אור ברסלב

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן ז

סימן ו

ב"ה אור ליום ב' נח תרנ"ד לפ"ק בענדין. אל כבוד הרב המאוה"ג החו"ב חרוץ ושנון זית רענן כש"ת מו"ה שואל משה נ"י אבדק"ק וויערשוב:

בזו העונה הגיעני מכתבו וכו' והנני להשיב מיד את אשר יעלה במצודתי בעזה"י:

א

מה שהקשה ארש"י סוכה (דף מ"ח ע"ב) דפי' דיין ומים מגולין פסולין לניסוך משום דחיישי' שמא שתה מהן נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן. והקשה כ"ת למה לא פי' משום דלא אמרה תורה רק להסיך יין או מים על המזבח ולא ארס עכ"ל אין כוונתו מובנת דאטו אסרה תורה לנסך ארס. ונהי דהוזכר רק יין ומים במצות ניסוך א"כ כל שאינו יין ומים אין בו מצוה ממילא ואין הקדש לנסכים חל עליו. א"כ מפאת זה הא הוא רק חולין ואין בו רק משום חב"ע אבל מאיסור אחר לא ידעתי ואיסור חב"ע הרי הוא פלוגתא אם הוא דאורייתא וא"כ שפיר עדיף לי' לרש"י פסולא דבציר לי' שיעורא דהוא פסול תורה ועוד דרש"י לטעמי' דס"ל בכריתות (דף ז'. ע"ב) ד"ה מביאה קרבן דבחטאת העוף הבא עה"ס לית לן בה משום חולין על המזבח דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חש בא אכילה יעוי"ש. א"כ ה"נ הארס דאינו אוכל לית בי' לרש"י משום חב"ע כלל וא"כ כי דברי רש"י שם תמוהים מש"ס נזיר (דף כ"ט ע"ב) דיש בחטאת העוף הבא עה"ס משום חב"ע מ"מ בירושלמי נזיר שם מבואר כרש"י כריתות הנ"ל וכבר העירו בזה. ואני תמהתי אגוף סברת רש"י דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה וע"כ כוונתו דבאכילת מזבח לא אמרי' שתי' בכלל אכילה והוא תמוה מש"ס זבחים (דף י"ג ע"ב) דפיגול נלמד מאם האכל יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח וכ"ה בכ"ד ואעפי"כ מהני פיגול גם במחשב לזרוק הדם ולשפוך שירים חוץ לזמנו כמבואר בזבחים שם ובכמה דוכתי וא"כ ע"כ דגם שתי' דמזבח בכלל אכילה וכמובן [ויעוין זבחים (דף ס"א ע"ב) שיתין הוסיפו (בבית שני) מעיקרא סבור מזבח אדמה שהוא אטום באדמה (שלא יהא חלול) ולבסוף סבר שתי' כאכילה (מה אכילה מתעכלת במזבח אף שתי' תבלע במזבח) וי"ל דהיו מסופקין בהנ"ל דמעיקרא היו סבורים כרש"י כריתות הנ"ל דשתי' דמזבח אינה בכלל אכילה ולבסוף סבור דהיא בכלל אכילה וע"כ צריך שתודמה לאכילה ודו"ק וע"ע זבחים (דף ק"ט ע"ב) דרבא ס"ל דילפי' ניסוך מהקטרה ור' אשי שם (דף ק"י ע"א) ס"ל דלא ילפי' ניסוך מהקטרה יעוי"ש וי"ל ג"כ דפליגי בהנ"ל דר' אשי ס"ל כרש"י כריתות הנ"ל דשתי' דמזבח אינה בכלל אכילה וע"כ ה"ל ניסוך והקטרה ב' דברים שונים ולכן לא ילפי' זה מזה ורבא ס"ל דגה שתי' דמזבח בכלל אכילה וא"כ שניהם אכילה וע"כ שפיר לפי' להו מהדדי]:

ויש להעיר בזה. עוד ממקומות רבות מאוד ואכ"מ ויעוין תוס' זבחים (דף ק"י ע"ב) ד"ה אשתמיטתי דתמהו למ"ד ניסוך המים לאו דאורייתא איך תיקנו חכמים כן הא הו"ל חב"ע מה"ת עש"ה וי"ל עפ"י רש"י כריתות הנ"ל דשתי' דמזבח דאינה בכלל אכילה לית לן בה משום חב"ע אלא דדברי רש"י צ"ע מש"ס נזיר (דכ"ט) כנ"ל ומש"ס זבחים (די"ג) וכמה דוכתי דמחשב אזריקה ואשפיכת שירים חוץ לזמנו פיגול וע"כ דשתיית מזבח בכלל אכילה אולם כ"ז נ' דהוא רק במידי דבאכילת אדם אמרי' בי' שתי' בכלל אכילה ע"כ גם במזבח הוא כן ומשא"כ במים לפי המבואר בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' רפ"ב וסי' רפ"ד והביאוהו האחרונים דשתי' דמים אינה בכלל אכילה רק שתיית שאר משקין יעוי"ש א"כ גם בניסוך מים למזבח שפיר לית בי' משום חב"ע ודו"ק ונכון בס"ד ולפי"ז גם בהך דארס הנחש י"ל כן דמקור הלק"ט הנ"ל מעירובין (דכ"ו ע"ב) הנודר מן המזון מותר במים ובמלח דמים לא זייני וא"כ מאן לימא לן דארס הנחש גם מלבד שמזיק הוא מידי דזיין ומים הוא עכ"פ מז' משקין לגבי הכשר משא"כ ארס הנחש לא מצינו שיקרא משקה כלל לשום דבר וא"כ אפי' אמרי' גם במים וגם במזבח דשתי' בכלל אכילה עכ"ז בארס הנחש י"ל שפיר דאינו בכלל אכילה וא"כ ממילא אין בו משום חולין על המזבח לפירש"י כריתות הנ"ל ושפיר הוצרך רש"י דסוכה הנ"ל לטעמא דבצר לי' שיעורא דאפי' אי לא נימא כדבריו בכריתות הנ"ל עכ"ז בארס הנחש וודאי י"ל דאין בו משום חולין וכו' כנ"ל. וגוף סברת ההלכות קטנות הנ"ל דשתי' דמים אינו בכלל אכילה משום דמים לא זייני הנה יש עוד גריעות במים על כל משקין ע' ביצה (דף ל"ז ע"א) במשנה האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר במים שאין בהן ממש ובפשיטות הכוונה משום דהמים בטילים בעיסה וכדאמר שם (דף ל"ט ע"א) עיי"ש אבל מים בפ"ע יש בהם ממש וכן מבואר גם בעירובין (דף צ"ז ע"ב) ע"ש ואולם בירושלמי עירובין פ"ח ה"ו על המשנה שם בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אא"כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כו' א"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן ובירושלמי שם מיחלף שיטת ר' יהודה תמך א"ר יודן פוטר במים שאין בה ממש וכא אמר הכין פי' דשם מחיר במים להוליכן לכל מקום שירצה וסבר דאין להם שביתה מפני שאין בהן ממש וכאן אמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל כו' ובעי' מיהת כותל או מחיצה ואל"ה אסור משום דקנו המים שביתה ברשות חבירו והניח בקושי' ובשירי קרבן שם ד"ה תמן א"ר יודן פוטר כו' וז"ל וקשה הא דפטר ר"י התם משום דאין המים ניכרין בעיסה וי"ל דמפרש מפני שאין בהם ממש שהמים נקראים דבר שאין בהן ממש וכמו דסובר ר' טרפון בשותה מים לצמאו שאינו מברך שהכל נהי' בדברו לפי שאין בהם ממש ולא שייך בהו הוי' עכ"ל וע"כ י"ל דכיון דמים אין בם ממש ולא חשיבי הוי' כלל לר' טרפון לכן לא חשיב שתי' דידהו למיחשיב אכילה ועכ"פ לגבי חב"ע שפיר י"ל כן דלית לן בי' משום מאכיל חולין למזבח בניסוך מים כיון דאין בם ממש כו' ובאתי רק להעיר]:

ב

מ"ש כ"ת עוד דהי' נ"מ בטעמו דאמרה תורה רק יין ומים ולא ארס דאפי' למ"ד אין שיעור למים ג"כ אתי שפיר הפסול בזה. ולא הבנתי דהרי קושיתו הוא על רש"י ורש"י פי' בסוכה (דף מ"ט ע"ב) שם ד"ה אין שיעור למים דהיינו רק דאין לו שיעור למעלה דאפי' יותר מג' לוגין מקדש אבל ג' לוגין וודאי בעי' וכן פירש"י בזבחים (דף ק"י ע"ב) ד"ה ביש שיעור יעוי"ש ובמעילה (דף י"ג ע"ב) יעוי"ש וא"כ במקדש ג' לוגין שפיר יש פסול מפאת דבציר לי' שיעורא ואולי כוונת כ"ת דיש נ"מ להיכא דקידש הרבה יותר מג' לוגין והי' מגולה רק זמן מועט כדי שיצא הרחש וישתה לגימא אחת דידעי' בודאי דאפי' שתה ונכנס ארס תחתיו עכ"ז אכתי איכא ג' לוגין מים מלבד הארס] ואפי' לתוס' זבחים שם ד"ה ביש שיעור דלר"א אין לו שיעור כלל לא למעלה ולא למטה ע"ש עכ"ז הרי לר"א בלא"ה אידחי טעם כ"ת וכמ"ש בעצמו דלר"א דס"ל בפ' כל הזבחים דרואין כאילו הן עצים ה"נ אמרי' רואין ולא שייך טעמא דידי' רק לרבנן דר"א וכמ"ש במכתבו וא"כ ממ"נ אין קושי' אולם ר"א דכל הזבחים הוא ר' אליעזר ור"א דזבחים (דף ק"י ע"ב) שם נראה דהוא ר' אלעזר מדאמר שם בגמ' דבשיטת ר"ע רבו אמרה ור' עקיבא הי' תלמידו דר' אליעזר כמבואר בפסחים (דף ס"ו ע"א) ועל כרחך הגירסא ר' אלעזר דהי' תלמידו דר"ע כמבואר ביבמות (דף ס"ב ע"ב) אולם מזבחים (דף מ"ב ע"א) מוכח קצת דגם בהך דר"א אומר המנסך מי החג וכו' דזבחים (דף ק"י ע"ב) הגירסא ר' אליעזר ויעוי"ש בזבחים (דף מ"ב ע"א) בגליון הש"ס ויעוין זבחים (דף ק"י ע"ב) שם תוד"ה ומודה ר"א בדמים (ודקי"א ע"א) ד"ה בקרבו ואין להאריך:

והנה גוף דברי כ"ת שכ' דלר"א דס"ל בפ' כל הזבחים דרואין כאילו הן עצים אפשר דה"נ י"ל כן ויש לחלק מ"מ לרבנן בודאי קשה עכ"ל ולא כ' מה הי' כוונתו לחלק ואולם באמת מבואר בתוס' זבחים (דף ע"ז ע"ב) ד"ה בדם דהן לתירוצם שם שכתבו כיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתו לשם הפסול וכו' והן לפימש"ש דחולין גמורים שרי לכ"ע לשם עצים ולשם מים וכו' יעוש"ה א"כ ה"נ ודאי לכ"ע אמרי' רואין כיון דהארס מעורב במים ועיקר הזריקה לשם מים וכן הארס חולין גמורים וא"כ גם לרבנן לק"מ. ומ"ש התוס' דכיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתו לשם פסול וכו' יעוין דוגמתו תמורה (דף י"א ע"ב) היא שלמים וולדה חולין מהו וכו' א"ל מי קרינא בי' כי ירחק וכו' והיינו דכיון דעיקר שחיטתו בפנים משום הברמה אע"ג דנשחט גם העובר דחולין לית לן בה ויש לי להאריך בזה ואכ"מ:

ג

מ"ש כ"ת עוד ליישב קושיתו משום דודאי הארס נתבטל במים והוי כמים דהיתירא נינהו עכ"ל וגם פה אין כוונתו מפורשת יען לא פי' איסור הארס מהו ואין מובן ג"כ עניין העשותו היתיר ולפמ"ש למעלה דאין איסור בארס רק משום חב"ע א"כ א"א שיעשה היתיר רק ע"י העשותו קודש כמו המים וזה ודאי א"א ע"י הביטול דקודש א"א בלתי שיהי' של גבוה וע"י ביטול א"א שיעשה של גבוה דממונא לא בטיל וא"א שיעשה ע"י ביטול שם בעלים ואע"ג דהארס הוא הפקר עכ"ז גם חפצי הפקר משמע דהוו בעניין זה כדבר שיש לו בעלים ע' ביצה (דף ל"ח ע"ב) וחפץ של הפקר שנתערב ברוב חפצים של אדם אין החפץ הפקר נעשה שלו מטעם ביטול ונהי דהקדש בטל מה"ת ולא אמרי' דממונא ל"ב היינו רק לאפוקי מידי הקדש אבל לא לעיולי יעוין שב שמעתתא שמעתתא ו' פ"ד ואולם בר"ש שביעית פ"ה מ"ג כ' וז"ל והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים ג' לבעה"ב כו' ואע"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק גידולי היתיר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני עכ"ל ומשמע מל' זה דהא דממונא ל"ב היינו רק כשיש אל הממון בעלים אחרים וצריך הביטול להפקיע הממון מבעליו ומשא"כ בממון הפקר אמרי' ביטול גם בממון ויש לדחות דקושטא דמילתא נקט דאיירי שם בהפקעת ממון אבל באמת גם ממון הפקר אין בטל ואולם יותר מזה נ' לכאורה מראב"ד בהשגות פ"ב מביכורים דאפי' ממון שיש לו בעלים שנתערב ברוב של אחר כל דלא איכפת לבעל המיעוט בהביטול הוא בטל להעשות של בעל הרוב ע"ש ברמב"ם ה"י הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו כו' אינו מביא ביכורים כו' נתן לו חבירו רשות להבריך בתוך שלו אפי' לשעה ה"ז מביא כו' ובהי"ג הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע. שלשה יש לו קרקע ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע ובהשגות אהך דשלשה כו' אמר אברהם לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהם קרקע ואם פירש בלא קרקע אינו מביא ואינו דומה לשנים סתם לפי שהשנים ספק אם קנה קרקע כו' ואם דימה אותו למבריך ברשות לשעה טעה שהרי אף השנים יש לו להעמידם שם כל ימי היותם ואם לאו מפני הספק (שמא קנה קרקע) לא הי' מביא ולמבריך ברשות אינו דומה כלל שהמבריך עיקרו ברשות עצמו ויניקת ההברכה מעוטה היא וכיון שהיא ברשות אינה אוסרת עכ"ל ואינו מובן לכאורה דמה מועיל מה שהיא מעוטה ואי מטעם ביטול א"כ גם במבריך שלא ברשות נימא ביטול וא"ל דממונא לא בטל ומשא"כ במבריך ברשות הוי שלו דא"כ אפי' כל היניקה מקרקע חבירו ברשות ולאו דווקא ביניקת הברכה מעוטה יוחשב שלו ויביא וצ"ל דגם הברכה ברשות אין היניקה שלי דהרשות אינו הקנאה והוא רק כמאכיל לאורח על שלחנו דמרשהו לאכול את שלו ואינו מקנהו לאורח בזה כמבואר בר"ן נדרים (דף ל"ד ע"ב) ואך כאשר היניקה משל אחר רק מעוטה והיא ברשות שפיר נעשה שלו מטעם ביטול דממונא לא בטל לא שייך עוד בזה דאחרי שנתן לו חבירו רשות על היניקה תו הא לא איכפת לי' לחברי' אם תהי' היניקה גם שלו ולכן תו נעשה שלו מטעם ביטול ואף שחבירו לא הקנהו לו מ"מ הביטול עושאהו שלו ומשא"כ בכל היניקה משל חבירו ברשות דאין לו במה להתבטל והרשות עצמו הא אינו הקנאה לכן שפיר אינו שלו ולא מהני הרשות מידי ודו"ק [ולפי"ז יומצא חידוש דין דאף דמאכיל לאורח על שלחנו אינו של האורח דשל בעה"ב הוא אוכל ואם קידש האורח אשה בפרוסה הניתנה לו אינה מקודשת כמבואר בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק"נ ע"ש מ"מ אם נתערב להאורח פרוסה הניתנת לו מבעה"ב בב' פרוסות שלו שאינם ש"פ ואך שלשתם יחד שוין פרוטה וקידש אשה בשלשתן מקודשת דגם פרוסת הבעה"ב נעשית שלו מטעם ביטול אף שלא הקנהו לו דמ"מ הא לא איכפת לי' בהביטול דבלא"ה נתנה לו לאכלו וע"כ תו אמרי' שפיר ביטול להעשות שלו וכנ"ל]:

ואולם יש לי עוד דרך אחרת בראב"ד הנ"ל והוא נ' יותר ואכ"מ כ"כ דלענייננו נ' דאפי' יהי' דין ביטול בממון של הפקר להעשות שלו מ"מ לענייננו א"א שיעשה קודש ע"י הביטול לדיעות האומרים דהיתיר אינו בטל באיסור להעשות איסור וה"נ אין חולין בטילים בקדשים להעשות קודש ומה גם לפמ"ש בחידושי במ"א להסביר הא דהיתיר באיסור אין בטל ואיסור בהיתיר בטל דהוא משום דביטול יש לו כח רק לסלק שם אבל לא לתת שם דהיתיר לא חשיב שם נוסף על עצם הדבר דכל דבר בעצמותו היתיר כ"ז שלא אסרתו תורה ומשא"כ איסור הוא שם נוסף שהדבר אסור מפאת שאסרתו תורה וע"כ שהתערב איסור בהיתיר צריך הביטול רק לסלק מן האיסור שם איסור שעליו שיוחשב כאילו לא אסרתו תורה ואז מאיליו הוא היתיר ממילא ומשא"כ היתיר המתערב באיסור דצריך הביטול לתת לו שם איסור לשיאסר ולזה אין לביטול כח לתת שם והארכתי בזה בראיות ואכ"מ וא"כ ה"נ א"א לביטול לתת אל החולין שם קודש ומה גם דאפי' יעשה קודש ע"י הביטול עכ"ז הרי הוא רק קדושה מאילי' ע"י הביטול אבל הרי אין הכלי מקדשהו והוי רק כשאר הקדש שלא נתקדש בכלי דכלי א"א שיקדש רק במעשה אדם ולקצת מ"ד בעי' גם דעתו ואין כלי שרת מקדשין שלא מדעת ולמ"ד דמקדשין שלח מדעת מעשה אדם מיהת בעי' וכמבואר במנחות (דף ז' ע"א) מכי מהדר לי' מנח לי' אדופנא דמנא ומניד לי' ונפל ממילא דנעשה כמי שהחזירו הקוף ואין הכלי מקדש לפי שנפל מאיליו יעויש"ה [וקצ"ע מזבחים (דף ס' ע"א) ודילמא משום דקסבר שפיכה מכח אדם בעי' ע"ש דמשמע דהש"ס מסופק בזה אי בעי' מעשה אדם בהעלאה על המזבח או על הרצפה לר' יהודה דכולה עזרה מקדשא והוי כמזבח ואכ"מ לדבר בזה] מיהו יש לדון בזה דאי נימא דמהני הביטול שיעשה הארס קודש כשאר המים ויקבל קדושת שאר המים י"ל ג"כ דכיון דשאר המים קדושים קדושת כלי ע"כ גם הארס מקבל ע"י הביטול ערך קדושה זאת ונהי דהוא לא נתקדש בכלי במעשה אדם עכ"ז ערך הקדושה של קדושת כלי י"ל דמקבל ע"י הביטול משאר המים ושפיר ראוי גם הוא לניסוך ודו"ק ואולם נ' פשוט דלא מהני ביטול בזה להעשות הארס קודש אלא דיש לדון דאפי' הוא חולין עכ"ז י"ל דהאיסור העלאה שבו היינו מה שאסור להעלות חולין על המזבח איסור זה בטל ברוב המים דאין בהם איסור העלאה דהו"ל ככל ביטול איסור בהיתיר ושפיר הוא חולין עדיין אלא דאיסור העלאת חולין אלו בטל ודו"ק מיהו יש לפקפק בזה דכיון דיש לחולין אלו ב' איכיות היינו איכות היתיר במה שהוא חולין ולא קדשים ואיכות איסור במה שאסור להעלותו על המזבח א"כ י"ל דאין ביטול לחצאין וכיון דאין ההיתיר שבו בטל להעשות קודש ה"ה איסור הכרוך בהיתיר זה היינו איסור העלאתו ע"ג המזבח מפאת היותו חולין ג"כ לא בטל וכבר האריכו האחרונים בזה בכ"ד בעניין אי שייך ביטול לחצאין ויעוין ר"ן ע"ז פ' השוכר על המשנה ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן ד"ה וגרסי' בגמ' יעייש"ה מה שחולק על הראב"ד בעניין ביטול לחצאין ויעיין בקונטרס ע' פנים לתורה שלי אות כ"ג שהארכתי שם ג"כ בזה ואולם בתוס' מנחות (דף פ' ע"ב) ד"ה וכי דכ' וז"ל והא דשרינן גבי ספק מצורע להביא אשמו ולוגו לכתחלה מטעם דחולין ממילא הויין התם בטל לי' בהדי אידך שמן עכ"ל ומבואר דגם בחולין המעורבים ברוב קדשים בטל איסור הכנסת חב"ע מינייהו ואין להאריך יותר:

ומ"ש כ"ת עוד דבירושלמי מבואר הטעם דפסול יין ומים מגולין למזבח משום דלא הוי ממשקה ישראל והבאתי ירושלמי זה בספרי אתוון דאוריתא כלל כ"ז] והקשה כ"ת דהא שפיר מותר לישראל מטעם ביטול וכ' די"ל דהירושלמי ס"ל דדבר של סכנה אינו מתבטל כדעת הט"ז ביו"ד סי' קט"ז ומעתה יש להעיר מזה להפוסקים להיפוך עכ"ל ולא הבנתי דבגילוי ודאי לא שייך ביטול דכך טבע הארס דאפי' מתערב ברוב הכל סכנה ולמה הוצרך לירושלמי זה והיא משנה שלימה בתרומות פ"ח מ"ה פלוגתא דר' יוסי ורבנן יעויש"ה ואפי' לר' יוסי נמי אינו בטל ברוב כשאר ביטול רק יש לו שיעור אחר כל שאינו ניכר במים יעויש"ה במפרשים ויעוי"ש במ"ו אפי' הם ככר אחד גדול ואחד קטן ובגמ' ע"ז (דף ל' ע"ב) חבית שנתגלה וכו' יעוי"ש דהארס שוקע לפעמים עד סוף החבית יעויש"ה ומחלוקת הפוסקים אי מילי דסכנה בטילים בס' היינו רק בשאר מילי דסכנה אבל ארס הנחש וודאי דלא אמרי' בי' דין ביטול דכך טבעו והכל סכנה וז"פ:

ד

מה שהקשה כ"ת בסוכה (דף מ"א ע"ב) דמחייב ר' יוסי בהוציא לולב לרה"ר ואמאי הא הוי משאצל"ג לרשב"א שבת (דף ק"ה ע"ב) דלצורך מצוה חשוב מלאכה שאצל"ג ור' יוסי הא ס"ל בשבת (דף כ"ט ע"ב) אליבא דר' יוחנן דמלאכה שאצל"ג פטור עכ"ל. לא ידעתי מדוע לא הקשה מסוגי' דשבת (דף צ"ד ע"ב) במקומה דמודה ר"ש במוציא ס"ת לקרות בו דחייב ולא ידעתי מה בין מוציא ספר תורה לקרות בו למוציא לולב לצאת בו ובביצה (דף י"ב ע"א) במשנה נשנו שניהם יחד ס"ת לקרות בו ולולב לצאת בו ויעוין זבחים (דנ"ז ע"ב) סוף העמוד דאין דרך התנא לשנות דרבנן בהדי דאורייתא ואולם י"ל דב"ש ס"ל דמשאצל"ג חייב והוי כולם דאורייתא וזה מתאים קצת עם סוגי' דשבת (דף צ"ד ע"ב) דמחייב ר' אליעזר במשאצל"ג יעוי"ש תוד"ה אבל דר"א מתלמידי ב"ש וס"ל כוותייהו וכדמצינו בכ"ד יעוין תוס' ביצה (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ואומר והא דדייקי ר' יצחק בר אבדימי ור' יוחנן בביצה (ד' י"ב) שם דב"ה ס"ל מתוך גם לעניין דאורייתא אע"ג דאיכא למימר דרק במשאצל"ג דרבנן מקילים וס"ל דמשאצל"ג פטור אין לומר כן כיון דתני ב"ה מתירין מוכת דמתירין בכל אפי' בס"ת לקרות וזה וודאי דאורייתא דהא מודה ר"ש בס"ת לקרות וכש"ס שבת הנ"ל אולם באמת לא ידעתי שום סברא לחלק בין ס"ת לקרות ללולב לצאת בו וע"כ צ"ל דבהוצאה חשוב גם צורך מצוה צורך יעוין תוס' שבת (דף צ"ד ע"א) ד"ה ר"ש דבהולאה לא בעי ר"ש דומיא דמשכן שיהי' הצורך לגופה רק בצורך המוציא נמי חייב יעויש"ה. וצורך המוציא חשוב שפיר גם מצוה ומוציא מת לקוברו דפטר ר"ש אע"ג דקבורת מתים מצוה דדייק הרשב"א שם מזה דאין מצוה צורך צ"ל דרק בזה שאין נהנה דיותר הי' נוח לו שלא יומת ולא יהי' מצוה לקוברו הוא דלא חשוב צורך יעוין רשב"א שבת (דף צ"ד ע"א) אהא דפוטר הי' ר"ש אף במוציא מת לקוברו דדבריו מוכיחים כן ואיך שיהי' הטעם מ"מ זה ברור דכי היכא דמוציא ס"ת לקרות בו דחייב ה"ה במוציא לולב לצאת בו:

והנה גם לפי הבנתו י"ל דר' יוסי ס"ל כר"ש רק בגוף הדין דמשאצל"ג פטור משא"כ בהא דלא מיחשיב לי' לר"ש צורך מצוה צורך לא סבר כוותי' וברשב"א שבת (דף ק"ה ע"ב) שם דקבורת מת מצוה שריא לר"ש מה"ת בשבת כיון דקיום מצוה לא חשוב תיקון ואילו סתימת הש"ס בכל מקום דאסור וא"כ צ"ל פשוט דר' יוסי פליג בהא דאילו הי' גם ר' יוסי סובר כן הי' ראוי לפסוק כן דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי כמבואר בעירובין (דף מ"ו ע"ב) ומה גם כאן דר"ש קאי בהדי' והו"ל ר' יהודה יחיד נגד רבים וע' בכורות (דף ל"ז ע"א) דה"א למיפסק כר' יוסי אפי' נגד רבים מטעמא דנימוקו עמו ויעוין עירובין (דף נ"א ע"א) דתני לה בדר' יוסי כי היכי דליקביל לה מיני' משום דר' יוסי נימוקו עמו ובב"ק (דף כ"ד ע"א) דר' יהודה ור' יוסי הלכה כוותייהו לגבי ר"מ ור"ש וכן ר"מ ור' יוסי הלכה כוותייהו לגבי ר' יהודה ור"ש מטעמא דר' יוסי נימוקו עמו ור' יוחנן גופי' דס"ל אליבא דר' יוסי דמשאצל"ג פטור ס"ל סנהדרין (דף ל"ה ע"ב) דקבורת מת מצוה אסורה מה"ת בשבת יעוי"ש [ובתוס' שבת (דף קל"ב ע"א) ד"ה מה צרעת וכו' הקשו דנימא קבורת מת מצוה תוכיח וי"ל באמת דשם בעל המאמר רבא ורבא ס"ל בשבת (דף קמ"א ע"ב) דמשאצל"ג פטור וא"כ קבורת מת מצוה מותרת בשבת ואולם בסנהדרין (דף ל"ה ע"ב) שם מוכת קצת דגם רבא ס"ל דקבורת מ"מ אסורה בשבת]:

ומה שהביא כ"ת עוד בשם הכפות תמרים דבמעביר לא בעי' מלאכת מחשבת ועפי"ז כ' כ"ת דה"ה דלא בעי במעביר מלאכה הצריכה לגופה דפטור דמשאצל"ג הרי הוא רק משום מלאכת מחשבת וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי. יש ליישב בזה דברי המדרש הובא בתוס' ב"ב (דף קי"ט ע"ב) ד"ה אפי' דמקושש לש"ש נתכוון להורות לישראל דמחלל שבת במיתה יעוי"ש וק' דא"כ הו"ל משאצל"ג ומדוע נתחייב באמת ויעוי"ש בח"א במהרש"א ולהנ"ל י"ל דבעל המאמר דהמדרש הנ"ל ס"ל כשמואל בשבת (דף צ"ו ע"ב) דמקושש מעביר הי' ושפיר נתחייב וגם י"ל דשמואל בזה לטעמי' אזיל דס"ל בשבת (דף ג' ע"א) דמשאצל"ג פטור יעוי"ש בתוד"ה הצד [ובתוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה מה דשמואל כר"ש ס"ל במקלקל בהבערה ולרש"י שם דר"ש לטעמי' אזיל במשאצל"ג דפטור א"כ בהכרח ס"ל לשמואל נמי דמשאצל"ג הטור] וע"כ י"ל דהי' סובר ג"כ כמדרש הנ"ל דמקושש לש"ש נתכוין והוקשה לו דא"כ מדוע נתחייב הא הוי משאצל"ג ולכן הוצרך לומר דמעביר דייקא הי' דמיחייב גם באין צריך לגופה:

ואולם גוף דין זה דמעביר חייב גם באצל"ג קשה לומר אף שלא ידעתי לכאורה סתירה מפורשת לזה מ"מ ברור שאינו כן וזורק ד"א ברה"ר פשוט דחיובו ג"כ משום מעביר ד"א ברה"ר וא"כ למאי דאמר בשבת (דף צ"ז ע"ב) דנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור והטעם משום דלא הוי מלאכת מחשבת כמבואר בתוס' שבת (דף ע"ב ע"ב) ד"ה נתכוין וכ"ה להדיא גם בב"ק (דף כ"ו ע"ב) דנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' פטור משום דמלאכת מחשבת בעי' ע"ש וא"כ מבואר דגם במשכיר בעי' מלאכת מחשבת ואולם יש להביא קצת ראי' דלא בעינן במעביר מלאכה הצריכה לגופה מעירובין (דף צ"ז ע"ב) דאמר לר"ש דאין מוליכין התפילין פחות פחות מד"א דילמא אתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר ומוכח דאי מייתי להו ד' אמות ברה"ר עביד איסור מה"ת יעוש"ה ואע"ג דמוליכן שם רק כדי שלא יתבזו וא"צ לגופם ומוציא מת לקוברו הוא משאצל"ג ושם נמי בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) הוא איבעי' דלא איפשיטא אי קבורה משום בזיונא ע"ש:

ה

מה שהקשה כ"ת עוד אהא דאמר בסוכה (דף מ"ב ע"א) שם אמשנה הנ"ל ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות ובגמ' א"ר הונא אומר הי' ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך כו' והקשה כ"ת דהא בשבת (דף קל"ז ע"א) פוטר בטעה בד"מ רק מפאת הלימוד מע"ז וא"כ ליכא ראי' רק למיפטר מחטאת דומי' דע"ז אבל הא אין ראי' לפטור מאשם מעילות. הנה כזה יוקשה בפסחים (דף ע"ב ע"ב) דהי' אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג וב"ח מיפטר משום טעה בדבר מצוה דמנ"ל למיפטר מקרן וחומש דתרומה ולרבא בשבת (דף ס"ט ע"ב) דמיתה דתרומה במקום כרת קאי וחומש במקום קרבן קאי היינו קרבן חטאת דבא אשגגת כרת ניחא וכמובן. ואולם בסוגי' דפסחים שם ומפירש"י שם במשנה (דף ע"א ע"ב) וכל הסוגיא מוכח דטעמא דטעה בדבר מצוה משום דמיחשיב טועה ואונס מפאת טירדא דמצוה ולא חשיב שוגג ויעוין פסחים (דף ע"א ע"ב) שם במשנה דמסיים מפני ששחט ברשות ופירש"י דאנוס הוא וא"כ ה"נ לישנא דר' יוסי מפני שהוציא ברשות הכוונה דאנוס הוא ואונס הא גם מאשם מעילות פטור ויעוין בר"ש תרומות פ"ח מ"א בשם הירושלמי דאמר גם אשוחט לשם פסח ונמצא שלמים דפטור משום דחשיב שוחט ברשות ומוכח כנ"ל דפטור כל טעה בד"מ משום אונס ולישנא דמפני שהוא ברשות מצינו גם לעניין פטור ממון בב"ק (דף ל' ע"א) בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות ושם (דף ל"ב ע"א) מפני שרץ ברשות ועוד בכמה דוכתי ומוכח דהוא סברא גם בהך דמפני שהוציא ברשות ולא מפאת הלימוד מעכו"ם וגם ברמב"ם ה' שגגות פ"ב ה"ח כ' ג"כ רק מפני שעשה ברשות ולא הביא הלימוד מעכו"ם ומוכח ג"כ כנ"ל דהוא סברא בעלמא מפני שעשה ברשות מצוה וחשיב אונם:

גם י"ל דפטור טעה בד"מ באשם נלמד מהיקישא דאשם לחטאת יעוין זבחים (דף י' ע"ב) אמר לו ר"א הרי הוא אומר כחטאת כאשם וכו' ועוד שם רא"א אף האשם שנאמר כחטאת כאשם והא דאמר שם (דף י"א ע"א) ורבנן למאי הילכתא איתקש אשם לחטאת וכו' ולא אמר לעניין פטור טעה בד"מ י"ל דבעי לתרץ לכ"ע ואפי' למ"ד טעה בד"מ חייב [ויעוין זבחים (דף. מ"ח ע"א) דכל אשמות איתקשו להדדי] ויעוין שם (דף מ"ט ע"ב) דהוזכר ג"כ היקיש זה דאשם לחטאת ומוכח לכאורה שם דרק למילי דעבודות כהונה איתקשו זל"ז היינו לעניין מה שיש לכהן לעשות בהקרבתם ומשא"כ לעניין דטעה בד"מ יופטר מאשם כמו מחטאת לא שייך ההיקיש ואולם בפי' הרא"ש נדרים (דף ד' ע"א) ד"ה דרוש וז"ל דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות דליתנהו בכלל כי תדור נדר ורבינהו קרא דאשכחן בחטאת דרישה ואת שעיר החטאת דרוש דרש ואשם כחטאת דכתיב כחטאת כאשם עכ"ל ומבואר דגם לעניין בל תאחר שייך היקיש זה דאשם לחטאת וע"ע ירושלמי הוריות פ"ב ה"ז דיליף חיוב משיח באשם מהיקישא דאשם לחטאת יעויש"ה. עי"ל דמעילה בהקדש אקשה רחמנא לעכו"ם כמבואר בש"ס מעילה (דף י"ח ע"א וי"ט ע"א) יעויש"ה וא"כ י"ל דמהיקיש זה ילפי' נמי דכי היכא דבעכו"ם אין החיוב בטרוד מצוה ה"ה במעילה והא דלא אמר (ד' י"ט ע"א) שם דההיקיש לעכו"ם לעניין זה י"ל ג"כ כנ"ל דנקט מה שהוא אליבא דכ"ע משא"כ טעה בד"מ הוא פלוגתא ובאתי רק להעיר:

ומה שהקשה בשולי מכתבו לתוס' שבת (דף צ"ד) דמוציא כיס המקבל זיבה חשיב אצל"ג משום דסגי לי' אי יתיב בחד מקום א"כ ה"נ מוציא לולב לרה"ר אצל בקי אין זה חשיב צל"ג דלגו המצוה סגי אי יתיב בביתו עכ"ל. לא הבנתי דמיון זה דבמוציא כיס וכו' אין צריך אל הכיס ברה"ר רק שהוא צריך לצאת לרה"ר בשביל איזה צורך אחר וממילא צריך להוציא גם הכיס המקבל הזיבה משא"כ בלולב הרי צריך אל הלולב עצמו להוציאו ולהראותו לבקי כדי שהבקי ילמדנו ויראה לו מה לעשות עם הלולב ואפי' אם הי' יכול לקבל הלימוד מן הבקי בלתי שיהי' הלולב עמו מ"מ כיון דלפי מחשבתו כסבור שצריך שיהי' הלולב עמו שיראה לו הבקי מה לעשות בו חשיב צריכה לגופה יעוין תוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל דמבעיר באיסורי הנאה שסבור שיכול ליתן לכלבו חשיב צריכה לגופה ע"ש [ולשון דנקט כ"ת מה שהוציא הלולב לרה"ר אצל בקי אינו מדוקדק דבדברי ר' יוסי אין מוזכר בקי רק שהוציאו וי"ל דהוציאו לצאת בו ומשכחת בכמה גווני אחריני לצאת ממש ולישנא דגמ' בשמא יעבירנו דאיירי בבקי איירי בהעברה לא בהוצאה]:

ומה שהקשה עוד מפסחים (ד' ה') דס"ל לר"ע דהבערה למצות השבתה הוי מלאכה וק' לרשב"א דצורך מצוה חשיב אצל"ג ואי דס"ל לר"ע דמשאצל"ג חייב א"כ נימא שמע מיני' ד'. י"ל ע"ד החידוד דידעי' בלא"ה דר"ע מחייב במשאצל"ג מדאמר בשבת (דף צ"ו ע"ב) מקושש זה צלפחד וכו' וריב"ב השיב בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוצא לעז על אותו צדיק וצ"ל דר"ע ס"ל כמדרש המובא בתוס' בתרב המובא לעיל דמקושש לש"ש נתכוין וליכא הוצאת לעז אולם לפי"ז יוקשה דהא הוי משאצל"ג ומדוע נתחייב באמת וצ"ל דמשאצל"ג חייב וא"כ בלא"ה ידעינן מדוכתא אחריתא דמשאצל"ג חייב לר"ע. גם י"ל דס"ל להרשב"א כסברת התוס' בפסחים שם דמיסתבר דקרא איירי בכל גוונא בין בצריך לגחלתו ובין באינו צריך וא"כ בצריך לגחלתו הוי שפיר צריך לגופו ואיסור מלאכה איכא כסברת התוס' בתירוצם הב' שם כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו ויש להאריך עוד וכבר נלאיתי מכתוב:

וידע כ"ת כי בקראי מכתבו בלילה לא נזכרתי מבטן מי יצאו הדברים ועכ"ז לקחתי עטי בידי להשיב מיד וכתבתי קצה תשובה זאת והיום בא איש לביתי וראה מכתבו מונח לפני על השלחן והזכירני מאת מי הוא לכן יסלח נא כת"ה על אשר לא כתבתי לו תואר ידידי כראוי לאיש מיודע והנני בזה ידידו הדו"ש כת"ה באהבה והי' ראוי להאריך יותר לכת"ה רק אני חלוש מאוד וכבר נלאיתי מכתוב:

יוסף ענגיל.

יל"ע עוד לרשב"א דצורך מצוה חשיב אצל"ג לר"ש דאמאי בניין בהמ"ק אסור בשבת הא הבניין רק לצורך מצוה לקיים מצות התורה שציותה לבנות מקדש ואף דטעם המצוה כדי שיהי' בית להקריב בו קרבנות כמבואר בירושלמי שקלים סוף פרק ב' כלום שלמה בנך יבנה ביהמ"ק אלא כדי להקריב בו קרבנות ור"ש דריש טעמא דקרא ואם כן יש לומר דחשיב צורך לגופה של בניין להקריב בו קרבנות מכל מקום זה אינו דגם הקרבנות רק מצוה ואכתי גם זה אין ראוי להחשב צריכה לגופה ויש לומר דלרבי שמעון דרשא דיבמות (דף ו' ע"א) דאין בניין ביהמ"ק בשבת לא יהי' מפאת איסור שבת רק דגזה"כ בעלמא הוא דהבניין אין זמנו בשבת והוא כמו לילה דגזה"כ הוא דאין זמן הבניין בלילה כמבואר בשבועות (דף ט"ו ע"ב) וכעין זה שריפת קדשים דליתא ביו"ט מבואר בירושלמי שבת פרק ב' דאינו מפאת איסור מלאכת יום טוב רק דאין זמן מצוה זאת ביום טוב ואפילו הבעיר מעיו"ט ויגמר הביעור ביו"ט אסור יעוי"ש מיהו ל' הדרשא דיבמות (דף ו' ע"א) שם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וגו' דמוכח דכוונת הסמיכות דאע"ג דמקדשי תיראו מ"מ את שבתותי תשמורו לבל לחלל שבת ע"י הבניין א"כ משמע דהאיסור מפאת חילול שבת ע"י המלאכה ואולם ביבמות שם מסיק דהסמיכות אתא לדרשא אחרינא ומ"מ ק' לומר דלר"ש באמת בניין ביהמ"ק מותר מה"ת בשבת וסתימות הגמ' שבועות שם דאפי' יו"ט אינו דוחה ואולם נתיישבתי דקושי' זו טעות דהא פטור משאצל"ג רק מפאת דלא הוי מלאכת מחשבת וא"כ כל עשיות שלצורך המשכן ובניינו נמי הרי היו רק לצורך מצוה וכתיב בי' מלאכת מחשבת וא"כ הא אחשבי' קרא מלאכת מחשבת בצורך זה ומקדש נמי ילפי' ממשכן לעניין איסור הבניין בשבת מטעמא דמקדש איקרי משכן כמבואר בתוס' עירובין (דף ב' ע"א) ד"ה אשכחן וז"פ ונזכרתי דברי הס' גור ארי' עה"ת פ' ויקהל (ל"ה ב') על דברי רש"י הקדים אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת וז"ל וא"ת מהיכי תיתי לן שיהא מלאכת המשכן דוחה שבת הרי שבת עשה ול"ת ומלאכת המשכן עשה וקיי"ל דלא אתי עשה ודחי עשה ול"ת ובפ' קדושים ביאר הרא"מ כו' ולי נראה דה"א דלא אסרה תורה אלא מלאכה של אדם דכתי' ששת ימים תעשה מלאכתך וגו' ומשמע מלאכת שמים הוי שרי ולכך צריך קרא עכ"ל ז"ל. והנה לא נחית ז"ל לזה דה"מ דכיון דהוא רק לצורך מצוה ה"ל משאצל"ג [והטעם כנ"ל דאפי' אי צורך מצוה חשוב משאצל"ג מ"מ הא פטור משאצל"ג רק משום מלאכת מחשבת ומלאכת משכן הא אחשבי' קרא למלאכת מחשבת וגם הא אכתי יוקשה למאן דמחייב במשאצל"ג דל"ל קרא] אך חדית ז"ל דה"א דלישתרי משום דמלאכתך ממעט מלאכת שמים דוגמת הך דשבת (דף קי"ג ע"א) דחפציך ממעט חפצי שמים ובברכות (דף י"א ע"א) בשבתך בביתך וגו' בשבת ובלכת דידך הוא דמיחייבת הא דמצוה פטירת וכזה במקומות רבות מאוד וק' באמת גם לפי דבריו ז"ל דא"כ כל מלאכת מצוה תישתרי בשבת ממיעוטא הנ"ל דמלאכתך כו' ואולי השתא דגלי קרא בבניין ביהמ"ק ילפינן מיני' לעלמא דגם מלאכת מצוה אסור ואולם לפי"ז ה"נ ניליף מיני' אעלמא דגם צורך מצוה חשוב מלאכת מחשבת ובאתי רק להעיר ובגוף דברי הג"א ז"ל יש תימה מסוגי' דיבמות (דף ו' ע"א) שם כמובן וצ"ע:

הנ"ל.

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה