בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ח
ב"ה אור ליום ו' לך תרנ"ד לפ"ק בענדין. אל כבוד הרב הגדול בתורה חריף ובקי הצדיק המפורסם שלשלת הייחסין כש"ת מו"ה פנחס מנחם שליט"א המכונה יוסטמאן בק"ק גור. אחד"ש כת"ה.
מכתב יקרתו נשלח אלי ביום עש"ק העבר כו' ואשר העירני כת"ה על מ"ש בספרי לקח טוב כלל י"ב אות ה' לתלות ספק האחרונים אי ח"ש דמ"ע הוי קצת מצוה וכתבתי דתלוי בפלוגתא דיומא (דף ס"א ע"א) בנתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם אי יתחיל בתחלה או ממקום שפסק לפי פירש"י שם ע"ב דטעמא דר"מ דיתחיל בתחלה משום דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה כו' וככל דברי בספרי שם וכ' כת"ה דמניין לי דבגמרו ת' הזאות נגמר מ"ע הלא במניין המצוות כל עבודות יוה"כ מצוה אחת ואם מצאתי סמך שכל קרבן הוי מצוה בפ"ע מפני מה לא נימא שכל ההזאות שבפנים ושבהיכל ושבמזבח מצוה א' עכ"ל כת"ה והנה באמת לא עלה לא דעתי כלל שיהיו הזאות דפנים מצוה בפ"ע ושבהיכל ג"כ מצוה בפ"ע פו' ואם נמצא בספרי תיבת מצוה בזה הוא רק בשיתוף השם ועיקר כוונתי דספק האחרונים הוא אי רק במילי דאיסור וחטא שייך עניין ח"ש דגם הפחות מכשיעור יש בו קצת תיעוב והוא חלק החטא והעביר' ומשא"כ להיפוך במילי דקדושה ומ"ע לא שייך עניין ח"ש דכ"ז שלא קיים החיוב כלו בשיעורו כמצותו אין במעשהו כלום וכאילו לא עביד כלום דמי וע"ז הבאתי דה"נ פליגי שם תנאי בכמו זה בעניין עבודה שלא נגמרה אי חשובה קצת העשי' לעשי' קצתית עכ"פ א"ד היא כמי שאינה וא"כ ה"נ במצוות י"ל כן [ומעין זה הוא ג"כ פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בסנהדרין (דף קי"א ע"א) עה"כ לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פי' לבלי חוק דר"ל ס"ל למי שמשייר אפי' חוק אחד ור"י ס"ל דאפי' לא למד אלא חוק אחד כו' יעוי"ש דכה"ת ג"כ אחדות אחד וכל מצוה כלולה מכל התרי"ג כמבואר בספרי החכמה והוי הכל כמצוה אחת וא"כ ה"ז פלוגתא ג"כ דלר"י יש אל החלק חשיבות חלק עכ"פ ומגין עליו לבלתי ירחיב שאול כו' ור"ל ס"ל דבעי' קיום כללי ולא יהי' שיור אפי' חוק אחד ואזדו לטעמייהו לפי"ז מעין סברת פלוגתתם בעניין ח"ש באיסורין אי החלק חשוב חלק עכ"פ ודו"ק] ולשון מצוה דנקיטנא ימצא כזה בפיה"מ להרמב"ם מנחות ריש פרק ד' דכ' מצות ציצית כולל ב' מצוות א' לבן ב' תכלת יעויש"ה בלשונו ואעפ"י שהוא עצמו ז"ל כ' בשורש הי"א לס' המצוות דלבן ותכלת מצוה אחת יעוי"ש ובס' היד פ"א מה' ציצית ה"ג כ' ג"כ נמצאו במצוה זו ב' צוויים כו' וכזה ג"כ כוונתו בפי' המשניות דיש ב' צוויי עשיות הטלת לבן והטלת תכלת וכזה ג"כ כוונתי בספרי בקראי לעבודה שנצטותה לעשות בפנים מצוה אבל וודאי לא עלה על דעתי דיוחשב מצוה בפ"ע למניין:
ומ"ש שאם מצאתי סמך דכל קרבן הוי מצוה בפ"ע כו' כבר כתבתי שלא עלה על דעתי כזאת ואולם עכ"ז אילו באתי לתרץ דברי בספרי שיתכנו ככתבם וכלשונם אין זה מן הנמנע כי הרמב"ן כ' בשורש הי"ב לס' המצוות ועל הדרך שאמרו מנחות (ד' י"ח) מניין לרבות ט"ו עבודות כו' ואלה העבודות נמנית מצוות כו' ויעוי"ש בס' לב שמח שכ' ונ' שמסתייע מלשון הגמ' שקרא עבודות לכל אלה כו' ומבואר דעת הרמב"ן דיש למנות כל עבודה מצוה בפ"ע וא"כ ה"נ מתנות דפנים דהן עבודה בפ"ע וכן מתנות דהיכל דהם ג"כ עבודה בפ"ע וכל' רש"י יומא הנ"ל דטעמא דר"מ דעבודה שלא נגמרה כמי שאינה כו' וא"כ מדגמר כל מתנות שבפנים ונשפך הדם אינו חוזר לפנים רק מתחיל בהיכל גם לר"מ כמבואר ביומא שם א"כ ע"כ דפנים והיכל כל אחד עבודה בפ"ע ומש"ה חשוב הפנים שפיר שנגמרה עבודה וא"כ כיון שכל אחד עבודה בפ"ע שפיר יש למנות כל אחד מצוה בפ"ע ואין זה דבר זר כ"כ:
ואולם ברש"י מנחות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה והאי כיון דחשיב כו' כ' דכל הזאות דפנים ודהיכל כו' עבודה אחת ובזבחים (דף מ"ב ע"ב) ד"ה כי הדר מדי מסיים ג"כ זיל הכא חצי עבודה היא כו' יעוי"ש] ואולם מסוגי' דיומא (דף ס"א ע"ב) שם יש להוכיח קצת עוד יותר מזה דלא לבד דהפנים וההיכל כו' כ"א עבודה בפ"ע רק דגם בפנים גופי' כל הזאה והזאה בפ"ע היא עבודה בפ"ע וכן בהיכל כו' וזה מדאמר יומא (דף ס"ב ע"ב) שם אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות באנו למחלוקת ר"מ כו' [לפי גירסת התוס' שם ד"ה אשם] וא"כ באשם מצורע הרי ב' כהנים מקבלין דמו אחד בכלי למזבח ואחד ביד לבהונות כמבואר ביומא שם ובזבחים (דף מ"ז ע"ב) וה"ל כב' כלים דמוכח מתוס' זבחים (דף מ"ב ע"ב) שם ד"ה כי מדי דחשוב ב' עבודות יעויש"ה ואע"ג דכאן לא הוי ב' כלים ממש כ"א כלי ויד מ"מ אין סברא לחלק בזה וכמובן ועוד דבזבחים (דף צ"ב ע"ב) אמר לעניין חטאת העוף דצוארה ככלי שרת דמי כו' וברש"י שם שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליי' כו' וא"כ ה"נ היד הוא הכלי שלו כיון שלא הוזקק לכלי וכן מוכח עוד במנחות (דכ"ו ע"ב) דהיכא דלא בעי כלי רק כשר ביד נחשב היד ככלי יעויש"ה ברש"י ד"ה מ"ט משום דבעי לקדושי בכלי כו' דלמד דכשר ביד חשיב היד ככלי וה"ל הנתינה מימין לשמאל כנשפך מן הכלי על הריצפה דאינו נפסל יעוי"ש [ואולם ביומא (דמ"ח ע"א) הוא איבעי' אי ידו כצואר בהמה או ככלי שרת כו' יעויש"ה וכן בירושלמי שם בעי' אי חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש כו' יעויש"ה] וא"כ כיון דבאשם מצורע חשוב ב' עבודות א"כ ע"כ גם בהך דיוה"כ חשוב ב' עבודות דאל"כ מאי אמר באנו למחלוקת כו' דילמא רק ביוה"כ פליגי דהוי עבודה אחת ומש"ה ס"ל לר"מ דכיון דלא נגמרה העבודה חשיב כמי שאינה ומשא"כ בהך דאשם מצורע דהוי ב' עבודות שפיר י"ל דלכ"ע לא אמרי' דחשיב כמי שאינה:
ודרך אגב הנני להעיר דמ"ש התוס' זבחים (דף מ"ב ע"ב) הנ"ל דכיון דצריך ב' כלים חשיב כב' מינים יש לו שייכות לפלוגתא דכריתות (דף ט"ו ע"ב) אי תמחויין מחלקין יעוי"ש וביותר י"ל דתלוי בפלוגתא דמנחות (דף ק"ב ע"ב) דפליגי ר"ש ורבנן בנודר להביא ב' עשרונות בב' כלים והביאן בכלי אחד וכן להיפוך אי יצא אי אמרי' דקביעותא דמנא מילתא הוא או לאו כלום הוא יעויש"ה ודו"ק ויעוין עוד במנחות (דף י"ג ע"ב) ורבנן ס"ל כו' אבל היכא דאיקבעו בחד מנא כחד דמי יעויש"ה וכיון דהכלי מחבר ב' נפרדים והוי כחד ה"ה להיפוך ב' כלים מחלקין וכמובן ויל"ע עוד בזה מדין כלי מצרף מה שבתוכו לקודש דש"ס חגיגה (דף כ' ע"ב) וגמ' שם (דף כ"ג ע"ב) אם הוא דאוריתא או דרבנן ויל"ע עוד בזה בכמה דוכתי ואכ"מ להאריך בזה
ויעוין עוד מנחות (דף ז' ע"ב) תוד"ה ואם דכתבו דד' מתנות וז' הזאות דפרה כל אחת עבודה בפ"ע וז' הזאות דפרה ג"כ הא מעכבות זא"ז כמבואר במשנה מנחות (דף כ"ז ע"א) והם במקום אחד [כוונתי אתוס' זבחים (דף מ"ב ע"ב) שם דגם מפאת מקום אחד חשיבי חד יעויש"ה] ועכ"ז חשיבי כ"א עבודה בפ"ע וא"כ גם בהזאות דפנים וכן דהיכל כו' ניתן להאמר שפיר דכל הזאה והזאה עבודה בפ"ע אע"ג דמעכבות זא"ז והם במקום אחד ואולם גוף דברי התוס' מנחות הנ"ל צע"ק דמנא להו הא ומה שכתבו ד' מתנות י"ל דפשיטא להו כן מדקיי"ל דקיבל ד' מתנות בד' כלים ונתן מתנה מכל אחת יצא כמבואר בזבחים (דף ל"ד ע"ב) וע"כ הוי ד' עבודות מדאפשר לחלקן בד' כלים וכנ"ל דכלים מחלקין ומשא"כ בעניין ההזאות צ"ע:
והנה יש לדקדק גם מל' המשנה מנחות (דף כ"ז ע"א) הנ"ל ז' הזיות שעל בין הבדים שעל הפרוכת שעל מזבח הזהב מעכבות זא"ז ומשמע ג"כ דכל הזאה והזאה עניין בפ"ע דאל"כ לא שייך ל' מעכבות דוודאי דבר אחד צריך לעשותו כולו ולא חציו ולא שייך בזה ל' עיכוב לומר דחצי האחד מעכב על חצי הב' דוודאי צריך לעשות הדבר כולו ורק בב' דברים ועניינים שונים שייך עניין עיכוב שדבר האחד מעכב על הדבר האחר דאף שהוא דבר בפ"ע עכ"ז דבר זה מעכב בו וכמובן וזה מתאים עם שאר הדברים השנוים שם ב' שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז כו' דכל שעיר הוא קרבן בפ"ע והאחד מעכב את חבירו וכן כל שאר הדברים השנוים במשנה שם מתפרשים עד"ז ואולם מה שכתוב שם במשנה הקודמת הקומץ מיעוטו מעכב את רובו עשרון מיעוטו מעכב את רובו כו' לכאורה הוא סותר זה דכל העשרון הרי עניינו אחד רובו ומיעוטו והכוונה רק דאם חיסר כ"ש פסול כפירש"י שם וא"כ עכ"פ הרי אין כאן ב' דברים שונים שהם רק מעכבים זא"ז ורק כולו דבר אחד וכמובן:
ואולם י"ל לפמ"ש בספרי לקח טוב כלל י"ב אות ג' דהא דקיי"ל רובו ככולו היינו רק כשיש כל החפץ ומשא"כ אם המיעוט חסר לא אמרי' רובו ככולו יעויש"ה בארוכה במש"ש דכשיש כל הדבר אז גם הרוב לבד ממנו נרצה לעניין מצוה מפאת רובו ככולו יעויש"ה ולפי"ז י"ל דה"נ באמת רוב העשרון לחוד עושה פעולת ההרצאה מפאת רובו ככולו אלא דאעפ"כ צריך שיהי' כל העשרון כיון דאילו הי' המיעוט חסר אז הרי לא הייתי אומר רוב ככל ולא הי' הרוב נחשב כל ולא הי' מרצה ומשא"כ עתה שיש כל העשרון באמת שוב הרי גם הרוב ממנו חשוב כל ועושה הרוב בעצם פעולת ההרצאה וא"כ נמצא דהמיעוט הוא רק מעכב באמת היינו דהמיעוט נצרך רק מפאת דלולי המיעוט לא הי' הרוב נחשב כל ולא הי' יכול לרצות ונמצא מציאות המיעוט רק מעכב באמת בריצוי הרוב ומשא"כ עתה שיש המיעוט שפיר הרוב לבדו מרצה ושפיר הרוב והמיעוט ב' עניינים דהרוב מרצה בעצם והמיעוט מעכב בריצוי הרוב וא"כ שפיר שייך גם בזה ל' עיכוב ודו"ק ונכון מאוד בס"ד:
ומדי כתבי ועייני בש"ס מנחות שם עלה בדעתי ליישב קושית תוס' ריש לולב הגזול דל"ל לכם למעוטי גזול ת"ל דה"ל מהב"ע יעוי"ש וי"ל עפ"י גמ' מנחות (דף כ"ז ע"א) שם דד' מינים אין מעכבין זא"ז ביש לו ובתוס' שם בשם בה"ג דיכול ללוקחם אחד אחד בזא"ז רק שיהיו לו כל הד' יעוי"ש ולפי"ז י"ל דנ"מ להיכא דהי' לו ג' מינים שלו ומין הרביעי גזול ולקח הג' מינים ואחר כך קנה המין הרביעי ולקח גם המין הרביעי משלו דלולי קרא הרי הי' הפסול רק משום מהב"ע דאינו פסול בעצם הדבר דלא יחשב לולב שציותה תורה רק חשיב לולב שפיר רק דמעשהו אינה מתקבלת לרצון מפאת שבאתה בעביר' ואינו פסול עצמותי וכמ"ש בלקח טוב שם בשם המנחת חינוך בארוכה וא"כ בשעת לקיחתו הג' מינים דצריך שיתקבל לרצון לקיחת הג' מינים והמין הרביעי צריך רק שיהי' לו א"כ זה שפיר חשיב יש לו אעפ"י שהוא גזול כיון שאינו פסול והתקבלות לרצון הרי א"צ עדיין שיהי' כי היכא דנימא דהואיל ובא בעביר' אין מתקבל לרצון דצריך רק שיהי' לו לבד ויש לו הא שפיר חשיב כיון שאינו פסול ובשעה שלוקח גם הד' וצריך שתתקבל הלקיחה לרצון אז הרי כבר קנאו ומתקבל שפיר גם לרצון וא"כ שפיר הי' יוצא ומשא"כ עתה דכתיב לכם א"כ ה"ל פסול כשאר פסולים וחשיב כעץ בעלמא לא לולב שציותה תורה וא"כ שפיר חשיב אין לו ושפיר אינו יוצא ודו"ק ונכון בס"ד:
והנני חוזר לענייננו ואומר דמדיוק ל' המשנה הנ"ל ז' הזיות שעל בין הבדים כו' עדיין אין לברר אם כל הזאה עניין בפ"ע או רק הפנים עניין בפ"ע וההיכל עניין בפ"ע כו' די"ל דכוונת המשנה אינה על כל הזאה והזאה דמעכבות זא"ז דזה פשיטא דז' הזאות דפנים כולם עניין ודבר אחד ולא שייך בי' עניין עיכוב כלל ורק הכוונה דז' הזאות דפנים מעכבות לז' הזאות דהיכל כו' וכן להיפוך כו' וא"כ אין לדקדק מזה רק דהפנים וההיכל כו' כ"א עניין בפ"ע לא דבפנים גופי' כל הזאה והזאה עניין בפ"ע כו' ובכיוצא בזה יש פלוגתא בתוס' ר"ה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה שיעור בהא דאמרי' שם (דף ל"ד ע"ב) תקיעות וברכות של ר"ה כו' מעכבות זא"ז אם הכוונה דהתקיעות מעכבות כל אחת לחברתה וכן הברכות מעכבות כל אחת לחברתה או הכוונה דהתקיעות מעכבות את הברכות והברכות את התקיעות יעויש"ה וה"נ ממש יש לספק כן בל' המשנה דז' הזאות שעל בין הבדים ושעל הפרוכת כו' מעכבות זא"ז אם הכוונה דכל הזאות דבין הבדים מעכבות אחת לחברתה וכן הזאות דפרוכת מעכבות אחת לחברתה או הכוונה דהזאות דבדים מעכבות להזאות דפרוכת ודפרוכת מעכבות לדבדים כו' ודו"ק ואולם בתוספתא מנחות פרק ו' איתא כל הזאות של פנים כגון מ"ח של יוה"כ כו' מעכבין זא"ז כו' א"כ התוספתא לא נקטה ל' המשנה דחילקה להזכיר פנים והיכל כו' רק כללה כל המ"ח הזאות דפנים ודהיכל ודמזבח כו' כאחת במספר מ"ח ואמרה שמעכבין זא"ז וא"כ הכוונה דכל הזאה והזאה מעכבת לשאר ההזאות וא"כ מן התוספתא שפיר יש לדקדק לפי דרכנו דגם הזאות שבפנים גופייהו כאו"א עניין בפ"ע וכן דהיכל כו' [ויש צע"ג בתוס' ר"ה הנ"ל דלא הביאו תוספתא מנחות שם דמפורש שם ב' הדברים ברכות מעכבות זא"ז תקיעות מעכבות זא"ז וברכות ותקיעות מעכבות זא"ז יעוי"ש]:
והנה היות הפנים וההיכל כו' כ"א עניין ועבודה בפ"ע יש לדקדק עוד מגוף הדין דאם נשפך הדם לאחר שגמר מתנות פנים דמתחיל בהיכל לכ"ע ואינו חוזר ומתחיל בפנים וא"כ בכה"ג וודאי דהפנים וההיכל כו' כ"א עניין ועבודה בפ"ע כיון שהם ב' קרבנות והזאות כל אחד מקרבן בפ"ע [ויעוין זבחים (דף מ"ב ע"ב) שם משכחת לה בד' פרים כו' יעויש"ה בתוס'] וע"כ כיון דאילו נשפך הדם אז הי' הפנים דבר בפ"ע וכן ההיכל לכן גם בלא נשפך הדם שוב ג"כ לא חשיבי דבר אחד כיון דמשכחת היות הפנים דבר בפ"ע וכן ההיכל בנשפך הדם ודו"ק וכעין זה ממש בר"ן נדרים (דף פ"ג ע"ב) דכיון דמשכחת לאיסורי נזירות בלא איסור טומאה בנזירות שמשון לכן גם בסתם נזירות דגם הטומאה אסורה עכ"ז תו לא חשיבי שאר האיסורים ואיסור הטומאה דבר אחד רק כל אחד דבר בפ"ע ולא שייך בי' אין נזירות לחצאין יעויש"ה דהוא דמיון קרוב מאוד לכאן ויעוין ספרי אתוון דאוריתא כלל ט"ז מש"ש עפ"י דברי הר"ן הנ"ל בש"ס חולין (דף ט' ע"א) יעויש"ה וכעת נלענ"ד עוד להבין עפ"י דברי הר"ן הנ"ל דברי הריטב"א יומא (דף ס"ט ע"א) שכ' וז"ל ויש תמהין מ"ש דלגבי כלאים פשוט לן דלא אישתרי בגדי כהונה אחר עבודה כו' ואילו לעניין מעילה מספקא לן אם ניתנו ליהנות בהן לאחר עבודה כו' וכ"ת דלגבי מעילה לב ב"ד מתנה עליהן שלא יהיו קדושין למעול בהן היאך אפשר לומר שיהיו קדושין לחצאין דהא על כרחו בגדי קודש הם וי"ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה כו' כגון שלמים כו' עכ"ל ודבריו צריכים הבנה ואולם עפ"י דברי הר"ן נדרים הנ"ל מובנים לנכון בס"ד דרק אם לא היינו מוצאים בשום מקום קדושה בלי מעילה אז שפיר הי' הקדושה והמעילה דבר אחד ולא הי' שייך תנאי דיהיו קדושים ועכ"ז לא ימעלו בהם דאין קדושה לחצאין וכקושית הריטב"א ומשא"כ עתה דמצינו פעם קדושה בלי מעילה בשלמים כו' ע"כ גם בקדשים הקרוים קדשי ד' וראוי להיות בם מעילה עכ"ז שוב הקדושה והמעילה ב' דברים שונים ולא חשיב חצאין ושפיר שייך תנאי ב"ד ודו"ק כי זה נכון מאוד בס"ד וביותר דיוק י"ל עפיד"ז בכוונת הריטב"א לפמ"ש תוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) דמתנה עמש"ב דתנאו בטל כגון מקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות כו' היינו משום דאין קידושין לחצאין כו' יעויש"ה וא"כ מבואר בזה דאין מועיל תנאי לבטל חלק הדבר במידי דחשיב חצאין [ויעוין כתובות (דף י"ט ע"ב) תנאי מילתא אחריתא הוא ומה"ט מפלגינן בין חוץ לע"מ בגיטין ריש המגרש משום דתנאי מילתא אחריתא הוא ולא חשיב שיור בגט וכמ"ש המפרשים וע"כ כל שהתנאי לבטל חלק מגוף הדבר לא מהני וזה מתאים לכאורה קצת עם דין תנאי ומעשה בדבר אחד דלא מהני לפי' התוס' דבעי' תנאי סותר המעשה] וא"כ ה"נ זה כוונת קושית הריטב"א דהא לב ב"ד מתנה א"א שיהי' עדיף מתנאי גמור שהאדם מתנה בעצמו וא"כ כי היכי דתנאי לא מהני במידי דחשיב חצאין א"כ ה"נ ל"ש לב ב"ד מתנה שיהיו קדושים ולא ימעלו כיון דאין קדושה לחצאין וע"ז תי' שפיר דכיון דמצינו פעם לקדושה בלי מעילה שוב הם כ"א דבר בפ"ע ולא חשיב חצאין וכנ"ל [ואולם סיום דברי הריטב"א שם מוכיחים לכאורה על כוונה אחרת ואם גם אין זאת כוונת הריטב"א עכ"ז הדברים בעצמותם ניתנו להאמר בעזה"י ביישוב קושית הריטב"א] ויעוין עוד סוכה (דף נ"ג ע"ב) בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דר' יהודה סבירא ליה דתקיעה תרועה תקיעה אחת היא ורבנן סברי דתקיעה לחוד ותרועה לחוד יעוי"ש דאמר ורבנן מאי טעמייהו דכתי' ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואי ס"ד תקיעה ותרועה אחת היא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד כו' והכוונה ג"כ כנ"ל דכיון דמצינו פעם תקיעה בלא תרועה בהקהלת הקהל שוב גם במקום דבעי' תקיעה ותרועה עכ"ז הם ב' דברים שונים ולא אמרי' דתקיעה ותרועה אחת היא ויש להביא עוד דוגמות רבות לזה ואכ"מ לקבל אריך:
[ומצאתי עוד בר"ש נגעים פי"ד מ"י דהביא תוספתא המובאה גם ביומא (דף ס"א) שם בעניין לוג שמן דמצורע נתן מקצת המתנות בפנים ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה בפנים ר"א ור"ש אומרים יתחיל ממקום שפסק גמר את המתנות בפנים ונתן מקצת בהונות ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל תחלה על הבהונות ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק כו' וכ' הר"ש ע"ז וז"ל יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה בפנים קסברי רבנן דכל שבע הזאות מצוה אחת וכן כל מתן בהונות מצוה אחת ור"א ור"ש סברי כל הזאה והזאה מצוה בפ"ע וכן כל בהן ובהן מצוה בפ"ע וכי היכא דפליגי הכא פליגי ביומא (דף ס"א) גבי פרים הנשרפין והתם מייתי פלוגתא דהכא גבי שמן עכ"ל ודברי הר"ש הם בשינוי מדברי רש"י יומא הנ"ל שם בזה ועכ"פ גם הר"ש כ' ל' זה דלר"א ור"ש הם כל אחת מצוה בפ"ע אף דוודאי דלעניין מניין המצוות הכל מצוה אחת ול' מצוה דנקט הוא רק בשיתוף השם לומר דכ"א עניין ודבר בפ"ע וא"כ אין תפיסה עוד גם עלי דלקיטנא ל' זה אם גם בראשונים נמצא ל' זה באותו העניין עצמו]:
ובגוף הספק אי ח"ש דמ"ע חשיב קצת מצוה יש להעיר עוד מגמ' מנחות (דף כ"א ע"א) אלא טעמא דמיעטי' קרא לדם (ממלח) הא לא"ה ה"א דם ליבעי מלת תיפוק לי' כיון דמלחי' נפק לי' מתורת דם כו' מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא כו' הרי דאע"ג דשיעור המלח הוא כמו לקדירה כמבואר שם מ"מ ה"א דאף דא"א למלוח כשיעור מ"מ יהי' חיוב מליחה משהו למצוה בעלמא והיינו דגם הפחות מכשיעור הוא קצת מצוה [ואולם בפסחים (דף ע"ח ע"ב) מייתי בריתא נמנו עליו חבורה אחת (על הפסח) וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להן כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני אחרונים שאין להם כזית שלאחר מינוי הראשונים לא נשאר עוד כזית לכ"א מן האחרונים) אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם (דס"ל לר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא) כו' וא"כ לפי סגנון הלשון הול"ל גם בהך דר' נתן ר' נתן אומר אלו ואלו אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני וע"כ דכיון דאין לאחרונים כזית וא"א להם לקיים מצות האכילה בשיעורה בכזית אין חייבין לאכול כלל דח"ש דמ"ע אינו חיוב כלל ויש לדון עדיין בזה בהך דפסחים ובאתי רק להעיר. ויעוין בס' נצח ישראל למהר"ל מפראג ז"ל פרק ח' דכ' אהך דתענית (דף כ"ט ע"א) ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא וז"ל והתחלת הפורעניות הוא עיקר מפני שהתחלה הוא יציאה אל הפועל שביום ט' הי' התחלת היציאה לפועל ולא כן במדת הטובה שאין הולכין אחר התחלה רק במדת הפורעניות שהרי פורים עושים ביום שנחו ולא כשהתחילו לנצח אויביהם לפי שבהשלמה הי' טובה שלימה שעיקר הדבר כאשר נשלם אבל דבר שהוא פורעניות הולכין אחר התחלה כו' עכ"ל ז"ל וזה סעד וטעם ג"כ לסברא דרק ח"ש דאיסורין אסור מה"ת משא"כ במ"ע אין ח"ש קיום של כלום כי בעניין הטוב אזלי' בתר השלמה ועיקר הדבר כאשר נשלם ומשא"כ להיפוך בפורעניות וברע גם התחלת הרע כבר הוא רע ולכן גם ח"ש דאיסור אסור ומשא"כ במ"ע כ"ז שאין נשלם אינו כלום ודו"ק] ויש להעיר עוד מכ"ד ואין בכחי להאריך עוד מפני חולשת כחי וגם ממהר אנכי להשיב מפני הכבוד ידידו הדוש"ת וצדקתו הרמה יוסף ענגיל: