בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן א · ד
מה שהביא כ"ת דברינו באתוון דאוריתא כלל ג' דדנתי לומר דהקדש מה"ת אין לו ביטול מפאת דבביטול בעי' ידיעת בעלים מן התערובת כירושלמי ערלה שהבאתי שם ובהקדש הרי הגבוה ית' בעלים והוא ית' יודע איזהו ההקדש ואין כאן ידיעת בעלים מן התערובת והעיר כ"ת ע"ז מסוגי' דיבמות (דף פ"ב ע"ב) חתיכה של חטאת טמאה כו' ומקשינן בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולפי דברינו הי' אפשר לומר לפי דעת הפוסקים דאיסורי הנאה אין להם בעלים א"כ בחטאת טמאה דאסור בהנאה ואין לו בעלים ושוב מהני ידיעת כל אדם ושפיר בטל ומשא"כ חטאת טהורה דמשלחן גבוה קזכי ולגבוה לא נודע תערובת שפיר לא נתבטל ואם כי יש לומר דכיון דיש לכהנים זכות אכילה הוי כשלהם ומהני ידיעתם אבל מנא לן זאת להקשות ודילמא תלוי עיקר בהבעלים שהוא הגבוה אלו דברי כ"ת. והנה לפי דבריו ה"ל להקשות ג"כ אכל הקדש דהא כל הקדש נמי אסור בהנאה ואין לו בעלים וראוי שיובטל כמו חטאת טמאה דרצה לומר דבטל מטעם זה ואמנם סברתי הי' דאיסורי הנאה רק בעלים הדיוטים הוא דאין להם דבאדם שייך רק עניין בעלים בדבר שיכול ליהנות ממנו משא"כ בשם בעלים דגבוה אין נפקותא בזה ואם ר"ל דבסתם הקדש הגבוה הוא בעלים מפחת הקדושה שבו א"כ גם בחטאת טמאה הוא כן דיש בה קדושה לענין מצות שריפה יעיין מעילה (דף י"א ע"א) דבשר קדשי קדשים שנטמא אית בי' מצות שריפה לכהנים וה"א דימעלו בו מטעם זה ויעיי"ש (דף י"א ע"ב) רש"י ד"ה לימא מתני'. ומשנה חלה פ"ב דתרומה טמאה קרוי' חלק השם מפאת מצות שריפה שבה כבר הבאתי באתוון דאוריתא כלל ט"ו ודיברתי מזה גם בקונטרס ע' פנים לתורה. ואולי כוונת כ"ת דסתם הקדש דאסור בהנאה רק מפאת היותו של גבוה לכן ליתי' בכלל איסורי הנאה דאין להם בעלים כיון דהשם בעלים הוא עצמו סבת האיסור ואולם הרי בא"ד שם כלל ג' נסתפקתי בזה אם שם בעלים דגבוה סבת איסור ההקדש:
ומ"ש די"ל דכיון דיש לכהנים זכות אכילה בחטאת טהורה הוי כשלהם ומהני ידיעתם. זה ק' לומר דהא גם האכילה אינה שלהם דמשלחן גבוה קזכי ואין שלהם כלום ואולם י"ל דרק לשאר מילי אינו שלהם היינו לקדש אשה כו' אבל לאכילה עצמה הוא שפיר שלהם ובשעה שאוכלים נחשב שאוכלים שלהם וטעם הדבר עפ"י תוס' ישינים קידושין (דף נ"ב ע"ב) אהא דאמר שם א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש ר' יהודה (דס"ל דהמקדש בחלקו מקודשת) סבר לך ולכל צרכיך ור' יוסי (דס"ל דהמקדש בחלקו אינה מקודשת) סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה (כאש מה אש כו' פי' דחלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר) ובתוס' ישינים ד"ה וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש וז"ל ק' דלישתוק מלך דמשמע כל צרכיך ולא איצטריך לכתוב אש עכ"ל התוס' וי"ל לענ"ד דהא אשמעי' קרא באמת דהאכילה המכוונת בהאש כדאמר מה אש לאכילה כו' היא עכ"פ לך היינו שלך ואילו לא הי' כתוב לא לך ולא אש אזי גם האכילה לא הית' שלו והי' נחשב שאוכל את של גבוה ומשא"כ השתא דכתי' וזה יהי' לך ומשמע דהקדשים שלו לכן אף דאתא אש דבתרי' ואפקי' לומר דמה אש לאכילה אף הוא לאכילה מ"מ לעניין האכילה עכ"פ הרי נשאר כוונת לך שלך והוי האכילה עכ"פ שלו ודו"ק היטיב ויתיישב בזה קושית התוס' פסחים (דף ל"ח ע"א) ד"ה חלות אהך דחלות תודה כו' אין יוצאין בהן ידי מצה דאמר שם טעמא משום דכתי' ושמרתם את המצות יצאו אלו שאין משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח כו' ובתוס' שם הקשו דתיפוק לי' דבעי' מצתכם לעניין מצה דגמרי' לחם לחם מחלה דכתי' עריסותיכם ע"ש וכוונתם דחלות תודה לא הוי מצתכם דמשלחן גבוה הוא דקזכי ואינו של בעלים וכדקי"ל דהמקדש בחלקו אינה מקודשת ואולם להנ"ל ניחא בס"ד דרק לקדש אשה וכדומה הוא דאינו שלו ומשא"כ מצה דנצרכת רק לאכילה א"כ האכילה הרי שפיר היא שלו וכנ"ל ורק גבי מע"ש הוא דאמרי' דאינו יוצא במצה של מעשר שני לר' מאיר דהוא ממון גבוה דהא מעשר שני לא כתיב לך ומה שאין כן בקדשים דכתיב לך אלא דאתא אש ואפקי' מה אש לאכילה כו' א"כ עכ"פ האכילה שלו ושפיר יוצא ידי מצה דנצרך רק לאכילה ודו"ק וגמ' נדרים (דף י"ב ע"ב) הנ"ל הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה נמי תרומתו היא יש לפרש ג"כ עד"ז דאשמעינן דהאכילה שלו ומפאת זה נקראת תרומתו ודו"ק ואולם מגמ' הנ"ל אין ראי' לתוס' נדרים (דף י"ד ע"א) ד"ה איידי דהאי כחלת אהרן וכתרומתו כו' דנדרים שם אתי לר' יהודה וא"כ ר' יהודה הא ס"ל דמקדש בחלקו מקודשת ונקרא שפיר תרומתו בפשיטות:
ואולם בקידושין (דף נ"ג ע"א) שם ס"ל לר' יוחנן דחזר בו ר' יהודה וס"ל גם הוא דהמקדש בחלקו אינה מקודשת ודייק שם אביי כן מן הסיפרא דאמר דלית בי' דין חלוקה כלל וסתם סיפרא ר' יהודה ע"ש:
והנה בחידושי במ"א דנתי בהא דס"ל לר' אחא בר יעקב אליבא דר' יהודה בפסחים (דף כ"ט ע"א) דילפי' שאור דאכילה משאור דראי' והערותי שם מהך דפסחים (דף י"א ע"ב) במשנה ועוד א"ר יהודה שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גבי האיצטבא כו' ובגמ' שם (דף י"ג ע"ב) אמאי פסולות א"ר חנינא מתוך שהי' מרובות נפסלות בלינה דתני' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה פשיטא וא"ר אדא בר אהבה הכא בי"ד עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול וכולי עלמא בשלשה עשר מייתי להו ומתוך שהן מרובות נפסלות בלינה וק' דאמאי אין מביאין בחג המצות מפני חמץ שבה ומה בכך שיש בו חמץ הא גם החמץ מותר באכילה כיון דאינו שלו דמשלחן גבוה קזכי וה"ל של גבוה והא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' וגם אכילה שריא בשל גבוה ואולם לכאורה לק"מ דהא ר' יהודה ס"ל דהמקדש בחלקו מקודשת והוי שפיר שלו ואך דנצטרך לומר לפי"ז דלית לי' לר' אחא בר יעקב דחזר בו ר' יהודה ותיקשי עלי' מסיפרא הנ"ל וי"ל דאה"נ דכי גמיר ר' אחא בר יעקב לסיפרא הנ"ל חזר בו גם הוא וכדאמר בפסחים (דף כ"ט) שם דהדר בי' ר' אחא בר יעקב מההיא והיינו דלכי גמר הך דחזר בו ר' יהודה לכן חזר בו גם הוא ואולם עדיין תיקשי בהא דפריך בש"ס פסחים (דף י"ג ע"ב) הנ"ל אהך דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה פשיטא דעכ"פ הא אינו פשיטות דהא לסברת ר' אחא בר יעקב קודם חזרה דילפי' שאור דאכילה משאור דראי' וא"כ למאי דקיי"ל נמי דמקדש בחלקו אינה מקודשת וחשיב של גבוה א"כ בצירוף ב' סברות הנ"ל הא גם החמץ מותר באכילה וא"כ אינו פשיטות עכ"פ. ושוב ראיתי שכבר עמד ע"ז הפנ"י בפסחים שם (דף י"ג ע"ב) ד"ה דתניא אין מביאין תודה בחג המצות כו' פשיטא כו' ע"ש שכ' וק"ל מאי פשיטותי' הא לקמן בפ' כל שעה איכא מ"ד דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ופירש"י שם דשל אחרים ושל גבוה מותר אף באכילה ואף התוס' לא הקשו על פירושו אלא משל אחרים דכיון שאכלו קנאו ושלך קרינא בי' משא"כ לעניין לחמי תודה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כו' עכ"ל ז"ל ואולם לדרכנו כאן ניחא שפיר בעזה"י דהאכילה הא לכ"ע היא שלו גם למ"ד דמקדש בחלקו אינה מקודשת וא"כ שפיר אכילת החמץ אסורה לכ"ע ושפיר פריך פשיטא ודו"ק וע"ע מעילה (דף ז' ע"ב) דפריך אדתנן שם במשנה דאין מועלין בבשר ק"ק וקק"ל לאחר זריקה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אמאי הא ממונא דכהן הוא כו' הא ממונא דבעלים הוא כו' ע"ש וכזה שם (דף ח' ע"ב) הא ממונא דכהנים הוא ע"ש לעניין בשר חטאת העוף לאחר הזאה וקשה טובא ל' ממונא דכהן ממונא דבעלים הא כהנים ובעלים משלחן גבוה הוא דקזכי ואינו ממונם ואולם אי נימא דהאכילה מיהת שלהם שפיר יתכן הל' ממונא מפאת האכילה עכ"פ אשר להם בה ודו"ק וע"ע מעילה שם (דף ט"ו ע"א) א"ר ינאי אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בד"ה ועולה בלבד דא"ק נפש כי תמעול מעל מקדשי ד' קדשים המיוחדין לד' יש בהם מעילה אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים כו' הרי דשאר קדשי מזבח לא חשיבי מיוחדין לד' הואיל ויש בם לכהנים ולבעלים והוא כהך דב"ק (דף צ' ע"א) דעבד של שותפים לא מיקרי מיוחד לו וק' גם בזה לכאורה דהא שפיר הם מיוחדין דהא כהנים ובעלים משלחן גבוה הוא דקזכי ואך אי האכילה מיהת שלהם ניחא שפיר ג"כ וכמובן ובאתי רק להעיר:
ודיוק כ"ת בתיבת תרומתן ריש ברכות נתיישבתי די"ל עוד בפשיטות דקדשים הנאכלים לאחר צאת הכוכבים על כרחך הא נזרק דמם ביום וא"כ הרי הי' הכהן טמא בשעת זריקה ולא הי' חולק כלל כמבואר בזבחים (דף צ"ח ע"ב) במשנה ולא משכחת כלל איפוא שיאכל קדשים שלו אחרי צ"ה רק שיאכל קדשים שנחלקו לכהן אחר או נשי ובני ועבדי כהן טהור דנחלקו לו הקדשים והם טמאים ואוכלים אחר צ"ה וא"כ עכ"פ לא משכחת בקדשים שלו וע"כ שפיר נתמעט מתרומתן כיון דבקדשים לא משכחת כלל שיהי' של האוכל וז"פ:
ומה שהקשה כ"ת עוד מערלה דאיך מהני ידיעת בעלים לעניין הביטול הא איה"נ אין להם בעלים. ד"ז כתוב ג"כ בחידושי ודנתי שם דע"כ מהני ידיעת בעלים בערלה כיון דאי יובטל יעשה היתר ויהי' אז בעלים דוגמת חתיכה הראוי' להתכבד בתוס' יבמות (דף פ"א ע"ב) דכיון דיובטל יהי' ראוי להתכבד אינו בטל וה"ה כאן להיפוך ומשא"כ בהקדש לא שייך זה דאפי' יובטל לא יהי' ההדיוט בעלים דדין ממון שבו לא בטל וכמ"ש בא"ד שם ואכתי הוא של גבוה אלא שאין בו איסור הקדש. ומ"ש כ"ת דתלוי בבעלים של היתיר צד סברא זאת ג"כ כתובה בחידושי ומ"ש כ"ת דצ"ע לומר דבחטאת טמאה פקע רשות גבוה בטח ידע דכן דעת המהרש"א קידושין (דף נ"ו ע"ב) ד"ה המקדש וכבר הבאתי גמ' מעילה (דף י' ע"א) הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא דפטור ע"ש ברש"י דמתבאר מדבריו דאין בו מעילה כלל מה"ת. ומ"ש כ"ת אהך דדם הפר כו' דדוחק לומר דבלח דמתערב לא שייך סברתי. לא ידעתי מהו הדוחק וכך הי' סברתי בפשיטות דרק בספק דאינו יודע איזהו האיסור ואיזהו ההיתר שייך לומר דאצל הגבוה הרי ליכא ספק זה ואין כאן ידיעת גבוה מתערובות אבל לח דמתערב באמת ובפועל א"כ הרי הגבוה ג"כ יודע שנתערב זולת אם ירצה לדון בזה למ"ד אין בילה בדבר לח וקושיתו מיבמות (דף פ"ב) ג"כ לא קשה לפי הנ"ל למאי דמוקי לה שם בנימוחה ובזה יש לפרש כוונת הגמ' שם ולר"ל מ"ש וכו' היינו דלר"י דלא מוקי בנימוחה ניחא וכחילוקו של כ"ת: