אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ד פרק כ - רצון לרוחניות ולגשמיות › נקודת התבוננות אחת שכוחה רב

בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ

פרק כ - רצון לרוחניות ולגשמיות · נקודת התבוננות אחת שכוחה רב

הסרת מסכי הרצון הפנימי ע"י כח האמונה

נתבונן בעוד כמה דוגמאות, כדי שהדברים יהיו יותר מוחשיים.

אדם חפץ לעשות פעולה מסויימת שהוא סבור שעל ידה יכבדוהו בני אדם. אם עבודתו מצד הנקודה החיצונית של תאות הכבוד, ישנן כמה וכמה צורות לעבודה: האחת - התבוננות בכך שמידת הכבוד היא מידה גרועה, השניה - להגיע להכרה שע"י נטילת כבוד בעוה"ז, מפסידים את השכר המובטח בגן עדן. השלישית - לברר לעצמו שכלל לא בטוח בכלל שזהו אכן כבוד וכו', ועוד כמה וכמה אופנים.

כל הדרכים הללו אמיתיות ונכונות, אך נציע כאן כיוון שונה.

אדם עומד וחושב לעצמו: "האם קבלת הכבוד תלויה בי? לכאורה, אם אעשה את המעשה - אקבל כבוד, ואם לא אעשה - לא אקבל כבוד".

מתבונן בכך ואומר: "זוהי הסתכלות חיצונית! לאמיתו של דבר, הקב"ה כבר גזר בבירור האם אקבל כבוד או לא אקבל. בין אם אעשה את המעשה ובין אם לא אעשה, אם נגזר עלי ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו שאקבל את הכבוד - אני אקבל אותו, ואם נגזר עלי שלא אקבל - כל מעשה וכל טצדקי שבעולם שאעשה, כבוד אני לא אקבל, אולי ההיפך - בזיונות... נמצא, שהתשוקה שלי לכבוד היא תשוקה שאין לי שום אפשרות לקיימה. קיומה אינו תלוי בי כלל". ממילא, תוקף הרצון נופל.

ודאי שאין כאן עקירה גמורה של הרצון, כי אדם יכול לצפות אולי הקב"ה כן גזר שיקבל כבוד, אבל עיקר הבסיס העיקרי שממנו נובעות פעולות האדם - נשמט. ככל שאדם מרבה בפעולות, כח הרצון הולך ומתחדד עוד ועוד, וכשהאדם נמצא במהלך שהוא מונע את עצמו מלפעול פעולות שעל ידן הוא חושב להשיג את המבוקש, חלק גדול מכח הרצון נעלם.

זוהי דוגמא לנקודה אחת שבכוחה להפיל בבת אחת חלקים נרחבים של תאות הכבוד!

דוגמא נוספת: אדם יושב ליד שולחן וחש תאוה לאכול דבר מאכל מסוים. השאלה היא האם הוא ניגש מיד לאכול, האם הוא מחליט לעבוד על מידת התאוה ולא לאכול, או שמא הוא עובד בצורה של הדרגה.

אם הוא אוכל מיד, בלי התבוננות, זוהי ודאי תוצאה של העדר עבודה. אם הוא מחליט להילחם בתוקף נגד תאות האכילה, הוא יוצא למלחמה חוצצת קשה ביותר, וכיון שהתאוה הפנימית חזקה, יוצרך להילחם איתה באופן חזיתי.

אך ישנה נקודה ממוצעת: אדם יכול להחליש את כח התאוה, ולאחר מכן יהיה לו הרבה יותר קל להילחם עם התאוה.

דבר המאכל מונח לידו, והוא מתבונן לעצמו דקה או שתיים: "האם אני 'בעל-הבית' לקבוע אם אהנה מהמאכל או לא, או שהקב"ה קובע זאת? ההנאה מהמאכל תלויה בי או לא? במבט שטחי נראה שכן - המאכל מונח על השולחן, ואם רק אגיש את ידי ואקחהו, אוכל לאכול אותו להנאתי".

ואז אומר הוא לעצמו באמונה ברורה: "אם הקב"ה רוצה שאני אוכל את המאכל הזה - אני אוכל, ואם לא - אפילו אם אאחוז אותו בידי, לא אצליח לאכול אותו! נמצא, שמילוי תאוותי אינה כלל בידי! רק הקב"ה יקבע אם אוכל למלאותה או לא".

כשהאדם פועל בצורה זו, ראשית הוא לא אוכל מיד, אלא מתוך התבוננות, וכבר הוריד בזה חלק מסוים מהתאוה. ובנוסף, הוא מרגיש שהוא לא הבעלים על כך אם יהנה מהעוה"ז או לא. וככל שירגיש אדם באמת פנימה בלבבו שאין בידו למלאות את רצונותיו - כך פחות ירצה.

ודאי שלהגיע להרגשה שהוא לא יכול לעשות כלום, זהו כמעט לא במדרגת אנוש, כיון שסוכ"ס אדם מרגיש שמשהו מן המשהו הוא פועל, ולואי ונזכה להגיע למדרגה זו. אבל בכל אופן, כמה שישיג האדם בלבו [ולא רק בשכלו] נקודה זו, שעם רצונותיו אין בכוחו להשיג כלום בעולם - בהכרח שהרצונות ילכו וייחלשו יותר ויותר.

לאחר שהאדם זוכה ורצונותיו לכל ענייני העוה"ז נחלשים והוא מתייאש מהם, בהכרח שהרצון הפנימי לעבוד את הבורא ית' יתגלה אצלו יותר.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה