כיון דאין חזקת היתיר נגדו ויתיישב בזה סברת רש"י לפי המבינים בדבריו דשהי' במ"ב הוא רק פסול דרבנן יעויין היטיב בתבואות שור ואחרונים ולהנ"ל י"ל הטעם דמעתה עכ"פ דנשאר באיבעי' דלא איפשטא שוב הפסול שפיר רק דרבנן דלעניין הסד"א הרי יש כאן חזקת היתיר לרש"י לטעמי' דאיסור אכילה קודם שתצא נפשה רק דרבנן ולפי"ז כיון דיש עוד ס' פלוגתא דרבוותא אי כוונת האיבעי' לשהי' במ"ב ולדיעות המפרשים בעניין אחר שהי' במ"ב בוודאי שרי א"כ כיון דגם לרש"י אין כאן רק איסור דרבנן שוב ה"ל סד"ר ולקולא וזהו גם לסברת התב"ש דעצם פסול שהי' במ"ב לרש"י הוא דאורייתא דעכ"ז מעתה דהוא איבעי' דלא איפשטא הוא רק דרבנן דמה"ת איכא חזקת היתיר וכנ"ל וא"כ כיון דפירש"י הוא ס' פלוגתא דרבוותא ה"ל סד"ר ולקולא וממ"נ לשיטת הרמב"ם פ"א משחיטה ופי"ח מהלכות סנהדרין דאכילה קודם שתצא נפשה הוא איסור דאורייתא הא הרמב"ם ז"ל אין מפרש איבעי' דשהה במיעוט סימנים כרש"י רק דהאיבעי' אם שהה כדי שחיטת מיעוט סימנים וא"כ אין לנו ראי' כלל לאסור שהי' במ"ב נגד התוספתא דמתרת בהדיא וכמ"ש התוס' ואילו לרש"י דמפרש האיבעי' אשהי' במ"ב א"כ לרש"י לטעמי' דאכילה קודם שתצא נפשה הוא רק דרבנן שוב מדאורייתא הא יש כאן חזקת היתיר ומדרבנן הוא דאסור וככל הנ"ל (דברינו אלה רק לפלפולא דלהלכה הלכתא פסיקתא דשהי' במ"ב אסור אפי' בדיעבד ואפי' בהפ"מ].
ועפ"י דרכנו זה יש להבין ג"כ הא דדייק השבות יעקב מל' רש"י חולין (דף ל"ב) שם דכ' ונ' דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות ודייק מל' דמוטב כו' שכ' רש"י דהוא רק זהירות לכתחלה אבל בדיעבד אם שהה במ"ב שרי והנוב"י תניינא חיו"ד סי' ב' נחלק עליו יעוי"ש ועכ"פ להבנת השבות יעקב הנה צריך להבין באמת טעמא דרש"י דמדוע לכתחלה אסור ובדיעבד שרי ולשיטת הרשב"א דשהי' במ"ב לרש"י הוא רק פסול דרבנן י"ל דטעמא דמותר בדיעבד משום דה"ל סד"ר ולכתחלה אסור משום דאין עושין סד"ר לכתחלה וכנודע ואולם לפי דרכנו הנ"ל י"ל דבאמת אחרי ששחט רוב הרי כבר הותר ויש כאן חזקת היתיר וראוי שיהי' מותר לגמרי אפי' לכתחלה [ומ"ש למעלה דכיון דנולד אח"כ ס' שהי' ה"ל למפרע ס' בעיקר החזקה זה יש לדחות מסברא וכמובן בנקל די"ל להיפוך דכיון דעד עתה מותר הי' לכן אין הספק הנולד אח"כ ספק כלל כיון דהחזקה מבררת הס' ואין כאן ספק דזה טעם עניין חזקה אם הוא בתורת בירור דכ"ז שלא נתברר ונודע שנשתנה הדבר מחזקתו אין לנו לספק ולחוש שנשתנה] אלא דהא גם אחרי שחיטת רוב עדיין אסור הי' משום אכילה קודם שתצא נפשה ונהי דהוא איסור אחר עכ"ז לדיעות הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הא ס"ל דכל שלא הי' שעת היתיר ממש אל הדבר בנתיים רק נפל מאיסור לאיסור כחד חשיבי וחשיב חזקת איסור כאילו הי' איסור הראשון עדיין קיים ולא נשתנה דזה כל עיקר עניין חזקה שמחזיקין הדבר שלא נשתנה וא"כ על כרחך דמציאות איסור הב' נחשב כאילו הי' איסור הראשון עדיין כאן ולא נשתנה ובמ"א הבאתי לזה דמיונות רבות ואכ"מ וא"כ ה"נ שפיר יש לו להחשב מפאת איסור אכילה קודם שתצא נפשה שעומד בחזקת איסור עדיין לא בחזקת היתיר ודו"ק ואולם לדעת רש"י דאיסור אכילה קודם שתצא נפשה הוא רק דרבנן מבואר בתב"ש סי' כ"ז סק"א דבמקום פסידא דיש חשש יפסיד כל בהמתו לא גזור רבנן ומותר לאכול ממנה קודם שתצא נפשה ומש"ה מותר לשחוט ביו"ט מסוכנת אם יש שהות ביום לאכול ממנה כזית קודם שתצא נפשה דאם לא נתיר לו אכילת הכזית הרי יאסר לשחוט ביו"ט כיון דתהי' השחיטה אז לצורך חול דאסור ביו"ט ויוצרך להמתין עד מוצאי יו"ט וכיון דהבהמה מסוכנת אפשר שתמות בנתיים ויפסידנה ולכן מתירין איסור אכילה קודם שתצא נפשה כדי שיוכל לאכול ממנה ביו"ט ותהי' השחיטה לצורך יו"ט ויוכל לשחוט ביו"ט ולא יפסיד הבהמה יעויש"ה בתב"ש וע"כ שפיר רק בבא לישאל לכתחלה אם מותר לו לגמור השחיטה אחרי ששהה אחר שחיטת הרוב מורין לו שאסור רק ימתין עד שתמות הבהמה מאילי' כיון דשהי' במ"ב הוא ספק והרי אין כאן פסידא כיון דאפשר להמתין וא"כ לעניין הדבר שאנו דנין עתה היינו למידי דלית בי' פסידא הרי לעניין זה הבהמה בחזקת איסור עומדת כיון דשלא במקום פסידא הוי האכילה קודם שתצא נפשה איסור ויש כאן חזקת איסור מכח זה וע"כ שפיר אסור לגמור השחיטה מפאת החזקת איסור ומשא"כ היכא דעבר וגמר השחיטה אחרי השהי' דאז דנין לעניין איסור כל הבהמה וא"כ שוב לעניין דין זה שאנו דנין הרי אין האכילה קודם שתצא נפשה איסור כלל ושוב איננה בחזקת איסור כלל לעניין הדבר שאנו דנין עליו רק אדרבה ישנה בחזקת היתיר ולכן שפיר בדיעבד שרי ולכתחלה אסור דלגבי הלכתחלה יש כאן חזקת איסור ומשא"כ לגבי הדיעבד ודו"ק היטיב מאוד כי ניתן להאמר ע"ד החידוד:
והנה ראיתי להפמ"ג בשפ"ד סי' כ"ה ס"ק ו' שדן בזה אי שייך לומר דפקע חזקת איסור מפאת שיצא הדבר בהיתיר ע"ש דדומה לנידון שהי' במ"ב דג"כ יצא כבר בהיתיר מכי שחט רובא [לעניין הדאוריתא דמותר לאכול קודם שתצא כו' לרש"י וכנ"ל] וע"ש שהעלה דאסור וע"ש בהגהות הגאון מלבוב ז"ל שהביא שו"ת מהרי"ט סי' ל"ז להיתיר ויש להאריך בזה עוד הרבה מאוד וע' סנהדרין (דף ע"ח ע"א) במשנה המכה את חבירו כו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמי' אומר פטור כו' ושם ע"ב בגמ' בשלמא לר' נחמי' היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחי' וחד אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' אלא לרבנן תרי אומדני ל"ל חד אמדוהו למיתה וחי' וחד אמדוהו לחיים ומת ור' נחמי' אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מב"ד זכאי וי"ל ג"כ טעמא דהך שהרי יצא כו' דמה שהחזקנוהו לפטור אף שהי' האומד בטעות ע"ש בתוס' עכ"ז ההחזקה מיקרי חזקת פטור וע"כ אינו מתחייב כיון דא"א שיתחייב כ"א כשיש מיעוט מזכין דכולו חייב זכאי וא"כ באמת הרי הי' ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקת פטור אלא דא"כ לא משכחת חיוב מיתה לעולם והרי התורה גזרה להיפוך וא"א גם לחכמים לפטור וע"כ י"ל דזהו רק עכ"פ היכא דהחזקת פטור הוא רק מלפני המעשה דאז איתרע חזקה כיון דעכ"פ עשה מעשה שרוב סנהדרין מחייבין עלי' מיתה ומשא"כ אם כבר נפטר גם לאחר המעשה ע"י האימוד שפיר ה"ל חזקת פטור אלים טפי ואכה"ג הא ליכא גזה"כ וע"כ שפיר פטור מטעם סמוך כו' ואולם ברש"י ותוס' שם מוכח דהך כבר יצא מב"ד זכאי הוא מגזה"כ ע"ש וע"ש עוד ע"ז ב' נזדמנו לו סימנין כו' עש"ה:
והנה נזכרתי עוד דברי הה"מ פ"ט הי"א מה' גירושין דכ' דבנתגרשה בתנאי אם לא באתי כו' אין חוששין מה"ת שמא בא דמה"ת העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואין אותו ואין ספק מוציא מידי וודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה כו' עכ"ל. הנה דאע"ג דאי בא אגמ"ל שלא הי' גט מעולם ואדרבה בחזקת א"א עומדת עכ"ז כיון דנתגרשה אמרי' דאין ספק בא דאח"כ מוציא מידי וודאי גירושין שהיו כבר וא"כ ה"נ בשהי' במ"ב דכבר היתה שחיטה בשחיטת הרוב לא אתי ס' שהי' דאח"כ ומוציא מידי שחיטה שהית' כבר בהכשר ומ"ש הה"מ דחכמים חששו בערוה החמורה לולי דבריו י"ל דהוא חומרא דרבנן בעלמא לא מפאת ערוה וזה יתכן ג"כ טעם שהי' במ"ב לדיעות דהוא רק פסול דרבנן דכיון דהוא איבעי' דלא איפשטא ע"כ מדאורייתא אין ס' מוציא כו' ולכן הוא רק פסול דרבנן. ונראה דטעמא דאין ס' מוציא מידי וודאי שייך גם בספיקא דדינא דסוף סוף הוא ספק ואין בכחו להוציא מידי וודאי דכבר ואולם צ"ע בזה מהו החילוק שבין אין ספק מוציא כו' לחזקה דמעיקרא והארכתי בזה במ"א ואכ"מ:
וע"ע בס' שו"ת הרי"ם בחידושיו למס' חולין סוגיא דתרתי אוני דסריכן דכ' דאפשר לומר דקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום אינו וודאי טריפה רק ס' שמא סופו לסתור והא דאמרינן סתמא בכל דוכתי י"ל משום דמוקמי' אחזקה להיפוך דטריפה הוא כיון דקודם שנסתם טריפה והספק אם נתכשרה אח"כ ומוקי אחזקה דהקרום סופו לסתור ועדיין טריפה ע"ש ואולם לסברת הה"מ הנ"ל גם שם ליכא חזקת טריפה דאדרבה מכי עלה קרום הסותם נפק לי' מחזקת טריפות והוא בחזקת כשרות ואין ס' סתירת הקרום דאח"כ מוציא מידי וודאי הכשר הסתימ' דלפנינו ודו"ק:
והנה גם במ"א בחידושי דנתי בזה בעניין חזקה אי שייך חזקה לומר דנתחדש ונעשה מעשה כדי שישאר הדבר בחזקתו וכתבתי דהוא מחלוקת רש"י ותוס' דרש"י פי' הא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דהוא איסור אמ"ה והתוס' הקשו דאיסור אמ"ה וודאי אזל לי' ובס' נחלת יעקב ועוד אחרונים ביארו כוונת רש"י דבני מעיים יש להם חזקת אמ"ה ממש כיון דאילו הית' השחיטה פסולה אכתי אסורים מפאת אמ"ה דכמנחי בדיקולא דמיין וע"כ חזקת הבני מעיים מהני לכל הבהמה כהך דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ועוד דמיונו רבות לזה וכתבתי במ"א דמה שמיאנו התוס' בזה הוא מפאת דבאמת הרי המיתה מתרת גם איסור אמ"ה דמעיים אלא דמפאת החזקה אתה רוצה להחזיק ולומר דנעשה מעשה להחזיקם בחזקתם היינו דנחתכו מן הבהמה בחיי' ע"י שחיטה בפסול כי היכי דלא תתירם המיתה זה לא אמרי' דנעשה מעשה להחזיק החזקה ודנתי שם בזה וי"ל דזה ג"כ טעמא דהה"מ הנ"ל דאין לומר מפאת חזקת א"א דנעשה מעשה ובא אחרי הגירושין כדי להחזיק החזקה ודו"ק. ואולם לסברא זאת יש לדמות רק ס' שהה במ"ב היינו כשמסופק אם גמר השחיטה אחרי השהי' במ"ב דאז אין להחזיק שעשה מעשה ושחט אחרי שחיטת הרוב והשהי' כדי להחזיק החזקה ומשא"כ היכא דוודאי נגמר אלא דאתה מסופק עלי' אם היא מעשה הפוסלת בזה יש לחלק בין הך דלעיל וכמובן:
והנה מה שדיברתי למעלה לעניין החזקה דכאן דהוא איבעי' דלא איפשטא די"ל דבשביל החזקה לא ישתנה הדין והנוב"י שם השיג על השבו"י דמתיר בדיעבד וכ' דא"ל דסד"ר לקולא כיון דאיתחזיק איסורא ולא נחית לזה דכאן הוא ס' בעי' כו' והנה נזכרתי בזה עוד ש"ס סוטה (דף ט"ו ע"ב) במשנה הי' מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים כו' ובגמ' תנא פיילי של חרס חדשה כו' אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסולין כו' בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרי' כיון דאידחו אידחו א"ד כיון דהדור הדור כו' וברמב"ם ה' סוטה פ"ג ה"ט כ' ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר ובמל"מ ואם החזירו כו' בעיא דלא איפשיטא בגמ' וכ' מרן ז"ל ואיני יודע למה פסק בה רבינו לקולא ולי נראה דרבינו ס"ל כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כ"א מדרבנן כו' וכיון שכן אזלי' לקולא ככל סד"ר עכ"ל ז"ל והנה דכאן איתחזיק פסול דהא קודם ההחזרה לכבשן פסול הי' ואעפ"כ פסק הרמב"ם ז"ל לקולא וצ"ל הטעם ג"כ כיון דהוא ס' בעי' וס"ל להרמב"ם כסברא הנ"ל דל"ש חזקה בכה"ג וכנ"ל והוא ממש דומה לס' שהי' במ"ב דהוא ג"כ ס' בעי' כו בדרבנן אי דנימא דשהי' במ"ב הוא רק פסול דרבנן ואיתחזיק איסורא ואולם י"ל דהרמב"ם ס"ל דכל סד"ר באיתחזיק איסורא שרי ופליג אהרשב"א בתשובה מובא בש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס סי' כ' דס"ל דסד"ר לחומרא באיתחזיק וי"ל ג"כ דלטעמייהו אזלי דטעמא דחזקה כבר הבאתי פיה"מ להרמב"ם נזיר דהוא כדי שלא ישאר הדבר בספק וכנ"ל וזה שייך רק בסד"א דהוא לחומר' רק מטעם ספק ומשא"כ בסד"ר לקולא לרמב"ם דכל דרבנן הוא מה"ת מלא תסור והקשו עליו דא"כ מדוע סד"א לחומרא ודרבנן לקולא ותי' המגלת אסתר דהכי אתנו שיהי' ספק דדבריהם להקל וא"כ כיון דהכי אתנו בפירוש והתירו בפירוש סד"ר ה"ל היתיר וודאי ואין הדבר נשאר בספק דו"ק היטיב ומשא"כ הרשב"א לטעמי' דפליג אהרמב"ם וס"ל דאין דרבנן ד"ת מלא תסור א"כ י"ל דהא דסד"ר לקולא היינו בפשיטות דכיון דדרבנן קיל אין חוששין לספיקו ואם כן אכתי ספק הוא אלא שמקילין בס' זה ואינו היתיר וודאי כמו להרמב"ם דהכי אתנו להתיר הס' בפירוש וע"כ גם בדרבנן שייך חזקה כדי שלא ישאר הדבר בס' ודו"ק ואולם י"ל עוד בנידון הרמב"ם הנ"ל דלא שייך שם חזקה כלל כיון דהפסול רק מפאת דהואיל ואידחי אידחי וא"כ פסול הראשון העצמיי דנתאכמו וודאי הלך לו כיון דעתה נתלבן ואינו אוכם עוד ורק דרוצין לומר דנתחדש פסול חדש היינו פסול דיחוי וא"כ ה"ל חזקה מפסול לפסול וזה י"ל דלי"ל להרמב"ם ז"ל דהוא מחלוקת הראשונים ז"ל אי מחזיקין מאיסור לאיסור וכנודע אולם ד"ז ספק עצום אי פסול דיחוי נחשב פסול חדש היינו דעניין דיחוי הוא דגילה הכתוב דאחר סילוק פסול העצמיי בקדשים מתחדש בו פסול דיחוי מפאת שנדחה כבר א"ד עניין דיחוי אינו פסול בפ"ע רק שגוף הפסול עדיין במק"ע והגזה"כ הוא דבקדשי' אף שחלף הלך לו הדבר הפוסל עכ"ז עניין ואיכות הפסול אינו מסתלק וכגון במום לולי דגילה קרא דמום עובר כשר הייתי אומר דאף בהסתלק המום עכ"ז עניין הפסול שבקודש אינו מסתלק ודו"ק היטיב ואם נאמר כאופן הב' הנ"ל אין כאן חזקה מפסול לפסול רק החזקה באותו הפסול בעצמו וכמובן ודו"ק:
וזה זמן אמרתי להסביר גוף עניין דיחוי דמצינו בקדשים דהעניין מפאת דהפסול מסלק הקדושה וכמבואר במהרש"א בהאיש מקדש דפיגול ונותר כו' פקע קדושה מינייהו וע' רש"י תמורה (דף ל"ד ע"א) ד"ה ה"ג לא הוי איניש דלמעול דכ' דקלישא קדושתייהו הואיל ואיפסלו כו' וכן הוא בכמה דוכתי דהפסול מסלק הקדושה וע' קונטרס ע' פנים לתורה אות ו' ואכ"מ ואמרתי דזהו טעמא דדיחוי דכיון דבשעת הפסול כבר פקעה קדושה ע"כ נהי דהפסול מסתלק עכ"ז אין הקדושה חוזרת וכל' הגמרא מנחות (דף ק"ב ע"א) דבתר דפקעה לה קדושתי' במאי הדרא רכבא לה כו' עש"ה ולפי"ז שוב שפיר ג"כ החזקה בגוף הדבר ככל חזקה דעלמא דמחזקי' דכמו שפקעה הקדושה כן עדיין לא חזרה ודו"ק היטיב ואולם בפסול דרבנן לדיעות האומרים דאיסורים דרבנן רק א"ג נינהו ואינם בעצם החפץ א"כ אין פסול דרבנן מפקיע הקדושה מעצם החפץ ועכ"ז נוהג בו דין דיחוי כיון דבפסול דאוריתא כה"ג הייתי אומר דיחוי וע"כ כל דת"ר כעין דאוריתא תקון וא"כ בס' דרבנן כה"ג עכ"פ שוב אין כאן חזקה כיון דעד עתה ג"כ לא סרה הקדושה אלא דתרצה לומר דכיון דאילו הי' הס' בדאוריתא כה"ג הי' בו חזקה והי' דין הס' להחמיר כן ראוי שיהי' בדרבנן ז"א דלגבי ספיקות הא לאו תיקנו דבריהם כעין דאוריתא דהא סד"א לחומרא וסד"ר לקולא ודו"ק היטיב מאוד:
והנני שב לענייננו ואומר עוד דלא דק כבודו במ"ש דיש כאן ס"ס כיון דהוא איבעי' דלא איפשיטא ויש ג"כ מחלוקת אם כוונת האיבעי' לשהי' במ"ב. ולא הי' לו להזכיר לשון ס"ס דאין כאן ס"ס דהוא שם אחד ממש דשמא לא נסתפקו חכמים מעולם לפסול שהי' במ"ב ופשיטא דכשר ואת"ל דכוונת האיבעי' לשהי' במ"ב מ"מ הא רק ספק הוא ואכתי יש לספק שמא שהי' במ"ב כשר וא"כ הכל שם אחד הוא דמספקי' שמא שהי' במ"ב כשר ואין זה ס"ס כמבואר בש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"א ואולם נהי דס"ס לא הוי מ"מ ספק שקול לא הוי דהספק עכ"פ נוטה יותר להיתיר מלאיסור והארכתי בזה במ"א:
וע' ט"ז ריש טריפות ואולם יש תנא הסובר דגם ס"ס דשם אחד חשוב ס"ס והוא ר' אליעזר לפי' הרשב"ם בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ספק ביאה יעויש"ה ואמנם לר"א בלא"ה וודאי פשיטא דשהי' במ"ב כשר דר"א הוא האומר בזבחים (דף כ"ט ע"א) וכי מאחר שהוכשר יחזור ויופסל ור"ע פליג עלי' התם וס"ל דאפשר שיהי' כן יעוי"ש וא"כ איבעי' דשהי' במ"ב ע"כ לר"ע הוא דלר"א א"א שתפסול השהי' כיון דכבר הוכשר בשחיטת הרוב וכמובן [וכבר הערותי מזה בלקח טוב כלל ה' וכעת ראיתי שכבר נדבר מזה בתב"ש] ואולם התוס' בב"ב שם גורסים ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ואין להאריך בזה:
ד
מ"ש עוד להקשות על פיר"ת דהאיבעי' קאי אמיעוט קמא דא"כ שהי' דפסלה היכא משכחת לה דבמיעוט בתרא הא לא פסלה לר"ת ובמיעוט קמא נמי הא איבעי' לן שלא תפסול ואי בחצי הסימן ג"כ ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עבד רובא ותו לא מיפסל ואי מע"מ אינו כרוב א"כ ה"ל מיעוט קמא עכ"ד ואין לדבריו פתר כלל דמ"ש ממ"נ אי מע"מ כרוב כו' מה לו לממ"נ הזה הא מסקי' בחולין (דף כ"ט ע"א) דמע"מ אינו כרוב לעניין שחיטה וא"כ אין בזה ספק רק וודאי אינו כרוב ומאי דקשיא לי' דאם אינו כרוב א"כ ה"ל מיעוט קמא לא ידעתי מניין לו דאם אינו כרוב חשיב מיעוט ואמת דבפסחים (דף ע"ט ע"א) פליגי בזה תרי לישני דר' כהנא דלל"ק כיון דמע"מ אינו כרוב נידונין הטמאין כמיעוט ועושין את השני ולאיכא דאמרי לא חשיבי לא רובא ולא מיעוטא ואין עושין לא את הא' ולא את הב' יעוי"ש אבל אין זה עניין לכאן דשם סברת הל"ק דהגזה"כ דאיש נדחה ואין ציבור נדחין שייך רק ברוב דרובו ככולו וחשוב ציבור ומשא"כ במע"מ כיון דאינו כרוב א"כ לא הוי ציבור וכל אחד מן הטמאים נידון ממילא מכח זה כאיש יחידי דנדחה לפסח ב' וז"ש רש"י שם דנידונין כמיעוט יעויש"ה אבל לא דחשובי מיעוט ממש וז"פ וא"כ כאן שפיר מע"מ רק רוב אינו אבל גם מיעוט אינו ושפיר בשחט חצי ושהה ואח"כ שחט חצי הב' שפיר חשוב שהי' כיון דכל מעשה מאלו הב' א"א שתכשיר בעצמה כיון דמע"מ אינו כרוב ולא מהני מחצה להכשיר בשחיטה וא"א שיוחשב שחיטה רק אם תצרף ב' המעשים יחד דבצירוף הם שחיטה וא"כ כיון שהיתה שהי' באמצעיתם א"כ הרי הי' שהי' בתוך השחיטה ושפיר פוסלת וז"פ ולא ניתן ליכתב מגודל הפשיטות רק דזה אפשר להקשות למ"ד דא"א לצמצם א"כ הא א"א לצמצם שישחוט חצי ממש וא"כ ממ"נ בין אם הוא משהו פחות מחצי ובין אם הוא משהו יותר הא כשר הוא וגם לפי' הר"ש בתוס' חולין (דף כ"ח ע"ב) ד"ה רב דיש ג' צדדים כו' יעוי"ש נמי הא יש כאן ב' צדדים להיתיר ואכתי תישתרי מטעם רוב דסמוך מיעוט לחזקת אינו זבוח הוא רק דרבנן וא"כ אכתי מה"ת איך משכחת שהי'. אולם בלא"ה קושי' מעיקרא ליתא דבבהמה שפיר הוי שהי' דאפי' הוא משהו יותר מחצי מ"מ הא אכתי לא איתכשר דבעי' ב' סימנים ואך במיעוט בתרא דסימן ב' הוא דלא פסול לר"ת כיון דכבר איתכשר וא"כ בין סימן לסימן וכל השחיטה מחצי סי' קמא ואיליך עד מיעוט בתרא דסי' ב' שפיר פסול שהי' לר"ת וז"פ והוא מפורש בתוס' חולין (דף ל' ע"ב) ד"ה החליד יעוי"ש שכתבו וכן שהה במיעוט סימנים דלקמן מפרש ר"ת במיעוט קמא כו' והשתא לפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלא שהי' בעוף מה"ת כיון דהכשירו בסימן אחד עכ"ל ומפורש כנ"ל וצע"ק מחולין (דף ד' ע"א) דמוכח קצת דלמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת גם ה' שחיטה שהי' כו' נאמרו בהלמ"מ אעוף אלא דלא כתיבן מפורש יעויש"ה:
ה
ומ"ש כ"ת עוד בהבנת דעת הר"ת דהאיבעי' אמיעוט קמא דאע"ג דתחב קוץ או מחט במיעוט קמא שלא בתורת שחיטה טריפה מ"מ בשוחט בתורת שחיטה אף אי שוהה אח"כ לית בי' משום נקובת הוושט דנהי דשחיטה א"צ כוונה מ"מ הכוונה מועלת בה וכמו שהאריך בדבריו. יש להעיר בזה לפמ"ש במ"א בהא דשוחט בשבת דשחיטתו כשירה דל"א כ"מ דא"ר כו' דהוא משום דשחיטה אין צריכה כוונה ולא שייך כ"מ דא"ר כו' רק במידי דבעי כוונה דאז הכוונה והדיעה היא שפועלת ועושה המהני וע"כ כל שעובר עבירה ודעתו נגד התורה אין כח בדעתו לפעול ואפי' בשוגג נמי חשוב קצת חוטא בדעתו במה שלא נזהר וכנודע דזה החטא הוא ג"כ בדעת שהדעת יש לו ליזהר ולהשגיח ע"ע שלא יבוא לידי מכשול שוגג ומשא"כ בדבר שא"צ כוונה ודעת כלל ובעי' רק כח גברא ומעשה הגוף בעצמה היא שפועלת ועושה את המהני בזה אין החטא שהוא חוטא בדעתו מעכב את המהני דהחטא אין מתייחס אל הגוף בעצמו שאין לו דעת להיזהר ורק אל הדעת מתייחס החטא וכמובן ועוד טעם דדבר שא"צ כוונה אין מתייחס אל האדם כלל וכמ"ש באתוון דאוריתא כלל כ"ד דמה שהאדם עושה בלי כוונה אין מתייחס למעשהו כלל ורק כנעשה מאיליו נחשב יעויש"ה בארוכה וע"כ לא שייך בזה לומר דלא יועיל מפאת שהאדם עבר אמימרא דרחמנא כיון שאין המעשה מתייחס לו כלל והא דצריך מעשה אדם נחשב גם האדם בזה כקוף בעלמא כיון שא"צ דעתו וגזה"כ הוא דבעי מעשה אדם ולא מהני זביחת קוף אבל עכ"ז כיון שא"צ דעתו אין כאן התייחסות אל האדם כלל ואין החטא של האדם מעכב את המהני והארכתי בזה במ"א וא"כ יומצא לפי"ז דשוחט בשבת באופן זה היינו בשהי' במיעוט קמא שוב נימא דלא מהני כיון דכאן שוב צריך כוונה דאילו לא כיוון במ"ק לשחיטה הוא טריפה משום נקובת הוושט ואילו מסתימות ל' המשנה חולין השוחט בשבת שחיטתו כשיר' מוכח דבכל גווני דשוחט בחול כשר גם בשבת כשר. ואולם ז"א דכאן נמי הרי אין השחיטה בעצם צריכה כוונה דהכוונה נצרכת רק דאל"כ הי' כאן דבר המטריף וצריכה הכוונה רק לסלק המעשה טריפות ושלא יהי' שם מעשה טריפות אבל לא מפאת עצמיות השחיטה ואכתי שייך שפיר סברא דכ"מ כו' וז"פ:
וגוף דברי כ"ת שכ' דבכוונה תליא מלתא ודעת התוס' דהיכא דשחט לשם שחיטה תו לא מיפסל משום נקב בוושט כי בכל שחיטה כיון שמתחיל לשחוט מנקב תחלה את הוושט אלא משגומר השחיטה מתכשר כו' וככל דברי כ"ת בזה. הנה בחידושי במ"א כתבתי בכוונת הרמב"ם פ"ד משחיטה הי"ג התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר העכו"ם פסולה ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף כו' והדברים מחוסרים הבנה ויעוי"ש בנושאי כלים ואמרתי הכוונה דרק למ"ד ישנה לשחיטה מוע"ס א"כ גם ההתחלה שחיטה לא מעשה טריפות וע"כ כאן בשחט עכו"ם מיעוט וגמר ישראל דמעשה העכו"ם איננה שחיטה שוב הוא טריפות ולא הדרא מיתכשרא על ידי שחיטת ישראל אף שיש במעשה הישראל עצמו ג"כ מעשה שחיטה דאין פסול חוזר להכשירו ומשא"כ אם אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ כל שחיטה נמי ההתחלה הוא מעשה טריפות אלא דלכי גמר לשחוט מתכשרת למפרע אע"ג דכבר נעשה בה מעשה טריפות וא"כ ה"ה בשחט עכו"ם מיעוט סימנין וגמר ישראל אלא דמ"מ בעי' רק מיעוט סימנין דאילו שחט יותר א"כ הרי אין במעשה הישראל שלאחריו מעשה שחיטה ואין כאן שחיטה כלל ורק בשחט מיעוט דשחט ישראל בתרי' רובא ויש כאן מעשה שחיטה ע"י ישראל ע"כ מתכשר גם המיעוט הראשון דהי' מעשה טריפות מידי דהוי אכל שחיטה דעלמא וכנ"ל וא"כ לפי"ז גם שהי' במיעוט קמא ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דישנה לשחיטה מוע"ס דלמ"ד ישנה כו' א"כ אין ראי' משאר שחיטה דשאר שחיטה שפיר גם ההתחלה שחיטה ומשא"כ כאן אי חשבת ההתחלה לשחיטה א"כ הרי הי' שהי' בתוך השחיטה ומיפסלא שחיטה וע"כ דלאו לשחיטה חשבת לה וא"כ תו ה"ל מעשה טריפות ומשא"כ אי אינה לשחיטה אלא בסוף א"כ כל שחיטה נמי ההתחלה טריפות אלא דלכי גמר שחיטה מתכשר וא"כ ה"נ שפיר מתכשר על ידי שחיטת הרוב שאחרי השהי' ואולם דוחק לומר דכוונת הגמ' שהה במיעוט סימנים מהו כוונת הספק אי ישנה לשחיטה מוע"ס כו' דה"ל לתלותו בהדיא בפלוגתא זאת והנה מ"ש כבודו דאם נתחב לה קוץ או מחט וניקב בוושט וגמר לשחוט לא מהני ואם כיוון לשחוט בתחלה כשר וע"כ דהכוונה מכשרת לפמ"ש בדעת הרמב"ם הנ"ל דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אפי' שחט עכו"ם וגמר ישראל כשר יל"ע באמת מה בין שחט עכו"ם לבין ניקב הוושט ואולם הרמב"ם לטעמי' דס"ל דשחיטת עכו"ם מיקריא שחיטה ואסורה רק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו וגו' וכמבואר שם פרק הנ"ל הי"א ויעוין רמב"ם ה' אבות הטומאות פ"ב ה"י ובכ"מ שם דמוכח דאפי' שח שחיטת קוף שחיטה מיקריא אלא דשחיטה פסולה היא ויעוין חולין (ד' קכ"א ע"ב) דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה יש לו שם שחיטה עכ"פ לעניין שיטמא טומאת אוכלין ויעיין אתוון דאוריתא כלל א' וא"כ עכ"פ לא דמי לניקב הוושט:
ומה שהביא כ"ת שו"ת ר"ח כהן ראפאפורט דהשואל רצה להתיר מפאת שהחתך במיעוט בתרא לא הי' בכוונת שחיטה והוא ז"ל דחה אותו דכיון דשחיטה א"צ כוונה ע"כ הכוונה לא מעלה ולא מוריד. זה דומה לש"ס פסחים (דף כ"ה ע"ב) דלר' יהודה דדשא"מ אסור ואין האיסור צריך לכוונה אזי להיפוך ג"כ בלא אפשר וקמכוון אין הכוונה עושה איסור ושרי ואולם רבא שם (ד' כ"ו ע"א) פליג ע"ז וס"ל דכל אחד בפ"ע עושה האיסור המעשה גופא גם בלי הכוונה באפשר וכן הכוונה גופא עושה האיסור אפי' בלא אפשר וא"כ ה"נ י"ל דהוי שחיטה הן מפאת המעשה בלי כוונה והן מפאת הכוונה היכא דהמעשה גופא לא הי' ראוי להחשב שחיטה כגון מיעוט בתרא דכבר נעשתה השחיטה ואין המעשה מעצמה עוד שחיטה עכ"ז הכוונה עושאתה שחיטה:
עוד אני חוכך לומר די"ל דשחיטה צריך כוונה בעצם והא דכשר גם בלי כוונה היינו משום דסתמא לשמן קאי והוי כמו מצוות למ"ד דמצוות אצ"כ דכתבו ז"ל הטעם משום דסתמא לשמן קאי וכש"ס זבחים (דף ב' ע"ב) לעניין קדשים דשחיטה נמי מצוה היא לכמה דיעות [ואולם היא רק מצוה של רשות לא של חובה כיון דאי בעי לא אכיל ולא שחיט וא"כ י"ל דלא שייך בזה סתמא לשמן קאי כיון דאינו מחויב לעשות] ויעוין אתוון דאוריתא כלל כ"ג דכתבתי דכוונה היפיכית דפוסלת במצוות היינו ג"כ דבעצם בעי כוונה אלא דסתמא לשמן קאי וע"כ אם כיוון בפירוש להיפוך הרי תו לאו לשמן קאי וחסר תו הכוונה לשמה ומשא"כ היכא דאין הכוונה בעצם נצרכת כלל אז גם כוונה היפיכית אין פוסלת יעויש"ה ולפי"ז לדעת המהרש"ל דכוונת נחיר' פוסלת בשחיטה א"כ גם בשחיטה ע"כ דבעצם צריך כוונה רק דסתמא לשמן קאי וכנ"ל ונזכרתי דגם התב"ש סי' ג' ס"ק ט' כ' בטעם דשחיטה א"צ כוונה משום דסתמא לשמן קאי יעוי"ש וא"כ לפי"ז עכ"פ שוב לא שייך לומר דכיון דא"צ כוונה ע"כ הכוונה לא מעלה ולא מוריד דז"א דהא צריך כוונה בעצם שפיר אלא דמפאת דסתמא לשמן קאי נחשב ככיוון ומה"ט בכיוון להיפוך לנחירה פסול דכיון דמעתה לאו לשחיטה קאי שוב הרי חסר כוונת זביחה ופסול מפאת חסרון הכוונה וכנ"ל וא"כ כיון דבעצם צריך כוונה שפיר יש א הכוונה מבוא בשחיטה ושפיר יש כח בכוונה לשווי' שחיטה למ"ב ובפשיטות יש לחלק בזה במ"ב בין כוונת שחיטה לשלא בכוונת שחיטה כיון דבאמת שחיטה צריכה כוונה אלא דסתמא לשמן קאי וא"כ המ"ב דלאו לשחיטה קאי תו כיון דכבר נשחטה ואדרבה נפסלת ע"י השחיטה דמ"ב משום שהי' וא"כ שוב המעשה עצמה איננה שחיטה כיון דחסר כוונה כיון דלא שייך בי' סתמא לשמן קאי ומשא"כ בכיוון לשחיטה שפיר הוי שחיטה ומיפסל משום שהיי' וז"פ:
והנה התוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה זבחים הקשו מדוע קטן פסול לשחיטת קדשים מפאת דאין לו מחשבה הא גם סתמא כשר יעוי"ש. וי"ל דהא דסתמא כשר היינו רק בראוי לכוונה משא"כ קטן דוגמת ש"ס עירובין (דף ל"ח ע"ב) ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' יוחנן בן נורי אלא בישן דאי בעי למימר לא מצי אמר אבל ניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי יעוי"ש ואם יכון תי' זה א"כ מדקטן כשר לשחיטת חולין באחרים רואין ששחט יפה על כרחך דחולין בעצם אין צריך כוונה כלל דאם לא כן הי' ראוי להצריך גדול ראוי לכוונה וכנזכר לעיל. ונזכרתי דדבר זה דאף דסתמא כשר בקדשים מכל מקום בעי' ראויות לכוונה הוא מבואר בחידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל בעירובין (דף ל"ז ע"א) אהך דדייק התם דר' יוסי אית לי' ברירה מהא דתנן ר' יוסי אומר שתי נשים שלקחו את קיניהן בעירוב כו' איזה שירצה כהן יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת ובתוס' שם ד"ה לאיזה שירצה וז"ל פי' הקונטרס אלמא אית לי' ברירה דאי לית לי' ברירה איכא למימר חטאת שהקריב לא שלה הי' אלא לחברתה וקרבן הקרב בשינוי בעלים פסול ואין נראה להשר דהא מוכח בריש זבחים דסתמא לשמה קאי א"כ בלא ברירה אפשר לו להקריב בסתם כו' עכ"ל ובגור ארי' שם הביא קושית השר הנ"ל וכ' ע"ז וז"ל ולא הקשה כלום דאע"ג דסתמא כשר ה"מ היכא דאפשר להקריב לשמה אמרי' דסתמא לשמה הוי אבל כשא"א להקריב דהא לא ידע איזה של כל אחת ואחת אם הקריב סתמא ג"כ פסול כו' עכ"ל ז"ל ויש לחלק בין הך דעירובין לשחיטת קטן ואין להאריך:
וגוף דברי התב"ש הנ"ל צריכים עיון ג"כ מסברא לענ"ד דמש"ש דכיון דהא דחולין א"צ כוונה היינו רק מדגלי רחמנא בקדשים דבעי כוונה מכלל דחולין לא בעי כוונה אם כן מהא ליכא למילף כ"א דחולין סתמא כשר משום דסתמייהו לשחיטה עומד מה שאין כן קדשים סתמייהו לאו לשחיטת קדשים עומד עכ"ל ז"ל והסברא נותנת להיפוך לענ"ד דקדשים דמצוה לשוחטן א"כ משעה שהוקדשו סתמייהו לשחיטת קדשים עומדין כיון דמצוה לשוחטן ולשם קדשים ומשא"כ חולין סתמייהו לאו לשחיטה עומדין כש"ס חולין (דף ח' ע"א) וכאן אין לומר כדברינו מעלה אות ג' דכיון דנשחטה הובררה דלשחיטה עומדת א"כ נמי סתמא לשמן קאי אם נשחטו דז"א דהתינח בשחט בכוונה אז הוברר דהי' דעתו לשוחטו ושלשחיטה עמד גם מקודם השחיטה ומשא"כ בשוחט שלא בכוונה כגון זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה אז לא שייך לומר דהוברר דלשחיטה עומדת ושפיר לא עמד לשחיטה קודם השחיטה וא"כ לא שייך סתמא לשמן קאי ועוד צ"ע לענ"ד דכיון דגזה"כ דחולין א"צ כוונה א"כ מנ"ל למידרש טעמא דקרא דהוא משום דסתמייהו לשחיטה עומדין ומדוע לא נימא קרא כדכתי' דבעצם אין צריכים כוונה וסוגיא דעלמא הוא דנקטי' דלא כר"ש דדריש טעמא דקרא והכי מיסתבר כיון דר' יהודה פליג עלי' בסנהדרין (דף כ"א ע"א) ור"ש ור' יהודה הלכה כר"י כמבואר בעירובין (דף מ"ו ע"ב) [ודעת הלח"מ פ"ג מה' מלוה ה"א דדרשי' טעמא דקרא והארכתי בזה במ"א]:
ומ"ש כבודו דלא שייך לומר דכיון דא"צ כוונה ע"כ הכוונה לא מעלה ולא מוריד דנהי דא"צ כוונה מ"מ דעת מיהא בעי שידע שלא שהה ולא דרס. אינו כלום דהידיעה שלא שהה או דרס היינו רק ידיעה ששחט דאילו דרס הא לא הוי שחיטה ובוודאי צריך שידע ששחט כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור וצריך לדעת שנשחטה והותרה ומה עניין ידיעה שנשחטה לכוונת שחיטה ותמהני שהעלה כזאת על הכתב:
ואמנם י"ל דלא שייך לומר דהכוונה לא מעלה ולא מוריד כיון דבעי' עכ"פ כוונת מעשה להרא"ש בהשוחט והאריך בתב"ש סי' ג' ס"ק ז' יעוי"ש וא"כ שפיר יש אל הכוונה מבוא בשחיטה אולם לפי"ז בגומר החתך במיעוט בתרא לאיזה כוונה שתהי' כל שהוא רק כוונת מעשה שפיר ראוי שיפסול וכמובן:
והנה לדעת מהרש"ל הנ"ל דכוונה לנחיר' פוסלת השחיטה י"ל סברא מהופכת דגומר החתך בשהי' במ"ב לשם שחיטה יוכשר יותר מגומר סתם דגומר סתם הוי שחיטה כיון דשחיטה א"צ כוונה והוי שפיר שהי' בשחיטה ומשא"כ במכוון לשחיטה א"כ כיון דהחתך שחיטה ממילא יש כאן שהי' בהכרת ואינו שחיטה באמת רק כנחיר' בעלמא א"כ כוונת השחיטה אדרבה כוונת נחיר' היא ושוב אין החתך שחיטה כיון דבכוונת נחיר' לא הוי שחיטה למהרש"ל ושוב אין השהי' פוסלת [ואולם הסברות מתהפכות בזה ויש צ"ע בכל כיוצא בזה איך נדון ותוס' ב"מ (דף ל' ע"א) ידוע והארכתי במ"א ואכ"מ] ואולם גוף הדבר בורכא דנהי דע"י כוונת השחיטה אדרבה תופסל השחיטה מ"מ לא מיחשיב כוונת נחיר' דהא גברא סוף סוף לשחיטה קמכוון ולא היתה כוונתו לפסול השחיטה ואך יש לדון היכא דכוונתו באמת לפסול השחיטה מאיזה טעם אשר לו או בבהמת אחר ורוצה להפסידה אז י"ל דאדרבה אינה נפסלת דכיון דכוונתו לפסול השחיטה ע"י כך א"כ אדרבה ה"ל כוונת נחיר' ולא הוי שחיטה למהרש"ל ושוב אין כאן שרי' בשחיטה כלל וכשיר' ודו"ק. אולם יש חילוק בין זה לנידון המהרש"ל דהמהרש"ל קאי אהיכא דעצם הכוונה הוא כוונת נחיר' שאין מתכוון לשחוט רק לנחור ומשא"כ כאן עצם כוונתו באמת לשחוט רק תכלית כוונתו ומבוקשו הוא הפסול ויעוין גיטין (דף ל"ד ע"א) ואמר אביי מנא אמינא לה (דגילוי דעתא בגיטא מילתא הוא) דההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתא יומין ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא אמר להו חזו דאתאי כו' ואמר שמואל לא שמי' מתיא ורבא אטו התם לבטולי גיטא קבעי לקיומי תנאי' קבעי והא לא איקיים תנאי' ומבואר סברת רבא דאע"ג דתכלית כוונתו בקיום התנאי הוא כדי שיתבטל הגט עכ"ז אזלי' בתר עצם הכוונה לא בתר תכליתה ועצם הכוונה הרי הוא קיום התנאי והרי לא נתקיים ואביי דפליג ארבא ומייתי ראי' משמואל צ"ל דס"ל דבתר תכלית הכוונה אזלי' לא בתר עצמותה וכיון דתכלית כוונתו הוא ביטול הגט והגירושין שפיר חשיב גילוי דעת של ביטול הגט ואם כן לפי מאי דקיימא לן בגילוי דעתא בגיטא כאביי א"כ גם כאן אזלי' בתר תכלית הכוונה וחשיב שפיר כוונת נחירה [וע"ע יבמות (דף מ"ה ע"ב) מי לא טבלה לנדותה ואע"ג דלא נתכוונה בטבילה לשם גירות רק משום נדה מ"מ כיון דתכלית כוונתה ומבוקשה בהטבילת נדה הוא לשמור דת ישראלי ושתהי' ישראלית כשירה לכן נחשב ממילא כמו כוונת גירות דמבוקשה ג"כ להיותה ישראל ודו"ק] וג"כ י"ל דחשוב כוונת נחיר' כיון דבהכרח השחיטה פסולה וה"ל נבילה לפי כוונת שחיטתו וא"כ כי היכי דפ"ר חשיב בעלמא כמתכוון אעפ"י שאינו מתכוון ה"נ י"ל כיון דבהכרח היא נבילה ממילא הוא כוונה לנחור ולנבל [וע' ס"פ כיצד הרגל נפל מראש הגג כו' והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת ובנימוק"י יוסף שם דאם נתהפך לאחר שהתחיל ליפול ונתכוון ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת ואעפ"י שלא נתכוון לשם בושת וחיוב בושת בעי כוונה מ"מ כיון שידוע שהי' ניזוק חבירו בזה כמי שנתכוון להזיק דמי כההוא דשבת דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות עכ"ל וע' מכשירין פ"ד מ"א השוחה לשתות מים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן כו' ובפי' הרא"ש שם השוחה לשתות כו' בפיו ובשפמו כיון דא"א לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו מוי הוי כאילו אחשבינהו מידי דהוי אסיפא הממלא בחבית דמים שאחורי החבית ובחבל שהוא כרוך סביב הצואר כו' כל אלו אעפ"י שא"צ למים כיון דא"א בלא אלו המים בשעת עשיית מלאכתו הוי כאילו אחשבינהו מידי דהוי אמלאכת שבת דכל פסיק רישי' הוי כמתכוון עכ"ל] ויל"ע בזה ואין להאריך:
והנה מה שהביא כבודו דברי התוס' יומא (דף ל"ג ע"א) [דאדתנן שם הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כו' ובגמ' קרצו בכמה אמר עולא ברוב שנים כו' ואף ר"ל סבר ברוב שנים דאר"ל וכי מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כו' יכול לא מירק יהא פסול א"כ הוי עבודה באחר ותני' כל עבודות יוה"כ אין כשירות אלא בו הכי קאמר יכול יהא פסול מדרבנן לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וכי מאחר דאפי' פסולא מדרבנן ליכא ל"ל למרק מצוה למרק ובתוד"ה ל"ל למרק תימא והלא אפי' בחולין מוכח בהשוחט שיש לשחוט לכתחלה כל הסימנין ולא סגי ברובא דילמא לא אתי למיעבד רובא וי"ל ה"מ בחד גברא אבל בתרי גברי דכבר שחט כ"ג ונסתלק אי אתא אחרינא וממרק נראה כשהי' ונראה כאילו נשחט הזבח בשנים הוי לן למיסר למרק ומשני מצוה למרק כדי לקבל כל הדם עכ"ל התוס']:
וכתב כבודו ואם לעניין שהי' מה עדיף תרי גברי מחד ומשנה ערוכה היא בחולין בבא חבירו וגמר השחיטה אם שהה כשיעור פסולה עכ"ל ואין לדבריו פתר דאם בא לדקדק מתוס' דיש חילוק בשרי' בין חד גברא לתרי אדרבה יש לדקדק דבתרי גברי גרע מחד דבחד לא מיחזי כשהי' ואפי' שוחט רוב ופוסק ואח"כ גומר ולא היתה השהי' כשיעור לא מיחזי כשהי' משא"כ בתרי גברי מיחזי כשהי' והטעם פשוט דבתרי גברי נראה ההפסק יותר לעיני הרואים ומיחזי כשהי' וגם אדם אחד יכול לצמצם שהייתו לשוב לשחוט מיד קודם שישהה כשיעור משא"כ כשפוסק ובא אחר לשחוט צריך שישגיחו זע"ז שתהי' מעשה של זה סמוך למעשה הראשון וזה קשה יותר ואולם באמת אין לדקדק כלל מתוס' דיותר נראה כשהי' בתרי גברי מחד די"ל דכוונתם דגם בחד ראוי שישחוט לכתחלה כל הסימן יחד לא שיפסוק אחרי שחיטת רוב וישהה ואח"כ יגמור דאף באינו שוהה כשיעור מ"מ ההפסק נראה כשהי' ומאי דנקטו תרי גברי היינו משום אידך חששא דנראה כנשחט הזבח בשנים אבל משום חשש שהי' שפיר י"ל דכוונתם גם בחד גברא כן דאם שחט רוב ופסק יותר נכון שלא יגמור משום דנראה כשהי' משיגמור ואע"ג דבעי' כל הסימן לכתחלה מדרבנן דיותר חיישי' להך דנראה כשהי' מהצרכת כל הסימן ואולי כוונת כ"ת להקשות ממשנה חולין דגם בתרי גברי בעי שיעור שהיי' ומוכח דאם אחר גומר השחיטה ולא הי' שיעור שהיי' בנתיים לית לן בה משום נראה כשהיי' גם בתרי גברי ואילו מתוס' נ' דבתרי גברי נראה כשהי' ומ"ש כבודו מה עדיף תרי גברי כוונתו על עדיפות הפסול היינו דגרע תרי גברי מחד ואולם גם זה אין קושי' דהמשנה קאי רק אפסול דיעבד אבל אין לדקדק מן המשנה כלל דאם שחט אחד הרוב יש לו לאחר לגמור השחיטה לכתחילה וכ"ש שיהי' מצוה לגמור משום הצרכת כל הסימן דלגבי זה שפיר י"ל דאדרבה יותר עדיף וראוי שלא יגמור משום דנראה כשהיי':
שוב כ' כבודו דק' דקושית התוס' הוא על הלכתחלה דאיך התירו לו לשחוט לכתחלה רק רוב ותירוצם הוא אדיעבד דכבר שחט כ"ג ונסתלק. אין לדבריו הבנה כלל וכלל דקושית התוס' הרי היא על הש"ס דאמר ל"ל למרק וזה הא קאי אהא דתנן קרצו ומירק אחר כו' דע"ז פריך מה עניין המירוק הזה שהאחר ממרק ולמה ממרק ואין קושית הגמ' דימרק כ"ג בעצמו רק הקושי' אגוף המירוק ששנינו שהאחר ממרק מה עניינו וע"ז שפיר הקשו התוס' דעניין המירוק פשוט מפאת שצריך שחיטת כל הסימן לכתחלה וע"ז תירצו דזה בהכרח אין כאן טעם המירוק של אחר כיון דכבר שחט כ"ג ונסתלק ע"כ חשש דמיחזי כשהי' כו' גרע מעניין הצרכת שחיטת כל הסימן מדרבנן לכתחילה ועל כרחך דיש טעם אחר במירוק זה שהאחר ממרק ושפיר שואל הש"ס עליו מה עניינו וא"כ מה הוקשה לכבודו על התוס' ואי דקשיא לי' אגוף הדין דמדוע קרצו ומירק אחר כו' ימרק הכ"ג בעצמו ויקוים שחיטת כל הסימן דצריך לכתחילה וגם לא יהי' מיחזי כשהי' זה אינו קושי' דמה שאין הכ"ג ממרק מבואר טעמו ברש"י במשנה שם (דל"א ע"ב) דא"א שימרק הכ"ג משום הקבלה וכיון דא"א כדיעבד דמי וכמבואר בכמה דוכתי וז"פ:
והנה מ"ש כבודו בפי' התוס' יומא הנ"ל אין דבריו מובנים רק זאת לקחתי מדבריו היות הבנתו דהך דקרצו ומירק אחר כו' היינו שהי' שיעור שהיי' בנתיים ואעפ"כ אין כאן פסול שהי' ואפי' לרש"י דשהי' פוסלת במיעוט בתרא והיינו משום דשהי' פוסלת רק בגומר בתורת שחיטה ומשא"כ בהך דיומא דמירק רק משום דמצוה לקבל כל הדם וא"כ אין המירוק בתורת שחיטה רק עבור קבלת הדם וע"כ אין כאן פסול שהי' וזהו שכתבו התוס' דנראה כשהי' אבל שהי' ממש לא הוי והיינו משום דאין המירוק בתורת שחיטה וכנ"ל אלו דברי כ"ת. והנה מ"ש דנהי דאין המירוק בתורת שחיטה מ"מ מיהת נראה כשהי' זה וודאי ניתן להאמר הרי אין הרואה יודע מה שבלב הממרק ואולי יסבור הרואה שמכוון לשחיטה ויש כאן משום מראית עין ודוגמא לזה בסוכה (דף נ' ע"א) גזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו מפאת שאין הרואה יודע מה הי' בלבו ודעתו אם לקדשן או לא ואולם גוף הבנתו זאת דהך דקרצו ומירק אחר כו' איירי דשיעור שהי' בנתיים לא ידעתי מנא לי' ואי מלשון התוס' דכתבו דנ' כשהי' מניין לו לדקדק מזה דהי' שיעור שהי' דילמא לא הי' באמת שיעור שהי' ואדרבה משום זה הוא דכתבו התוס' דנ' כשהי' דמ"מ כיון שזה פוסק מלשחוט ואחר בא וגומר יודמה ההפסק לעיני הרואה כשהי' וכנ"ל וגם פעמים יודמה לרואה שיש כאן שיעור שהי' ויש כאן משום מ"ע אבל שהי' ממש לא הוי משום דלא שהה באמת כשיעור ומסברא נמי נ' וודאי דלא הית' שם שהי' כשיעור דלמה הי' להם לשהות כיון דקיימינן השתא בסברא דהשהי' פוסלת או דלכתחילה אסורה עכ"פ מדסוברין דלא הי' מהראוי לגמור גם מפאת מיחזי כשהי' וא"כ ודאי דנזדרזו ולא הית' שם שיעור שהיי' בנתיים וז"פ והנה גם להבנת כבודו שהי' שם שיעור שהיי' בנתיים מה שלא נלענ"ד כלל וכלל עכ"ז גם לפי הבנתו יש לפרש עוד מה שכתבו התוס' דנ' כשהי' דהיינו משום דס"ל באמת כפיר"ת דשהי' במ"ב אינו פוסל דלא קאי האיבעי' אשהי' במ"ב ונקטינן כתוספתא דתני בה דשחיטתו כשירה בשהי' במ"ב ואולם עכ"ז ס"ל לתוס' דהיינו דוקא מדינא ובדיעבד אבל לכתחילה אין לו לגמור השחיטה אחרי ששחט רוב ושהה דמ"מ מיחזי מיהת כשהי' וז"ש התוס' דנ' כשהי' כיון דהוי במ"ב וע"כ אין כאן תו פסול שהי' ממש רק נ' כשהי' ואיך שיהי' עכ"פ הבנת כבודו בדברי התוס' דמה שכתבו נ' כשהי' היינו משום דלא הי' הגמר בתורת שחיטה הנה הוא טעות נגלה במושכל ראשון דהא התוס' אקושית הגמ' קאי דל"ל למרק דאכתי לא ידע משינויא דמצוה למרק עבור קבלת הדם רק שואל באמת מה עניין המירוק הזה וע"ז הקשו התוס' דהל"ל דעניין המירוק פשוט עבור שמצוה לשחוט כל הסימן לכתחילה והי' המירוק עבור גמר שחיטת הסימן וע"ז תירצו התוס' דא"א לומר שהי' עבור זה משום דנראה כשהי' וא"כ הרי קאי התוס' להדיא אמירוק בתורת שחיטה ואעפ"כ כתבו רק דנראה כשהי':
והנה בהיותי בזה אומר דלכאורה יש סיוע קצת באמת מסוגי' דיומא הנ"ל לפירש"י אאיבעי' דשהה במיעוט סימנים דהכוונה אמ"ב מדפריך בסוגי' דיומא הנ"ל ל"ל למרק וקשה קושית התוס' וצריך לתרץ דסברת המקשן דאין ראוי למרק מפאת דנראה כשהי' וכתי' התוס' א"כ יש הוכחה מזה דגם במ"ב השהי' פוסלת ונהי דהוא איבעי' דלא איפשיטא עכ"ז ס"ל לגמ' דלכתחילה מיהת וודאי אין לו לעשות שהי' במ"ב ואף לא מאי דמיחזי כשהי' וא"כ כי היכי דיש סברא בזה אלכתחלה שפיר יש לפרש האיבעי' גם אדיעבד דאותו טעם אשר לגמ' לאסור לכתחלה והוא משום גזיר' אטו תוך הסימן או משום מראית העין ויהי' איך שיהי' מאותו טעם אשר לגמ' לאסור לכתחלה שפיר יש לפרש האיבעי' דמאותו טעם איבעי' לי' לאסור גם דיעבד ואולם יש לדחות דאין כוונת הגמ' מפאת נראה כשהי' רק מפאת חשש הב' דכתבו תוס' דנראה כב' שוחטין ואולם י"ל דיותר מיסתבר לי' לרש"י לפרש חשש הגמ' אנראה כשהי' דבאמת הא מצינו מ"ד בזבחים (דף ע"ט ע"ב) דאין גוזרין גזירות במקדש וא"כ גם כאן מנ"ל להמקשן להקשות דאין ראוי למרק מפאת נראה כב' שוחטין ואתי להתיר ב' שוחטין וע"כ מיסתבר לי' לרש"י יותר דהחשש מפאת נראה כשהי' דאיסור זה יש לו מציאות גם בחולין דאם שחט רוב לא יגמור אחר מפאת נראה כשהי' וע"כ י"ל דכיון דאסור בחולין ע"כ אסור גם בקדשים ולא דמי להך דזבחים דאין גוזרין גזירות במקדש דשם איירי בגזיר' דהוא בייחוד אמילי דקדשים לחוד יעויש"ה וי"ל דבקדשים בייחוד לא גזרי' ומשא"כ כשכבר גזרו בחולין נוהג האיסור גם בקדשים [ונהי דיו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש תוקעין ולא במדינה וכן כמה שבותים הנוהגים בחולין ולא במקדש אין לדמות גזירות זו לזו וכנודע וע' מהרש"א שבת (דף מ"ב ע"א) על התוס' ד"ה אפי' דכ' דנהי דאין שבות במקדש מ"מ בשאר איסורין מלבד בשבותי שבת ליכא לאיפלוגי בין מקדש ובין גבולין עיין שם היטיב וצ"ע שלא הביא הך דיש מ"ד דאין גוזרין גזירות במקדש וצ"ל כנ"ל דשאני התם דאיירי בגזיר' במילי דקדשים לחוד לא גזרי' יעויש"ה ומשא"כ גזירה דחולין נוהג גם בקדשים ולא מפלגי' בין חולין לקדשים ויש להביא ראי' לזה דהא הא דאין שבות במקדש היינו משום דכהנים זריזין וא"כ אי נימא דבעלמא נמי גזיר' הנוהגת בחולין איכא לאיפלוגי שלא תנהוג במקדש מטעמא דכהנים זריזין א"כ תיקשי מש"ס ב"ב (דף צ' ע"א) שלישית ההין כו' לא ליעביד כיון דהוי במקדש לא גזור בהו רבנן במקדש נמי ליגזור כהנים זריזין הן והשתא מאי משני כיון דהוי במקדש לא גזור גם בחולין ובמדינה הא מפלגינן בין חולין למקדש וגזרינן בחולין אע"ג דלא גזרי' במקדש משום דכהנים זריזין וא"כ ה"נ נהי דלא גזרי' במקדש משום דכהנים זריזין עכ"ז בחולין שפיר נגזור ועל כרחך דלא מפלגינן בשאר גזירות בין חולין לקדשים רק או דגזרי' בתרוייהו או בתרוייהו לא וא"כ שפיר כתיבנא דיותר מיסתבר לומר דחייש המקשן לגזירת נראה כשהיי' דהוא חשש שמציאותו בחולין ונוהג ממילא גם בקדשים ומשא"כ חשש דנראה כב' שוחטין דלא שייך בחולין כיון דבחולין ב' שוחטין לכתחלה ואין לו מציאות רק בקדשים לחוד דגזה"כ שלא יהיו ב' שוחטין זבח אחד וא"כ שפיר תיקשי דמדוע פשיטא לי' למקשן דחיישי' לזה הא יש מ"ד דאין גוזרין גזירות במקדש ודו"ק:
ונזכרתי דרש"י זבחים (דף ע"ט ע"ב) שם פי' בהך דאין גוזרין גזירות במקדש דהכוונה דלא מפסדינן קדשים בשביל סייג דקדשים אחרים יעוי"ש וא"כ זה שייך רק היכא דהגזיר' דרבנן הוא לפסול את הקודש ולהפסידו ומשא"כ כאן הא אין הגזיר' לפסול רק לאסור לכתחלה שלא יגמור אחר את השחיטה ואולם ברש"י מעילה (דף י"א ע"א) על המשנה דם בתחלתו אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו וברש"י יצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן אבל במקדש אין מועלין בו אפי' מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירות במקדש כו' ושם הוא גזיר' בעלמא לא מידי דהפסד קודש ואעפ"כ כ' רש"י סברא דאין גוזרין גזירות במקדש ואולם שם תו הא חזינן דבאותה גזירה עצמה דשייכא במקדש ובחוץ וחילקו בה בין מקדש ובין חוץ וכ"ז שהדם בפנים לא גזרו למעול בו וכשיצא לחוץ גזרו למעול בו ונזכרתי עוד דברי הרא"ש שלהי ע"ז דכ' וז"ל ומשום הכי היו שוברין כל הכלים במקדש אפי' אותם שבישלו בהן אתמול כי לכתחלה לא היו מבשלין בהן גזירה אטו בת יומא כי ברוב הבישול שהי' בעזרה אתי למיחלף עכ"ל ובפלפולא חריפתא שם כ' כי ברוב הבישול כו' הוצרך לטעם לפי שאין כל שבות שגזרו במדינה גזרו במקדש כדאיתא בסוף עירובין עכ"ל וא"כ הרי גם כאן גזיר' דעלמא השייכא בחולין וקדשים והיתה הסברא דהגזיר' דחולין סתמא אין לה להיות גם בקדשים מטעמא דאין שבות במקדש והוצרך הרא"ש לומר דגזרו בקדשים בפ"ע מפאת כי ברוב הבישול כו' וע"ע תוס' חולין (דף קי"ב ע"א) מש"ש ועל כרחך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאוריתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוהו אדאוריתא עכ"ל ויש לדון בזה עוד ממקומות רבות ועכ"ז בהך דיומא ל"ל למרק שפיר י"ל כנ"ל דעכ"פ לא הי' לו להמקשן להקשות קושי' וטפי ניחא לומר דכוונת המקשן אגזיר' דשייכא גם בחולין והיתה סברתו דאין לחלק בכמו זה בין חולין לקדשים משנאמר דהית' כוונתו שנגזור גזירה דשייכא רק בקדשים לחוד וכנ"ל]:
ועוד יש חילוק בין חשש נראה כשהי' לנראה כב' שוחטין דב' שוחטין לתוס' חולין (דף. כ"ט ע"ב) ד"ה תרי אינו פסול דיעבד ואילו שהי' הוא פסול דיעבד ומצינו בעלמא בכמה דוכתי דלא גזור שם רבנן אטו דבר שאינו מעכב ע' תענית (דף י"ז ע"ב) שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא מחלי עבודה לא גזרו כו' וכזה מצינו בכמה דוכתי והם מקובצים אצלי בחידושי ואם דבכמה מקומות מצינו גזירות גם אטו דבר שאינו מעכב והארכתי בזה בחידושי כבר כתבתי שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו ואין לעשות כלל בזה ואך עכ"פ תיקשי אמקשן דיומא הנ"ל דמנ"ל להקשות דילמא לא גזרו כאן אטו דבר שאינו מעכב וע"כ יותר מיסתבר לי' לרש"י דכוונת המקשן אנראה כשהי' כיון דשהי' הוא דבר המעכב ובאתי רק להעיר:
ומדי דברי צל"ע בתוס' יומא (דף ל"ג ע"א) הנ"ל דמאי הקשו אהא דפריך דל"ל למרק הא צריך המירוק מפאת הצרכת שחיטת כל הסימן לכתחלה מטעמא דדילמא לא אתי למיעבד רובא הא טעם זה א"א שיהי' שם ביומא בהא דמירק אחר כו' דממ"נ אם לא שחט הכ"ג הרוב א"כ אדרבה נפסלת ע"י מירוק האחר דה"ל עבודה באחר ורק אם שחט רוב וגומר האחר המיעוט שאינו מעכב הוא דלא הוי עבודה באחר משא"כ להצריך המירוק עבור חשש דשמא לא שחט הכ"ג רוב זה א"א דאם לא שחט רוב א"כ תופסל ע"י מירוק האחר מפאת עבודה באחר ודוחק לומר דקושית התוס' מפאת דנרויח לעשות מפסול דאוריתא פסול דרבנן דאם לא נשחט כלל רק מחצה ה"ל פסול דאוריתא ואילו מחמת עבודה באחר הוי בשחיטה רק פסול דרבנן וכמ"ש תוס' שם (דל"ב ע"ב) ד"ה א"כ דזה אינו דהא מדאוריתא אין חוששין לדילמא לא שחט רובא ומדרבנן הא שוב שחיטת הב' פוסל מיהו זה שייך לדין ממ"נ בדרבנן שהארכתי בו בלקח טוב כלל י"ג והבאתי מקומות רבות דיש לחוש כן ולאידך שינויי דתוס' שם (דף ל"ב ע"ב) דמריקה צורך קבלה כו' או דהמירוק אינו מעכב בחולין כו' יעויש"ה א"כ אי חיישי' לדילמא לא שחט כ"ג רובא וגומר הב' מפאת שחיטה עצמה שוב אינו פוסל כלל אפי' מדרבנן דאם האמת שלא שחט כ"ג רוב הרי צריך שחיטת חצי הב' מפאת שחיטה לא מפאת קבלה וגם נוהג בחולין וא"כ אינו פוסל כלל אולם יש בלא"ה פסול אם האמת שלא שחט כ"ג רוב מפאת שנים שוחטין זבח אחד דס"ל לתוס' הנ"ל ד"ה א"כ דפסול גם בדיעבד יעויש"ה ובאתי רק להעיר:
ו
ומ"ש כ"ת דנראה לו דאחרי דברי תוס' יומא (דף ל"ג ע"א) הנ"ל דכתבו ל' נראה כשהי' נמשכו השחיטות מהרי"ו ושאר שחיטות דכתבו אם שחט הרוב ושיהה כו' אל יחתוך אותו מיעוט בסכין משום שנראה כשתי שחיטות ובס' גבול בנימין דיני שהי' סעיף א' כ' להדיא שהוא משום מראית העין ולמד כן מלשון מהרי"ו הנ"ל דכ' דנראה כשתי שחיטות עכ"ד כ"ת. הנה לפי הפירוש שכתבתי למעלה בתוס' יומא הנ"ל דע"כ נקטו בלשונם ל' נ' כשהי' משום דאזלי לטעמייהו דשהי' במ"ב כשירה וע"כ הוא רק נ' כשהי' משום דהוא מ"ב דמדינא כשר הנה לפי פירוש זה יש לדקדק כן מתוס' הנ"ל דיש עניין נ' כשהי' מיהת במ"ב וע"כ יש לפרש איבעי' דחולין לרש"י דהאיבעי' אמ"ב דסברת האיבעי' לפסול הוא ג"כ מטעם הנ"ל וכמו דסברת הש"ס יומא לאסור לכתחלה מיהת מטעם הנ"ל וכמ"ש כבר כן למעלה ואולם לפי הפי' האחר שכתבתי למעלה דמשום דלא הי' שיעור שהי' בהך דיומא נקטו התוס' ל' נראה כשהי' וא"כ יוכל להיות דרק מפאת זה הוא דנראה כשהי' משא"כ בשיעור שהי' במ"ב חשיב שהי' ממש ואין הפסול מפאת נראה ונהי דגם בשיעור שהי' הרי הוא רק איבעי' דלא איפשיטא עכ"ז י"ל דלכתחלה פשיטא דאסור ולא מפאת נראה לעיני הרואים רק משום גזיר' דילמא אתי לשהויי מקמי דעביד רובא ובלאו שיעור שהי' ג"כ אסור לכתחלה בב' בני אדם משום דלעיני הרואים מיהת נ' כשהי' ונהי דהוי גזיר' לגזיר' עכ"ז מצינו בכמה דוכתי גם גזיר' לגזיר' מטעמא דכולה חדא גזירה היא ואין הדברים האלה מסורין לנו ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו ע' תוס' חולין (דף ק"ד ע"א) ד"ה ומנא ובנקה"כ סי' צ' ס"ק י"ב וגב י"ל דקושית הש"ס יומא ל"ל למרק הוא באת"ל דפשיטות האיבעי' שהה במיעוט סימנים הוא להחמיר א"כ השהי' פוסלת וע"כ גם בלא שיעור שהי' לכתחלה מיהת אין לגמור השחיטה בתרי גברי משום נראה כשהי' אולם זה דוחק דא"כ הל"ל תיפשוט הא דבעי ר' הונא ברי' דר' נתן כו' וכדרך הש"ס בכל מקום ועכ"פ לפי' זה דמ"ש התוס' נ' כשהי' הוא מפאת דלא הוי שיעור שהי' א"כ אין ראי' על היות הפסול בשיעור מפאת נראה וכמובן:
עוי"ל בהא דבחולין הוא איבעי' שהה כו' ואילו בש"ס יומא הנ"ל פשיטא לי' להקשות למה לי' למרק והוא דאפילו נימא דשהי' במ"ב אין פוסל ואפי' אי לכתחלה שרי עכ"ז חשש מה מיהא איכא ואין ראוי להצריכו למצוה שיעשו תטר כן בכל תמיד דיוה"כ ומצינו כזה בדאוריתא בביטול איסור לכתחלה בר"ן ורשב"א חולין פ' גיה"נ סוגי' דזרוע בשילה דאפי' אי מותר לבטל איסור לכתחלה מה"ת עכ"ז גנאי הדבר וחשיב חידוש מה שציותה תורה לבטלו ויעיין ספרי לקח טוב כלל ח' אות י"ב מה שהארכתי בזה והבאתי דמיונות לזה יעויש"ה וכבר רמזתי ע"ז למעלה דכוונת הש"ס יומא הוא דלעניין זה יש לחוש עכ"פ דלא הי' לנו לצוות ולחייב לעשות כן:
ואולם מה דנקטו השחיטות ל' נראה כשוחט ב' שחיטות א"צ לומר דדייקו לי' מתוס' יומא הנ"ל דבהדיא מפורש ברשב"א חולין (דף ל' ע"ב) ד"ה החליד דפסול שהי' כו' במיעוט בתרא לרש"י הוא משום שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה עכ"ל וגם דברי הראב"ד בהשגות פ"ג ה"ד דפי' ג"כ כרש"י וכ' מאן מוכח כו' יש לפרשם כן דמה מוכיח דכבר שחט הרוב ואין הרואה מבחין ויודע זה וכשרואה ששהה ואח"כ חוזר ושוחט יחשבהו לשהי' בשחיטה ויש כאן משום מראית עין הרואה ואולם המל"מ שם הבין בכוונת הראב"ד דהוא משום גזיר' דילמא אתי לשהויי קודם רוב ואולם מגוף ל' רש"י דכ' בחולין (דף ל' ע"ב) שם או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא מוכח דאין טעמו משום מראית העין:
ומ"ש כ"ת דמל' רש"י משמע ג"כ פסול רק בגומר בתורת שחיטה ולא ידעתי מדוע כ' משמע הלא מפורש כן ברש"י דכ' ונראה דהשוחט רוב כו' והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה אלא דכ' אח"כ דמוטב שיכה על הצואר בסכין כו' וק' דלפי תחלת דבריו דאסור רק לחתוך בתורת שחיטה א"כ לחתוך שלא בתורת שחיטה שרי א"כ ל"ל עצה דיכנה על הצואר והו"ל למימר דיחתוך בכוונה להדיא שנא בתורת שחיטה וידובר בזה להלן אי"ה:
ואולם לדברי הרשב"א ושחיטות מהרי"ו דהפסול משום מראית עין הרואה [וע' ט"ז סי' כ"ב סק"א וסי' ע"ו סק"ח] לכאורה אין סברא לחלק בין מכוון בתורת שחיטה לשלא בתורת כו' שהרי הרואה אין יודע כוונתו ויש כאן משום מ"ע בכל גוונא וכמו שכתבתי כבר למעלה ואולם י"ל דבגומר שלא בתורת שחיטה אז ממ"נ כשר דאם הפסול מדינא מפאת דאם גומר לשחוט אזי גם המ"ב מן השחיטה והוי שהי' בשחיטה וכל' רש"י דכולה חדא שחיטה הוא א"כ לפי סברא זאת כשר שלא בתורת שחיטה דכיון דמכוון שלא בתורת שחיטה אינו שחיטה רק מעשה חתיכה בעלמא וליכא שהי' בשחיטה דמה"ט כ' רש"י בתורת שחיטה משום דלטעמי' אזיל דפוסל מפאת דכולה חדא שחיטה הוא וס"ל דזה שייך רק במכוון לשחיטה וכנ"ל ואם הפסול הוא משום מראית עין הרואה א"כ הרי הוא רק דרבנן וא"כ כיין דהוא איבעי' דלא איפשיטא א"כ הו"ל סד"ר ולקולא וכשר בלא"ה וא"ל דאיתחזיק איסורא וכמו שהשיב הנוב"י על השבות יעקב דז"א דנלענ"ד דאם האיסור רק משום מ"ע הרואה אין כאן חזקת איסור אינו זבוח כלל דגם מדרבנן הרי הוא זבוח לגמרי אלא דעכ"ז אסרוהו חכמים איסור גרידא לאכלו כדי שלא יחשוב הרואה שאכלו איסור ולא מיבעיא אם האיסור משום חשד וכרוב איסורי מראית העין עיין רש"י ע"ז (דף י"ב ע"א) ד"ה כל מקום שאסרו חכמים כו' דהוא רק איסור דעלמא ואיסור מבחוץ לגמרי שאסור להביא עצמו לידי חשד ונלמד מקרא דוהייתם נקיים מד' ומישראל עי' שקלים פ"ג מ"ב וש"ס פסחים (דף י"ג ע"א) והארכתי במ"א וכאן הוסיפו לאסור גם בדיעבד מכח איסור זה אבל הרי אין איסור זה איסור ופסול זביחה והרי הוא זבוח שפיר לגמרי ואעפ"כ אסור משום חשד וא"כ אין כאן חזקת אינו זבוח [זולת למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור י"ל דיש גם בזה חזקת איסור והך דמחזיקין כו' הרי הוא ג"כ פלוגתא וא"כ אכתי הוא סד"ר ומאי גם דגוף סד"ר באיתחזק איסורא דאסור הוא ג"כ מחלוקת הפוסקים ואע"ג דנקטי' לאסור מ"מ היכא דליכא חזקה רק מאיסור לאיסור י"ל דאין לאסור וצריך אני עדיין לעיין בזה] אולם גם אם האיסור מראית העין כאן הוא כדי שלא יבוא הרואה להתיר שהי' ויבואו לאכול מבהמה שנפסלה בשהי' גם באמצע שחיטה דמצינו גם איסור מראית עין כזה ע' רש"י כריתות (דף כ"א ע"ב) ד"ה שכנסו בכלי והארכתי במ"א עכ"ז י"ל דכיון דמדינא הוא זבוח ואסור רק מפני הרואה שיחשוב שאינו זבוח ע"כ הוא רק איסור גרידא דרבנן שחכמים אוסרים אותו מלאכול אבל לא פסלו השחיטה בעצם ולא נתנו לו תורת אינו זבוח ולא הוי בחזקת אינו זבוח וכעין זה בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ב דנהי דמחמירין מדרבנן בנאבדה הריאה עכ"ז אין הבהמה עומדת בחזקת איסור מכח זה כיון דהחומרא רק מטעם אחר מפאת דלא עביד כתיקון חכמים כו' אבל איננו מכח חשש טריפות בעצם וע"כ לא שייך חזקת איסור מכח זה ויעוין שם היטיב וא"כ ה"נ כיון דהאיסור רק מפאת הרואה אבל לא מפאת שחכמים חושבים אותו לפסול שחיטה בעצם שפיר הוא זבוח גם מדרבנן אלא דאעפ"כ אסרוהו מלאכול משום מראית העין אבל אין כאן חזקת אינו זבוח וא"כ שוב שפיר יש לפסוק האיבעי' לקולא וע' ר"ש כלאים פ"ב משנה א' בשם הירושלמי תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין כו' ומדלא אמר ברם הכא את מרבה לבטל מפני איסור דרבנן מוכח קצת דאין הכוונה להתיר ביטול איסור דרבנן רק במראית עין דוקא דכיון דהאיסור רק מפני מראית עין הרואה לכן אם מבטלו ולא יהי' שוב מראית עין הרואה א"כ הרי סר האיסור והוי כמסיר ומסלק האיסור לא כמבטלו דו"ק היטיב ואולם אילו הי' מראית העין נחשב איסור עצמיי אכתי הי' ראוי שיהי' אסור לבטלו דסוף סוף עתה כ"ז שלא נתבטל הוא איסור עצמיי אף שטעמו משום מראית העין והרי הוא מבטל איסור וע' סוכה (דף נ"ג ע"ב) סימנא הוא ורחמנא שווי' מצוה וא"כ משמע דאין מראית העין איסור עצמיי וע' ש"ך יו"ד סי' ס"ו ס"ק י"א דמוכח דגם איסור מראית העין אסור לבטל לכתחלה ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ כ"כ]: