בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן א
ב"ה מוצ"ש שובה תרנ"ג לפ"ק בענדין. אל כבוד הרב הגדול החריף ובקי צח הרעיון ישר הסברא כש"ת מו"ה מאיר דן נ"י אב"ד דק"ק דוואהרט.
אחד"ש כת"ה. עתה אחרי ההבדלה שמתי מכתבו לפני אשר הגיעני יום א' דר"ה ולא אדע מדוע נתעכב כל כך ועיינתי בדבריו הנחמדים ויען כת"ה מבקש במכתבו להחיש תשובתי הנני למלאות מבוקשו ולקחתי עטי בידי להשיב מיד:
א
מ"ש מגמ' מנחות (דף כ"א ע"ב) דלא יהבינן לכהנים מלח דקדשים לאכילת חולין ופריך חולין פשיטא מאי בעי התם ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו (דכתי' גבי שירי מנחות) שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע אפ"ה מלח דקדשים לא יהבינן להו (לאכילת החולין) והקשה כבודו דמאי פריך חולין פשיטא מאי בעי התם הא אפשר לאכול חולין בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש וכן בלילה לדברינו באתוון דאוריתא כלל א' [ועי' לקמן סי' ו' בתחלתו דשם מובאים הדברים שבאתוון דאוריתא הנצרכים לתשובה דכאן]. הנה התוס' במנחות (דף פ' ע"ב) ד"ה וכי פירשו כוונת הגמ' מנחות (דף כ"א ע"ב) הנ"ל דאיזה צורך יש באכילת חב"ע ולמאי נצרכים שם דאיצטריך לאשמעי' דלא יהבי' להו מלח דפשיטא דאם אין האכילה לצורך קדשים אין לתת לה מלח דקדשים ואטו אם הכהנים יביאו פתם לעזרה לאכול יתנו להם מלח דקדשים וע"ז משני דמשכחת דנאכלים לצורך הקדשים כדי שיתאכלו הקדשים על השובע וע"כ ה"א דניתוב להו מלח הואיל דהאכילה לצורך קדשים. ובאמת ק"ל לפירש"י במנחות שם דהקושי' מפאת איסור חב"ע דמה זה דאמר חולי פשיטא כו' הא ר' חסדא אליבא דרבנן דרבי ס"ל במנחות (דף ק"ו ע"א) דמותר לגמרי להכניס חב"ע ואיך שייך פשיטא על דבר שהוא במחלוקת ויש מ"ד דמותר לגמרי ויעוין תוס' ר"ה (דף ז' ע"א) ד"ה שמא דכתבו דלא שייך פשיטא אמילתא דפלוגתא דתנאי ורש"י עצמו כ' בפסחים (דף כ"א ע"ב) אהך דאמר עבר זמנו אסור בהנאתו פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן וברש"י עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן ה"ג ולא גרסי' פשיטא דהא אפי' בפסח איצטריך לאשמעי' דהא איכא ר' יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה לקמן עכ"ל הרי דאף דאין הלכה כריה"ג מ"מ כיון שיש שם מחלוקת לא שייך ל' פשיטא ואולי יש חילוק בזה בין פלוגתא דתנאי לאמוראי וכאן הוא פלוגתא דאמוראי דרבינא במנחות (דף ק"ו) שם ס"ל דלכ"ע אסור להכניס חב"ע וליכא לדידי' פלוגתא דתנאי וא"כ מאי דר' חסדא פליג עלי' זהו שוב רק פלוגתא דאמוראי וכיון דקיי"ל כרבינא שייך שפיר פשיטא. ויש לה"ר לזה לכאורה מברכות (דף י"ב ע"א) פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידי' וקסבר דשיכרא הוא ופתח ובירך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי סיים בדשיכרא יצא דתנן על כולם אם אמר שהנ"ב יצא כו' ושם (דף מ' ע"ב) הוא פלוגתא דר' הונא ור' יוחנן אי מהני שהנ"ב איין וע"כ דבפלוגתא דאמוראי שייך שפיר פשיטא אחרי שההלכה שם כר' יוחנן דאפי' איין מהני שהנ"ב [ויל"ע עוד בזה אי שייך פשיטא במידי דפלוגתא בברכות (דף כ' ע"ב) ומן התפילין פשיטא כו' וע' תוס' עירובין (דף צ"ו ע"ב) ד"ה לא ס"ד וברשימותי הבאתי עוד איזהו מקומן בזה ואכ"מ]:
ואולם י"ל עוד כוונת תו' מנחות (ד"פ) הנ"ל דאע"ג דההכנסה מותרת עכ"ז האכילה אסורה וכן הבין המל"מ בכוונתם בפ"ב משחיטה. ואמנם הדבר צריך טעם ומה גם שיוחשב פשיטות ואי משום דאכילת קדשים עבודה כמבואר בפסחים (דף ע"ב ע"ב) דאפי' אכילת תרומה קרוי' עבודה וכן כתבו תוס' יבמות (דף ל"ב ע"ב) ד"ה איסור ועל כרחך חשיב אכילת חולין שעושה בחולין מעשה עבודה זה אינו דרק תנופה דאיירי בי' התוס' שם וכדומה דעושה באמת מעשה עבודה ומתכוון לשם עבודה הוא דהוי עבודה בחולין מה שאין כן אכילה רק בקדשים לפי עניינם ומעלתם היא עבודה אבל אם אוכל שם חולין ואין כוונתו לעבודה היא מעשה גרידא בעלמא ואין לו להחשב שעושה מעשה עבודה בחולין בפנים ואולם שחיטת חולין נמי אינה עבודה וע"כ דמשום דבקדשים היא עבודה ע"כ אסור שחיטת חב"ע ואולם למאי דקיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא א"כ גם בקדשים אינה עבודה וע"כ גם השחיטה בחולין חשיב שעושה מעשה קדשים בחולין ואין ראי' אאכילה דבקדשים היא עבודה לאסור אכילת חולין שאינה עבודה ואמנם אע"ג דשחיטה לאו עבודה עכ"ז לענין פסולי מחשבות נחשבת מד' עבודות ואולם יש חילוק עוד דשחיטת חולין עכ"פ מצוה היא לדיעות הסוברים כן וע"כ חשיב עבודה בחולין דעבודתו של חולין בכך היינו בקיום מצוות בם וכדרש ולעבדה זו מ"ע ואין ראי' מזה אאכילת חולין דהיא מעשה רשות לגמרי וה"ז דוגמת ש"ס זבחים (דף ג' ע"א) דמינא מחריב כו' וע"כ רק מעשה מצוה בחולין במקום המיוחד לעבודת קדשים מחריב והוי בזיון לקדשים ואסור אבל מעשה רשות לגמרי לא מחריב ואין חשוב כלל להחשב בזיון לקדשים ודוגמת אין מעבירין על המצוות דדנו ז"ל דממצוה לרשות לא חשיב מעביר מטעם הנ"ל רק ממצוה למצוה אחרת יעיין שו"ת שאגת ארי'. ועוד יש חילוק דבשחיטה העושה אחד בחולין וקדשים ומשא"כ באכילה דבקדשים משלחן גבוה קזכי וחשיבא האכילה אכילת גבוה כביכול לא אכילת הדיוט דמה"ט לא חשיב נבילה הותרה מכללה להדיוט במליקה ע' אתוון דאוריתא כלל ב' ומשא"כ אכילת החולין היא אכילה הדיוטית וע"כ זה וודאי חשיב לאו מינא כו' ולא מחריב כלל וי"ל דזה טעם רש"י כריתות (דף ז' ע"ב) וירושלמי נזיר פ"ד ה"ו דמליקת תב"ע מותרת ולהנ"ל י"ל דרק שחיטה דכשירה בזר ומוטלת על הבעלים יעוין רש"י פסחים (דף ז' ע"ב) ד"ה פסח ובכ"ד וגם הכהן השוחט רק שליח הבעלים וכנודע וע"כ השחיטה היא מעשה הדיוט גם בקדשים ולכן שפיר השחיטת חולין בזיון ומשא"כ מליקה דפסולה בזר וא"כ כהן המולק שלוחא דרחמנא והוא מעשה גבוה כביכול כיון דהכהן שליח הגבוה ית' לכן שוב מליקת חולין דהוא מעשה הדיוט לא מחריב כלל במליקת קדשים וליכא איסור ודו"ק ואולם בזבחים (דף ס"ג ע"א) איתא דאכילה אין אדם אוכל במקום רבו ע"ש וא"כ לכאורה לא שייך באכילה סברא דאכילת הדיוט אינה חוצצת באכילת גבוה ואדרבה כיון דאכילת הכהנים בקדשים לאכילת גבוה כביכול נחשבת א"כ אין בעזרה אכילת הדיוט כלל לכן ראוי לאסור שם אכילת הדיוט מטעמא דאין אדם אוכל במקום רבו:
וי"ל עוד דאפי' מותר גם אכילת חב"ע עכ"ז אינו מדרך המוסר לאכול חב"ע אפי' בלשכות כו' ובלילה וזהו דפריך חולין פשיטא מאי בעי התם והוא כעין הך דקידושין (דף נ"ב ע"ב) וכי אשה בעזרה מניין יעייש"ה פי' התוס' ויעוין תוס' זבחים (דף ס"ג ע"א) שם ד"ה שכן דהביאו גמ' ורש"י זבחים (דף י"ד ע"א) כעין זה דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל וחשיב משום זה הולכת חטאות הפנימיות עבודה שא"א לבטלה ואע"ג דלשיטתם בזבחים (דף ס"א ע"א) ד"ה קודם דכל קדשים ילפי' משלמים דתלויין בפתח אוהל מועד א"כ שחיטת כל קדשים מותרת בהיכל מדינא מטעמא דשלא יהי' טפל חמור מן העיקר וכמובן ועכ"ז חשיב עבודה שא"א לבטלה מפאת דלאו אורח ארעא ויעוין נזיר (דף מ"ה ע"א) דרך בזיון הוא וכו' וביומא (דף מ"ז ע"א) השתא לפני מבו"ד אין עושין כן כו' ובמסורת הש"ס שם ציין שבת ופסחים והוא עוד במנחות (דף ס"ב ע"א):
וי"ל עוד דמברייתא דיאכלו עמה חולין ותרומה כו' הוא דידעי' דשרי אכילת חולין בלשכות כו' כיון דמתיר בברייתא הנ"ל לאכול חולין עם קדשים והיינו יחד בעזרה לפי' התוס' והכי מוכח לכאורה לישנא דעמו יעוין סוטה (דף כ' ע"ב) מאי עמו עמו במחיצתו וא"כ ע"כ דאכלו בלשכות דבעזרה פשיטא דאסור אכילת חולין וכקו' הגמ' וע"כ דהכוונה אלשכות מטעם שלנו באתוון דאוריתא ומיני' ילפי' נמי דלילה שרי דזמן הבלתי ראוי לשחיטת קדשים דומה למקום הבלתי ראוי ועכ"פ המקשן דלא ידע מברייתא הנ"ל שפיר לא הי' סבור לחלק חילוק דלשכות ולילה והי' סבור דבכל גוונא אסור ושפיר פריך:
ב
מ"ש כ"ת לומר דכל חד כדיני' דשחיטת חולין מותר בלשכות וכן בלילה דכיון דאסור אז ובלשכות שחיטת קדשים לא הוי בזיון וכמו שהוכחתי באתוון דאוריתא כלל א' שם מדברי רש"י זבחים (דפ"ה) אמנם אכילת קדשים כיון דמותר בלשכות ובלילה שוב אכילת חולין אסורה. האמת שכן צידדתי בחידושי ובאתוון דאוריתא שם לא באתי כלל לברר דין האכילה רק דין השחיטה וכתבתי רק לפי הצד שנא' דדין אכילה תלוי בשחיטה דיתיישב קושית רש"י ותוס' תמורה אב עיקר מגמתי שם רק דין השחיטה. ואולם מ"ש כ"ת דזה פשוט. בחידושי איננו כתוב דרך פשיטות דמה שדנתי בא"ד שם לומר דהאיסור הוא משום בזיון למ"ד דלא דרשי' טעמא דקרא א"א לומר כן וכמש"ש ועכ"ז בלשכות שרי לשחוט דגופי' דקרא דוכי ירחק ממך המקום וזבחת מוכח דאיירי במקום הראוי לזביחת קדשים וכמש"ש ולילה נמי דהוא זמן הבלתי ראוי דומה מסברא למקום הבלתי ראוי וכדכתיבנא ונזכרתי תוס' מנחות (דף מ' ע"ב) ד"ה תכלת דכתבו וז"ל ועוד אור"ת דבגדי כהונה נמי שלא בעידן עבודה שרי כו' וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתני' בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב. במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וצ"ע אי לילה דומה למדינה דחייב עכ"ל ע"ש וא"כ אי נימא דדומה הוא כדברינו ויעוין עוד זבחים (דף ק"כ ע"א) אמרה תורה לן ישרף ויוצא ישרף מה יוצא כשר בבמה וכו' הרי דמדמי יוצא מזמנו ליוצא ממקומו [וכזה הוא ג"כ בפסחים (דצ"ה ע"א) דלא תוציא דמי ללא ישאירו דהאי נפסל בנותר והאי ביוצא] והא דאסרי' הכנסה ואכילה ע"כ ילפי' לי' משחיטה וק' להבין אופן הלימוד איך הוא ועכ"פ אינו איסור רק במקום שהשחיטה אסורה כיון דלא דרשי' טעמא דקרא דהאיסור משום בזיון לשנאמר דהכנסה ואכילה דהוי בזיון גם בלשכות כיון דיש שם קדשים נאכלים ליתסרי דאפי' למ"ד דדרשי' טעמא כו' עכ"ז כשלמידין הכנסה כו' משחיטה א"א ללמוד אמקום דהשחיטה מותרת אע"ג דהטעם שייך גם שם שלא יהי' כניסה הטפילה חמורה משחיטה העיקרית יעיין זבחים (דף מ"ח ע"ב) סוף העמוד וזה תלוי לכאורה בפלוגתא דדון מינה כו' דלמ"ד דון מינה ומינה ה"נ דון הכנסה משחיטה ומינה מה שחיטה מותרת בלשכות ובלילה אף הכנסה כו' ולמ"ד דאוקי באתרה ה"נ אוקי באתרה ותיתסר הכנסה ואכילה בכל מקומות שקדשים נאכלין ויש לפלפל בזה הרבה ואין להאריך ובעניין טפל חמור מן העיקר דזבחים הנ"ל הארכתי בלקח טוב בכלל מיוחד:
ג
מ"ש כ"ת וז"ל ובחידושי כתבתי על לשון הרמ"ע מפאנו בתשובה סי' א' בריש דבריו שם שכ' לדקדק על לשון תרומתן במשנה דריש ברכות אמאי לא קתני בתרומה וכ' דאתא למעט קדשים דלא אישתרי בהערב שמש ונדחק בזה וכתבתי דלא אדע אמאי לא כ' ברווחא ע"פ גמ' יבמות (דף פ"ז ע"א) מלחם אבי' תאכל לחם הקנוי לאבי' פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה הוא דקזכי ולכן שפיר נתמעט קדשים מתרומתן ומתן דרק תרומה היא שלהם וקרוי תרומתן ומשא"כ קדשים אינם שלהם דמשלחן גבוה קזכי עכ"ד כ"ת. כמדומה שכדברי כ"ת כן הוא בשנות אלי' להגר"א ז"ל ריש ברכות שם ואינו כעת לפני ואולם המיעוט הזה הוא רק אתרומת לחמי תודה דלשאר קדשים אכתי ליתני תרומה דהא קדשים אין קרוין תרומה רק דהי' תרומת לחמי תודה בכלל והשתא דתני תרומתן איתמעט תרומת לחמי תודה וכן הוא בשנות אלי' שם לפי זכרוני ומצינו דקרוי' תרומת לחמי תודה תרומה סתם והי' נכלל בכלל תרומה והוא בנדה (דף ו' ע"ב) מאי תרומה תרומת לחמי תודה ואולם בנדרים (דף י"ב ע"ב) תרומת לחמי תודה נמי תרומתו היא ע"ש בר"ן דהיא בכלל תרומתו א"כ ה"ה בהך דברכות אין תרומתן ממעט תרומת לחמי תודה:
ד
מה שהביא כ"ת דברינו באתוון דאוריתא כלל ג' דדנתי לומר דהקדש מה"ת אין לו ביטול מפאת דבביטול בעי' ידיעת בעלים מן התערובת כירושלמי ערלה שהבאתי שם ובהקדש הרי הגבוה ית' בעלים והוא ית' יודע איזהו ההקדש ואין כאן ידיעת בעלים מן התערובת והעיר כ"ת ע"ז מסוגי' דיבמות (דף פ"ב ע"ב) חתיכה של חטאת טמאה כו' ומקשינן בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולפי דברינו הי' אפשר לומר לפי דעת הפוסקים דאיסורי הנאה אין להם בעלים א"כ בחטאת טמאה דאסור בהנאה ואין לו בעלים ושוב מהני ידיעת כל אדם ושפיר בטל ומשא"כ חטאת טהורה דמשלחן גבוה קזכי ולגבוה לא נודע תערובת שפיר לא נתבטל ואם כי יש לומר דכיון דיש לכהנים זכות אכילה הוי כשלהם ומהני ידיעתם אבל מנא לן זאת להקשות ודילמא תלוי עיקר בהבעלים שהוא הגבוה אלו דברי כ"ת. והנה לפי דבריו ה"ל להקשות ג"כ אכל הקדש דהא כל הקדש נמי אסור בהנאה ואין לו בעלים וראוי שיובטל כמו חטאת טמאה דרצה לומר דבטל מטעם זה ואמנם סברתי הי' דאיסורי הנאה רק בעלים הדיוטים הוא דאין להם דבאדם שייך רק עניין בעלים בדבר שיכול ליהנות ממנו משא"כ בשם בעלים דגבוה אין נפקותא בזה ואם ר"ל דבסתם הקדש הגבוה הוא בעלים מפחת הקדושה שבו א"כ גם בחטאת טמאה הוא כן דיש בה קדושה לענין מצות שריפה יעיין מעילה (דף י"א ע"א) דבשר קדשי קדשים שנטמא אית בי' מצות שריפה לכהנים וה"א דימעלו בו מטעם זה ויעיי"ש (דף י"א ע"ב) רש"י ד"ה לימא מתני'. ומשנה חלה פ"ב דתרומה טמאה קרוי' חלק השם מפאת מצות שריפה שבה כבר הבאתי באתוון דאוריתא כלל ט"ו ודיברתי מזה גם בקונטרס ע' פנים לתורה. ואולי כוונת כ"ת דסתם הקדש דאסור בהנאה רק מפאת היותו של גבוה לכן ליתי' בכלל איסורי הנאה דאין להם בעלים כיון דהשם בעלים הוא עצמו סבת האיסור ואולם הרי בא"ד שם כלל ג' נסתפקתי בזה אם שם בעלים דגבוה סבת איסור ההקדש:
ומ"ש די"ל דכיון דיש לכהנים זכות אכילה בחטאת טהורה הוי כשלהם ומהני ידיעתם. זה ק' לומר דהא גם האכילה אינה שלהם דמשלחן גבוה קזכי ואין שלהם כלום ואולם י"ל דרק לשאר מילי אינו שלהם היינו לקדש אשה כו' אבל לאכילה עצמה הוא שפיר שלהם ובשעה שאוכלים נחשב שאוכלים שלהם וטעם הדבר עפ"י תוס' ישינים קידושין (דף נ"ב ע"ב) אהא דאמר שם א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש ר' יהודה (דס"ל דהמקדש בחלקו מקודשת) סבר לך ולכל צרכיך ור' יוסי (דס"ל דהמקדש בחלקו אינה מקודשת) סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה (כאש מה אש כו' פי' דחלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר) ובתוס' ישינים ד"ה וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש וז"ל ק' דלישתוק מלך דמשמע כל צרכיך ולא איצטריך לכתוב אש עכ"ל התוס' וי"ל לענ"ד דהא אשמעי' קרא באמת דהאכילה המכוונת בהאש כדאמר מה אש לאכילה כו' היא עכ"פ לך היינו שלך ואילו לא הי' כתוב לא לך ולא אש אזי גם האכילה לא הית' שלו והי' נחשב שאוכל את של גבוה ומשא"כ השתא דכתי' וזה יהי' לך ומשמע דהקדשים שלו לכן אף דאתא אש דבתרי' ואפקי' לומר דמה אש לאכילה אף הוא לאכילה מ"מ לעניין האכילה עכ"פ הרי נשאר כוונת לך שלך והוי האכילה עכ"פ שלו ודו"ק היטיב ויתיישב בזה קושית התוס' פסחים (דף ל"ח ע"א) ד"ה חלות אהך דחלות תודה כו' אין יוצאין בהן ידי מצה דאמר שם טעמא משום דכתי' ושמרתם את המצות יצאו אלו שאין משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח כו' ובתוס' שם הקשו דתיפוק לי' דבעי' מצתכם לעניין מצה דגמרי' לחם לחם מחלה דכתי' עריסותיכם ע"ש וכוונתם דחלות תודה לא הוי מצתכם דמשלחן גבוה הוא דקזכי ואינו של בעלים וכדקי"ל דהמקדש בחלקו אינה מקודשת ואולם להנ"ל ניחא בס"ד דרק לקדש אשה וכדומה הוא דאינו שלו ומשא"כ מצה דנצרכת רק לאכילה א"כ האכילה הרי שפיר היא שלו וכנ"ל ורק גבי מע"ש הוא דאמרי' דאינו יוצא במצה של מעשר שני לר' מאיר דהוא ממון גבוה דהא מעשר שני לא כתיב לך ומה שאין כן בקדשים דכתיב לך אלא דאתא אש ואפקי' מה אש לאכילה כו' א"כ עכ"פ האכילה שלו ושפיר יוצא ידי מצה דנצרך רק לאכילה ודו"ק וגמ' נדרים (דף י"ב ע"ב) הנ"ל הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה נמי תרומתו היא יש לפרש ג"כ עד"ז דאשמעינן דהאכילה שלו ומפאת זה נקראת תרומתו ודו"ק ואולם מגמ' הנ"ל אין ראי' לתוס' נדרים (דף י"ד ע"א) ד"ה איידי דהאי כחלת אהרן וכתרומתו כו' דנדרים שם אתי לר' יהודה וא"כ ר' יהודה הא ס"ל דמקדש בחלקו מקודשת ונקרא שפיר תרומתו בפשיטות:
ואולם בקידושין (דף נ"ג ע"א) שם ס"ל לר' יוחנן דחזר בו ר' יהודה וס"ל גם הוא דהמקדש בחלקו אינה מקודשת ודייק שם אביי כן מן הסיפרא דאמר דלית בי' דין חלוקה כלל וסתם סיפרא ר' יהודה ע"ש:
והנה בחידושי במ"א דנתי בהא דס"ל לר' אחא בר יעקב אליבא דר' יהודה בפסחים (דף כ"ט ע"א) דילפי' שאור דאכילה משאור דראי' והערותי שם מהך דפסחים (דף י"א ע"ב) במשנה ועוד א"ר יהודה שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גבי האיצטבא כו' ובגמ' שם (דף י"ג ע"ב) אמאי פסולות א"ר חנינא מתוך שהי' מרובות נפסלות בלינה דתני' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה פשיטא וא"ר אדא בר אהבה הכא בי"ד עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול וכולי עלמא בשלשה עשר מייתי להו ומתוך שהן מרובות נפסלות בלינה וק' דאמאי אין מביאין בחג המצות מפני חמץ שבה ומה בכך שיש בו חמץ הא גם החמץ מותר באכילה כיון דאינו שלו דמשלחן גבוה קזכי וה"ל של גבוה והא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' וגם אכילה שריא בשל גבוה ואולם לכאורה לק"מ דהא ר' יהודה ס"ל דהמקדש בחלקו מקודשת והוי שפיר שלו ואך דנצטרך לומר לפי"ז דלית לי' לר' אחא בר יעקב דחזר בו ר' יהודה ותיקשי עלי' מסיפרא הנ"ל וי"ל דאה"נ דכי גמיר ר' אחא בר יעקב לסיפרא הנ"ל חזר בו גם הוא וכדאמר בפסחים (דף כ"ט) שם דהדר בי' ר' אחא בר יעקב מההיא והיינו דלכי גמר הך דחזר בו ר' יהודה לכן חזר בו גם הוא ואולם עדיין תיקשי בהא דפריך בש"ס פסחים (דף י"ג ע"ב) הנ"ל אהך דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה פשיטא דעכ"פ הא אינו פשיטות דהא לסברת ר' אחא בר יעקב קודם חזרה דילפי' שאור דאכילה משאור דראי' וא"כ למאי דקיי"ל נמי דמקדש בחלקו אינה מקודשת וחשיב של גבוה א"כ בצירוף ב' סברות הנ"ל הא גם החמץ מותר באכילה וא"כ אינו פשיטות עכ"פ. ושוב ראיתי שכבר עמד ע"ז הפנ"י בפסחים שם (דף י"ג ע"ב) ד"ה דתניא אין מביאין תודה בחג המצות כו' פשיטא כו' ע"ש שכ' וק"ל מאי פשיטותי' הא לקמן בפ' כל שעה איכא מ"ד דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ופירש"י שם דשל אחרים ושל גבוה מותר אף באכילה ואף התוס' לא הקשו על פירושו אלא משל אחרים דכיון שאכלו קנאו ושלך קרינא בי' משא"כ לעניין לחמי תודה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כו' עכ"ל ז"ל ואולם לדרכנו כאן ניחא שפיר בעזה"י דהאכילה הא לכ"ע היא שלו גם למ"ד דמקדש בחלקו אינה מקודשת וא"כ שפיר אכילת החמץ אסורה לכ"ע ושפיר פריך פשיטא ודו"ק וע"ע מעילה (דף ז' ע"ב) דפריך אדתנן שם במשנה דאין מועלין בבשר ק"ק וקק"ל לאחר זריקה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אמאי הא ממונא דכהן הוא כו' הא ממונא דבעלים הוא כו' ע"ש וכזה שם (דף ח' ע"ב) הא ממונא דכהנים הוא ע"ש לעניין בשר חטאת העוף לאחר הזאה וקשה טובא ל' ממונא דכהן ממונא דבעלים הא כהנים ובעלים משלחן גבוה הוא דקזכי ואינו ממונם ואולם אי נימא דהאכילה מיהת שלהם שפיר יתכן הל' ממונא מפאת האכילה עכ"פ אשר להם בה ודו"ק וע"ע מעילה שם (דף ט"ו ע"א) א"ר ינאי אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בד"ה ועולה בלבד דא"ק נפש כי תמעול מעל מקדשי ד' קדשים המיוחדין לד' יש בהם מעילה אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים כו' הרי דשאר קדשי מזבח לא חשיבי מיוחדין לד' הואיל ויש בם לכהנים ולבעלים והוא כהך דב"ק (דף צ' ע"א) דעבד של שותפים לא מיקרי מיוחד לו וק' גם בזה לכאורה דהא שפיר הם מיוחדין דהא כהנים ובעלים משלחן גבוה הוא דקזכי ואך אי האכילה מיהת שלהם ניחא שפיר ג"כ וכמובן ובאתי רק להעיר:
ודיוק כ"ת בתיבת תרומתן ריש ברכות נתיישבתי די"ל עוד בפשיטות דקדשים הנאכלים לאחר צאת הכוכבים על כרחך הא נזרק דמם ביום וא"כ הרי הי' הכהן טמא בשעת זריקה ולא הי' חולק כלל כמבואר בזבחים (דף צ"ח ע"ב) במשנה ולא משכחת כלל איפוא שיאכל קדשים שלו אחרי צ"ה רק שיאכל קדשים שנחלקו לכהן אחר או נשי ובני ועבדי כהן טהור דנחלקו לו הקדשים והם טמאים ואוכלים אחר צ"ה וא"כ עכ"פ לא משכחת בקדשים שלו וע"כ שפיר נתמעט מתרומתן כיון דבקדשים לא משכחת כלל שיהי' של האוכל וז"פ:
ומה שהקשה כ"ת עוד מערלה דאיך מהני ידיעת בעלים לעניין הביטול הא איה"נ אין להם בעלים. ד"ז כתוב ג"כ בחידושי ודנתי שם דע"כ מהני ידיעת בעלים בערלה כיון דאי יובטל יעשה היתר ויהי' אז בעלים דוגמת חתיכה הראוי' להתכבד בתוס' יבמות (דף פ"א ע"ב) דכיון דיובטל יהי' ראוי להתכבד אינו בטל וה"ה כאן להיפוך ומשא"כ בהקדש לא שייך זה דאפי' יובטל לא יהי' ההדיוט בעלים דדין ממון שבו לא בטל וכמ"ש בא"ד שם ואכתי הוא של גבוה אלא שאין בו איסור הקדש. ומ"ש כ"ת דתלוי בבעלים של היתיר צד סברא זאת ג"כ כתובה בחידושי ומ"ש כ"ת דצ"ע לומר דבחטאת טמאה פקע רשות גבוה בטח ידע דכן דעת המהרש"א קידושין (דף נ"ו ע"ב) ד"ה המקדש וכבר הבאתי גמ' מעילה (דף י' ע"א) הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא דפטור ע"ש ברש"י דמתבאר מדבריו דאין בו מעילה כלל מה"ת. ומ"ש כ"ת אהך דדם הפר כו' דדוחק לומר דבלח דמתערב לא שייך סברתי. לא ידעתי מהו הדוחק וכך הי' סברתי בפשיטות דרק בספק דאינו יודע איזהו האיסור ואיזהו ההיתר שייך לומר דאצל הגבוה הרי ליכא ספק זה ואין כאן ידיעת גבוה מתערובות אבל לח דמתערב באמת ובפועל א"כ הרי הגבוה ג"כ יודע שנתערב זולת אם ירצה לדון בזה למ"ד אין בילה בדבר לח וקושיתו מיבמות (דף פ"ב) ג"כ לא קשה לפי הנ"ל למאי דמוקי לה שם בנימוחה ובזה יש לפרש כוונת הגמ' שם ולר"ל מ"ש וכו' היינו דלר"י דלא מוקי בנימוחה ניחא וכחילוקו של כ"ת:
ה
מה שנסתפק כ"ת אי נימא דידיעת אחר לא מהני בביטול רק בעי' ידיעת בעלים [וכירושלמי ערלה הנ"ל פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתירו] ואי נימא דמה"ת אינו בטל בלא ידיעת בעלים אם יהי' מותר להודיע לבעלים אם יתערב לו איסור ברוב ולא ידע מן התערובות מי נימא דכיון דע"י ההודעה לו יתבטל הוי לי' המודיע מבטל איסור לכתחלה וכהך דגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נפלו ונתפצעו דכיון דלא בטלו מפני חשיבותן לכן על ידי שמבטל את חשיבותן הוי לי' מבטל איסור ואם כן הכא נמי דכוותי' יהי' אסור להודיע לבעלים מפאת מבטל איסור אך י"ל דהוי אינו מתכוון לבטל רק להציל את חבירו מאיסור כיון דאם לא יאמר לו לא יתבטל ויכשל באכילת איסור עכ"ד כ"ת. אין לי ראי' כעת לפשוט ספק זה אך מסברא נ' טעם הירושלמי דבעי' ידיעת בעלים בביטול דכיון דביטול ילפי' מאחרי רבים ושם דנין על הרוב דאחרי דרוב מזכין ומיעוט מחייבין דנין אח"כ כולם יתד לפסוק זכאי מפאת אתרי רבים וע"כ כל ביטול שייך רק אחרי ידיעה דאז דנין אי מותר לו הכל כרוב או אסור כמיעוט ומתבטל המיעוט וע"כ ידיעת אחר לא מהני דלאחר אין נפקותא דבלא"ה אסור לו משום גזל וצריך שיהי' מכירה או נתינה תחלה וכדומה שיהי' לאחר נפקותא אבל לע"ע אין לו נפקותא ואין לו על מה לדון ולכן אין ידיעתו מועלת כלום ולפי"ז אם נימא דאסור לאחר להודיעו א"כ הרי יש ע"ז עצמו לאחר לדון אם מותר לו להודיעו ושוב מהני ידיעתו שיובטל לעניין זה שיהי' מותר לו להודיעו ודו"ק:
ועפי"ז י"ל ג"כ ביישוב הירושלמי הנ"ל בערלה דהעיר כ"ת דלמ"ד דאיה"נ אין להם בעלים מהו החילוק שבין ידיעתו לידיעת חבירו ולהנ"ל י"ל דערלה דהוא איסור הנאה והנאת זה נהנה וזה לא חסר הרי אין בה משום גזל וא"כ יש לאחר לדון אי מותר לו הנאת זה נהנה וזה לא חסר ומהני ידיעת האחר לשיובטל איסור ההנאה ונשאר איסור האכילה דשוב הבעלים בעלים כיון שמותר בהנאה ושוב איסור האכילה אין לו ביטול מפאת דליכא ידיעת בעלים [ובעי' דירושלמי ידיעת חבירו מהו שתתירו היינו לעניין אכילה ויל"ע בכה"ג דההנאה בטילה ונשאר איסור האכילה אם צריך עוד אחד ומאתים לבטל דטעם דא' ומאתים משום דכפל איסורו דאסור בהנאה כפל עלייתו וזה הרי מותר בהנאה וי"ל דהואיל ועיקר ערלה איסור הנאה צריך גם זה א' ומאתים ודברינו אלה הם למ"ד דיש ביטול לחצאין יעוין בר"ן ע"ז פרק בתרא] ומשא"כ בהקדש לא שייך זה כיון דבהקדש גם הנאת זה נהנה וזה לא חסר אסור. ואולם בא"ד שם צדדתי דאם יובטל איסור הקדש אזי יהי' לההקדש דין ממון כבהדיוט לבד ויהי' מותר זה נהנה וזה לא חסר ואמנם לשטחיות לשון תוס' ב"ק (דף כ"א) דדעת גבוה איכא כו' י"ל דאפי' יובטל איסור הקדש עכ"ז מפאת היותו ממון גבוה לבד יותסר זה נהנה כו' מטעם גזל:
והנה גוף הך מילתא דאין מבטלין איסור לכתחילה לדיעות דהוא מה"ת דלא נודע מקורו י"ל דהאיסור עצמו מורה ע"ז דאל"כ מה הועילה תורה באיסורין דהכל יבטלו האיסורים ולא תתקיים כוונת התורה שרצתה שלא נאכל אלו הדברים וכמ"ש תוס' כעין זה לעניין דרבנן בפסחים (דף ל' ע"א) ד"ה לשהינהו וה"ה לעניין הדאוריתא י"ל כן והך דגיטין נמי דנפלו ונתפצעו י"ל דזהו הטעם דאל"כ מה הועילו חכמים באמרם דדבר חשוב לא בטל הלא הכל יבטלו החשיבות לשיובטל אח"כ ותתבטל כוונת חכמים וע"כ בנידון דידן דהוא מקריי ואפי' נתיר להודיע לא תתבטל עי"ז כוונת התורה אין כאן איסור תורה. ולעניין דרבנן אם נאמר דדרבנן עכ"פ איכא גם בכה"ג עכ"ז לעניין הדרבנן כיון דאינו מתכוין ואין האיסור רק משום פסיק רישי' א"כ לדיעות הסוברים דפ"ר בדרבנן שרי לגמרי א"כ הא אין כאן איסור [ובלא"ה י"ל דאין כאן רק דרבנן כיון דהוא רק גרם ביטול וע"כ גם למ"ד דאין מבטלין כו' הוא דאוריתא מ"מ איסור גרס ביטול י"ל דלכ"ע הוא רק דרבנן ויעוין תוס' ב"ק (דף ע"א ע"ב) ד"ה וסבר]:
ובשו"ת הרי"ם בחידושיו לחולין כ' דאיסור אין מבטלין הוא מפאת עושה סחורה בדברים האסורין יעייש"ה סוגי' דזרוע בשלה בד"ה מכלל איסור ואולם לא הובא שם ראי' דהתרת איסור מיקרי סחורה וק' לכאורה מחליצה דלא חשיבא הנאה גבי מלל"נ ואע"ג דמתרת איסור ואולם בבכורות (דף י"ב ע"ב) מבואר דהתרת איסור מיקרי סחורה ואמנם כ"ז בהתרת איסור שלולי ההתרה לא הי' אוכל ומרויח אכילה ומשא"כ כאן בלא נודע לבעלים א"כ הבעלים יאכלו בהעדר הידיעה אלא דיעברו עבירת שוגג ומועלת ההודעה רק להרויח העביר' אבל עצם ההנאה הרי אין נרווחת דבלא"ה תהי' בהעדר הידיעה והרווחת העבירה לבד וודאי לא חשיב סחורה ודו"ק ואולם י"ל דהרוחת העבירה כאן חשיבא הרוחת גוף ההנאה כיון דהנאת עביר' בשוגג לא חשיבא הנאה דנפשו קצה כו' כבכורות (דף ל"ז ע"א) ובאיסור מעורב הוא פלוגתא שם וא"כ למ"ד דנפשו קצה גם באיסור מעורב א"כ כיון דלולי ההודעה הי' אוכל באיסור ולא הי' נחשב הנאה נמצא דההודעה שפיר הרוחת הנאה:
עי"ל כמ"ש כ"ת דאינו מתכוין לבטל ובהסברה יותר דעיקר איסור הביטול משום שעושה נגד כוונת התורה שרצתה שלא יתאכל הדבר וכנ"ל וכאן אין כוונתו לבטל רצון התורה ואפי' יאסר שאר אינו מתכוין מפאת הפ"ר כיון דסוף סוף תתבטל כוונת התורה עכ"ז כאן דמתכוון להיפוך שיתקיים רצון התורה ולא יעברו הבעלים בהעדר הידיעה על רצון התורה א"כ הוי כהך דקידושין (דף כ"ד ע"ב) לעניין שן ועין ע"ש בתוד"ה מיבעי' דכתבו דאפי' אי אין מתכוון לשחתה כמתכוון מ"מ במתכוון לטובת העבד דכיון להיפוך גרע עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה והוא דומה בדומה ממש לנידון דשם:
ודעת הב"ח באו"ת וודאי הביא גם כבודו דמבטל למצוה ליכא איסור דמלל"נ וה"נ דמודיע רק להציל מאיסור הוי כמבטל למצוה. וגם לפמ"ש האחרונים בשם שו"ת הרמ"ע מפאנו דכשא"א בלא"ה מבטלין וכאן מפאת האיסור חשיב כלא אפשר בלא"ה יעוין תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) דמשום צער בע"ח חשיב כלא אפשר ופשוט דה"ה להציל אדם מאיסור ומעונש ואין שו"ת הרמ"ע מפאנו לפני:
ובהיותי בזה עלה בדעתי בדברי רש"י יומא (דף ס"ד ע"א) ד"ה אברים שהביא כ"ת דפי' הך דע"י תערובת מרצה בבע"מ דהכוונה אתערובת חד בתרי וק' דל"ל קרא לזה תיפוק לי' מטעם ביטול וכמ"ש תוס' זבחים (דף ע"ד ע"א) ד"ה רב וי"ל דנ"מ אי מותר לבטל לכתחילה דביטול אסור לכתחילה מה"ת לדיעות הסוברים כן משא"כ השתא דכתי' קרא דע"י תערובות מרצה הוא היתר והכשר עצמיי דלא פסלה תורה מום ע"י תערובות וא"כ שפיר שרי לערב דרק לבטל איסור הוא דאסור אבל לא להתיר איסור ודו"ק ולשטחיות לשון הגמ' זבחים (דף ע"ו ע"ב) דר' אליעזר הוא דדריש ע"י תערובות מרצה א"כ י"ל עוד נפקותא לר"א לטעמי' אם נתערב חד בתרי ואח"כ הוכר הבע"מ דאי מטעם ביטול לא הוכשר מעולם בעצמותו רק מטעם כל דפריש ולא אמרינן נהפך וככל איסור המעורב דאם ניכר חוזר לאיסורו ומשא"כ השתא דרחמנא אכשרי' בעצמותו בתערובות דע"י תערובות מרצה א"כ כבר הוכשר בעצמותו ור"א הא ס"ל בזבחים (דף כ"ט ע"א) דאחר שהוכשר א"א שיחזור ויופסל ואולם אם הוכר לפני הזריקה וההקטרה א"כ בשעת ההרצאה הא אינו בתערובות ורחמנא גילה רק דע"י תערובות מרצה ואמנם י"ל דנפקותא אם נודע אח"כ איזה הי' הבעל מום וכמובן:
ידידו הדוש"ת הרמה ומברכו בגמר חתימה טובה יוסף ענגיל:
נא ימחול כ"ת לצוות לאחד מעושי רצונו להעתיק לי מכתבי זה וימחול מ"פ לשלוח לי ההעתק כי אין לי העתק ממנו. ולעניין ידיעת בעלים יל"ע עוד אטו איסורו של קטן שאין לו דעת או אפי' יש לו דעת י"ל דאין דעתו מועלת כיון דאין לו נפקותא בהביטול דלאו בר מצוות הוא ואטו נאמר דאם נתערב אינו בטל ויהי' אסור לגדול להאכילו וע"כ דכיון דנפקותא לגדול לעניין אי מותר להאכילו מהני לעניין ההאכלה ידיעת הגדול [וגוף הספק הנ"ל אי מותר להודיע כו' נזכרתי דהביאו האחרונים כזה משו"ת רדב"ז דאסור לקנות מעכו"ם איסור המעורב ברוב דכיון דאצל עכו"ם לא בטל ה"ל קנייתו ביטול איסור לכתחלה והא דאצל עכו"ם לא בטל נ' דהוא משום דכה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם יעוי' נוב"י תניינא חאה"ע סי' מ"ב וגם כנ"ל כיון דאין להעכו"ם לדון על הביטול ואולם לפי"ז שוב יש לו להתבטל לעניין היתיר הקניי' מאתו כיון דלזה יש אל הישראל לדון אי מותר לקנותו ויש לו להתבטל שפיר לעניין זה וכנ"ל וגם לפי"ז יהי' מותר לקנות עכ"פ איסור מעורב שהוא אסור גם לב"נ כגון אמ"ה דהי' גם להעכו"ם לדון ונתבטל אצל העכו"ם וע' תוס' חולין (דף ס"ד ע"א) ד"ה סימנין מש"ש ומה שאנו לוקחין מן העכו"ם אובליאש כו' שנילושו בבצים כו' ומטעם זה אין להתיר עיסה של פשטיד"א שאפאו עכו"ם שהשמנונית בעין על העיסה וגם מתחלה הוא נאסר משום בישולי עכו"ם ולא דמי לעיסה שנילושה בבצים שהביצה נתבטלה מתחלה ולא נאסר מעולם עכ"ל ומשמע דשייך ביטול גם אצל עכו"ם ויש לדחות וע' ט"ז יו"ד סי' פ"ד סעי' כ"ד וז"ל רש"ל העתיק בשם תשובת ר"י על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ העוף אם הרפואה בידו ואם לאו אסור ואם ביטל העכו"ם הרפואה בס' מותר עכ"ל ותשובה זו היא גם בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' ק"ס וז"ל שאלו על נכפה אחד והי' העכו"ם רוצה להאכילו דבר טמא לרפואה ונראה שהי' בו שרץ העוף והשיב רבי כי נכפה חולי וכמכה של חלל וכמה פעמים שמסתכן כו' ומותר אם הרפואה ידועה ואם אינה ידועה אין להתיר כו' ואם ביטל הרופא את השרץ בס' מותר אעפ"י שביטלו עכו"ם לכתחלה כיון שלא ביטלו ישראל כו' עכ"ל ומשמע דהרפואה והשרץ הכל של הרופא העכו"ם והוא מערב בשלו ועושה הרפואה ומאכילה לישראל [ועכ"פ הכוונה גם אכה"ג ולא בעושה הרפואה בשל ישראל דייקא דא"כ לא הו"ל לסתום] וא"כ מבואר דגם אצל העכו"ם בטל ודלא כרדב"ז הנ"ל דאין בטל אצל העכו"ם והישראל בלקיחתו הוא המבטל ובאתי רק להעיר: