אור ברסלב
בן פורת חלק א סימן א › ה

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן א · ה

ד

מה שנסתפק כ"ת אי נימא דידיעת אחר לא מהני בביטול רק בעי' ידיעת בעלים [וכירושלמי ערלה הנ"ל פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתירו] ואי נימא דמה"ת אינו בטל בלא ידיעת בעלים אם יהי' מותר להודיע לבעלים אם יתערב לו איסור ברוב ולא ידע מן התערובות מי נימא דכיון דע"י ההודעה לו יתבטל הוי לי' המודיע מבטל איסור לכתחלה וכהך דגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נפלו ונתפצעו דכיון דלא בטלו מפני חשיבותן לכן על ידי שמבטל את חשיבותן הוי לי' מבטל איסור ואם כן הכא נמי דכוותי' יהי' אסור להודיע לבעלים מפאת מבטל איסור אך י"ל דהוי אינו מתכוון לבטל רק להציל את חבירו מאיסור כיון דאם לא יאמר לו לא יתבטל ויכשל באכילת איסור עכ"ד כ"ת. אין לי ראי' כעת לפשוט ספק זה אך מסברא נ' טעם הירושלמי דבעי' ידיעת בעלים בביטול דכיון דביטול ילפי' מאחרי רבים ושם דנין על הרוב דאחרי דרוב מזכין ומיעוט מחייבין דנין אח"כ כולם יתד לפסוק זכאי מפאת אתרי רבים וע"כ כל ביטול שייך רק אחרי ידיעה דאז דנין אי מותר לו הכל כרוב או אסור כמיעוט ומתבטל המיעוט וע"כ ידיעת אחר לא מהני דלאחר אין נפקותא דבלא"ה אסור לו משום גזל וצריך שיהי' מכירה או נתינה תחלה וכדומה שיהי' לאחר נפקותא אבל לע"ע אין לו נפקותא ואין לו על מה לדון ולכן אין ידיעתו מועלת כלום ולפי"ז אם נימא דאסור לאחר להודיעו א"כ הרי יש ע"ז עצמו לאחר לדון אם מותר לו להודיעו ושוב מהני ידיעתו שיובטל לעניין זה שיהי' מותר לו להודיעו ודו"ק:

ועפי"ז י"ל ג"כ ביישוב הירושלמי הנ"ל בערלה דהעיר כ"ת דלמ"ד דאיה"נ אין להם בעלים מהו החילוק שבין ידיעתו לידיעת חבירו ולהנ"ל י"ל דערלה דהוא איסור הנאה והנאת זה נהנה וזה לא חסר הרי אין בה משום גזל וא"כ יש לאחר לדון אי מותר לו הנאת זה נהנה וזה לא חסר ומהני ידיעת האחר לשיובטל איסור ההנאה ונשאר איסור האכילה דשוב הבעלים בעלים כיון שמותר בהנאה ושוב איסור האכילה אין לו ביטול מפאת דליכא ידיעת בעלים [ובעי' דירושלמי ידיעת חבירו מהו שתתירו היינו לעניין אכילה ויל"ע בכה"ג דההנאה בטילה ונשאר איסור האכילה אם צריך עוד אחד ומאתים לבטל דטעם דא' ומאתים משום דכפל איסורו דאסור בהנאה כפל עלייתו וזה הרי מותר בהנאה וי"ל דהואיל ועיקר ערלה איסור הנאה צריך גם זה א' ומאתים ודברינו אלה הם למ"ד דיש ביטול לחצאין יעוין בר"ן ע"ז פרק בתרא] ומשא"כ בהקדש לא שייך זה כיון דבהקדש גם הנאת זה נהנה וזה לא חסר אסור. ואולם בא"ד שם צדדתי דאם יובטל איסור הקדש אזי יהי' לההקדש דין ממון כבהדיוט לבד ויהי' מותר זה נהנה וזה לא חסר ואמנם לשטחיות לשון תוס' ב"ק (דף כ"א) דדעת גבוה איכא כו' י"ל דאפי' יובטל איסור הקדש עכ"ז מפאת היותו ממון גבוה לבד יותסר זה נהנה כו' מטעם גזל:

והנה גוף הך מילתא דאין מבטלין איסור לכתחילה לדיעות דהוא מה"ת דלא נודע מקורו י"ל דהאיסור עצמו מורה ע"ז דאל"כ מה הועילה תורה באיסורין דהכל יבטלו האיסורים ולא תתקיים כוונת התורה שרצתה שלא נאכל אלו הדברים וכמ"ש תוס' כעין זה לעניין דרבנן בפסחים (דף ל' ע"א) ד"ה לשהינהו וה"ה לעניין הדאוריתא י"ל כן והך דגיטין נמי דנפלו ונתפצעו י"ל דזהו הטעם דאל"כ מה הועילו חכמים באמרם דדבר חשוב לא בטל הלא הכל יבטלו החשיבות לשיובטל אח"כ ותתבטל כוונת חכמים וע"כ בנידון דידן דהוא מקריי ואפי' נתיר להודיע לא תתבטל עי"ז כוונת התורה אין כאן איסור תורה. ולעניין דרבנן אם נאמר דדרבנן עכ"פ איכא גם בכה"ג עכ"ז לעניין הדרבנן כיון דאינו מתכוין ואין האיסור רק משום פסיק רישי' א"כ לדיעות הסוברים דפ"ר בדרבנן שרי לגמרי א"כ הא אין כאן איסור [ובלא"ה י"ל דאין כאן רק דרבנן כיון דהוא רק גרם ביטול וע"כ גם למ"ד דאין מבטלין כו' הוא דאוריתא מ"מ איסור גרס ביטול י"ל דלכ"ע הוא רק דרבנן ויעוין תוס' ב"ק (דף ע"א ע"ב) ד"ה וסבר]:

ובשו"ת הרי"ם בחידושיו לחולין כ' דאיסור אין מבטלין הוא מפאת עושה סחורה בדברים האסורין יעייש"ה סוגי' דזרוע בשלה בד"ה מכלל איסור ואולם לא הובא שם ראי' דהתרת איסור מיקרי סחורה וק' לכאורה מחליצה דלא חשיבא הנאה גבי מלל"נ ואע"ג דמתרת איסור ואולם בבכורות (דף י"ב ע"ב) מבואר דהתרת איסור מיקרי סחורה ואמנם כ"ז בהתרת איסור שלולי ההתרה לא הי' אוכל ומרויח אכילה ומשא"כ כאן בלא נודע לבעלים א"כ הבעלים יאכלו בהעדר הידיעה אלא דיעברו עבירת שוגג ומועלת ההודעה רק להרויח העביר' אבל עצם ההנאה הרי אין נרווחת דבלא"ה תהי' בהעדר הידיעה והרווחת העבירה לבד וודאי לא חשיב סחורה ודו"ק ואולם י"ל דהרוחת העבירה כאן חשיבא הרוחת גוף ההנאה כיון דהנאת עביר' בשוגג לא חשיבא הנאה דנפשו קצה כו' כבכורות (דף ל"ז ע"א) ובאיסור מעורב הוא פלוגתא שם וא"כ למ"ד דנפשו קצה גם באיסור מעורב א"כ כיון דלולי ההודעה הי' אוכל באיסור ולא הי' נחשב הנאה נמצא דההודעה שפיר הרוחת הנאה:

עי"ל כמ"ש כ"ת דאינו מתכוין לבטל ובהסברה יותר דעיקר איסור הביטול משום שעושה נגד כוונת התורה שרצתה שלא יתאכל הדבר וכנ"ל וכאן אין כוונתו לבטל רצון התורה ואפי' יאסר שאר אינו מתכוין מפאת הפ"ר כיון דסוף סוף תתבטל כוונת התורה עכ"ז כאן דמתכוון להיפוך שיתקיים רצון התורה ולא יעברו הבעלים בהעדר הידיעה על רצון התורה א"כ הוי כהך דקידושין (דף כ"ד ע"ב) לעניין שן ועין ע"ש בתוד"ה מיבעי' דכתבו דאפי' אי אין מתכוון לשחתה כמתכוון מ"מ במתכוון לטובת העבד דכיון להיפוך גרע עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה והוא דומה בדומה ממש לנידון דשם:

ודעת הב"ח באו"ת וודאי הביא גם כבודו דמבטל למצוה ליכא איסור דמלל"נ וה"נ דמודיע רק להציל מאיסור הוי כמבטל למצוה. וגם לפמ"ש האחרונים בשם שו"ת הרמ"ע מפאנו דכשא"א בלא"ה מבטלין וכאן מפאת האיסור חשיב כלא אפשר בלא"ה יעוין תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) דמשום צער בע"ח חשיב כלא אפשר ופשוט דה"ה להציל אדם מאיסור ומעונש ואין שו"ת הרמ"ע מפאנו לפני:

ובהיותי בזה עלה בדעתי בדברי רש"י יומא (דף ס"ד ע"א) ד"ה אברים שהביא כ"ת דפי' הך דע"י תערובת מרצה בבע"מ דהכוונה אתערובת חד בתרי וק' דל"ל קרא לזה תיפוק לי' מטעם ביטול וכמ"ש תוס' זבחים (דף ע"ד ע"א) ד"ה רב וי"ל דנ"מ אי מותר לבטל לכתחילה דביטול אסור לכתחילה מה"ת לדיעות הסוברים כן משא"כ השתא דכתי' קרא דע"י תערובות מרצה הוא היתר והכשר עצמיי דלא פסלה תורה מום ע"י תערובות וא"כ שפיר שרי לערב דרק לבטל איסור הוא דאסור אבל לא להתיר איסור ודו"ק ולשטחיות לשון הגמ' זבחים (דף ע"ו ע"ב) דר' אליעזר הוא דדריש ע"י תערובות מרצה א"כ י"ל עוד נפקותא לר"א לטעמי' אם נתערב חד בתרי ואח"כ הוכר הבע"מ דאי מטעם ביטול לא הוכשר מעולם בעצמותו רק מטעם כל דפריש ולא אמרינן נהפך וככל איסור המעורב דאם ניכר חוזר לאיסורו ומשא"כ השתא דרחמנא אכשרי' בעצמותו בתערובות דע"י תערובות מרצה א"כ כבר הוכשר בעצמותו ור"א הא ס"ל בזבחים (דף כ"ט ע"א) דאחר שהוכשר א"א שיחזור ויופסל ואולם אם הוכר לפני הזריקה וההקטרה א"כ בשעת ההרצאה הא אינו בתערובות ורחמנא גילה רק דע"י תערובות מרצה ואמנם י"ל דנפקותא אם נודע אח"כ איזה הי' הבעל מום וכמובן:

ידידו הדוש"ת הרמה ומברכו בגמר חתימה טובה יוסף ענגיל:

נא ימחול כ"ת לצוות לאחד מעושי רצונו להעתיק לי מכתבי זה וימחול מ"פ לשלוח לי ההעתק כי אין לי העתק ממנו. ולעניין ידיעת בעלים יל"ע עוד אטו איסורו של קטן שאין לו דעת או אפי' יש לו דעת י"ל דאין דעתו מועלת כיון דאין לו נפקותא בהביטול דלאו בר מצוות הוא ואטו נאמר דאם נתערב אינו בטל ויהי' אסור לגדול להאכילו וע"כ דכיון דנפקותא לגדול לעניין אי מותר להאכילו מהני לעניין ההאכלה ידיעת הגדול [וגוף הספק הנ"ל אי מותר להודיע כו' נזכרתי דהביאו האחרונים כזה משו"ת רדב"ז דאסור לקנות מעכו"ם איסור המעורב ברוב דכיון דאצל עכו"ם לא בטל ה"ל קנייתו ביטול איסור לכתחלה והא דאצל עכו"ם לא בטל נ' דהוא משום דכה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם יעוי' נוב"י תניינא חאה"ע סי' מ"ב וגם כנ"ל כיון דאין להעכו"ם לדון על הביטול ואולם לפי"ז שוב יש לו להתבטל לעניין היתיר הקניי' מאתו כיון דלזה יש אל הישראל לדון אי מותר לקנותו ויש לו להתבטל שפיר לעניין זה וכנ"ל וגם לפי"ז יהי' מותר לקנות עכ"פ איסור מעורב שהוא אסור גם לב"נ כגון אמ"ה דהי' גם להעכו"ם לדון ונתבטל אצל העכו"ם וע' תוס' חולין (דף ס"ד ע"א) ד"ה סימנין מש"ש ומה שאנו לוקחין מן העכו"ם אובליאש כו' שנילושו בבצים כו' ומטעם זה אין להתיר עיסה של פשטיד"א שאפאו עכו"ם שהשמנונית בעין על העיסה וגם מתחלה הוא נאסר משום בישולי עכו"ם ולא דמי לעיסה שנילושה בבצים שהביצה נתבטלה מתחלה ולא נאסר מעולם עכ"ל ומשמע דשייך ביטול גם אצל עכו"ם ויש לדחות וע' ט"ז יו"ד סי' פ"ד סעי' כ"ד וז"ל רש"ל העתיק בשם תשובת ר"י על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ העוף אם הרפואה בידו ואם לאו אסור ואם ביטל העכו"ם הרפואה בס' מותר עכ"ל ותשובה זו היא גם בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' ק"ס וז"ל שאלו על נכפה אחד והי' העכו"ם רוצה להאכילו דבר טמא לרפואה ונראה שהי' בו שרץ העוף והשיב רבי כי נכפה חולי וכמכה של חלל וכמה פעמים שמסתכן כו' ומותר אם הרפואה ידועה ואם אינה ידועה אין להתיר כו' ואם ביטל הרופא את השרץ בס' מותר אעפ"י שביטלו עכו"ם לכתחלה כיון שלא ביטלו ישראל כו' עכ"ל ומשמע דהרפואה והשרץ הכל של הרופא העכו"ם והוא מערב בשלו ועושה הרפואה ומאכילה לישראל [ועכ"פ הכוונה גם אכה"ג ולא בעושה הרפואה בשל ישראל דייקא דא"כ לא הו"ל לסתום] וא"כ מבואר דגם אצל העכו"ם בטל ודלא כרדב"ז הנ"ל דאין בטל אצל העכו"ם והישראל בלקיחתו הוא המבטל ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה