אור ברסלב
בן פורת חלק א סימן ט › ג

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן ט · ג

ב

מ"ש דיש להתיר שהי' במיעוט בתרא מס"ס כיון דהבעי' גופה ספק וא"כ אחרי שיש מחלוקת הפוסקים אם כוונת האיבעי' למיעוט בתרא ולדיעות החולקים במ"ב וודאי כשר א"כ ה"ל ס"ס כו'. אין לדבר מזה אחרי שהרמ"א סי' כ"ג סעי' ה' פסק להחמיר בשהי' במ"ב א"כ הא לא ס"ל ס"ס זאת ובגוף הערתו תמהני שלא עיין בפמ"ג שם סי' כ"ג במשבצות ס"ק ד' דדן בס' אם שהה במ"ב להתיר מס"ס שמא לא שהה ושמא אין השהי' פוסלת וגם קאי שם לפי הסברא דכל פסול שהי' במ"ב רק דרבנן ואעפ"כ סיים דלהלכה ח"ו לומר כן ואילו כ"ת רצה לעשות מכל שהי' במ"ב ס"ס גם בוודאי שהה וגם לפי הסברא דהוא פסול דאוריתא:

ומ"ש דאע"ג דקיי"ל דלא אמרי' ס"ס במקום חזקה מ"מ יש לומר דחזקה דהכא דקלישא לפי שהתעסק לסלק החזקה וכסברת הרשב"א במשמרת הבית ולכן מהני ס"ס ויש בדברי כ"ת גמגום שכ' וז"ל אבל בכאן שהתעסק לסלק החזקה ע"י השחיטה ויש לנו ספק על החזקה עצמה לכן אפשר שדי בס"ס להקל עכ"ל ואיזה ספק יש כאן על החזקה עצמה הרי עד עתה וודאי היתה אסורה מטעם אמ"ה לרש"י או אינו זבוח לתוס' ואולי כוונתו דכיון דהתעסק לסלק החזקה הוי חזקה קלישא אלא דאם האחת ששהה ולא הוי שחיטה א"כ הרי לא התעסק בסילוק החזקה כלל וא"כ כיון שהשהי' ס' ה"ל ס' בעיקר החזקה ואולם ז"א דאפי' שהה עכ"ז כיון דנעשית השהי' רק באונס ובמקרה והתעסקותו הי' לשחוט שפיר חשיב מתעסק לסלק כו' ומה גם בשהי' במ"ב דאחרי ששחט כבר הוכשר וסר איסור אמ"ה ואינו זבוח אלא דע"י שגמר אחר השהי' לשחוט עוד נפסלה השחיטה למפרע א"כ עכ"פ מכי שחט רובא דכבר סר האיסור כו' וודאי הוא מעשה התעסקות גמור לסלק החזקה וז"פ:

והנה מה שנראה מדבריו שהבין בדברי הרשב"א דתלוי במה שהשוחט נתעסק לסלק החזקה טעה ולא עיין היטיב בדברי הרשב"א דאין מבואר שם כן כלל רק איירי לעניין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דק' מדוע לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה כהך דיבמות (דף קי"ט ע"א) וע"ז תי' וז"ל אפי' תימא בעלמא אמרי' סמוך כו' לא אמרי' אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י המתעסקים לסלקה ורוב המתעסקין מסלקין אותה וודאי ושנתעסק אחד ולא ידענא אם מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוט כמאן דליתא והיינו טעמא דעיסה בבית שהרי רוב הנוגעין בה דוחין חזקת טהרתה כו' עכ"ל וכוונתו נ' דרק ביבמות שם דאיירי ברוב נשים מתעברות כו' דאין הרוב מסלק ודוחה חזקת חיוב יבום שהרי לא כל מעוברות יבמות והעיבור פוטרן מיבום והוא רק רוב דעלמא לכן אמרי' שפיר סמוך כו' ומשא"כ כאן דרוב המצויין כו' הרי מסלקים תמיד במעשיהם איסור אמ"ה כו', ואם כן הרוב כאן לעומת החזקה ממש ולכן החזקה כמאן דליתא והנה גם לכוונת הרשב"א הזאת עכ"ז הך דס"ס דמי לרוב מצויין כו' דגם בס"ס הא הרוב הוא ב' צדדי הספק האומרים להיתיר ששחט יפה וא"כ הרי הרוב לעומת החזקה ממש ואולם אם נאמר כן א"כ לאו דווקא ס"ס בשחיטה רק כל ס"ס במקום חזקה תמיד הרוב דס"ס לעומת החזקה ודוחה את החזקה וכמובן וא"כ לפי מאי דקיי"ל דל"א ס"ס במקום חזקה א"כ גם בשחיטה שפיר אין לומר ס"ס במקום חזקה:

והנה נתיישבתי די"ל עוד כוונת הרשב"א באופן אחר דכיון דרוב מצויין כו' א"כ ה"ל חזקה העשוי' להשתנות כיון שעומדת לישחט ורוב המצויין כו' הרי מומחין הן וא"כ הרי וודאי דעומדת יותר לישחט מן הרוב ממן המיעוט וא"כ עומדת לישחט שחיטה כשירה וה"ל חזקה העשוי' להשתנות דקלישה וכנודע וה"נ בהך דעיסה כו' כיון דשרצים וצפרדעים מצויין שם והשרצים רוב א"כ הרי העיסה עומדת להיטמא וה"ל ג"כ חזקה העשוי' להשתנות ונהי דאמרינן בחולין (דף ח' ע"א) דבהמה בחיי' אין עומדת לישחט רק לגדל וולדות ולחרישה כו' מ"מ בביצה (דף ד' ע"א) וחולין (דף י"ד ע"ב) איתא דהוא ספק ואם נשחטה הובררה דלשחיטה עומדת וא"כ שפיר בנשחט וס' אם הוא מומחה ושחט יפה א"כ כיון שעסקו בשחיטתה עכ"פ הרי הובררה דלשחיטה עומדת והעמידה הרי לא הי' להשחט מאינו מומחה רק ממומחה וודאי וא"כ שפיר ה"ל חזקה העשוי' להשתנות ודו"ק [ויעוין עוד נזיר (דף ל"א ע"ב) איזה בהמה עומדת לשחיטה ואיזה לחרישה ע"ש דאמר אוכמא למשכי' כו' וע' ב"ב (דף צ"ב ע"ב) דרובא לרדיא זבני וע' ע"ז (דף ט"ו ע"א וע"ב) דתלינן גם בשחיטה וע"ש בריטב"א וע' נדרים (דף ס"ב ע"ב) רוב עצים להסקה ניתנו יעוי"ש בר"ן מוכח דרק ברוב להיתיר תלינן ואילו בהך דע"ז תלינן בשחיטה ומוכח להיפוך לגמרי דגם במיעוט תלינן וכריטב"א שם יעוי"ש והרבה יש להאריך בזה ואכ"מ] והנה לפי"ז יובן ג"כ מ"ש קצת אחרונים דרובא וחזקה רובא עדיף נלמד מלימוד דשחוט ואכול דס' דבמקום נקב קשחיט הוי נגד חזקת אמ"ה ואינו זבוח וקשה מזה ארשב"א הנ"ל דשחיטה שאני דמתעסקין כו' וא"כ אין מכאן ראי' אלעלמא ואולם להנ"ל ניחא דרק אליבא דאמת דאזלי' בתר רובא ומהני שחיטה לכן שפיר כיון שהבהמה עומדת להשחט ורוב המצויין מומחין ועומדת להשחט ממומחה דשחיטתו מועלת שפיר ה"ל חזקה העשוי' להשתנות משא"כ בהך דשחוט ואכול דדנין דשום שחיטה לא תועיל שוב אין החזקה עשוי' להשתנות כלל ושפיר יש ללמוד מכאן דרובא וחזקה רובא עדיף ודו"ק ולפי"ז גם בס"ס בשחיטה כיון דשחט עכ"פ והוברר דלשחיטה עומדת ה"ל חזקה העשוי' להשתנות ומהני שפיר הס"ס ומשא"כ בעלמא שפיר לא אמרינן ס"ס במקום חזקה ודו"ק:

ואולם בהך דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו דחולין (דף י"ב ע"א) לכאורה לא שייך סברא דנשחטה הובררה דהא נשחט שם שלא מדעת הבעלים ואצל הבעלים לא עמד לשחיטה וי"ל דגם שם כיון דהוברר דמוצא הגדי הנאבד או הגונבו הי' בדעתו לשחטו וכיון שהי' בידו וברשותו לשוחטו עמד שפיר גם לפני השחיטה לשחיטה וה"ל שפיר חזקה העשוי' להשתנות ואולם בב"ק (דף ס"ו ע"ב) מוכח דמחשבת גנב וגזלן שחושב לעשות בדבר הגנוב לא מהני כ"ז שלא קנאו יעוי"ש וע' חולין (דף ק"ב ע"ב) חישב לאכלה אבר אבר כו' ע"ש לעניין בהמה בחיי' לאיברים עומדת אי אזלי' בתר דעת בעלים שהבהמה בידם לעשות בה כחפצם איך הוא עומד בדעתו לעשות או אזלי' בתר דעת העולם ע"ש וכ"ז לפלפולא בעלמא דעיקר נ' כהבנתי הראשונה בדברי הרשב"א:

ומ"ש כ"ת עוד דאפשר דאין סברא לומר דמשום דבהמה בחזקת איסור לכן הלכה כמאן. תמהני שלא ידע שזו דעת הכנה"ג ביו"ד בהגהות הטור דבס' פלוגתא ובעי' וכדומה ל"ש חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין והביאוהו כל האחרונים וגם הפמ"ג במשבצות שם סי' כ"ג ס"ק ד' רמז לסברא זאת בקצרה ובסי' ק"י האריך בה ביותר והוא ג"כ סברת המל"מ פ"ב מהלכות טומאת צרעת ה"א יעוי"ש ואבוהון דכלהו בתוס' ב"ב (דף ל"ב ע"ב) ד"ה והלכתא דכיון דמספקא לן דינא כמאן לא שייך למימר אוקמא אחזקת מרא קמא ע"ש ויעוין בשושנת העמקים כלל י"א ד"ה ספק פלוגתא שהביא סברא זאת וכ' דלפי"ז יוצא דין חדש דבס"ס פלוגתא דרבוותא מהני במקום חזקה אף דבס"ס בגוף המעשה לא מהני במקום חזקה כבסי' ק"י בי"ד הטעם כו' משא"כ פלוגתא לא שייך אוקמי' אחזקה כו' עכ"ל וה"ז כדברי כ"ת שכ' לומר דמועלת הס"ס אף דהיא נגד החזקה כיון דהספיקות ספיקי בעי' ופלוגתא:

ואולם ד"ז דבספיקא דדינא ל"ש חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא העתיקה אי חזקה מטעם בירור וראי' בגוף הספק או באמת אין החזקה בירור רק דגזה"כ שנניח הדבר כפי מה שהי' עד עתה כדי שלא ישאר הדבר בספק וכמבואר בפיה"מ להרמב"ם נזיר פרק ט' על המשנה שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר עש"ה דאי חזקה מטעם בירור אז שפיר שייך לומר דבספיקא דדינא א"א שהחזקה תברר הספק דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ומשא"כ אם הוא רק כדי שלא ישאר הדבר בספק א"כ בספיקא דדינא נמי הרי נשאר הדבר בספק והרי הוא גזה"כ שלא נניח הדברים באפשריות וספיקות ושבכל ספיקות ואפשריות נניח הדבר כמו שהי' עד עתה יעויש"ה בפיה"מ להרמב"ם וא"כ גם בספיקא דדינא כן וכמובן והנה מחלוקת הפוסקים אי אמרי' ס"ס במקום חזקה נ' דתלוי' ג"כ בב' טעמי חזקה הנ"ל דאם הטעם משום בירור י"ל דחזקה הוא בירור טוב יותר מס"ס ודוחה את הס"ס ומשא"כ אם אין חזקה בירור כלל ורק שכדי שלא ישאר הדבר בספק ואפשריות מניחין אותו כפי מה שהי' עד עכשיו א"כ כשיש ס"ס נגד חזקה דאי לא ניזיל בתר חזקה שוב הרי נדון כפי הס"ס ולא ישאר הדבר בספק לכן שפיר אין החזקה מועלת ודו"ק ולפי"ז בס"ס דבעי' ופלוגתא לעומת חזקה שוב שפיר מועלת הס"ס ממ"נ דאי טעמא דחזקה משום בירור א"כ הא כאן א"א לו לברר דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ואם הטעם כדי שלא ישאר הדבר בספק א"כ כאן הא לא ישאר בספק כיון דיש ס"ס וכנ"ל:

עוד יש להעיר דכאן ליכא חזקת אינו זבוח דהא מכי שחט הרוב הוי זבוח אלא דאח"כ נעשית שהי' וכיון דהשהי' ספק שוב להיפוך יש לכאורה חזקת זבוח אולם ז"א דגם חזקת זבוח ליתא דכששוהה אח"כ אגמ"ל דלא הי' זבוח מעולם והוי ס' בעיקר החזקה ואולם עכ"פ חזקת היתיר אכילה יש כאן דאחרי שחיטת הרוב הי' מותר לאכלו ודומה לדמאי דרוב ע"ה מעשרין אלא דיש חזקת טבל וסמכו חכמים חזקה למיעוט ואסרו דמאי והוא כמו כאן דהוא ס"ס במקום חזקה דס"ס מטעם רוב לרשב"א ומבואר בירושלמי עירובין פרק א' הלכה י' דדמאי דהותר במלחמה אזי כשחזרו מן המלחמה ג"כ מותר הדמאי שבידם ע"ש והטעם מבואר אצלי במ"א והבאתיו ג"כ באתוון דאורייתא כלל א' דכיון דאיסור דמאי רק מטעם סמוך כו' כנ"ל ע"כ זה הדמאי שכבר הותר במלחמה הא נפק לי' מחזקת איסור ואדרבה הא קם לי' בחזקת היתיר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותה כיון שכבר הותר הבשר באכילה משעת שחיטת הרוב כו'. ואולם גם ז"א דלא דמי להך דדמאי. דשם הי' באמת מותר במלחמה ולא נתבטל היתיר זה כשחזרו אלמפרע ומשא"כ כאן אילו אכל מן הבהמה אחר שחיטת הרוב ואח"כ גמר השחיטה בשהי' וודאי דאגמ"ל דאכל איסור כיון דאגמ"ל דלא היתה שחיטה מעולם ואמ"ה קאכל וא"כ כל שנולד ספק שהי' ה"ל היתיר האכילה ספק מעיקרו ואולם י"ל דמה שאנחנו החזקנו הדבר בעינינו להיתיר זהו בעצמו חזקה דיש לנו לומר מכח זה שלא שהה אח"כ ולא הית' החזקתנו בטעות וכדמצינו בכמה דוכתי דאמרי' חזקה בכה"ג ע' כתובות (דף כ"ד ע"ב) גדולה חזקה כו' יעויש"ה וע' יו"ד סי' י"ח סעיף י"ג ובט"ז וש"ך שם וכבר האריכו ז"ל בזה ובעודי בטל ילדותי אמרתי בהך דיבמות (דף כ"ד ע"ב) רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר כו' ע"ש דס"ל לרש"י דתצא מן הבעל והתוס' הקשו עליו משם (דף צ"ב ע"א) דלקלא דבתר נשואין לא חיישי' ואמרתי די"ל שיטת רש"י דחזקה כזאת מה שאנחנו החזקנו הדבר בעינינו ואם נחוש לספק הנולד יומצא שהחזקתנו שהחזקנו הדבר עד עתה היתה בטעות אזי חזקה כזאת טובה עוד יותר מחזקה דעלמא שאין הס' מבטל את החזקה בזמן שהית' כבר רק מטיל חשש שנשתנתה אזמן העתיד וע"כ כיון דזמן העתיד עדיין לא הי' במציאות ולכן אין החזקה שמחזיקין שכמו שהי' עד עתה כן יהי' בעתיד אלים כ"כ כעצם החזקה שהחזקנו הדבר עד עתה וע"כ דווקא בהך דקלא דבתר נשואין דיבמות (דף צ"ב) דאיירי בנישאת עפ"י ע"א ואח"כ יצא קול שבעלה חי דכבר הית' מוחזקת בעינינו דנישואין השניים טובים וכשמותרת לבעלה השני ואי נחוש לקול אגמ"ל דהחזקתנו זאת היתה טעות ושלא חלו נישואי שני מעולם והית' אסורה לו באיסור אשת איש וע"כ שפיר לקלא דבתר נישואין כזה לא חיישי' ומשא"כ בהך דרוכל כו' שאין נאסרת על ידו למפרע רק מכאן ולהבא לכן אין החזקה אלימא כ"כ כיון דזמן העתיד עדיין לא הי' במציאות ושפיר מהני הקול נגד החזקה וכזה נ' ג"כ דעת רש"י במכות (דף ט"ו ע"ב) דפי' דס' קיום העשה לא הוי ה"ס דקיום העשה עומד רק במקום המלקות וכשנלקה כבר תחלה שוב אין קיום העשה מועיל כלום והתוס' פירשו דאינו ה"ס משום דמחזקי' שלא יקיים כמו שלא קיים עד עתה והביאו ראי' מנזיר דלוקה אשתיית יין ולא הוי ה"ס שמא ישאל מפאת דמחזקי' שלא ישאל ע"ש וי"ל ג"כ דרש"י לטעמי' דס"ל בהך דיבמות דהיכא דיש ספק דתובטל החזקה שהחזקנו הדבר עד עתה אזי החזקה עדיפא טפי וכנ"ל א"כ אין ראי' מנזיר כיון דחכם עוקר מעיקרו ואם ישאל אגמ"ל שהחזקנו הדבר עד עתה באיסור בטעות וע"כ שפיר ס"ל לרש"י דנהי דבנזיר לא חשיב ה"ס משום החזקה מ"מ בהך דניתוק הי' לו להחשב ה"ס זולת מפאת דאחר המלקות אין הקיום מועיל עוד וכנ"ל והתוס' דמכות י"ל דאזלי בסברתם דיבמות (דף כ"ד) הנ"ל דמביאים ראי' מהך דקלא דבתר נשואין אהך דרוכל יוצא כו' וע"כ שפיר גם בהך דמכות מביאים ראי' מנזיר. כן אמרתי עוד בטל ילדותי. ועכ"פ חזקה דנזיר הנ"ל שכ' תוס' מכות הנ"ל וכ"כ עוד בגיטין (דף ל"ג) וכן חזקת אשת איש שכתבו שם לענין שלא ישלח גט ויבטל שלא בפני השליח כו' הרי הם ג"כ רק חזקות שהחזקנו הדבר כן בעינינו דבעצם הדבר הרי הוא ספק בעיקר החזקה דהא אי יתשל וכן אם ישלח גט כו' ונימא אפקעינהו אגמ"ל שלא הי' נזיר ולא היתה א"א מעולם ואולם י"ל דהחזקה שם הוא על מעשה השאלה והגירושין דמחזקי' דכמו שהי' שוא"ת עד עתה כן יהי' בעתיד וכבר דיברו ז"ל מזה והארכתי גם אני במ"א אריכות רב ואכ"מ:

והנה גם אם נאמר דזה חשיב חזקה עכ"ז בנידון דכ"ת הא ליכא חזקה זאת שהרי בדק השוחט רק אחרי התילדות השהי' אם שחט הרוב וא"כ לפני השהי' הרי גם אנחנו לא החזקנו הבהמה להיתיר וגם יל"ע בכל ס' שהי' דכה"ג אי שייך חזקה מה שכבר החזקנו הדבר להיתיר כיון דהתילדות השהי' במ"ב הרי הוא ס' פסול רק אם הבהמה חי' עדיין דבמתה וודאי דאין החתך שחותך אח"כ בסימנין מעשה שחיטה וכש"ס חולין (דף כ' ע"ב) וכי מתה עומד ומולק ויעוי"ש ברשב"א וא"כ כיון שהתילדות הספק בהכרח רק בהיות הבהמה חי' עדיין א"כ הרי הי' בבהמה איסור אכילה מפאת אוכל קודם שתצא נפשה וכמבואר בחולין (דף ל"ג) וסנהדרין (דף ס"ג) וא"כ הרי עדיין לא הוחזק הדבר בעינינו למותר באכילה וא"ל דזה איסור אחר הוא ואינו מפאת אמ"ה והעדר זביחה דז"א דזה שייך רק אילו הי' כאן חזקת היתיר בעצם דאז הי' שייך לומר דלעניין אמ"ה ואינו זבוח הא יש חזקת היתיר בעצם כיון דכבר הותרו איסורים אלה ואיסור דקודם שתצא נפשה איסור אחר הוא ומשא"כ כאן שאין כאן חזקה בעצם באמת דבעצם הרי יש ספק בעיקר החזקה וכנ"ל כיון דאילו שהה הא אגמ"ל שלא היתה שחיטה מעולם ורק חזקה דהוחזק הדבר בעינינו שהוא מותר לאכלו ואילו הי' בא לב"ד הי' מורין לו לאכול הוא דיש כאן וא"כ כיון דבאמת הי' אסור לאכול מטעם אחר ולא הוחזק בעינינו למותר באכילה א"כ אזדא לה חזקה זאת ודו"ק היטיב מאוד. ואולם לדעת רש"י חולין (דף קכ"א ע"א) דאיסור אכילה קודם שתצא נפשה הוא רק מדרבנן י"ל דחשיב כבר הוחזק להיתיר כיון דמדאורייתא כבר הי' מותר באכילה בפועל ואילו הי' בא לישאל על הדאורייתא היינו מתירין לו ויל"ע גם בזה והספק דק מאוד מובן מאיליו לבעל שכל צח ואולם סוף סוף מדרבנן עכ"פ הרי לא הוחזק להיתיר וא"כ מדרבנן שוב שפיר יש כאן חזקת איסור כיון דאין חזקת היתיר נגדו ויתיישב בזה סברת רש"י לפי המבינים בדבריו דשהי' במ"ב הוא רק פסול דרבנן יעויין היטיב בתבואות שור ואחרונים ולהנ"ל י"ל הטעם דמעתה עכ"פ דנשאר באיבעי' דלא איפשטא שוב הפסול שפיר רק דרבנן דלעניין הסד"א הרי יש כאן חזקת היתיר לרש"י לטעמי' דאיסור אכילה קודם שתצא נפשה רק דרבנן ולפי"ז כיון דיש עוד ס' פלוגתא דרבוותא אי כוונת האיבעי' לשהי' במ"ב ולדיעות המפרשים בעניין אחר שהי' במ"ב בוודאי שרי א"כ כיון דגם לרש"י אין כאן רק איסור דרבנן שוב ה"ל סד"ר ולקולא וזהו גם לסברת התב"ש דעצם פסול שהי' במ"ב לרש"י הוא דאורייתא דעכ"ז מעתה דהוא איבעי' דלא איפשטא הוא רק דרבנן דמה"ת איכא חזקת היתיר וכנ"ל וא"כ כיון דפירש"י הוא ס' פלוגתא דרבוותא ה"ל סד"ר ולקולא וממ"נ לשיטת הרמב"ם פ"א משחיטה ופי"ח מהלכות סנהדרין דאכילה קודם שתצא נפשה הוא איסור דאורייתא הא הרמב"ם ז"ל אין מפרש איבעי' דשהה במיעוט סימנים כרש"י רק דהאיבעי' אם שהה כדי שחיטת מיעוט סימנים וא"כ אין לנו ראי' כלל לאסור שהי' במ"ב נגד התוספתא דמתרת בהדיא וכמ"ש התוס' ואילו לרש"י דמפרש האיבעי' אשהי' במ"ב א"כ לרש"י לטעמי' דאכילה קודם שתצא נפשה הוא רק דרבנן שוב מדאורייתא הא יש כאן חזקת היתיר ומדרבנן הוא דאסור וככל הנ"ל (דברינו אלה רק לפלפולא דלהלכה הלכתא פסיקתא דשהי' במ"ב אסור אפי' בדיעבד ואפי' בהפ"מ].

ועפ"י דרכנו זה יש להבין ג"כ הא דדייק השבות יעקב מל' רש"י חולין (דף ל"ב) שם דכ' ונ' דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות ודייק מל' דמוטב כו' שכ' רש"י דהוא רק זהירות לכתחלה אבל בדיעבד אם שהה במ"ב שרי והנוב"י תניינא חיו"ד סי' ב' נחלק עליו יעוי"ש ועכ"פ להבנת השבות יעקב הנה צריך להבין באמת טעמא דרש"י דמדוע לכתחלה אסור ובדיעבד שרי ולשיטת הרשב"א דשהי' במ"ב לרש"י הוא רק פסול דרבנן י"ל דטעמא דמותר בדיעבד משום דה"ל סד"ר ולכתחלה אסור משום דאין עושין סד"ר לכתחלה וכנודע ואולם לפי דרכנו הנ"ל י"ל דבאמת אחרי ששחט רוב הרי כבר הותר ויש כאן חזקת היתיר וראוי שיהי' מותר לגמרי אפי' לכתחלה [ומ"ש למעלה דכיון דנולד אח"כ ס' שהי' ה"ל למפרע ס' בעיקר החזקה זה יש לדחות מסברא וכמובן בנקל די"ל להיפוך דכיון דעד עתה מותר הי' לכן אין הספק הנולד אח"כ ספק כלל כיון דהחזקה מבררת הס' ואין כאן ספק דזה טעם עניין חזקה אם הוא בתורת בירור דכ"ז שלא נתברר ונודע שנשתנה הדבר מחזקתו אין לנו לספק ולחוש שנשתנה] אלא דהא גם אחרי שחיטת רוב עדיין אסור הי' משום אכילה קודם שתצא נפשה ונהי דהוא איסור אחר עכ"ז לדיעות הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הא ס"ל דכל שלא הי' שעת היתיר ממש אל הדבר בנתיים רק נפל מאיסור לאיסור כחד חשיבי וחשיב חזקת איסור כאילו הי' איסור הראשון עדיין קיים ולא נשתנה דזה כל עיקר עניין חזקה שמחזיקין הדבר שלא נשתנה וא"כ על כרחך דמציאות איסור הב' נחשב כאילו הי' איסור הראשון עדיין כאן ולא נשתנה ובמ"א הבאתי לזה דמיונות רבות ואכ"מ וא"כ ה"נ שפיר יש לו להחשב מפאת איסור אכילה קודם שתצא נפשה שעומד בחזקת איסור עדיין לא בחזקת היתיר ודו"ק ואולם לדעת רש"י דאיסור אכילה קודם שתצא נפשה הוא רק דרבנן מבואר בתב"ש סי' כ"ז סק"א דבמקום פסידא דיש חשש יפסיד כל בהמתו לא גזור רבנן ומותר לאכול ממנה קודם שתצא נפשה ומש"ה מותר לשחוט ביו"ט מסוכנת אם יש שהות ביום לאכול ממנה כזית קודם שתצא נפשה דאם לא נתיר לו אכילת הכזית הרי יאסר לשחוט ביו"ט כיון דתהי' השחיטה אז לצורך חול דאסור ביו"ט ויוצרך להמתין עד מוצאי יו"ט וכיון דהבהמה מסוכנת אפשר שתמות בנתיים ויפסידנה ולכן מתירין איסור אכילה קודם שתצא נפשה כדי שיוכל לאכול ממנה ביו"ט ותהי' השחיטה לצורך יו"ט ויוכל לשחוט ביו"ט ולא יפסיד הבהמה יעויש"ה בתב"ש וע"כ שפיר רק בבא לישאל לכתחלה אם מותר לו לגמור השחיטה אחרי ששהה אחר שחיטת הרוב מורין לו שאסור רק ימתין עד שתמות הבהמה מאילי' כיון דשהי' במ"ב הוא ספק והרי אין כאן פסידא כיון דאפשר להמתין וא"כ לעניין הדבר שאנו דנין עתה היינו למידי דלית בי' פסידא הרי לעניין זה הבהמה בחזקת איסור עומדת כיון דשלא במקום פסידא הוי האכילה קודם שתצא נפשה איסור ויש כאן חזקת איסור מכח זה וע"כ שפיר אסור לגמור השחיטה מפאת החזקת איסור ומשא"כ היכא דעבר וגמר השחיטה אחרי השהי' דאז דנין לעניין איסור כל הבהמה וא"כ שוב לעניין דין זה שאנו דנין הרי אין האכילה קודם שתצא נפשה איסור כלל ושוב איננה בחזקת איסור כלל לעניין הדבר שאנו דנין עליו רק אדרבה ישנה בחזקת היתיר ולכן שפיר בדיעבד שרי ולכתחלה אסור דלגבי הלכתחלה יש כאן חזקת איסור ומשא"כ לגבי הדיעבד ודו"ק היטיב מאוד כי ניתן להאמר ע"ד החידוד:

והנה ראיתי להפמ"ג בשפ"ד סי' כ"ה ס"ק ו' שדן בזה אי שייך לומר דפקע חזקת איסור מפאת שיצא הדבר בהיתיר ע"ש דדומה לנידון שהי' במ"ב דג"כ יצא כבר בהיתיר מכי שחט רובא [לעניין הדאוריתא דמותר לאכול קודם שתצא כו' לרש"י וכנ"ל] וע"ש שהעלה דאסור וע"ש בהגהות הגאון מלבוב ז"ל שהביא שו"ת מהרי"ט סי' ל"ז להיתיר ויש להאריך בזה עוד הרבה מאוד וע' סנהדרין (דף ע"ח ע"א) במשנה המכה את חבירו כו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמי' אומר פטור כו' ושם ע"ב בגמ' בשלמא לר' נחמי' היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחי' וחד אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' אלא לרבנן תרי אומדני ל"ל חד אמדוהו למיתה וחי' וחד אמדוהו לחיים ומת ור' נחמי' אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מב"ד זכאי וי"ל ג"כ טעמא דהך שהרי יצא כו' דמה שהחזקנוהו לפטור אף שהי' האומד בטעות ע"ש בתוס' עכ"ז ההחזקה מיקרי חזקת פטור וע"כ אינו מתחייב כיון דא"א שיתחייב כ"א כשיש מיעוט מזכין דכולו חייב זכאי וא"כ באמת הרי הי' ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקת פטור אלא דא"כ לא משכחת חיוב מיתה לעולם והרי התורה גזרה להיפוך וא"א גם לחכמים לפטור וע"כ י"ל דזהו רק עכ"פ היכא דהחזקת פטור הוא רק מלפני המעשה דאז איתרע חזקה כיון דעכ"פ עשה מעשה שרוב סנהדרין מחייבין עלי' מיתה ומשא"כ אם כבר נפטר גם לאחר המעשה ע"י האימוד שפיר ה"ל חזקת פטור אלים טפי ואכה"ג הא ליכא גזה"כ וע"כ שפיר פטור מטעם סמוך כו' ואולם ברש"י ותוס' שם מוכח דהך כבר יצא מב"ד זכאי הוא מגזה"כ ע"ש וע"ש עוד ע"ז ב' נזדמנו לו סימנין כו' עש"ה:

והנה נזכרתי עוד דברי הה"מ פ"ט הי"א מה' גירושין דכ' דבנתגרשה בתנאי אם לא באתי כו' אין חוששין מה"ת שמא בא דמה"ת העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואין אותו ואין ספק מוציא מידי וודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה כו' עכ"ל. הנה דאע"ג דאי בא אגמ"ל שלא הי' גט מעולם ואדרבה בחזקת א"א עומדת עכ"ז כיון דנתגרשה אמרי' דאין ספק בא דאח"כ מוציא מידי וודאי גירושין שהיו כבר וא"כ ה"נ בשהי' במ"ב דכבר היתה שחיטה בשחיטת הרוב לא אתי ס' שהי' דאח"כ ומוציא מידי שחיטה שהית' כבר בהכשר ומ"ש הה"מ דחכמים חששו בערוה החמורה לולי דבריו י"ל דהוא חומרא דרבנן בעלמא לא מפאת ערוה וזה יתכן ג"כ טעם שהי' במ"ב לדיעות דהוא רק פסול דרבנן דכיון דהוא איבעי' דלא איפשטא ע"כ מדאורייתא אין ס' מוציא כו' ולכן הוא רק פסול דרבנן. ונראה דטעמא דאין ס' מוציא מידי וודאי שייך גם בספיקא דדינא דסוף סוף הוא ספק ואין בכחו להוציא מידי וודאי דכבר ואולם צ"ע בזה מהו החילוק שבין אין ספק מוציא כו' לחזקה דמעיקרא והארכתי בזה במ"א ואכ"מ:

וע"ע בס' שו"ת הרי"ם בחידושיו למס' חולין סוגיא דתרתי אוני דסריכן דכ' דאפשר לומר דקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום אינו וודאי טריפה רק ס' שמא סופו לסתור והא דאמרינן סתמא בכל דוכתי י"ל משום דמוקמי' אחזקה להיפוך דטריפה הוא כיון דקודם שנסתם טריפה והספק אם נתכשרה אח"כ ומוקי אחזקה דהקרום סופו לסתור ועדיין טריפה ע"ש ואולם לסברת הה"מ הנ"ל גם שם ליכא חזקת טריפה דאדרבה מכי עלה קרום הסותם נפק לי' מחזקת טריפות והוא בחזקת כשרות ואין ס' סתירת הקרום דאח"כ מוציא מידי וודאי הכשר הסתימ' דלפנינו ודו"ק:

והנה גם במ"א בחידושי דנתי בזה בעניין חזקה אי שייך חזקה לומר דנתחדש ונעשה מעשה כדי שישאר הדבר בחזקתו וכתבתי דהוא מחלוקת רש"י ותוס' דרש"י פי' הא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דהוא איסור אמ"ה והתוס' הקשו דאיסור אמ"ה וודאי אזל לי' ובס' נחלת יעקב ועוד אחרונים ביארו כוונת רש"י דבני מעיים יש להם חזקת אמ"ה ממש כיון דאילו הית' השחיטה פסולה אכתי אסורים מפאת אמ"ה דכמנחי בדיקולא דמיין וע"כ חזקת הבני מעיים מהני לכל הבהמה כהך דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ועוד דמיונו רבות לזה וכתבתי במ"א דמה שמיאנו התוס' בזה הוא מפאת דבאמת הרי המיתה מתרת גם איסור אמ"ה דמעיים אלא דמפאת החזקה אתה רוצה להחזיק ולומר דנעשה מעשה להחזיקם בחזקתם היינו דנחתכו מן הבהמה בחיי' ע"י שחיטה בפסול כי היכי דלא תתירם המיתה זה לא אמרי' דנעשה מעשה להחזיק החזקה ודנתי שם בזה וי"ל דזה ג"כ טעמא דהה"מ הנ"ל דאין לומר מפאת חזקת א"א דנעשה מעשה ובא אחרי הגירושין כדי להחזיק החזקה ודו"ק. ואולם לסברא זאת יש לדמות רק ס' שהה במ"ב היינו כשמסופק אם גמר השחיטה אחרי השהי' במ"ב דאז אין להחזיק שעשה מעשה ושחט אחרי שחיטת הרוב והשהי' כדי להחזיק החזקה ומשא"כ היכא דוודאי נגמר אלא דאתה מסופק עלי' אם היא מעשה הפוסלת בזה יש לחלק בין הך דלעיל וכמובן:

והנה מה שדיברתי למעלה לעניין החזקה דכאן דהוא איבעי' דלא איפשטא די"ל דבשביל החזקה לא ישתנה הדין והנוב"י שם השיג על השבו"י דמתיר בדיעבד וכ' דא"ל דסד"ר לקולא כיון דאיתחזיק איסורא ולא נחית לזה דכאן הוא ס' בעי' כו' והנה נזכרתי בזה עוד ש"ס סוטה (דף ט"ו ע"ב) במשנה הי' מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים כו' ובגמ' תנא פיילי של חרס חדשה כו' אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסולין כו' בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרי' כיון דאידחו אידחו א"ד כיון דהדור הדור כו' וברמב"ם ה' סוטה פ"ג ה"ט כ' ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר ובמל"מ ואם החזירו כו' בעיא דלא איפשיטא בגמ' וכ' מרן ז"ל ואיני יודע למה פסק בה רבינו לקולא ולי נראה דרבינו ס"ל כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כ"א מדרבנן כו' וכיון שכן אזלי' לקולא ככל סד"ר עכ"ל ז"ל והנה דכאן איתחזיק פסול דהא קודם ההחזרה לכבשן פסול הי' ואעפ"כ פסק הרמב"ם ז"ל לקולא וצ"ל הטעם ג"כ כיון דהוא ס' בעי' וס"ל להרמב"ם כסברא הנ"ל דל"ש חזקה בכה"ג וכנ"ל והוא ממש דומה לס' שהי' במ"ב דהוא ג"כ ס' בעי' כו בדרבנן אי דנימא דשהי' במ"ב הוא רק פסול דרבנן ואיתחזיק איסורא ואולם י"ל דהרמב"ם ס"ל דכל סד"ר באיתחזיק איסורא שרי ופליג אהרשב"א בתשובה מובא בש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס סי' כ' דס"ל דסד"ר לחומרא באיתחזיק וי"ל ג"כ דלטעמייהו אזלי דטעמא דחזקה כבר הבאתי פיה"מ להרמב"ם נזיר דהוא כדי שלא ישאר הדבר בספק וכנ"ל וזה שייך רק בסד"א דהוא לחומר' רק מטעם ספק ומשא"כ בסד"ר לקולא לרמב"ם דכל דרבנן הוא מה"ת מלא תסור והקשו עליו דא"כ מדוע סד"א לחומרא ודרבנן לקולא ותי' המגלת אסתר דהכי אתנו שיהי' ספק דדבריהם להקל וא"כ כיון דהכי אתנו בפירוש והתירו בפירוש סד"ר ה"ל היתיר וודאי ואין הדבר נשאר בספק דו"ק היטיב ומשא"כ הרשב"א לטעמי' דפליג אהרמב"ם וס"ל דאין דרבנן ד"ת מלא תסור א"כ י"ל דהא דסד"ר לקולא היינו בפשיטות דכיון דדרבנן קיל אין חוששין לספיקו ואם כן אכתי ספק הוא אלא שמקילין בס' זה ואינו היתיר וודאי כמו להרמב"ם דהכי אתנו להתיר הס' בפירוש וע"כ גם בדרבנן שייך חזקה כדי שלא ישאר הדבר בס' ודו"ק ואולם י"ל עוד בנידון הרמב"ם הנ"ל דלא שייך שם חזקה כלל כיון דהפסול רק מפאת דהואיל ואידחי אידחי וא"כ פסול הראשון העצמיי דנתאכמו וודאי הלך לו כיון דעתה נתלבן ואינו אוכם עוד ורק דרוצין לומר דנתחדש פסול חדש היינו פסול דיחוי וא"כ ה"ל חזקה מפסול לפסול וזה י"ל דלי"ל להרמב"ם ז"ל דהוא מחלוקת הראשונים ז"ל אי מחזיקין מאיסור לאיסור וכנודע אולם ד"ז ספק עצום אי פסול דיחוי נחשב פסול חדש היינו דעניין דיחוי הוא דגילה הכתוב דאחר סילוק פסול העצמיי בקדשים מתחדש בו פסול דיחוי מפאת שנדחה כבר א"ד עניין דיחוי אינו פסול בפ"ע רק שגוף הפסול עדיין במק"ע והגזה"כ הוא דבקדשי' אף שחלף הלך לו הדבר הפוסל עכ"ז עניין ואיכות הפסול אינו מסתלק וכגון במום לולי דגילה קרא דמום עובר כשר הייתי אומר דאף בהסתלק המום עכ"ז עניין הפסול שבקודש אינו מסתלק ודו"ק היטיב ואם נאמר כאופן הב' הנ"ל אין כאן חזקה מפסול לפסול רק החזקה באותו הפסול בעצמו וכמובן ודו"ק:

וזה זמן אמרתי להסביר גוף עניין דיחוי דמצינו בקדשים דהעניין מפאת דהפסול מסלק הקדושה וכמבואר במהרש"א בהאיש מקדש דפיגול ונותר כו' פקע קדושה מינייהו וע' רש"י תמורה (דף ל"ד ע"א) ד"ה ה"ג לא הוי איניש דלמעול דכ' דקלישא קדושתייהו הואיל ואיפסלו כו' וכן הוא בכמה דוכתי דהפסול מסלק הקדושה וע' קונטרס ע' פנים לתורה אות ו' ואכ"מ ואמרתי דזהו טעמא דדיחוי דכיון דבשעת הפסול כבר פקעה קדושה ע"כ נהי דהפסול מסתלק עכ"ז אין הקדושה חוזרת וכל' הגמרא מנחות (דף ק"ב ע"א) דבתר דפקעה לה קדושתי' במאי הדרא רכבא לה כו' עש"ה ולפי"ז שוב שפיר ג"כ החזקה בגוף הדבר ככל חזקה דעלמא דמחזקי' דכמו שפקעה הקדושה כן עדיין לא חזרה ודו"ק היטיב ואולם בפסול דרבנן לדיעות האומרים דאיסורים דרבנן רק א"ג נינהו ואינם בעצם החפץ א"כ אין פסול דרבנן מפקיע הקדושה מעצם החפץ ועכ"ז נוהג בו דין דיחוי כיון דבפסול דאוריתא כה"ג הייתי אומר דיחוי וע"כ כל דת"ר כעין דאוריתא תקון וא"כ בס' דרבנן כה"ג עכ"פ שוב אין כאן חזקה כיון דעד עתה ג"כ לא סרה הקדושה אלא דתרצה לומר דכיון דאילו הי' הס' בדאוריתא כה"ג הי' בו חזקה והי' דין הס' להחמיר כן ראוי שיהי' בדרבנן ז"א דלגבי ספיקות הא לאו תיקנו דבריהם כעין דאוריתא דהא סד"א לחומרא וסד"ר לקולא ודו"ק היטיב מאוד:

והנני שב לענייננו ואומר עוד דלא דק כבודו במ"ש דיש כאן ס"ס כיון דהוא איבעי' דלא איפשיטא ויש ג"כ מחלוקת אם כוונת האיבעי' לשהי' במ"ב. ולא הי' לו להזכיר לשון ס"ס דאין כאן ס"ס דהוא שם אחד ממש דשמא לא נסתפקו חכמים מעולם לפסול שהי' במ"ב ופשיטא דכשר ואת"ל דכוונת האיבעי' לשהי' במ"ב מ"מ הא רק ספק הוא ואכתי יש לספק שמא שהי' במ"ב כשר וא"כ הכל שם אחד הוא דמספקי' שמא שהי' במ"ב כשר ואין זה ס"ס כמבואר בש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"א ואולם נהי דס"ס לא הוי מ"מ ספק שקול לא הוי דהספק עכ"פ נוטה יותר להיתיר מלאיסור והארכתי בזה במ"א:

וע' ט"ז ריש טריפות ואולם יש תנא הסובר דגם ס"ס דשם אחד חשוב ס"ס והוא ר' אליעזר לפי' הרשב"ם בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ספק ביאה יעויש"ה ואמנם לר"א בלא"ה וודאי פשיטא דשהי' במ"ב כשר דר"א הוא האומר בזבחים (דף כ"ט ע"א) וכי מאחר שהוכשר יחזור ויופסל ור"ע פליג עלי' התם וס"ל דאפשר שיהי' כן יעוי"ש וא"כ איבעי' דשהי' במ"ב ע"כ לר"ע הוא דלר"א א"א שתפסול השהי' כיון דכבר הוכשר בשחיטת הרוב וכמובן [וכבר הערותי מזה בלקח טוב כלל ה' וכעת ראיתי שכבר נדבר מזה בתב"ש] ואולם התוס' בב"ב שם גורסים ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ואין להאריך בזה:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה