בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ט · ו
ומ"ש כ"ת דנראה לו דאחרי דברי תוס' יומא (דף ל"ג ע"א) הנ"ל דכתבו ל' נראה כשהי' נמשכו השחיטות מהרי"ו ושאר שחיטות דכתבו אם שחט הרוב ושיהה כו' אל יחתוך אותו מיעוט בסכין משום שנראה כשתי שחיטות ובס' גבול בנימין דיני שהי' סעיף א' כ' להדיא שהוא משום מראית העין ולמד כן מלשון מהרי"ו הנ"ל דכ' דנראה כשתי שחיטות עכ"ד כ"ת. הנה לפי הפירוש שכתבתי למעלה בתוס' יומא הנ"ל דע"כ נקטו בלשונם ל' נ' כשהי' משום דאזלי לטעמייהו דשהי' במ"ב כשירה וע"כ הוא רק נ' כשהי' משום דהוא מ"ב דמדינא כשר הנה לפי פירוש זה יש לדקדק כן מתוס' הנ"ל דיש עניין נ' כשהי' מיהת במ"ב וע"כ יש לפרש איבעי' דחולין לרש"י דהאיבעי' אמ"ב דסברת האיבעי' לפסול הוא ג"כ מטעם הנ"ל וכמו דסברת הש"ס יומא לאסור לכתחלה מיהת מטעם הנ"ל וכמ"ש כבר כן למעלה ואולם לפי הפי' האחר שכתבתי למעלה דמשום דלא הי' שיעור שהי' בהך דיומא נקטו התוס' ל' נראה כשהי' וא"כ יוכל להיות דרק מפאת זה הוא דנראה כשהי' משא"כ בשיעור שהי' במ"ב חשיב שהי' ממש ואין הפסול מפאת נראה ונהי דגם בשיעור שהי' הרי הוא רק איבעי' דלא איפשיטא עכ"ז י"ל דלכתחלה פשיטא דאסור ולא מפאת נראה לעיני הרואים רק משום גזיר' דילמא אתי לשהויי מקמי דעביד רובא ובלאו שיעור שהי' ג"כ אסור לכתחלה בב' בני אדם משום דלעיני הרואים מיהת נ' כשהי' ונהי דהוי גזיר' לגזיר' עכ"ז מצינו בכמה דוכתי גם גזיר' לגזיר' מטעמא דכולה חדא גזירה היא ואין הדברים האלה מסורין לנו ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו ע' תוס' חולין (דף ק"ד ע"א) ד"ה ומנא ובנקה"כ סי' צ' ס"ק י"ב וגב י"ל דקושית הש"ס יומא ל"ל למרק הוא באת"ל דפשיטות האיבעי' שהה במיעוט סימנים הוא להחמיר א"כ השהי' פוסלת וע"כ גם בלא שיעור שהי' לכתחלה מיהת אין לגמור השחיטה בתרי גברי משום נראה כשהי' אולם זה דוחק דא"כ הל"ל תיפשוט הא דבעי ר' הונא ברי' דר' נתן כו' וכדרך הש"ס בכל מקום ועכ"פ לפי' זה דמ"ש התוס' נ' כשהי' הוא מפאת דלא הוי שיעור שהי' א"כ אין ראי' על היות הפסול בשיעור מפאת נראה וכמובן:
עוי"ל בהא דבחולין הוא איבעי' שהה כו' ואילו בש"ס יומא הנ"ל פשיטא לי' להקשות למה לי' למרק והוא דאפילו נימא דשהי' במ"ב אין פוסל ואפי' אי לכתחלה שרי עכ"ז חשש מה מיהא איכא ואין ראוי להצריכו למצוה שיעשו תטר כן בכל תמיד דיוה"כ ומצינו כזה בדאוריתא בביטול איסור לכתחלה בר"ן ורשב"א חולין פ' גיה"נ סוגי' דזרוע בשילה דאפי' אי מותר לבטל איסור לכתחלה מה"ת עכ"ז גנאי הדבר וחשיב חידוש מה שציותה תורה לבטלו ויעיין ספרי לקח טוב כלל ח' אות י"ב מה שהארכתי בזה והבאתי דמיונות לזה יעויש"ה וכבר רמזתי ע"ז למעלה דכוונת הש"ס יומא הוא דלעניין זה יש לחוש עכ"פ דלא הי' לנו לצוות ולחייב לעשות כן:
ואולם מה דנקטו השחיטות ל' נראה כשוחט ב' שחיטות א"צ לומר דדייקו לי' מתוס' יומא הנ"ל דבהדיא מפורש ברשב"א חולין (דף ל' ע"ב) ד"ה החליד דפסול שהי' כו' במיעוט בתרא לרש"י הוא משום שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה עכ"ל וגם דברי הראב"ד בהשגות פ"ג ה"ד דפי' ג"כ כרש"י וכ' מאן מוכח כו' יש לפרשם כן דמה מוכיח דכבר שחט הרוב ואין הרואה מבחין ויודע זה וכשרואה ששהה ואח"כ חוזר ושוחט יחשבהו לשהי' בשחיטה ויש כאן משום מראית עין הרואה ואולם המל"מ שם הבין בכוונת הראב"ד דהוא משום גזיר' דילמא אתי לשהויי קודם רוב ואולם מגוף ל' רש"י דכ' בחולין (דף ל' ע"ב) שם או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא מוכח דאין טעמו משום מראית העין:
ומ"ש כ"ת דמל' רש"י משמע ג"כ פסול רק בגומר בתורת שחיטה ולא ידעתי מדוע כ' משמע הלא מפורש כן ברש"י דכ' ונראה דהשוחט רוב כו' והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה אלא דכ' אח"כ דמוטב שיכה על הצואר בסכין כו' וק' דלפי תחלת דבריו דאסור רק לחתוך בתורת שחיטה א"כ לחתוך שלא בתורת שחיטה שרי א"כ ל"ל עצה דיכנה על הצואר והו"ל למימר דיחתוך בכוונה להדיא שנא בתורת שחיטה וידובר בזה להלן אי"ה:
ואולם לדברי הרשב"א ושחיטות מהרי"ו דהפסול משום מראית עין הרואה [וע' ט"ז סי' כ"ב סק"א וסי' ע"ו סק"ח] לכאורה אין סברא לחלק בין מכוון בתורת שחיטה לשלא בתורת כו' שהרי הרואה אין יודע כוונתו ויש כאן משום מ"ע בכל גוונא וכמו שכתבתי כבר למעלה ואולם י"ל דבגומר שלא בתורת שחיטה אז ממ"נ כשר דאם הפסול מדינא מפאת דאם גומר לשחוט אזי גם המ"ב מן השחיטה והוי שהי' בשחיטה וכל' רש"י דכולה חדא שחיטה הוא א"כ לפי סברא זאת כשר שלא בתורת שחיטה דכיון דמכוון שלא בתורת שחיטה אינו שחיטה רק מעשה חתיכה בעלמא וליכא שהי' בשחיטה דמה"ט כ' רש"י בתורת שחיטה משום דלטעמי' אזיל דפוסל מפאת דכולה חדא שחיטה הוא וס"ל דזה שייך רק במכוון לשחיטה וכנ"ל ואם הפסול הוא משום מראית עין הרואה א"כ הרי הוא רק דרבנן וא"כ כיין דהוא איבעי' דלא איפשיטא א"כ הו"ל סד"ר ולקולא וכשר בלא"ה וא"ל דאיתחזיק איסורא וכמו שהשיב הנוב"י על השבות יעקב דז"א דנלענ"ד דאם האיסור רק משום מ"ע הרואה אין כאן חזקת איסור אינו זבוח כלל דגם מדרבנן הרי הוא זבוח לגמרי אלא דעכ"ז אסרוהו חכמים איסור גרידא לאכלו כדי שלא יחשוב הרואה שאכלו איסור ולא מיבעיא אם האיסור משום חשד וכרוב איסורי מראית העין עיין רש"י ע"ז (דף י"ב ע"א) ד"ה כל מקום שאסרו חכמים כו' דהוא רק איסור דעלמא ואיסור מבחוץ לגמרי שאסור להביא עצמו לידי חשד ונלמד מקרא דוהייתם נקיים מד' ומישראל עי' שקלים פ"ג מ"ב וש"ס פסחים (דף י"ג ע"א) והארכתי במ"א וכאן הוסיפו לאסור גם בדיעבד מכח איסור זה אבל הרי אין איסור זה איסור ופסול זביחה והרי הוא זבוח שפיר לגמרי ואעפ"כ אסור משום חשד וא"כ אין כאן חזקת אינו זבוח [זולת למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור י"ל דיש גם בזה חזקת איסור והך דמחזיקין כו' הרי הוא ג"כ פלוגתא וא"כ אכתי הוא סד"ר ומאי גם דגוף סד"ר באיתחזק איסורא דאסור הוא ג"כ מחלוקת הפוסקים ואע"ג דנקטי' לאסור מ"מ היכא דליכא חזקה רק מאיסור לאיסור י"ל דאין לאסור וצריך אני עדיין לעיין בזה] אולם גם אם האיסור מראית העין כאן הוא כדי שלא יבוא הרואה להתיר שהי' ויבואו לאכול מבהמה שנפסלה בשהי' גם באמצע שחיטה דמצינו גם איסור מראית עין כזה ע' רש"י כריתות (דף כ"א ע"ב) ד"ה שכנסו בכלי והארכתי במ"א עכ"ז י"ל דכיון דמדינא הוא זבוח ואסור רק מפני הרואה שיחשוב שאינו זבוח ע"כ הוא רק איסור גרידא דרבנן שחכמים אוסרים אותו מלאכול אבל לא פסלו השחיטה בעצם ולא נתנו לו תורת אינו זבוח ולא הוי בחזקת אינו זבוח וכעין זה בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ב דנהי דמחמירין מדרבנן בנאבדה הריאה עכ"ז אין הבהמה עומדת בחזקת איסור מכח זה כיון דהחומרא רק מטעם אחר מפאת דלא עביד כתיקון חכמים כו' אבל איננו מכח חשש טריפות בעצם וע"כ לא שייך חזקת איסור מכח זה ויעוין שם היטיב וא"כ ה"נ כיון דהאיסור רק מפאת הרואה אבל לא מפאת שחכמים חושבים אותו לפסול שחיטה בעצם שפיר הוא זבוח גם מדרבנן אלא דאעפ"כ אסרוהו מלאכול משום מראית העין אבל אין כאן חזקת אינו זבוח וא"כ שוב שפיר יש לפסוק האיבעי' לקולא וע' ר"ש כלאים פ"ב משנה א' בשם הירושלמי תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין כו' ומדלא אמר ברם הכא את מרבה לבטל מפני איסור דרבנן מוכח קצת דאין הכוונה להתיר ביטול איסור דרבנן רק במראית עין דוקא דכיון דהאיסור רק מפני מראית עין הרואה לכן אם מבטלו ולא יהי' שוב מראית עין הרואה א"כ הרי סר האיסור והוי כמסיר ומסלק האיסור לא כמבטלו דו"ק היטיב ואולם אילו הי' מראית העין נחשב איסור עצמיי אכתי הי' ראוי שיהי' אסור לבטלו דסוף סוף עתה כ"ז שלא נתבטל הוא איסור עצמיי אף שטעמו משום מראית העין והרי הוא מבטל איסור וע' סוכה (דף נ"ג ע"ב) סימנא הוא ורחמנא שווי' מצוה וא"כ משמע דאין מראית העין איסור עצמיי וע' ש"ך יו"ד סי' ס"ו ס"ק י"א דמוכח דגם איסור מראית העין אסור לבטל לכתחלה ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ כ"כ]:
ואולם נ' דמצינו לכאורה גם בעניין מראית עין דאינו זבוח דעשאו את המראית עין לדבר עצמיי ואחשבוהו לאינו זבוח בעצם לא שיהי' האיסור בעניין המראית עין לבד והוא בר"ן פ' בהמה המקשה ע"ש בעניין בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע דטעון שחיטה משום מראית עין ואין הטריפות פוסלות בו ובר"ן שם דבטריפות ליכא משום מראית עין שאין הכל בקיאין בהלכות טריפות וכ' הרשב"א ז"ל דבשחיטה נמי אפשר שאפי' החליד או דרס מותר שאין הרואה יודע שהחליד או שדרס כו' ואחרים אומרים דכיון דאצרכוהו שחיטה כל הלכות שחיטה פוסלות בו כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם סי' ו' דכל פסולי שחיטה פוסלין בו דכיון דאצרכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא [וע"ש סי' ה'] וע' ט"ז וש"ך סי' י"ג ומבואר דאף דהאיסור רק משום מראית העין מ"מ גם בשוחט בפסול שאינו ניכר דליכא עוד מראית עין ג"כ פסול והרי דמשום מראית עין דאינו זבוח דיש בבן פקועה שהפריס כו' דאין הכל יודעין דהוא בן פקועה ויחשבוהו בהמה שלא נזבחה הצריכו מפאת המראית עין זביחה בעצם לא לעשות לבד שלא יהי' שם מראית עין דהא בפסול שאינו ניכר כה"ג ליכא עוד מראית עין ואעפ"כ אסור ועל כרחך דהצריכו זביחה בעצם וא"כ ממילא על כרחך ג"כ דעשאוהו מפאת המראית עין שבו לאינו זבות בעצם מדחייבו בו זביחה בעצם דאילו במה שהוא כבר נזבח הא לא שייך עוד זביחה ומדחייבו בעצם זביחה לא סילוק המראית עין לבד רק זביחה בעצם על כרחך דהוא ג"כ אינו זבוח בעצם מדרבנן ולכן שייך בי' זביחה בעצם דו"ק היטיב מאוד (ואין קושיא מהא דשאר טריפות אין פוסלות בו דטריפות הוא סוג אחר ולגבי טריפות לא אמרו דבריהם כלל ורק לגבי זביחה הוא דאמרו דלעניין זביחה עשאוהו בעצם אינו זבוח והצריכו בו בעצם זביחה שנית ומצינו כזה בכ"ד במילי דרבנן והמה מקובצים אצלי בחידושי במ"א ואכ"מ כ"כ כי כאן הדבר פשוט כנ"ל דמשום המ"ע חשיב אינו זבוח בעצם מדצריך זביחה בעצם וכנ"ל] וא"כ כי היכא דמצינו במ"ע דאינו זבוח דב"פ שהפריס כו' דעשאוהו אינו זבוח בעצם משום המ"ע כך הא יכול להיות שפיר דגם מ"ע דאינו זבוח מפאת שהי' במ"ב ג"כ עשאוהו בעצם אינו זבוח ושייך בי' איפוא שפיר גם חזקת אינו זבוח כיון דהוא אינו זבוח בעצם ודו"ק היטיב [ואפי' תאמר בהך דב"פ שהפריס כו' דאין העניין דהצריכו בעצם זביחה רק דהצריכו לעשות מעשה הזביחה כמו שצריכה להעשות בשאר בהמה אם דאין זה נראה כלל לענ"ד דממ"נ או דיש רק עניין המראית עין כמו שהוא דאין יודעין בו דהוא ב"פ ונראה לבהמה בלתי זביחה וצריך רק לסלק את המראית עין שיש בו וא"כ צריך רק לעשות שיהי' נראה לרואה לזבוח וראוי דתיסגי גם מעשה שחיטה פסולה כל שאין הפסול ניכר או שעשאוהו דבר עצמיי ואחשבוהו בעצם אינו זבוח והצריכו בו זביחה בעצם אבל שיצריכו לעשות המעשה בכשרות עצמיי לא זביחה בעצם רק המעשה זה אין לו שום טעם דאם אין כאן עצמיות הא די בסילוק המראית עין לבד ואם יש עצמיות תו ראוי שיוצרך בעצם זביחה לא עשיית המעשה לבד ואך גם אם יתעקש המתעקש לומר כן דהכוונה שם רק על עשיית המעשה בשלימות לא שיהי' בעצם זבוח כי היכא דנידוק דאחשבוהו בעצם לאינו זבוח מפני המ"ע דאל"כ הא לא שייך שיוזבח מה שכבר הוא זבוח וכנ"ל מ"מ עכ"פ גם מן המעשה יש ג"כ ראי' עכ"פ דכיון דלא נסתפקו בסילוק המראית עין לבד והצריכו מעשה כשיר' לגמרי ואפי' פסול שאינו ניכר ג"כ פוסל א"כ הא חזינן עכ"פ דשייך גם במראית עין שיהי' לו מבוא יותר והלאה מעניין המראית עין שבו כיון דהצריכו מעשה כשיר' בעצמותה עכ"פ וא"כ עכ"פ שפיר אפשר ג"כ בהך מ"ע דשהי' במ"ב כו' דיש בו עוד עצמיות יותר דעשאוהו בעצם אינו זבוח ואין פשיטות היות בו עניין המראית עין לבד דאין לו שייכות לזביחה כי היכא דלא לישייך בי' חזקת אינו זבוח רק יוכל להיות שפיר דאיסור מ"ע דאינו זבוח זה הוא דבר עצמיי ועשאוהו מפני המ"ע אינו זבוח בעצם והוא פסול זביחה ושפיר יש גם בו חזקת אינו זבוח ודו"ק היטיב,
ועוד יש להביא ראי' דגם פסול זביחה מפני מראית עין חשיב אינו זבוח בעצם ושייך בי' חזקת אינו זבוח והוא מפלוגתא דרב ור' כהנא בחולין (דף כ"ח ע"ב) אי מחצה כרוב בשחיטה ופריך שם ארב דס"ל דמחצה כרוב מדתנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ומשני מדרבנן דילמא לא אתי למיעבד פלגא ומסיק שם דלכ"ע אין מחצה כרוב בשחיטה ולעניין פסח הוא דפליגי עיין שם ואולם בירושלמי עירובין פרק א' הלכה א' ס"ל לרב דמחצה כרוב באמת בשחיטה והא דבעי' רובא הוא רק משום מראית העין ע"ש דאמר ואפי' כרב אתיא דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשיר' ולמה אמר פסולה משום מראית העין כו' והנה בחולין (דף ט' ע"א) בהך דטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה אמר לא בדק מאי ר"א כו' אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא במאי קמיפלגי בדר' הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כו' מ"ס בחזקת איסור אמרי' והא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' עכ"ל הגמ' והנה פשוט דהך לא בדק דמתניתא הנ"ל דנבילה כו' היינו שלא בדק אם נשחט הרוב כיון דהדין דצריך לשחוט הרוב ובפחות מזה פסול יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דהדין כן א"כ לא בדק זה הכוונה בפשיטות דלא בדק אם נשחט כן כמו שהיא השחיטה ואפי' ביודע איפוא שנשחט מחצה ולא בדק אם נשחט הרוב נמי הדין כן דנבילה ומטמא במשא [וא"ל דבמתניתא הי' מפורש לא בדק אם נשחט מחצה והש"ס לא הביא זה כיון דמסקי' בחולין (דף כ"ט ע"א) שם דמחצה אינו כרוב ולכן הביא הש"ס רק גוף דין הבריתא דבלא בדיקה היא נבילה כו' וממילא לדידן גם בלא בדיקה אם נשחט הרוב הוא כן דז"א דאילו הי' מפורש בבריתא לא בדק אם נשחט מחצה כו' א"כ ה"ל לאתויי בריתא הנ"ל בחולין שם סוגי' דמחצה כרוב לראי' דמחצה כרוב וכמובן ומדלא מייתי לה ע"כ דהבריתא עצמה ג"כ רק כך שנוי' סתם דהטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה ואם לא בדק נבילה ומטמא במשא וכך משמע שטחיות סוגי' דחולין (ד' ט') הנ"ל וכמובן וא"כ כוונת הבריתא בפשיטות אאם לא בדק אם נשחט הרוב כו' כיון דכך הוא דין השחיטה דצריך לשחוט הרוב וכנ"ל וז"פ] וא"כ הא תיקשי מהאי בריתא ארב דירושלמי הנ"ל דס"ל דצריך רובא רק מפני מראית עין וא"כ מדוע בלא בדק אם נשחט הרוב ואפי' יודע ששחט מחצה היא נבילה כו' וטעמא משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכנ"ל ואמאי הא היותר ממחצה נצרך רק מפני מראית עין והוא איסור אחר ואין לו שייכות לזביחה וליכא חזקת אינו זבוח ועל כרחך לומר דגם פסול דמראית עין שבזביחה היא ג"כ פסול זביחה באמת וחשיב ג"כ אינו זבוח ויש שפיר גם בו חזקת אינו זבוח [ול' הבריתא אכה"ג נבילה ומטמא במשא הוא רק מדרבנן מפסול מראית עין וכמובן והא דלא פירשה הבריתא נבילה מדרבנן אינו קושי' דלא פסיקא לי' דבאינו יודע אם נשחט מחצה הא היא נבילה מה"ת ולכן תני סתמא נבילה כו' כיון דבכל גווני הוא כן עכ"פ או מה"ת או מדרבנן ודו"ק ואין לומר דאין לדקדק בזה כיון דבלא"ה איתותבא הך סברא דמחצה כרוב בשחיטה בחולין (דף כ"ט ע"א) מבריתא דהי' חצי קנה פגום כו' דז"א דכה"ג אמרי' בכמה דוכתי ולאו מי איתותב חדא זימנא נימא מהא נמי תיהוי תיובתא ומהדרינן לתרוצי מאי דאפשר ואף דאיתותב בלא"ה ממקום אחר ועוד דמהך דחצי קנה פגום אפשר שיתרץ רב דירושלמי הנ"ל שאני לעניין טריפה כו' וכדשני רבא בחולין (דף כ"ט ע"א) שם ומשא"כ מהך בריתא דלא בדק כו' דאיירי בשחיטה גופה הא שפיר תיקשי וכנ"ל וע"כ לומר כנ"ל דגם פסול מ"ע הוא פסול זביחה ושפיר יש גם בו חזקת אינו זבוח] ובאתי רק להעיר.
ואולם בנידון שאילת כ"ת נ' דאפי' האיסור מפני מ"ע דראוי לאסור אפי' בשוחט שלא בתורת שחיטה דהא אין יודעין מה שבלבו ותמיד יש מ"ע וכנ"ל מ"מ בנידון שאילתו וודאי לא שייך זה דזה שייך רק אם הממונה לשחוט גומר החתך ובסכין כשר דאז יטעה הרואה לחשוב דמתכוון לשחיטה ומשא"כ אם הקצב גומר לחתוך בסכין פגום שלו וודאי לא ידמה הרואה דעביד בתורת שחיטה ובש"ע יו"ד סי' א' דעתה כל המצויין אצל שחיטה נטלו קבלה כו' ופשוט דלא יטעה הרואה לחשוב על הקצב דכיוון לשחיטה דאילו הי' רוצה שיהי' נשחט הי' אומר לשוחט שישחטנו וכמובן:
ואולם לדיעה הסוברת דגם כוונת מיתה אוסרת שייך מראית עין גם בחתוכת הקצב וכמובן ואולם בנ"ד שהקצב לקח והראה לשוחט לראות אם נשחט הרוב וניכר לרואה מתוך מעשיו שרק לזה נתכוון ולא לשחיטה ולא למיתה א"כ לית בה משום מראית העין כלל ואע"ג דכ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור היינו רק בגוונא דאילו הי' עושה כן בפני בני אדם הי' בו משום מראית עין משא"כ בגוונא דהכא שמעשהו מוכיח שאין כוונתו לשחיטה ולמיתה לית בי' משום מ"ע ע' תוס' שבת (דף ס"ב ע"א) ד"ה והתניא ועי' תוס' חולין (דף מ"א ע"א) ד"ה ובשוק וע' ביצה (דף ט' ע"א) שובכו מוכיח עליו ואולם כ"ז אם החשש משום מ"ע משא"כ אם נאמר דהחשש דילמא אתי לאכשורי נמי היכא דאיתרמי הכי מקמי דעבד רובא וכמל"מ הנ"ל ושאר אחרונים א"כ פשוט דבכל גווני יש לאסור ואפי' שלא בתורת שחיטה ומיתה כיון דאילו אירע כזה לפני שחיטת הרוב שהי' שוהה וגומר חצי הב' שלא בתורת שחיטה ומיתה הרי הית' שחיטתו פסולה דרק במ"ב דכבר איתכשר בשחיטת הרוב ואתה רוצה לומר דחוזר ונפסל ע"י שחיטת המ"ב דכיון דשחטו גם הוא מן השחיטה ונמצאת שהי' באמצעיתה בזה שייך לומר דכיון דלא כיוון לשחיטה ומיתה הוי חתוכה בעלמא לא שחיטה והבהמה הרי כבר נתכשרה בשחיטת הרוב ומשא"כ בשוהה בתוך הסימן דאי לא חשבת הנשחט אחריו לשחיטה א"כ הרי אין כאן שחיטה ובלא"ה היא נבילה ואי חשבת לי' לשחיטה א"כ שוב הרי יש שהי' באמצע השחיטה והיא נבילה וא"כ וודאי דפסולה וז"פ דבשהי' באמצע השחיטה אין חילוק באיזה כוונה גומר וא"כ שוב גם במ"ב כיון דהאיסור רק מפאת גזיר' אטו קודם רוב א"כ גם במ"ב בכל גווני יש לפסול:
ומ"ש כ"ת להביא ראי' דהפסול דווקא בגומר בתורת שחיטה מדברי הש"ך סי' כ"ו ס"ק א' וכ' וז"ל והמעיין בש"ך סי' כ"ו ס"ק א' דכ' אם שחט רוב הוושט ואח"כ ניקב הוושט כשר דכיון שנשחט הרוב הוי כנשחט כולו וכ' דאף שאנן מחמירין בשהה במיעוט בתרא שאני מה שעושה בתורת שחיטה למה שנעשה בתורת נקב עיי"ש עכ"ד כ"ת הנה לא העתיק דברי הש"ך כמתכונתם כי הש"ך לא כ' בתורת שחיטה רק כ' וז"ל דשאני הכא דלא אירע הפסול דרך שחיטה כלל עכ"ל והוא עניין אחר וקאי רק אניקב דנקיבה הרי איננו שחיטה משא"כ חתך הרי הוא דרך שחיטה ואדרבה מוכיח לכאורה איפכא דאפי' בכל כוונה שתהי' מ"מ הא דרך שחיטה הוא כיון דאילו הי' שוחט באופן זה הי' פשר כיון דלא בעינן כוונה לשחיטה ואולם גם ראי' ההיפיכיית הזאת מדברי הש"ך יש לדחותה בכמה גווני ואין להאריך ואולם זאת עכ"פ יש לדקדק מדברי הש"ך לסתור מ"ש למעלה דלדעת האומר דפסול שהי' במ"ב משום גזיר' דילמא אתי למיעבד שהי' קודם שחיטת הרוב אזי גם בגומר שלא בתורת שחיטה ולא בתורת מיתה ג"כ יש לאסור דסוף סוף שייכא גזיר' זאת כיון דאילו איתרמי הכי מקמי שחיטת הרוב יאסר והנה מדין הש"ך הנ"ל מוכח איפכא דאל"כ גם בניקב הי' לנו לאסור דילמא אתי לאכשורי נמי היכא דיתרמי שיהי' ניקב מקמי שחיטת הרוב דלעניין גזירה זאת אין סברא לחלק בין ניקב לשהי' וכמובן וע"כ דלא חיישי' חשש זה להלכה וכמובן:
והנה לעניין גוף הספק שנסתפקו האחרונים אי גומר בתורת מיתה הוי כגומר בתורת שחיטה י"ל דזה תלוי בספק המבואר אצלי כבר בחידושי במ"א בגוף עניין שחיטה דמתיר מה עניינו אם הוא מטעם סילוק החיות דחתוכת הסימנים מסלק חיות הבע"ח וגזרה תורה דסילוק חיותו ע"י חתוכת הסימנים מתירו א"ד גזה"כ הוא ואין ההיתיר מפאת סילוק החיות כלל וע' תוס' חולין (דף ב' ע"ב) ד"ה ובמוקדשין דנסתפקו בזה אי נחשבת הבהמה חי' בשעת פרכוסה אחר שחיטה עש"ה וע"ע בזה בתוס' חולין (דף פ"ד ע"א) ד"ה בעינן ובתוס' בכורות (דף ל"ב ע"א) ד"ה הא ותוס' ב"ק (דף ע"ו ע"א) ד"ה שחיטה ובחידושי במ"א הארכתי בזה במקומות שונים מדוכתי טובי וטורח עלי לחפש ולהעתיק ואך הנני לכתוב פה את אשר נתעוררתי כעת בזה מדברי הכ"מ ה' שחיטה פ"א ה"ב דעמ"ש הרמב"ם דהלכות שחיטה בכולן היינו בבהמה וחי' ועוף אחת היא הוקשה להכ"מ דהא בהמה וחי' בעי ב' סימנין ובעוף די בחד ותי' בתי' הב' וז"ל ועוד שגם בזה שוין הן דבכלהו בעי' דניפוק חיותי' וכך יוצא בעוף בסימן אחד כמו בבהמה בב' סימנים עכ"ל ומוכח דשחיטה מטעם סילוק החיות וע"כ שפיר שניהם שוין דבשניהם רק סילוק החיות הוא שמתיר ונמצא שיש להם מתיר אחד ומשא"כ אי אין שחיטה מטעם סילוק החיות כלל ורק גזה"כ בעלמא הוא דמעשה זאת של חתוכת הסימנים מתיר א"כ הא אין שוין דבבהמה הוא מעשה חתוכה של ב' סימנים ובעוף רק מעשה חתוכת סימן אחד וז"פ וע"ע רש"י זבחים (דף ס"ה ע"ב) ד"ה ת"ק סבר שהיי' בסי' שני בעולת העוף לא פסלא. דלא דמי לשחיטת בהמה דטעמא דבהמה בעי ב' סימנים משום דלא נפקא חיותא בסימן אחד הילכך שם שחיטה על שניהם אבל עוף בסימן אחד פסקא חיותא ועולת העוף מצות הבדלה בעלמא הוא דאיכא עלה אבל שם מליקה אינו חל אלא על הראשון ולא מהני שהיי' לפסול בשני כו' עכ"ל ולפי"ז למ"ד בזבחים שם דשהיי' בסי' שני פסלא בעולת העוף ע"ש כולה סוגי' א"כ משמע דס"ל דמליקה לאו מטעם סילוק החיות רק המעשה היא עניין המליקה לא סילוק החיות שע"י המעשה וא"כ נ' דה"ה בשחיטה נמי רק המעשה היא הפועלת ההיתיר לא סילוק החיות כו' והנה מה שדנתי באתוון דאוריתא כלל (מ"ד) בעניין היתיר בן פקועה אם הוא בתורת שחיטה דשחיטת האם הוי גם שחיטה לעובר ונחשב שנשחט גם העובר א"ד היתיר גרידא הוא מגזה"כ מכל בבהמה תאכלו דכשהבהמה מותרת גם העובר שבה מותר ובהעובר היתיר גרידא הוא ולא בתורת שחיטה כלל עיין שם בארוכה ונראה לכאורה דספק זה תלוי גם כן בהנ"ל דאי מעשה השחיטה היא שמתרת שייך לומר דגם העובר נשחט דעובר ירך אמו והוי כאחד מאיברי' ומעשה חתוכת הסימנים שבבהמה מתירתה כולה בכל איברי' ומתרת גם לאבר זה וה"ל שפיר היתיר שחיטה ומשא"כ אם אין המעשה המתרת רק סילוק חיות הבהמה שע"י המעשה הוא שמכיר ועניין השחיטה הוא סילוק החיות שע"י המעשה לא גוף המעשה א"כ העובר דיש לו חיות לעצמו ואין חיותו מסתלק ע"י שחיטת הבהמה איך יוכל להחשב נשחט וה"ז כהך דתוס' ב"ק (דף מ"ז ע"א) דאע"ג דבעלמא עובר ירך אמו מ"מ לעניין טריפות לא מהני מה שהוא ירך האם לומר שנטרף עמה כיון דטריפות בחיות תליא מילתא והרי יש לו חיות בפני עצמו וע"כ לא שייך למימר שנטרף עם אמו ע"ש וע"כ ה"נ הרי אין נשחט עם אמו וכמובן וא"כ לפי כל הנך דוכתי דמייתינא באתוון דאוריתא שם דמוכחי דהיתיר ב"פ הוא מתורת שחיטה דנחשב העובר נשחט וע' תבואות שור סי' י"ג ס"ק י"ז א"כ מקומות הנ"ל הם ראי' ג"כ דהיתיר שחיטה המעשה היא שמתרת לא סילוק החיות כו' ונתעוררתי עוד בזה מדברי הס' גור ארי' עה"ת פ' שמיני (י"א ב') ע"ש שהביא ש"ס מנחות (דף כ"ט ע"א) תנא דבי ר' ישמעאל ג' דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים כו' ויש אומרים אף הלכות שחיטה וכ' שם ע"ז וז"ל דע לך כי זה הוא דבר פלא מאוד לחכמים בעניין זה והוא דבר עמוק כי אלו דברים הם רחוקים מן הנבואה מפני שהם יוצאים מכלל מציאות העולם וזה כי המנורה מפני מדריגתה כו' כמו שידוע בסוד המנורה שהיא למעלה מכל המציאות כו' ומפני זה לא הי' יכול להשיג בהשגת הנבואה עד שהי' צריך להראות לו באצבע וכן השרצים מפני שהן רחוקים מן המציאות כו' ולכן הי' קשה ההשגה במראות הנבואה כי משה ראה במראות הנבואה מציאות העולם וצורתו והקשרו אבל דברים שהם יוצאים מן מציאות העולם הוא רחוק והי' קשה אמנם חילוק גדול יש בין המנורה ובין השרצים מנורה מפני גודל מדריגתה ואילו השרצים השגתם קשה מפני ריחוק שלהם מן מציאות העולם וההתחדשות חודש הוא רחוק מן מציאות כי חידוש הדבר אחר ההעדר מפני שמתחדש ונולד אינו מתחבר אל משך המציאות וזה ידוע כי חידוש נקרא כל חידוש אחר שלא הי' ומפני זה נוטה מן המציאות כיון שאין כאן מציאות נמשך רק ההתחדשות אחר שלא הי' נמצא וי"א השחיטה כי השחיטה היא המעדיר את הנמצא וגם זה פשוט כמו שההוי' הוא אחר שלא נמצא ומפני זה אינו מן המציאות וכן השחיטה שהיא המצוה להעדיר הנמצא אין זה מן המציאות רק נוטה להעדר והוצרך להראות לו בנבואה כו' עש"ה בארוכה כל לשונו ז"ל בזה והנה הטעם הזה על מה שנתקשה משה בשחיטה הוא כסברא דעניין השחיטה הוא סילוק והעדרת החיות ע"י מעשה השחיטה לא גוף המעשה דאי גוף המעשה הרי אין כאן העדר כלל ואף דסופה למות עי"כ מ"מ מה בכך הרי אין פעולת ועניין השחיטה מפאת זה רק המעשה בעצם היא הפועלת ומעשה חתוכת הסימנים בהבהמה הרי הוא שפיר דבר של הוי' והוא מעשה בנמצא אשר הוא נמצא ככל שאר מעשה בעלמא ומדוע ליתי' בהשגה ועל כרחך דעניין השחיטה רק סילוק החיות והעדרו מה שהחיות מתאפס ונעדר ע"י השחיטה והוא העדר שפיר ולכן אינו בהשגת מראה הנבואה כי השגת ראיית הנבואה הוא רק במציאות וכדבריו ז"ל בזה ולפי"ז ת"ק דמנחות הנ"ל דחשיב רק ג' דברים ולא חשיב שחיטה י"ל דהיינו טעמי' באמת דס"ל דשחיטה גוף המעשה היא שמתרת לא סילוק החיות כו' ושפיר איתי' בהשגה ובזה הוא שנחלקו ת"ק וי"א דברייתא דמנחות הנ"ל או בשחיטה המעשה היא שמתרת או סילוק החיות כו' ובאתי רק להעיר]:
והנה ספק זה אי גומר השחיטה בתורת מיתה הוי כגומר בתורת שחיטה י"ל ג"כ דתלוי בהנ"ל דאי שחיטה מטעם סילוק החיות אזי גם כוונת מיתה בת בוקתא דכוונת שחיטה היא כיון דשחיטה עצמה עניינה רק סילוק החיות ומשא"כ אם השחיטה היא מעשה גרידא המתרת אז בעי' שיתכוון למעשה שחיטה דייקא משא"כ בחותך כדי שימות הבע"ח אין לו שייכות לשחיטה ודו"ק כי הוא מילתא דמיסתבר ולפי מה שדנתי בחידושי במ"א דרבא ואביי בחולין (דף כ"ט ע"א) פליגי בזה אי שחיטה מטעם סילוק החיות כו' יעוי"ש דבפלוגתא דמע"מ כרוב אמר ת"ש הרי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו שחיטתו כשיר' ואי אמרת מע"מ כרוב טריפה הויא אמר רבא שאני לעניין טריפה דבעי' רוב הנראה לעינים א"ל אביי ולא כל דכן הוא ומה טריפה דבמשהו מיטרפא (יש טריפיות שמטריפים במשהו) היכי דבעי' רובא בעי' רוב הנראה לעינים שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא לכ"ש דבעי' רוב הנראה לעינים כו' ונ' סברת פלוגתת רבא ואביי בזה דסברת רבא דאמר שאני לעניין טריפה כו' הכוונה דרק למידי דדינא גזרה תורה דמעשה הנעשה במחצה כנעשה ברוב ופועלת פעולה תוריית כמו מעשה הרוב ומשא"כ לעניין טריפה דתלוי בחיות והיא פעולה טבעיית לא אמרינן דמחצה מטריף ומקליש החיות ואין לזה עניין כלל למחצה על מחצה כרוב דשחיטה דצריך רק לעשות פעולה תוריית להתיר האיסור ובזה הוא דין של הלכה ג"כ דמחצה כרוב ודו"ק ואולם זה שייך רק אי מעשה השחיטה היא הפועלת ומשא"כ אם הוא ג"כ מטעם סילוק החיות א"כ שפיר יש לנו לומר להיפוך כק"ו דאביי דמה טריפה דיש טריפיות דבמשהו מיטרפא ונקלש החיות ע"י משהו ועכ"ז היכא דבעי' רובא להקליש החיות צריך רוב הנראה לעינים ואין החיות נקלש רק ע"י רוב הנראה לעינים שחיטה דהיא ג"כ מטעם סילוק החיות ותמיד בעינן רובא א"כ לכ"ש דרק רוב הנראה לעינים הוא המסלק החיות ולא הוי שחיטה בבציר וע"כ נ' דזה עצמו פלוגתת אביי ורבא דרבא ס"ל דשחיטה המעשה היא שמתרת ואביי ס"ל דהוא מטעם סילוק החיות וכמובן וא"כ לפי מאי דקיי"ל בעלמא כרבא לגבי אביי א"כ שחיטה לאו מטעם סילוק החיות כו' וא"כ אין ראוי שתוחשב כוונת מיתה ככוונת שחיטה ואולם דברי רק לפלפולא כי אין לדון מזה להלכה יען אין הדברים מוכרחים וגם הארכתי בחידושי במ"א עוד ממקומות אחרים דיומצא מהם איפכא דראוי לפסוק דהשחיטה מטעם סילוק החיות וכן מורין רוב המקומות וסתימות ל' הגמ' בכמה דוכתי וע' חולין (דף י"ט ע"א) כי נפקא חיותא ששחיטה קנפקא חי' וע' רש"י חולין (דף כ"ז ע"ג) ד"ה מן היבשה:
ודע דאם התבן סברתי זאת דכוונת מיתה תלוי בספק אי שחיטה מטעם סילוק החיות י"ל עוד יותר דבעי' באמת רק גומר שתורת שחיטה דייקא משא"כ גומר בכוונת מיתה בוודאי כשר וזה דהנה גוף האיבעי' דגמ' דשהי' במ"ב י"ל באמת דהוא ג"כ ספק הנ"ל אי שחיטה מטעם סילוק החיות כו' וזה דאי שחיטה מטעם סילוק החיות א"כ כיון דשחיטת הרוב מתיר ע"כ דמכי שחט רובא חשובה כבר מסולקת החיות וא"כ א"א עוד שיהי' אל המיעוט תורת שחיטה דהוא סילוק החיות כיון כבר החיות מסולק ממנה ע"י שחיטת הרוב ואין המיעוט פועל כלום (וכבר כתבתי לעיל לעיל אות ג' וכך הם גם דברי רש"י זבחים הנ"ל וי"ל דזה ג"כ טעם המשנה יומא הנ"ל קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ובגמ' שם דקרצו לישנא דקטלא הוא ע"ש וק' דמדוע לא תני שחטו רק נקט לישנא דקטלא ולהנ"ל י"ל דה"ק דכיון דהשחיטה מטעם סילוק החיות כל' קרצו דהוא קטלא היינו שנחשבת הבהמה כבר כמתה לכן מירק אחר כו' ואין בו משום שהי' אם הי' שם שהי' כשיעור או משום נראה כשהי' דהוזכר בתוס' הנ"ל שם (ד' ל"ג ע"א) ודו"ק ואולם כוונה זאת במשנה תתכן רק לדיעות החולקים על רש"י ומכשירים שהי' במ"ב דאילו לרש"י א"א לומר כן דתיקשי דה"ל לפשוט האיבעי' ממשנה זאת וכמובן] ומשא"כ אם שחיטה המעשה מתרת מגזה"כ בעלמא ואין חשובה מתה כלל ע"י השחיטה שפיר י"ל דנהי דרובו ככולו והוי שחיטת הרוב כאילו שחט הכל עכ"ז אם גומר לחתוך גם המיעוט אזי גם חתיכה זאת מכלל מעשה השחיטה ושפיר ה"ל שהי' בשחיטה ודו"ק כי זה נכון מאוד בעזה"י בהבנת האיבעי' ולפי"ז שוב שפיר בגומר בכוונת מיתה ממ"נ כשר דאי שחיטה מטעם סילוק החיות א"כ הא כל שהי' שמ"ב כשר ואם המעשה מתרת כו' א"כ הא שיב כוונת מיתה לא הוי ככוונת שחיטה וא"כ ממ"נ שרי ודו"ק:
והנה ראיתי בתב"ש סי' כ"ג ס"ק ט' כתב דמה דשחיטת המ"ב נחשבת שחיטה לעניין שהי' במ"ב היינו משום דע"י שחיטת המיעוט מקרב וממהר המיתה ומקרי שחיטה מש"ה עש"ה ולפי"ז י"ל דאפי' אי שחיטה מטעם סילוק החיות ג"כ חשיב המ"ב שחיטה מפאת קירוב המיתה וכמובן ואולם יוקשה קצת ע"ז מש"ס חולין (דף כ' ע"ב) וכי מתה עומד ומולק ומאי קושי' דנימא ג"כ דחשיב מליקה מפאת שמקרב המיתה וכן פריך שם אסימן שני דעולת העוף וכי מתה וכו' וסימן שני דעוף הא הוא ג"כ בכלל האיבעי' דשהה במיעוט סימנין ופסלא בי' שהי' להלכה וא"כ ע"כ דחשיב שפיר שחיטה מפאת קירוב המיתה וא"כ ה"נ הא אפשר שיוחשב מליקה ומאי קושי' וכי מתה עומד ומולק וגם לעניין מיעוט סימנין מוכח משם דאין לומר כן דאל"כ מאי פריך שם והא מיעוט סימנין לרבנן כו' ומאי קושי' דילמא אין מליקת המיעוט סימנין בתורת הבדלה רק בתורת מליקה שפיר דלא שייך בהו וכי מתה כו' כיון דמקרב המיתה וכמו דפסלה שהי' מהאי טעמא במיעוט סימנים וא"כ משמע מכל הנ"ל לכאורה דלא כתב"ש הנ"ל וצ"ע:
וגוף דבריו דמפאת קירוב המיתה חשיב שחיטה לכאורה ראוי' שיהי' תלוי בפלוגתי' דריב"ב ורבנן בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) אי קירוב מיתה מיקרי רציחה וחייבין עלי' יעוי"ש ולפי מאי דקיי"ל התם כרבנן א"כ קירוב מיתה לא חשיב מיתה ועוד דנראה דכאן גם ריב"ב מודה דהא אמר התם דטעמא דריב"ב משום דלא מיחתכי סימני חיותא עדיין קודם שהמית האחרון עש"ה וא"כ כאן דכבר הי' חתוכת סימנין של חיות ממש א"כ גם ריב"ב מודה ודו"ק כי זו הערה לכאורה אולם ע"כ יש חילוק בין שם לכאן דהא התם בהורג את הטריפה לכ"ע פטור ואילו בשחיטה גם שוחט את הטריפה מיקרי שחיטה ואפי' למאי דדנתי בספרי אתוון דאוריתא כלל י"ד דשחיטת טריפה לא הוי שחיטה כלל לענין אכילה יעויש"ה מ"מ לעניין טומאה מיהת הא מיקריא שחיטה וא"כ הרי יש לה שם שחיטה מה ואילו לעניין מ"ב הרי צריך שלא יהי' לו שם שחיטה כלל דאל"כ אכתי הא יש כאן שהי' תוך השחיטה ודו"ק. ואולם אם תוחשב מעשה חתיכת המ"ב רק ערך שחיטת טריפה המטהרת מטומאה לא ערך שחיטה המחרת לגמרי שוב ראוי שלא תפסול כלל דאך כשהשחיטה כולה היא שחיטה דרק מטהרת ולא מתרת שפיר יש לה שם שחיטה לטהרה עכ"פ ומשא"כ כאן דרוב הסימן הי' ערך שחיטה גמורה לטהר ולהתיר ואילו מיעוט בתרא ערכו רק ערך שחיטת טריפה דרק מטהר ולא מתיר א"כ לפי איבעי' דחולין (דף ל"ב ע"ב) ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן כו' יעוי"ש דבעי היכא דסי' ראשון בא לב' דברים לטהר ולהתיר וסי' ב' רק לטהר לא מצטרפי יעויש"ה וא"כ ה"נ י"ל דמ"ב דחשיב שחיטה הוא רק משום דאע"ג דמ"ב א"צ שחיטה עכ"ז אי שחיט לי' מיצטרף לקמא ועדיין גם הוא מן השחיטה וכל' רש"י דכולה חדא שחיטה היא וא"כ כאן דערך שחיטת הרוב הוא שחיטה שגם מתרת ואילו שחיטת המ"ב הוא ערך שחיטה דרק מטהרת לכן אין לה צירוף אל הרוב ואינה שחיטה כלל ממילא ולא פסלא השהי' ולפי"ז י"ל דעניין האיבעי' שהה במיעוט סימנים מהו הוא באמת אותו האיבעי' בעצמה דחולין (דף ל"ב ע"ב) הנ"ל ניקבו בני מעיים כו' הוציא העובר את ידו כו' דהאיבעי' הוא שם אי אמרי' צירוף כה"ג או לא וה"נ איבעי' דשהה במיעוט סימנים הוא איבעי' זאת אי אמרי' צירוף כה"ג והוי גם המ"ב מן השחיטה או לא אמרי' צירוף כה"ג ואין המ"ב מן השחיטה ולא פסלה השהי' ודו"ק היטיב מאוד:
ואולם לפי מאי דאמר ר' יוחנן בש"ס סנהדרין שם דהתם בקראי פליגי יעויש"ה א"כ לכאורה אין לדון כלל משם לכאן אולם הא דאמר רבא שם הכל מודים כו' לא נחלקו אלא בגוסס ביד"א דמר מדמי כו' מוכח לכאורה דס"ל דבסברא פליגי ויש להשוות דברי רבא עם דברי ר' יוחנן ואכ"מ להאריך בזה:
והנה לסברת התב"ש דשהי' במ"ב פוסל וחשיב שחיטה מפאת דמקרב המיתה י"ל ג"כ דזהו כוונת האיבעי' אי קירוב המיתה חשיב להיות לו שם שחיטה או לא ולפי"ז לכאורה יש להכשיר ג"כ שהי' במ"ב דמצינו בעלמא פלוגתא בזה אי קירוב מעשה מיקרי מעשה ע' שבועות (דף י"ז ע"ב) א"ר הונא זר שהיפך בצנורא חייב מיתה ה"ד אי דלא הפיך בה לא מיעכל פשיטא ואי דלא היפך נמי מיעכלי מאי קעביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בחרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא והא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא עכ"ל הגמ' והנה בנידון כזה ממש מצינו לשמואל דס"ל איפכא בע"ז (דף ל"ח ע"א) ע"ש דאמר א"ר יהודה אמר שמואל הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והיפך בו מותר ה"ד אילימא דלא היפך בה הוי בשיל פשיטא אלא דאי לא היפך לא הוי בשיל אמאי מותר בישולי עכו"ם נינהו לא צריכא דאי לא היפך הוי בשיל בתרתי שעי והשתא קא בשיל בחדא שעתא מהו דתימא קרובי בישולי מילתא הוא קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר דפליגי בזה שמואל ור' הונא דלשמואל קירוב מעשה לא מיקרי מעשה ולר' הונא מיקרי מעשה וא"כ שמואל ור' הונא הא הלכה כשמואל דר' הונא תלמידי' דשמואל כמבואר בהקדמת הרמב"ם לס' היד ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והא דלא פשיט לאיבעי' דשהה במיעוט סימנים מכאן י"ל דלא בעי למיפשט רק ממשנה או מבריתא לא ממימרא דאמוראים וכמ"ש התוס' כזה בכתובות (דף מ"ד ע"א) ד"ה והלכתא ובקידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר ועוד במקומות רבות ודו"ק היטיב כי זו לכאורה הערה גדולה לענ"ד לדברי התב"ש הנ"ל וכ"כ עוד התב"ש בסי' הנ"ל ס"ק י"א דזהו החילוק שבין מיעוט קמא דקנה למ"ב דמ"ק וודאי כשר ואילו מ"כ הוא איבעי' והטעם דמ"ק לא תליא בי' חיותא כלל ולאו מידי קעביד בחתיכתו משא"כ מ"ב מיהת מקרב המיתה ושפיר חשיב שחיטה מש"ה עש"ה וא"כ כיון דמצינו כבר פלוגתא דאמוראי בזה אי קירוב מעשה מיקרי מעשה וא"כ שפיר ניתן וקרוב להאמר דזהו עצמו טעם האיבעי' דשהה במיעוט סימנים והא דלא פשיט לי' משם הוא משום דלא בעי למיפשט רק ממשנה כו' כנ"ל או דהאיבעי' הוא רק למ"ד דקירוב מעשה מיקרי מעשה ומשא"כ לשמואל דס"ל דקירוב מעשה לא מיקרי מעשה והלכתא כוותי' א"כ לפי ההלכה שפיר אין לשהי' במ"ב לפסול כלל עכ"פ למ"ד דבמ"ק לא פסול שהי' [ע' תב"ש שם ס"ק ט' דדעת הפוסקים רובם ככולם כן מלבד הבה"ג דדייק התב"ש שם ממשמעות דבריו היפוך זה עש"ה] כיון דהחילוק שבין מ"ב למ"ק הוא רק מפאת דבמ"ב הוא קירוב המיתה והרי קיי"ל כשמואל דקרובי בישולא לא חשיב בישול ואולם יל"ע בזה בפסקי הרמב"ם דבפרק ד' מביאת מקדש ה"ג פסק כהך דר' הונא דקרובי עבודה חשיב עבודה ואילו בה' מאכלות אסורות פי"ז הט"ז פסק ג"כ כהך דשמואל דקרובי בישולי לא חשיב בישול והרי הפסקים סותרים אהדדי והנה יש לחלק בין הך דהפוכי בצנורא דר' הונא דשבועות הנ"ל להך דקרובי בישולי דשמואל הנ"ל וזה דהך דהפוכי בצנורא הרי הוא מצוה וכמבואר בש"ס מעילה (דף י' ע"א) דאיכא מצוה להפוכי בצנורא ע"ש דכך הוא שם שטחיות דברי הגמ' (ומ"ש התוס' שם ד"ה הכל דהפוכי בצנורא סגי בלא"ה שאם הי' רוצה הי' מניח ומתאכלין מאיליהם בלא היפוך בצינורא כלל ומשמע מדבריהם דאינו מצוה צ"ע דשטחיות הגמ' שם דהוא מצוה וע' רש"י סוכה (דף נ"ו ע"ב) ד"ה האי תנא דכ' ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין האיך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום כו' ומשמע ג"כ דהפוכי בצנורא מצוה דאל"כ לימא לי' משמר היוצא למשמר הנכנס לא ההפכו ולא תחלקו עמנו וגם מדדוחה שבת וכן יוה"כ ע' יומא (דף י"ב ע"א) משמע ג"כ דהוי מצוה וע' תוס' מנחות (דף ע"ב ע"א) ד"ה אמאי וע"ע רש"י זבחים (דף ק"ט ע"א) דאהא דאמר שם אין לי אלא קדשים כשרים (שחייב על העלאתם בחוץ) מניין לרבות פסולין כגון הלן והיוצא כו' ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ וברש"י ת"ל לעשות משמע הראויין לעשות כו' והני נמי כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להפך בהם בצינורא או להעלותן מראש המזבח למערכה ראויין לעשות קרינא בי' עכ"ל ומבואר ג"כ דכהן זקוק ומצווה להפך בצינורא ואפי' בפסולין כל שעלו] וע"כ הקירוב עבודה הזה חשוב כיון דמצוה לעשות הקירוב הזה ושפיר חשיב עבודה דהמצוה אחשבתי' לעבודה [דוגמת רש"י ביצה (דף כ"ז ע"ב) דהמצוה אחשבתי' למלאכה] ונהי דאיירי בשבועות שם בהיפך זר ובזר הא ליכא מצוה וא"כ הא ממילא שוב בעצם אינו עבודה כלל וראוי שיופטר ודו"ק היטיב עכ"ז לאו דקדוק הוא ושפיר י"ל דכיון אילו הי' כהן עושה כן הי' חשיב עבודה שפיר הזר מתחייב ומשא"כ בהך דע"ז דאיירי בגמר עכו"ם כו' דהוא קירוב מעשה בעלמא ואין מצוה לעשות כן שפיר לא חשיב מעשה ולפי"ז במיעוט בתרא נמי כיון דלכתחלה צריך שחיטת כל הסימן א"כ דומה לכאורה להך דהפוכי בצנורא דחשיב עבודה מפאת דמצוה לעשות כן וע"כ ה"נ חשיב שחיטה ונהי דאם פוסל כגון עוקר ומחליד לא עביד מצות שחיטה וא"כ שוב בעצם אינו מעשה שחיטה כלל אין ראוי שיפסול עכ"ז ז"א דכיון דמחויב לגמור שחיטת המיעוט כדין ואילו הי' גומרו כדין הי' שחיטה כמצותה ע"כ גם בגומרו בפסול כגון עוקר ומחליד שפיר הוא ממילא פסול בשחיטה ושפיר פוסל וכהך דשבועות ממש דנהי דזר המהפך כו' לא עביד מצוה עכ"ז כיון דאילו הי' כהן עושה כדינו הי' נחשב עבודה לכן גם הזר שפיר מתחייב ודו"ק היטיב מאוד כי קצרתי ואולם כ"ז יונח רק בעיקור וחלדה במ"ב ומשא"כ באיבעי' דשהי' במ"ב א"כ כיון ששהה כבר אחרי שחיטת הרוב שיעור שהי' א"כ הרי אין המיעוט עוד עומד לישחט כלל אפי' לכתחלה ואדרבה אסור לשוחטו וא"כ שוב שפיר לא חשיב שחיטה כלל דכל כי האי גוונא דאינו אפי' מצוה לכתחלה הא שוב קרובי מעשה לא הוי מעשה ולפי"ז יומצא דבר מחודש דאיבעי' דשהה במיעוט סימנים אין תלוי' באיבעי' דהחליד במיעוט סימנים דלפי דרכנו יש לפשוט מדוכתא אחרינא איבעי' דהחליד להחמיר ואיבעי' דשהה להקל ומהא דהש"ס גופא לא פשיט לי' משם אין ראי' וכנ"ל [וכ"ת לא פירש אם הסכין שהקצב חתך בו הי' פגום דאז הי' ג"כ עיקור במיעוט בתרא דהוא חמור טפי לפי דברינו ואולם זה טעות דכאן גם מחמת עיקור אין חומרא יותר כיון דכבר שהה תחלה וא"צ לשחוט עוד המיעוט ואין השחיטה מעשה מצוה א"כ ממילא גם העיקור אין פוסל ורק בעיקור במ"ב היכא דלא שהה לפני המיעוט אז הוא דחמור טפי משהה לפני המיעוט וגמר שחיטת המיעוט ודו"ק היטיב מאוד בכ"ז ומובן מאיליו לפי דרכנו זה די"ל ג"כ דעניין האיבעי' דהחליד במיעוט סימנים תלוי' במחלוקת הראשונים ז"ל אי שחיטה חשובה מצוה או רק מעשה מתיר בעלמא ודו"ק ויש להאריך גם בזה]:
והנה נזכרתי עוד תוס' סוטה (דף י"ט ע"ב) ד"ה ר' יהודה דמוכח מדבריהם שם דקירוב מיתה לא מיקרי מיתה יעוי"ש דאהא דאמר שם ר' יהודה אומר כולבוס של ברזל מטילין לתוך פי' שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה ובתוס' שם ד"ה ר' יהודה אומר כולבוס כו' וז"ל בפ' ד' מיתות (דף נ"ב) פליגי ר' יהודה ורבנן במצות הנשרפין דתנן נותנין סודר קשה לחוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אילך וזה מושך אילך עד שפותח את פיו וזורק את הפתילה לתוך פיו ר' יהודה אומר אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שר פה אלא פותח פיו בצבת כו' ותימא לר"י מאי שנא הכא דלר' יהודה בכולבוס והתם בצבת ופי' ר"י דהכא נמי היו פותחין פי' בצבת אלא לאחר שפותחין פי' בצבת היו מטילין לתוכה כלבוס שלא תוכל לחזור ולקפוץ פי' ורבנן מודו נמי הכא דאין פותחין פי' על ידי סודרין דהתם טעם דרבנן משום דשריפה חמורה מחנק והיו מקרבין מיתתו ע"י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך אבל הכא אין לקרב מיתתה עכ"ל התוס' ומוכח לכאורה להדיא דקירוב מיתה לא מיחשיב מיתה דאל"כ מדוע שרי באמת לקרב מיתת המחויב שריפה ע"י חנק הא אי קירוב מיתה מיחשיב מיתה ונחשב גם הוא מן המיתה (כי היכי דחשיב מיעוט בתרא מן השחיטה מהאי טעמא לתב"ש הנ"ל] א"כ הרי אין כאן מיתת שריפה כיון דמקצתה הי' חנק ולא שריפה וע"כ דהקירוב לא חשיב מיתה ולכן שפיר יכול הקירוב להיות ע"י חנק כיון דגוף המיתה הוא בשריפה ודו"ק היטיב מאוד ודוחק לחלק בין שם דמעשה הקירוב נעשה תחלה לבין שחיטת מ"ב דנעשה המעשה לבסוף דאין סברא לחלק בזה אחרי העיון דו"ק ותשכח וע"ע ביצה (דף כ"ב ע"א) תוד"ה והמסתפק דכתבו אהך דמסתפק משמן שבנר דחייב משום מכבה וז"ל אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי כו' עכ"ל ומשמע לכאורה דקירוב מעשה מיקרי מעשה כל שהוא ע"י מעשה ממש ולא ע"י גרם וע"ש ברא"ש וע"ע ברא"ש שבת פ"ג סי' י"א ובשאר ראשונים לעניין מגיס אי קירוב בישול חשיב בישול וע"ע ש"ס ב"ק (דף י' ע"ב) לא צריכא דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי כו' ע"ש דגם משם יש לדון אי קירוב מעשה מיקרי מעשה ויל"ע עוד מכ"ד ולעניין קירוב מיתה גופא נזכרתי דיל"ע עוד בגיטין (דף ע' ע"ב) א"נ הוא קירב את מיתתו כו' וע"ש בתוס' וע' שבת (דף ק"נ ע"ב) והמעצים עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים וברש"י שבטורח מועט מקרב מיתתו וע' ס' יריאים סי' רמ"ח ויל"ע עוד ממקומות רבות וצריך בירור גדול בפ"ע:
והנה הי' לי להאריך עוד בכמה דברים ואך כבר נלאיתי מכתוב וגם כ"ת משתוקק כ"כ להשיג תשובתי לכן אשים קנצי למילין ואכתוב בקצרה כי מ"ש כ"ת עוד אל השו"ב ששאל ממנו בזה"ל ומ"ש מעלתו עוד טעם להקל משום שנעשה ע"י אחר רמזתי לעיל דמשנה ערוכה היא שאין חילוק בין הוא ובין אחר עכ"ל והנה השואל יפה העיר דכן דעת הפרישה דשהי' במ"ב פוסל רק אם מי ששחט הרוב הוא הגומר ויעוין בתב"ש סי' כ"ג ס"ק י"א מה שדן בזה והביא עוד דעות הסוברים כן ועכ"פ יפה העיר השואל דיש סניף להתיר עכ"פ מכח זה והרמז שכ' כ"ת לא ידעתי כוונתו דמשנה חולין (ד ל"ב ע"א) לא איירי במ"ב וגוף הדבר בגומר אחר נ' דאי נימא דשהי' במ"ב בעי כוונת שחיטה אז בגומר השוחט אפי' סתם אמרי' כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כמבואר בזבחים (דף ב' ע"ב) ועוד שם (דף מ"א ע"ב) והוי ממילא גם המ"ב מן השחיטה ומשא"כ בגומר אחר לא שייך לומר דעל דעת הראשון הוא עושה כמבואר במנחות (דף ט"ז ע"א) תרגמה ר' חנינא בב' דיעות יעוש"ה ולפי"ז היכא דהשוחט יאמר לאחר לגמור השחיטה במ"ב יל"ע לפמ"ש תוספת ישינים יומא (דף מ"ט ע"א) ד"ה חפן ושם (ע"ב) ד"ה שחט דרק במת הכ"ג ונכנס אחר חשיב בדמו של פר משא"כ בנטמא חשיב בפר עצמו משום דהב' שליח הא' יעויש"ה וק' ממנחות (דף ט"ז ע"א) שם דפריך הניחא למ"ד בפר כו' יעויש"ה וק' דאמאי לא מוקי לי' בנטמא וצ"ל דכיון דנחשב שליח הא' שוב אמרי' ג"כ דעושה על דעתו ושפיר פריך הש"ס ודו"ק וא"כ ה"נ גומר לדעת השוחט אם השוחט מצווהו ועושה בשליחותו ומה גם היכא דהשוחט יצוה לאיש העומד בבית השחיטה ומתלמד לשחוט אצלו יעוין תוס' שבת (דף ע"ח ע"א) ד"ה אטו דאפי' תלמיד של אומנות בעלמא כגון שוליא דנגרי אמרי' דעושה הכל לדעת רבו והתם איירי בעושה מעשה בציווי הרב יעויש"ה בגמ' בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה כו' וא"כ ה"נ בשוחט שאומר למתלמד אצלו לשחוט וכמובן ואולם גוף הראי' הנ"ל ממנחות יש לדחות די"ל שפיר דבעלמא אפי' בב' דיעות לגמרי עושה על דעת הראשון ורק במנחות שם שאני דאסור לפגל ע"כ לא אמרי' דעושה ע"ד הראשון רק בראשון עצמו דכבר הוחזק בעובר אאיסור מחשבת פיגול ויש לדון גם בזה ואין להאריך:
ומ"ש כ"ת בשולי מכתבו דמשנה יומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ולא קתני וגמר אחר שחיטה כו' ורצה כ"ת לחדש חילוק בין ל' גמר למירוק דמירוק משמע שלא בכוונת שחיטה משא"כ גומר היינו באותה הכוונה שעשה את הקדום גומר גם המיעוט וע"כ נקט ל' מירוק דאילו הי' בכוונת שחיטה הי' פוסל משום שהי' ורק משום דהכוונה לקבל כל הדם כרש"י ותוס' שם ואין הכוונה לשחיטה לכן מיתכשר וכ' כ"ת דיש כדמות ראי' לזה ממס' עוקצים פרק ב' משנה ה' המחתך לבשל אעפ"י שלא מירק כו' דהיינו חותך בלי צורך דבלא"ה הבישול ירככהו ויפרידהו וה"נ א"צ לשחיטה עוד עכ"ד ואין הנידון דומה דשם א"צ כלל לחתיכת המיעוט משא"כ כאן צריך עכ"פ מפאת קבלת הדם וגוף ל' המשנה עוקצים שהראה אם כי יפה הראה כי התוס' בחולין (דף כ"ט ע"א) ד"ה ומירק אחר וכן ביומא שם כתבו אהך דמירק אחר דהוא ל' גמר כדאמרי' במדרש מי שהתחיל במצוה אומרין לו מרוק עכ"ל התוס' וצ"ע שהביאו מן המדרש ולא הביאו משנה עוקצין הנ"ל ואולם אם כזה יש לתמוה דה"ל לתוס' לאתויי עוד לשון מירוק מן הש"ס עוד מקמי מס' עוקצין ואשר על זכרוני כעת ביבמות (דף נ"ה ע"ב) שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאת המירוק היינו גמר ביאה יעוי"ש ובזבחים (דף מ"ב ע"ב) לא אם אמרת בדמים הפנימיים שאין מזבח הפנימיי ממרקן וברש"י שאין שם גמר מתן דמים כו' ובמשנה תמיד פרק ד' מירק את ההפשט כו' היינו שגמר ההפשט יעוי"ש ובמקואות פ"י מ"א כל ידות הכלים כו' שהכניסן כדרכן ולא מירקן כו' ובר"ש שלא גמר הכנסתן מל' ומירק אחר שחיטה על ידו ובשבועות (דף ח' ע"ב) מיתה ממרקת יעויש"ה בפירש"י דמוכח דמפרש דגומר הכפרה ומפרש נמי הך דיומא (דף פ"ו ע"א) יסורין ממרקין כו' מיתה ממרקת כו' היינו שגומרין הכפרה יעויש"ה [וכהך דשבועות (דף ח' ע"ב) נמצא גם בכריתות (דף כ"ו ע"ב) יעוי"ש ואולם הך דיסורין ממרקין כל עונותיו של אדם דש"ס ברכות (דף ה' ע"א) לכאורה אין פירושו גמר רק זיכוך דומי' דהך דיסורין ממרקין כל גופו של אדם דאמר שם וכמובן] ועכ"פ הבנת כ"ת בל' מירוק ושינוי מירוק מגמר לא יתכן בכל הנך דוכתי דמייתינא:
והנה בגוף הדבר אשר שאל כ"ת להלכה הנה המעשה כבר חלפה ועברה ואין כאן הוראת הלכה למעשה רק שאלתו על מי שהורה כבר להתיר אם יפה הורה אין שאלתו צריכה לפנים דוודאי יפה הורה כיון דהשבות יעקב מתיר בדיעבד בכל גווני וכ"ש כאן דהי' עוד קולא דלא הי' בתורת שחיטה ולא בכוונת מיתה ומעשיו מוכיחין דלא היו לו כוונות הנ"ל ודעת כמה פוסקים להתיר בזה וכמ"ש כ"ת ובדברי רש"י מפורש דבעי' בתורת שחיטה וגם הי' עוד קולא מצד שהגומר הי' אחר לא השוחט וכדעת הדרישה ושאר פוסקים המקילין בזה וכנ"ל [ואם הי' סכינו של הקצב פגום יש עוד סניף מפאת דעת הר"ץ בשחיטות המובא בש"ך סי' כ"ג ס"ק י"ג דמתיר לגמור השחיטה גם לכתחלה בסכין פגום יעוי"ש] וגם הי' צורך שבת והפסד מרובה כמ"ש כ"ת במכתבו והאם יעלה על הדעת בכל זה לאסור ולא הי' צריך לשאול בזה כלל ומה גם כי בגוף מחלוקת הנוב"י והשבות יעקב אם שאיני כדאי לחוות דעתי עכ"ז בעניי נוח לי פירוש השבות יעקב בדברי רש"י יותר דמ"ש הנוב"י דמ"ש רש"י דמוטב שיכה על הצואר היינו דזה מוטב יותר מלגמור ע"י עכו"ם לולא דבריו ז"ל הוא דחוק לענ"ד בכוונת רש"י דע"י עכו"ם מאן דכר שמי' ולא הוזכר זה ברש"י כלל וכוונת רש"י שכ' "ונ' דהשוחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות" שטחיות הכוונה בפשיטות דלהכות כו' מוטב יותר מלחזור ולחתוך דהא עלי' קאי ולא שכוונתו דמוטב יותר מלגמור ע"י עכו"ם דלא הוזכר בדברי רש"י כלל ועיקר חסר מן הספר ודיוקו של השבות יעקב דמדכ' רש"י מוטב שיכה כו' מוכח דרק לכתחלה מוטב לעשות כך משא"כ בדיעבד ליכא איסורא נלענ"ד דמיון לזה מש"ס נדה (דף י"ג ע"א) גופא ר' אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם אמרו לו לר"א והלא ניצוצות ניתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן מחזירין אמר להם מוטב שיוציא לעז כו' ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום תניא אידך אמר להן ר"א לחכמים אפשר יעמוד במקום גבוה וישתין או בעפר תיחוח וישתין ואל יעשה עצמו רשע כו' הי אמר להו ברישא אילימא קמייתא אמר להו ברישא בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא אלא הא אמר להו ברישא ואמרו לי' אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי אמר להן מוטב שיוציא לעז כו' יעו"ש בפירש"י דפי' דלישנא דתקנתא דאמר ר"א אפשר יעמוד במקום גבוה וישתין כו' מורה דליכא איסורא דמדנתן תקנה ועצה לעשות כך מוכח דמעיקר הדין ליכא איסורא ורק שלכתחלה היכא דאפשר יעשה כך משא"כ בא"א שרי וזהו דמתמה הש"ס בתר דאמר להו איסורא דאסור מעיקר הדין ואפי' בא"א הדר אמר להו תקנתא דלישנא דתקנתא מוכח דליכא איסורא רק תקנתא ובא"א שרי וא"כ גם כאן דכ' רש"י לישנא דתקנתא מוטב שיכה כו' א"כ ג"כ ליכא איסורא ואם א"א מבלתי שיגמור לחתוך או היכא דכבר עשה כן כל שלא עשה בזדון איסור דג"כ ליכא תקנתא מעתה וכנודע דא"א דלכתחלה היתירו רק היתיר של דיעבד דמפאת האי אפשר חשיב גם הלכתחלה כדיעבד וכנודע וא"כ שפיר בא"א וכן בדיעבד שרי ול' רש"י וודאי יש לנו לדמות לל' חכמים ודוק כי זה דמיון יפה לענ"ד ואולם אכתי תיקשי דהא רש"י איסורא נמי קאמר וכמ"ש אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה וזו תימה עצומה באמת דבתחלה כ' רש"י איסור אסור לחזור ולחתוך המיעוט כו' ואח"כ כ' תקנה דמוטב שיכה כו' והוא תימה רבה דבתר דכ' איסורא הדר כ' תקנתא וכדמתמה הש"ס נדה הנ"ל כמו זה ממש וצע"ג ועכ"פ נלענ"ד דמיסתבר לומר בכוונת רש"י דה"ק דאסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה ואי תימא יחתוך ויכוון שלא בתורת שחיטה גם מעשות כן מוטב יותר שיכה בצואר כו' ודו"ק ונוח לן יותר לפרש כן דהאי מוטב הכוונה דמוטב יותר מלגמור שלא בתורת שחיטה כיון דעניין תורת שחיטה והחילוק שבינו לבין שלא בתורת הוזכר בדברי רש"י שהרי כ' אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמכללו אתה שומע דשלא בתורת ליכא איסורא וע"ז כ' דמזה נמי מוטב שיכה כו' ומשא"כ לפרש דמוטב שיכה מלגמור ע"י עכו"ם מאן דכר שמי' ולא הוזכר בדברי רש"י כלל וכנ"ל וא"כ נמצא לפי דברינו אלה בכוונת רש"י דבתורת שחיטה גם בדיעבד אסור משא"כ שלא בתורת הוי רק תקנתא ובדיעבד שרי ודו"ק אלא שאני אומר דברי רק לפלפולא בעלמא לא להלכה כלל ועכ"פ כאן דפי' בד עבד ולא בתורת שחיטה וגם לא בכוונת מיתה וגם הי' עוד צדדים להתיר וגם הי' הפסד מרובה וצורך שבת וודאי שפיר הורה המורה להתיר:
והנה הי' לי להאריך עוד בעניין מכתבו בכמה פרטיים וגם בענינים אשר דיברתי פה הי' לי עוד כמה וכמה רעיונות אשר יש לדבר בהם ולהרחיב בהם וגם במה שדיברתי לא ביררתי כל הצורך יען ראיתי כי הדברים מתארכים וכ"ת מפציר להשיג תשובתי במוקדם כאשר שינה במכתבים ע"כ מהרתי וקצרתי באמרים למען מלאות מבוקשו וגמרתי התשובה באיזה ימים וביד המעתיק נשתהה:
דברי הדוש"ת יוסף ענגיל: