אור ברסלב
בן פורת חלק א סימן ט › ה

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן ט · ה

ד

ומ"ש כ"ת עוד בהבנת דעת הר"ת דהאיבעי' אמיעוט קמא דאע"ג דתחב קוץ או מחט במיעוט קמא שלא בתורת שחיטה טריפה מ"מ בשוחט בתורת שחיטה אף אי שוהה אח"כ לית בי' משום נקובת הוושט דנהי דשחיטה א"צ כוונה מ"מ הכוונה מועלת בה וכמו שהאריך בדבריו. יש להעיר בזה לפמ"ש במ"א בהא דשוחט בשבת דשחיטתו כשירה דל"א כ"מ דא"ר כו' דהוא משום דשחיטה אין צריכה כוונה ולא שייך כ"מ דא"ר כו' רק במידי דבעי כוונה דאז הכוונה והדיעה היא שפועלת ועושה המהני וע"כ כל שעובר עבירה ודעתו נגד התורה אין כח בדעתו לפעול ואפי' בשוגג נמי חשוב קצת חוטא בדעתו במה שלא נזהר וכנודע דזה החטא הוא ג"כ בדעת שהדעת יש לו ליזהר ולהשגיח ע"ע שלא יבוא לידי מכשול שוגג ומשא"כ בדבר שא"צ כוונה ודעת כלל ובעי' רק כח גברא ומעשה הגוף בעצמה היא שפועלת ועושה את המהני בזה אין החטא שהוא חוטא בדעתו מעכב את המהני דהחטא אין מתייחס אל הגוף בעצמו שאין לו דעת להיזהר ורק אל הדעת מתייחס החטא וכמובן ועוד טעם דדבר שא"צ כוונה אין מתייחס אל האדם כלל וכמ"ש באתוון דאוריתא כלל כ"ד דמה שהאדם עושה בלי כוונה אין מתייחס למעשהו כלל ורק כנעשה מאיליו נחשב יעויש"ה בארוכה וע"כ לא שייך בזה לומר דלא יועיל מפאת שהאדם עבר אמימרא דרחמנא כיון שאין המעשה מתייחס לו כלל והא דצריך מעשה אדם נחשב גם האדם בזה כקוף בעלמא כיון שא"צ דעתו וגזה"כ הוא דבעי מעשה אדם ולא מהני זביחת קוף אבל עכ"ז כיון שא"צ דעתו אין כאן התייחסות אל האדם כלל ואין החטא של האדם מעכב את המהני והארכתי בזה במ"א וא"כ יומצא לפי"ז דשוחט בשבת באופן זה היינו בשהי' במיעוט קמא שוב נימא דלא מהני כיון דכאן שוב צריך כוונה דאילו לא כיוון במ"ק לשחיטה הוא טריפה משום נקובת הוושט ואילו מסתימות ל' המשנה חולין השוחט בשבת שחיטתו כשיר' מוכח דבכל גווני דשוחט בחול כשר גם בשבת כשר. ואולם ז"א דכאן נמי הרי אין השחיטה בעצם צריכה כוונה דהכוונה נצרכת רק דאל"כ הי' כאן דבר המטריף וצריכה הכוונה רק לסלק המעשה טריפות ושלא יהי' שם מעשה טריפות אבל לא מפאת עצמיות השחיטה ואכתי שייך שפיר סברא דכ"מ כו' וז"פ:

וגוף דברי כ"ת שכ' דבכוונה תליא מלתא ודעת התוס' דהיכא דשחט לשם שחיטה תו לא מיפסל משום נקב בוושט כי בכל שחיטה כיון שמתחיל לשחוט מנקב תחלה את הוושט אלא משגומר השחיטה מתכשר כו' וככל דברי כ"ת בזה. הנה בחידושי במ"א כתבתי בכוונת הרמב"ם פ"ד משחיטה הי"ג התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר העכו"ם פסולה ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף כו' והדברים מחוסרים הבנה ויעוי"ש בנושאי כלים ואמרתי הכוונה דרק למ"ד ישנה לשחיטה מוע"ס א"כ גם ההתחלה שחיטה לא מעשה טריפות וע"כ כאן בשחט עכו"ם מיעוט וגמר ישראל דמעשה העכו"ם איננה שחיטה שוב הוא טריפות ולא הדרא מיתכשרא על ידי שחיטת ישראל אף שיש במעשה הישראל עצמו ג"כ מעשה שחיטה דאין פסול חוזר להכשירו ומשא"כ אם אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ כל שחיטה נמי ההתחלה הוא מעשה טריפות אלא דלכי גמר לשחוט מתכשרת למפרע אע"ג דכבר נעשה בה מעשה טריפות וא"כ ה"ה בשחט עכו"ם מיעוט סימנין וגמר ישראל אלא דמ"מ בעי' רק מיעוט סימנין דאילו שחט יותר א"כ הרי אין במעשה הישראל שלאחריו מעשה שחיטה ואין כאן שחיטה כלל ורק בשחט מיעוט דשחט ישראל בתרי' רובא ויש כאן מעשה שחיטה ע"י ישראל ע"כ מתכשר גם המיעוט הראשון דהי' מעשה טריפות מידי דהוי אכל שחיטה דעלמא וכנ"ל וא"כ לפי"ז גם שהי' במיעוט קמא ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דישנה לשחיטה מוע"ס דלמ"ד ישנה כו' א"כ אין ראי' משאר שחיטה דשאר שחיטה שפיר גם ההתחלה שחיטה ומשא"כ כאן אי חשבת ההתחלה לשחיטה א"כ הרי הי' שהי' בתוך השחיטה ומיפסלא שחיטה וע"כ דלאו לשחיטה חשבת לה וא"כ תו ה"ל מעשה טריפות ומשא"כ אי אינה לשחיטה אלא בסוף א"כ כל שחיטה נמי ההתחלה טריפות אלא דלכי גמר שחיטה מתכשר וא"כ ה"נ שפיר מתכשר על ידי שחיטת הרוב שאחרי השהי' ואולם דוחק לומר דכוונת הגמ' שהה במיעוט סימנים מהו כוונת הספק אי ישנה לשחיטה מוע"ס כו' דה"ל לתלותו בהדיא בפלוגתא זאת והנה מ"ש כבודו דאם נתחב לה קוץ או מחט וניקב בוושט וגמר לשחוט לא מהני ואם כיוון לשחוט בתחלה כשר וע"כ דהכוונה מכשרת לפמ"ש בדעת הרמב"ם הנ"ל דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אפי' שחט עכו"ם וגמר ישראל כשר יל"ע באמת מה בין שחט עכו"ם לבין ניקב הוושט ואולם הרמב"ם לטעמי' דס"ל דשחיטת עכו"ם מיקריא שחיטה ואסורה רק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו וגו' וכמבואר שם פרק הנ"ל הי"א ויעוין רמב"ם ה' אבות הטומאות פ"ב ה"י ובכ"מ שם דמוכח דאפי' שח שחיטת קוף שחיטה מיקריא אלא דשחיטה פסולה היא ויעוין חולין (ד' קכ"א ע"ב) דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה יש לו שם שחיטה עכ"פ לעניין שיטמא טומאת אוכלין ויעיין אתוון דאוריתא כלל א' וא"כ עכ"פ לא דמי לניקב הוושט:

ומה שהביא כ"ת שו"ת ר"ח כהן ראפאפורט דהשואל רצה להתיר מפאת שהחתך במיעוט בתרא לא הי' בכוונת שחיטה והוא ז"ל דחה אותו דכיון דשחיטה א"צ כוונה ע"כ הכוונה לא מעלה ולא מוריד. זה דומה לש"ס פסחים (דף כ"ה ע"ב) דלר' יהודה דדשא"מ אסור ואין האיסור צריך לכוונה אזי להיפוך ג"כ בלא אפשר וקמכוון אין הכוונה עושה איסור ושרי ואולם רבא שם (ד' כ"ו ע"א) פליג ע"ז וס"ל דכל אחד בפ"ע עושה האיסור המעשה גופא גם בלי הכוונה באפשר וכן הכוונה גופא עושה האיסור אפי' בלא אפשר וא"כ ה"נ י"ל דהוי שחיטה הן מפאת המעשה בלי כוונה והן מפאת הכוונה היכא דהמעשה גופא לא הי' ראוי להחשב שחיטה כגון מיעוט בתרא דכבר נעשתה השחיטה ואין המעשה מעצמה עוד שחיטה עכ"ז הכוונה עושאתה שחיטה:

עוד אני חוכך לומר די"ל דשחיטה צריך כוונה בעצם והא דכשר גם בלי כוונה היינו משום דסתמא לשמן קאי והוי כמו מצוות למ"ד דמצוות אצ"כ דכתבו ז"ל הטעם משום דסתמא לשמן קאי וכש"ס זבחים (דף ב' ע"ב) לעניין קדשים דשחיטה נמי מצוה היא לכמה דיעות [ואולם היא רק מצוה של רשות לא של חובה כיון דאי בעי לא אכיל ולא שחיט וא"כ י"ל דלא שייך בזה סתמא לשמן קאי כיון דאינו מחויב לעשות] ויעוין אתוון דאוריתא כלל כ"ג דכתבתי דכוונה היפיכית דפוסלת במצוות היינו ג"כ דבעצם בעי כוונה אלא דסתמא לשמן קאי וע"כ אם כיוון בפירוש להיפוך הרי תו לאו לשמן קאי וחסר תו הכוונה לשמה ומשא"כ היכא דאין הכוונה בעצם נצרכת כלל אז גם כוונה היפיכית אין פוסלת יעויש"ה ולפי"ז לדעת המהרש"ל דכוונת נחיר' פוסלת בשחיטה א"כ גם בשחיטה ע"כ דבעצם צריך כוונה רק דסתמא לשמן קאי וכנ"ל ונזכרתי דגם התב"ש סי' ג' ס"ק ט' כ' בטעם דשחיטה א"צ כוונה משום דסתמא לשמן קאי יעוי"ש וא"כ לפי"ז עכ"פ שוב לא שייך לומר דכיון דא"צ כוונה ע"כ הכוונה לא מעלה ולא מוריד דז"א דהא צריך כוונה בעצם שפיר אלא דמפאת דסתמא לשמן קאי נחשב ככיוון ומה"ט בכיוון להיפוך לנחירה פסול דכיון דמעתה לאו לשחיטה קאי שוב הרי חסר כוונת זביחה ופסול מפאת חסרון הכוונה וכנ"ל וא"כ כיון דבעצם צריך כוונה שפיר יש א הכוונה מבוא בשחיטה ושפיר יש כח בכוונה לשווי' שחיטה למ"ב ובפשיטות יש לחלק בזה במ"ב בין כוונת שחיטה לשלא בכוונת שחיטה כיון דבאמת שחיטה צריכה כוונה אלא דסתמא לשמן קאי וא"כ המ"ב דלאו לשחיטה קאי תו כיון דכבר נשחטה ואדרבה נפסלת ע"י השחיטה דמ"ב משום שהי' וא"כ שוב המעשה עצמה איננה שחיטה כיון דחסר כוונה כיון דלא שייך בי' סתמא לשמן קאי ומשא"כ בכיוון לשחיטה שפיר הוי שחיטה ומיפסל משום שהיי' וז"פ:

והנה התוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה זבחים הקשו מדוע קטן פסול לשחיטת קדשים מפאת דאין לו מחשבה הא גם סתמא כשר יעוי"ש. וי"ל דהא דסתמא כשר היינו רק בראוי לכוונה משא"כ קטן דוגמת ש"ס עירובין (דף ל"ח ע"ב) ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' יוחנן בן נורי אלא בישן דאי בעי למימר לא מצי אמר אבל ניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי יעוי"ש ואם יכון תי' זה א"כ מדקטן כשר לשחיטת חולין באחרים רואין ששחט יפה על כרחך דחולין בעצם אין צריך כוונה כלל דאם לא כן הי' ראוי להצריך גדול ראוי לכוונה וכנזכר לעיל. ונזכרתי דדבר זה דאף דסתמא כשר בקדשים מכל מקום בעי' ראויות לכוונה הוא מבואר בחידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל בעירובין (דף ל"ז ע"א) אהך דדייק התם דר' יוסי אית לי' ברירה מהא דתנן ר' יוסי אומר שתי נשים שלקחו את קיניהן בעירוב כו' איזה שירצה כהן יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת ובתוס' שם ד"ה לאיזה שירצה וז"ל פי' הקונטרס אלמא אית לי' ברירה דאי לית לי' ברירה איכא למימר חטאת שהקריב לא שלה הי' אלא לחברתה וקרבן הקרב בשינוי בעלים פסול ואין נראה להשר דהא מוכח בריש זבחים דסתמא לשמה קאי א"כ בלא ברירה אפשר לו להקריב בסתם כו' עכ"ל ובגור ארי' שם הביא קושית השר הנ"ל וכ' ע"ז וז"ל ולא הקשה כלום דאע"ג דסתמא כשר ה"מ היכא דאפשר להקריב לשמה אמרי' דסתמא לשמה הוי אבל כשא"א להקריב דהא לא ידע איזה של כל אחת ואחת אם הקריב סתמא ג"כ פסול כו' עכ"ל ז"ל ויש לחלק בין הך דעירובין לשחיטת קטן ואין להאריך:

וגוף דברי התב"ש הנ"ל צריכים עיון ג"כ מסברא לענ"ד דמש"ש דכיון דהא דחולין א"צ כוונה היינו רק מדגלי רחמנא בקדשים דבעי כוונה מכלל דחולין לא בעי כוונה אם כן מהא ליכא למילף כ"א דחולין סתמא כשר משום דסתמייהו לשחיטה עומד מה שאין כן קדשים סתמייהו לאו לשחיטת קדשים עומד עכ"ל ז"ל והסברא נותנת להיפוך לענ"ד דקדשים דמצוה לשוחטן א"כ משעה שהוקדשו סתמייהו לשחיטת קדשים עומדין כיון דמצוה לשוחטן ולשם קדשים ומשא"כ חולין סתמייהו לאו לשחיטה עומדין כש"ס חולין (דף ח' ע"א) וכאן אין לומר כדברינו מעלה אות ג' דכיון דנשחטה הובררה דלשחיטה עומדת א"כ נמי סתמא לשמן קאי אם נשחטו דז"א דהתינח בשחט בכוונה אז הוברר דהי' דעתו לשוחטו ושלשחיטה עמד גם מקודם השחיטה ומשא"כ בשוחט שלא בכוונה כגון זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה אז לא שייך לומר דהוברר דלשחיטה עומדת ושפיר לא עמד לשחיטה קודם השחיטה וא"כ לא שייך סתמא לשמן קאי ועוד צ"ע לענ"ד דכיון דגזה"כ דחולין א"צ כוונה א"כ מנ"ל למידרש טעמא דקרא דהוא משום דסתמייהו לשחיטה עומדין ומדוע לא נימא קרא כדכתי' דבעצם אין צריכים כוונה וסוגיא דעלמא הוא דנקטי' דלא כר"ש דדריש טעמא דקרא והכי מיסתבר כיון דר' יהודה פליג עלי' בסנהדרין (דף כ"א ע"א) ור"ש ור' יהודה הלכה כר"י כמבואר בעירובין (דף מ"ו ע"ב) [ודעת הלח"מ פ"ג מה' מלוה ה"א דדרשי' טעמא דקרא והארכתי בזה במ"א]:

ומ"ש כבודו דלא שייך לומר דכיון דא"צ כוונה ע"כ הכוונה לא מעלה ולא מוריד דנהי דא"צ כוונה מ"מ דעת מיהא בעי שידע שלא שהה ולא דרס. אינו כלום דהידיעה שלא שהה או דרס היינו רק ידיעה ששחט דאילו דרס הא לא הוי שחיטה ובוודאי צריך שידע ששחט כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור וצריך לדעת שנשחטה והותרה ומה עניין ידיעה שנשחטה לכוונת שחיטה ותמהני שהעלה כזאת על הכתב:

ואמנם י"ל דלא שייך לומר דהכוונה לא מעלה ולא מוריד כיון דבעי' עכ"פ כוונת מעשה להרא"ש בהשוחט והאריך בתב"ש סי' ג' ס"ק ז' יעוי"ש וא"כ שפיר יש אל הכוונה מבוא בשחיטה אולם לפי"ז בגומר החתך במיעוט בתרא לאיזה כוונה שתהי' כל שהוא רק כוונת מעשה שפיר ראוי שיפסול וכמובן:

והנה לדעת מהרש"ל הנ"ל דכוונה לנחיר' פוסלת השחיטה י"ל סברא מהופכת דגומר החתך בשהי' במ"ב לשם שחיטה יוכשר יותר מגומר סתם דגומר סתם הוי שחיטה כיון דשחיטה א"צ כוונה והוי שפיר שהי' בשחיטה ומשא"כ במכוון לשחיטה א"כ כיון דהחתך שחיטה ממילא יש כאן שהי' בהכרת ואינו שחיטה באמת רק כנחיר' בעלמא א"כ כוונת השחיטה אדרבה כוונת נחיר' היא ושוב אין החתך שחיטה כיון דבכוונת נחיר' לא הוי שחיטה למהרש"ל ושוב אין השהי' פוסלת [ואולם הסברות מתהפכות בזה ויש צ"ע בכל כיוצא בזה איך נדון ותוס' ב"מ (דף ל' ע"א) ידוע והארכתי במ"א ואכ"מ] ואולם גוף הדבר בורכא דנהי דע"י כוונת השחיטה אדרבה תופסל השחיטה מ"מ לא מיחשיב כוונת נחיר' דהא גברא סוף סוף לשחיטה קמכוון ולא היתה כוונתו לפסול השחיטה ואך יש לדון היכא דכוונתו באמת לפסול השחיטה מאיזה טעם אשר לו או בבהמת אחר ורוצה להפסידה אז י"ל דאדרבה אינה נפסלת דכיון דכוונתו לפסול השחיטה ע"י כך א"כ אדרבה ה"ל כוונת נחיר' ולא הוי שחיטה למהרש"ל ושוב אין כאן שרי' בשחיטה כלל וכשיר' ודו"ק. אולם יש חילוק בין זה לנידון המהרש"ל דהמהרש"ל קאי אהיכא דעצם הכוונה הוא כוונת נחיר' שאין מתכוון לשחוט רק לנחור ומשא"כ כאן עצם כוונתו באמת לשחוט רק תכלית כוונתו ומבוקשו הוא הפסול ויעוין גיטין (דף ל"ד ע"א) ואמר אביי מנא אמינא לה (דגילוי דעתא בגיטא מילתא הוא) דההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתא יומין ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא אמר להו חזו דאתאי כו' ואמר שמואל לא שמי' מתיא ורבא אטו התם לבטולי גיטא קבעי לקיומי תנאי' קבעי והא לא איקיים תנאי' ומבואר סברת רבא דאע"ג דתכלית כוונתו בקיום התנאי הוא כדי שיתבטל הגט עכ"ז אזלי' בתר עצם הכוונה לא בתר תכליתה ועצם הכוונה הרי הוא קיום התנאי והרי לא נתקיים ואביי דפליג ארבא ומייתי ראי' משמואל צ"ל דס"ל דבתר תכלית הכוונה אזלי' לא בתר עצמותה וכיון דתכלית כוונתו הוא ביטול הגט והגירושין שפיר חשיב גילוי דעת של ביטול הגט ואם כן לפי מאי דקיימא לן בגילוי דעתא בגיטא כאביי א"כ גם כאן אזלי' בתר תכלית הכוונה וחשיב שפיר כוונת נחירה [וע"ע יבמות (דף מ"ה ע"ב) מי לא טבלה לנדותה ואע"ג דלא נתכוונה בטבילה לשם גירות רק משום נדה מ"מ כיון דתכלית כוונתה ומבוקשה בהטבילת נדה הוא לשמור דת ישראלי ושתהי' ישראלית כשירה לכן נחשב ממילא כמו כוונת גירות דמבוקשה ג"כ להיותה ישראל ודו"ק] וג"כ י"ל דחשוב כוונת נחיר' כיון דבהכרח השחיטה פסולה וה"ל נבילה לפי כוונת שחיטתו וא"כ כי היכי דפ"ר חשיב בעלמא כמתכוון אעפ"י שאינו מתכוון ה"נ י"ל כיון דבהכרח היא נבילה ממילא הוא כוונה לנחור ולנבל [וע' ס"פ כיצד הרגל נפל מראש הגג כו' והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת ובנימוק"י יוסף שם דאם נתהפך לאחר שהתחיל ליפול ונתכוון ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת ואעפ"י שלא נתכוון לשם בושת וחיוב בושת בעי כוונה מ"מ כיון שידוע שהי' ניזוק חבירו בזה כמי שנתכוון להזיק דמי כההוא דשבת דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות עכ"ל וע' מכשירין פ"ד מ"א השוחה לשתות מים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן כו' ובפי' הרא"ש שם השוחה לשתות כו' בפיו ובשפמו כיון דא"א לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו מוי הוי כאילו אחשבינהו מידי דהוי אסיפא הממלא בחבית דמים שאחורי החבית ובחבל שהוא כרוך סביב הצואר כו' כל אלו אעפ"י שא"צ למים כיון דא"א בלא אלו המים בשעת עשיית מלאכתו הוי כאילו אחשבינהו מידי דהוי אמלאכת שבת דכל פסיק רישי' הוי כמתכוון עכ"ל] ויל"ע בזה ואין להאריך:

והנה מה שהביא כבודו דברי התוס' יומא (דף ל"ג ע"א) [דאדתנן שם הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כו' ובגמ' קרצו בכמה אמר עולא ברוב שנים כו' ואף ר"ל סבר ברוב שנים דאר"ל וכי מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כו' יכול לא מירק יהא פסול א"כ הוי עבודה באחר ותני' כל עבודות יוה"כ אין כשירות אלא בו הכי קאמר יכול יהא פסול מדרבנן לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וכי מאחר דאפי' פסולא מדרבנן ליכא ל"ל למרק מצוה למרק ובתוד"ה ל"ל למרק תימא והלא אפי' בחולין מוכח בהשוחט שיש לשחוט לכתחלה כל הסימנין ולא סגי ברובא דילמא לא אתי למיעבד רובא וי"ל ה"מ בחד גברא אבל בתרי גברי דכבר שחט כ"ג ונסתלק אי אתא אחרינא וממרק נראה כשהי' ונראה כאילו נשחט הזבח בשנים הוי לן למיסר למרק ומשני מצוה למרק כדי לקבל כל הדם עכ"ל התוס']:

וכתב כבודו ואם לעניין שהי' מה עדיף תרי גברי מחד ומשנה ערוכה היא בחולין בבא חבירו וגמר השחיטה אם שהה כשיעור פסולה עכ"ל ואין לדבריו פתר דאם בא לדקדק מתוס' דיש חילוק בשרי' בין חד גברא לתרי אדרבה יש לדקדק דבתרי גברי גרע מחד דבחד לא מיחזי כשהי' ואפי' שוחט רוב ופוסק ואח"כ גומר ולא היתה השהי' כשיעור לא מיחזי כשהי' משא"כ בתרי גברי מיחזי כשהי' והטעם פשוט דבתרי גברי נראה ההפסק יותר לעיני הרואים ומיחזי כשהי' וגם אדם אחד יכול לצמצם שהייתו לשוב לשחוט מיד קודם שישהה כשיעור משא"כ כשפוסק ובא אחר לשחוט צריך שישגיחו זע"ז שתהי' מעשה של זה סמוך למעשה הראשון וזה קשה יותר ואולם באמת אין לדקדק כלל מתוס' דיותר נראה כשהי' בתרי גברי מחד די"ל דכוונתם דגם בחד ראוי שישחוט לכתחלה כל הסימן יחד לא שיפסוק אחרי שחיטת רוב וישהה ואח"כ יגמור דאף באינו שוהה כשיעור מ"מ ההפסק נראה כשהי' ומאי דנקטו תרי גברי היינו משום אידך חששא דנראה כנשחט הזבח בשנים אבל משום חשש שהי' שפיר י"ל דכוונתם גם בחד גברא כן דאם שחט רוב ופסק יותר נכון שלא יגמור משום דנראה כשהי' משיגמור ואע"ג דבעי' כל הסימן לכתחלה מדרבנן דיותר חיישי' להך דנראה כשהי' מהצרכת כל הסימן ואולי כוונת כ"ת להקשות ממשנה חולין דגם בתרי גברי בעי שיעור שהיי' ומוכח דאם אחר גומר השחיטה ולא הי' שיעור שהיי' בנתיים לית לן בה משום נראה כשהיי' גם בתרי גברי ואילו מתוס' נ' דבתרי גברי נראה כשהי' ומ"ש כבודו מה עדיף תרי גברי כוונתו על עדיפות הפסול היינו דגרע תרי גברי מחד ואולם גם זה אין קושי' דהמשנה קאי רק אפסול דיעבד אבל אין לדקדק מן המשנה כלל דאם שחט אחד הרוב יש לו לאחר לגמור השחיטה לכתחילה וכ"ש שיהי' מצוה לגמור משום הצרכת כל הסימן דלגבי זה שפיר י"ל דאדרבה יותר עדיף וראוי שלא יגמור משום דנראה כשהיי':

שוב כ' כבודו דק' דקושית התוס' הוא על הלכתחלה דאיך התירו לו לשחוט לכתחלה רק רוב ותירוצם הוא אדיעבד דכבר שחט כ"ג ונסתלק. אין לדבריו הבנה כלל וכלל דקושית התוס' הרי היא על הש"ס דאמר ל"ל למרק וזה הא קאי אהא דתנן קרצו ומירק אחר כו' דע"ז פריך מה עניין המירוק הזה שהאחר ממרק ולמה ממרק ואין קושית הגמ' דימרק כ"ג בעצמו רק הקושי' אגוף המירוק ששנינו שהאחר ממרק מה עניינו וע"ז שפיר הקשו התוס' דעניין המירוק פשוט מפאת שצריך שחיטת כל הסימן לכתחלה וע"ז תירצו דזה בהכרח אין כאן טעם המירוק של אחר כיון דכבר שחט כ"ג ונסתלק ע"כ חשש דמיחזי כשהי' כו' גרע מעניין הצרכת שחיטת כל הסימן מדרבנן לכתחילה ועל כרחך דיש טעם אחר במירוק זה שהאחר ממרק ושפיר שואל הש"ס עליו מה עניינו וא"כ מה הוקשה לכבודו על התוס' ואי דקשיא לי' אגוף הדין דמדוע קרצו ומירק אחר כו' ימרק הכ"ג בעצמו ויקוים שחיטת כל הסימן דצריך לכתחילה וגם לא יהי' מיחזי כשהי' זה אינו קושי' דמה שאין הכ"ג ממרק מבואר טעמו ברש"י במשנה שם (דל"א ע"ב) דא"א שימרק הכ"ג משום הקבלה וכיון דא"א כדיעבד דמי וכמבואר בכמה דוכתי וז"פ:

והנה מ"ש כבודו בפי' התוס' יומא הנ"ל אין דבריו מובנים רק זאת לקחתי מדבריו היות הבנתו דהך דקרצו ומירק אחר כו' היינו שהי' שיעור שהיי' בנתיים ואעפ"כ אין כאן פסול שהי' ואפי' לרש"י דשהי' פוסלת במיעוט בתרא והיינו משום דשהי' פוסלת רק בגומר בתורת שחיטה ומשא"כ בהך דיומא דמירק רק משום דמצוה לקבל כל הדם וא"כ אין המירוק בתורת שחיטה רק עבור קבלת הדם וע"כ אין כאן פסול שהי' וזהו שכתבו התוס' דנראה כשהי' אבל שהי' ממש לא הוי והיינו משום דאין המירוק בתורת שחיטה וכנ"ל אלו דברי כ"ת. והנה מ"ש דנהי דאין המירוק בתורת שחיטה מ"מ מיהת נראה כשהי' זה וודאי ניתן להאמר הרי אין הרואה יודע מה שבלב הממרק ואולי יסבור הרואה שמכוון לשחיטה ויש כאן משום מראית עין ודוגמא לזה בסוכה (דף נ' ע"א) גזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו מפאת שאין הרואה יודע מה הי' בלבו ודעתו אם לקדשן או לא ואולם גוף הבנתו זאת דהך דקרצו ומירק אחר כו' איירי דשיעור שהי' בנתיים לא ידעתי מנא לי' ואי מלשון התוס' דכתבו דנ' כשהי' מניין לו לדקדק מזה דהי' שיעור שהי' דילמא לא הי' באמת שיעור שהי' ואדרבה משום זה הוא דכתבו התוס' דנ' כשהי' דמ"מ כיון שזה פוסק מלשחוט ואחר בא וגומר יודמה ההפסק לעיני הרואה כשהי' וכנ"ל וגם פעמים יודמה לרואה שיש כאן שיעור שהי' ויש כאן משום מ"ע אבל שהי' ממש לא הוי משום דלא שהה באמת כשיעור ומסברא נמי נ' וודאי דלא הית' שם שהי' כשיעור דלמה הי' להם לשהות כיון דקיימינן השתא בסברא דהשהי' פוסלת או דלכתחילה אסורה עכ"פ מדסוברין דלא הי' מהראוי לגמור גם מפאת מיחזי כשהי' וא"כ ודאי דנזדרזו ולא הית' שם שיעור שהיי' בנתיים וז"פ והנה גם להבנת כבודו שהי' שם שיעור שהיי' בנתיים מה שלא נלענ"ד כלל וכלל עכ"ז גם לפי הבנתו יש לפרש עוד מה שכתבו התוס' דנ' כשהי' דהיינו משום דס"ל באמת כפיר"ת דשהי' במ"ב אינו פוסל דלא קאי האיבעי' אשהי' במ"ב ונקטינן כתוספתא דתני בה דשחיטתו כשירה בשהי' במ"ב ואולם עכ"ז ס"ל לתוס' דהיינו דוקא מדינא ובדיעבד אבל לכתחילה אין לו לגמור השחיטה אחרי ששחט רוב ושהה דמ"מ מיחזי מיהת כשהי' וז"ש התוס' דנ' כשהי' כיון דהוי במ"ב וע"כ אין כאן תו פסול שהי' ממש רק נ' כשהי' ואיך שיהי' עכ"פ הבנת כבודו בדברי התוס' דמה שכתבו נ' כשהי' היינו משום דלא הי' הגמר בתורת שחיטה הנה הוא טעות נגלה במושכל ראשון דהא התוס' אקושית הגמ' קאי דל"ל למרק דאכתי לא ידע משינויא דמצוה למרק עבור קבלת הדם רק שואל באמת מה עניין המירוק הזה וע"ז הקשו התוס' דהל"ל דעניין המירוק פשוט עבור שמצוה לשחוט כל הסימן לכתחילה והי' המירוק עבור גמר שחיטת הסימן וע"ז תירצו התוס' דא"א לומר שהי' עבור זה משום דנראה כשהי' וא"כ הרי קאי התוס' להדיא אמירוק בתורת שחיטה ואעפ"כ כתבו רק דנראה כשהי':

והנה בהיותי בזה אומר דלכאורה יש סיוע קצת באמת מסוגי' דיומא הנ"ל לפירש"י אאיבעי' דשהה במיעוט סימנים דהכוונה אמ"ב מדפריך בסוגי' דיומא הנ"ל ל"ל למרק וקשה קושית התוס' וצריך לתרץ דסברת המקשן דאין ראוי למרק מפאת דנראה כשהי' וכתי' התוס' א"כ יש הוכחה מזה דגם במ"ב השהי' פוסלת ונהי דהוא איבעי' דלא איפשיטא עכ"ז ס"ל לגמ' דלכתחילה מיהת וודאי אין לו לעשות שהי' במ"ב ואף לא מאי דמיחזי כשהי' וא"כ כי היכי דיש סברא בזה אלכתחלה שפיר יש לפרש האיבעי' גם אדיעבד דאותו טעם אשר לגמ' לאסור לכתחלה והוא משום גזיר' אטו תוך הסימן או משום מראית העין ויהי' איך שיהי' מאותו טעם אשר לגמ' לאסור לכתחלה שפיר יש לפרש האיבעי' דמאותו טעם איבעי' לי' לאסור גם דיעבד ואולם יש לדחות דאין כוונת הגמ' מפאת נראה כשהי' רק מפאת חשש הב' דכתבו תוס' דנראה כב' שוחטין ואולם י"ל דיותר מיסתבר לי' לרש"י לפרש חשש הגמ' אנראה כשהי' דבאמת הא מצינו מ"ד בזבחים (דף ע"ט ע"ב) דאין גוזרין גזירות במקדש וא"כ גם כאן מנ"ל להמקשן להקשות דאין ראוי למרק מפאת נראה כב' שוחטין ואתי להתיר ב' שוחטין וע"כ מיסתבר לי' לרש"י יותר דהחשש מפאת נראה כשהי' דאיסור זה יש לו מציאות גם בחולין דאם שחט רוב לא יגמור אחר מפאת נראה כשהי' וע"כ י"ל דכיון דאסור בחולין ע"כ אסור גם בקדשים ולא דמי להך דזבחים דאין גוזרין גזירות במקדש דשם איירי בגזיר' דהוא בייחוד אמילי דקדשים לחוד יעויש"ה וי"ל דבקדשים בייחוד לא גזרי' ומשא"כ כשכבר גזרו בחולין נוהג האיסור גם בקדשים [ונהי דיו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש תוקעין ולא במדינה וכן כמה שבותים הנוהגים בחולין ולא במקדש אין לדמות גזירות זו לזו וכנודע וע' מהרש"א שבת (דף מ"ב ע"א) על התוס' ד"ה אפי' דכ' דנהי דאין שבות במקדש מ"מ בשאר איסורין מלבד בשבותי שבת ליכא לאיפלוגי בין מקדש ובין גבולין עיין שם היטיב וצ"ע שלא הביא הך דיש מ"ד דאין גוזרין גזירות במקדש וצ"ל כנ"ל דשאני התם דאיירי בגזיר' במילי דקדשים לחוד לא גזרי' יעויש"ה ומשא"כ גזירה דחולין נוהג גם בקדשים ולא מפלגי' בין חולין לקדשים ויש להביא ראי' לזה דהא הא דאין שבות במקדש היינו משום דכהנים זריזין וא"כ אי נימא דבעלמא נמי גזיר' הנוהגת בחולין איכא לאיפלוגי שלא תנהוג במקדש מטעמא דכהנים זריזין א"כ תיקשי מש"ס ב"ב (דף צ' ע"א) שלישית ההין כו' לא ליעביד כיון דהוי במקדש לא גזור בהו רבנן במקדש נמי ליגזור כהנים זריזין הן והשתא מאי משני כיון דהוי במקדש לא גזור גם בחולין ובמדינה הא מפלגינן בין חולין למקדש וגזרינן בחולין אע"ג דלא גזרי' במקדש משום דכהנים זריזין וא"כ ה"נ נהי דלא גזרי' במקדש משום דכהנים זריזין עכ"ז בחולין שפיר נגזור ועל כרחך דלא מפלגינן בשאר גזירות בין חולין לקדשים רק או דגזרי' בתרוייהו או בתרוייהו לא וא"כ שפיר כתיבנא דיותר מיסתבר לומר דחייש המקשן לגזירת נראה כשהיי' דהוא חשש שמציאותו בחולין ונוהג ממילא גם בקדשים ומשא"כ חשש דנראה כב' שוחטין דלא שייך בחולין כיון דבחולין ב' שוחטין לכתחלה ואין לו מציאות רק בקדשים לחוד דגזה"כ שלא יהיו ב' שוחטין זבח אחד וא"כ שפיר תיקשי דמדוע פשיטא לי' למקשן דחיישי' לזה הא יש מ"ד דאין גוזרין גזירות במקדש ודו"ק:

ונזכרתי דרש"י זבחים (דף ע"ט ע"ב) שם פי' בהך דאין גוזרין גזירות במקדש דהכוונה דלא מפסדינן קדשים בשביל סייג דקדשים אחרים יעוי"ש וא"כ זה שייך רק היכא דהגזיר' דרבנן הוא לפסול את הקודש ולהפסידו ומשא"כ כאן הא אין הגזיר' לפסול רק לאסור לכתחלה שלא יגמור אחר את השחיטה ואולם ברש"י מעילה (דף י"א ע"א) על המשנה דם בתחלתו אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו וברש"י יצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן אבל במקדש אין מועלין בו אפי' מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירות במקדש כו' ושם הוא גזיר' בעלמא לא מידי דהפסד קודש ואעפ"כ כ' רש"י סברא דאין גוזרין גזירות במקדש ואולם שם תו הא חזינן דבאותה גזירה עצמה דשייכא במקדש ובחוץ וחילקו בה בין מקדש ובין חוץ וכ"ז שהדם בפנים לא גזרו למעול בו וכשיצא לחוץ גזרו למעול בו ונזכרתי עוד דברי הרא"ש שלהי ע"ז דכ' וז"ל ומשום הכי היו שוברין כל הכלים במקדש אפי' אותם שבישלו בהן אתמול כי לכתחלה לא היו מבשלין בהן גזירה אטו בת יומא כי ברוב הבישול שהי' בעזרה אתי למיחלף עכ"ל ובפלפולא חריפתא שם כ' כי ברוב הבישול כו' הוצרך לטעם לפי שאין כל שבות שגזרו במדינה גזרו במקדש כדאיתא בסוף עירובין עכ"ל וא"כ הרי גם כאן גזיר' דעלמא השייכא בחולין וקדשים והיתה הסברא דהגזיר' דחולין סתמא אין לה להיות גם בקדשים מטעמא דאין שבות במקדש והוצרך הרא"ש לומר דגזרו בקדשים בפ"ע מפאת כי ברוב הבישול כו' וע"ע תוס' חולין (דף קי"ב ע"א) מש"ש ועל כרחך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאוריתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוהו אדאוריתא עכ"ל ויש לדון בזה עוד ממקומות רבות ועכ"ז בהך דיומא ל"ל למרק שפיר י"ל כנ"ל דעכ"פ לא הי' לו להמקשן להקשות קושי' וטפי ניחא לומר דכוונת המקשן אגזיר' דשייכא גם בחולין והיתה סברתו דאין לחלק בכמו זה בין חולין לקדשים משנאמר דהית' כוונתו שנגזור גזירה דשייכא רק בקדשים לחוד וכנ"ל]:

ועוד יש חילוק בין חשש נראה כשהי' לנראה כב' שוחטין דב' שוחטין לתוס' חולין (דף. כ"ט ע"ב) ד"ה תרי אינו פסול דיעבד ואילו שהי' הוא פסול דיעבד ומצינו בעלמא בכמה דוכתי דלא גזור שם רבנן אטו דבר שאינו מעכב ע' תענית (דף י"ז ע"ב) שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא מחלי עבודה לא גזרו כו' וכזה מצינו בכמה דוכתי והם מקובצים אצלי בחידושי ואם דבכמה מקומות מצינו גזירות גם אטו דבר שאינו מעכב והארכתי בזה בחידושי כבר כתבתי שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו ואין לעשות כלל בזה ואך עכ"פ תיקשי אמקשן דיומא הנ"ל דמנ"ל להקשות דילמא לא גזרו כאן אטו דבר שאינו מעכב וע"כ יותר מיסתבר לי' לרש"י דכוונת המקשן אנראה כשהי' כיון דשהי' הוא דבר המעכב ובאתי רק להעיר:

ומדי דברי צל"ע בתוס' יומא (דף ל"ג ע"א) הנ"ל דמאי הקשו אהא דפריך דל"ל למרק הא צריך המירוק מפאת הצרכת שחיטת כל הסימן לכתחלה מטעמא דדילמא לא אתי למיעבד רובא הא טעם זה א"א שיהי' שם ביומא בהא דמירק אחר כו' דממ"נ אם לא שחט הכ"ג הרוב א"כ אדרבה נפסלת ע"י מירוק האחר דה"ל עבודה באחר ורק אם שחט רוב וגומר האחר המיעוט שאינו מעכב הוא דלא הוי עבודה באחר משא"כ להצריך המירוק עבור חשש דשמא לא שחט הכ"ג רוב זה א"א דאם לא שחט רוב א"כ תופסל ע"י מירוק האחר מפאת עבודה באחר ודוחק לומר דקושית התוס' מפאת דנרויח לעשות מפסול דאוריתא פסול דרבנן דאם לא נשחט כלל רק מחצה ה"ל פסול דאוריתא ואילו מחמת עבודה באחר הוי בשחיטה רק פסול דרבנן וכמ"ש תוס' שם (דל"ב ע"ב) ד"ה א"כ דזה אינו דהא מדאוריתא אין חוששין לדילמא לא שחט רובא ומדרבנן הא שוב שחיטת הב' פוסל מיהו זה שייך לדין ממ"נ בדרבנן שהארכתי בו בלקח טוב כלל י"ג והבאתי מקומות רבות דיש לחוש כן ולאידך שינויי דתוס' שם (דף ל"ב ע"ב) דמריקה צורך קבלה כו' או דהמירוק אינו מעכב בחולין כו' יעויש"ה א"כ אי חיישי' לדילמא לא שחט כ"ג רובא וגומר הב' מפאת שחיטה עצמה שוב אינו פוסל כלל אפי' מדרבנן דאם האמת שלא שחט כ"ג רוב הרי צריך שחיטת חצי הב' מפאת שחיטה לא מפאת קבלה וגם נוהג בחולין וא"כ אינו פוסל כלל אולם יש בלא"ה פסול אם האמת שלא שחט כ"ג רוב מפאת שנים שוחטין זבח אחד דס"ל לתוס' הנ"ל ד"ה א"כ דפסול גם בדיעבד יעויש"ה ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה