בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק כ - רצון לרוחניות ולגשמיות
רצון בתוקפו - "צעק לבם אל ה'"
שאיפת כל יהודי צריכה להיות, להגיע למהלך פנימי של "צעק לבם אל ה'" - שהרצון שבקרבו יהיה כה חזק, כה בוער, עד שמקירות לבו תפרוץ הזעקה אל הקב"ה.
ישנה צעקה חיצונית, וישנה צעקה הנקראת בספה"ק "צעקה בלחש", כלומר צעקה פנימית של הנפש, שאין בהכרח שהיא באה לידי גילוי בפה, ועכ"פ כדי שעבודת האדם תהיה אמיתית, צריך שהרצון יהיה רצון חזק מאוד! ככל שזוכה אדם לגלות את הרצון, ולעורר אותו שיהיה חי ופועל, כך מידת הצלחתו. וכן להיפך ח"ו.
ואכן, העבודה לגילוי הרצון היא עבודה ארוכה ורחבה בפני עצמה. כשאדם זוכה, לא עובר עליו אפילו רגע או שתיים, שרצונו הפנימי אינו תובע את הקב"ה ואת עבודתו ית', אך גם כשעדיין לא הגיע למדרגה זו, עליו להשתדל ככל האפשר שעבודתו לא תהיה מחמת ידיעת השכל בלבד, כשהרצון נמצא בתת ההכרה, שקט מאוד, אלא שהרצון יהיה יותר בגילוי ויותר בגילוי.
אדם שיכול לישון בשלוה את כל לילותיו בלי להרגיש שהרצון לעבודת ה' מונע ממנו להירדם, בהכרח שהרצון עדיין אינו מספיק תקיף אצלו. כמו שלהבדיל אם יש לאדם חובות או דאגות בשאר ענייני העולם, דאגות אלו טורדות את מנוחתו ולא מניחות לו לישון, כך צריך היה להיות גם בענין הרצון לעבודת ה', שאדם ירגיש שישנה עליו תביעה ועוד תביעה, ויחוש רצון עז למלאות תביעה זו.
כפי שאמרנו, פסגת המדרגה היא כשהרצון חי ופועל כל העת, בלי שקטות כמעט במשך היום כולו. שורש הבעיה היא, כשהרצון אינו גלוי ממש בכל רגע ורגע. אז הרגעים של האדם כביכול 'נאבדים' בתוך היום.
אם לאדם ישנה תביעה - כלומר הרצון בגילוי והוא תובע - בדרך כלל הרצון בא לכלל למילוי, והמילוי הוא מילוי אמיתי אם הרצון אמיתי. ככל שהרצון מתעורר באדם לעתים רחוקות יותר, כך התועלת שלו נעלמת.
לכן, העבודה לרצות בכל רגע ורגע, היא עבודה נפלאה, שבה בעצם טמון השורש הפנימי של ההצלחה בעבודת ה', וככל שהרצון יותר חזק, כך המסַכים והמחיצות נופלות יותר בקלות.
לא רצון האדם קובע, אלא רצון ה'!
נתבונן עתה בענין הרצון מכיוון שונה קצת: הרצון לקנין גשמיות.
הגר"א ז"ל לימדנו יסוד גדול. גנב שגונב חפץ, מן השמים נגזר שחפץ זה יהיה ביד הגנב, אלא שנותרה בידו הבחירה איך יגיע לידיו: האם בדרכי היתר, כמשא ומתן, מציאה, הפקר וכו', או חלילה בדרך איסור כגניבה, הונאה וכיוצ"ב. כלומר, הבחירה אינה אם החפץ יבוא לידיו או לא. הבחירה היא רק כיצד הוא יבוא לידיו.
זהו יסוד גדול מאוד. הלבוש של הדברים הוא בגניבה, אבל הנקודה הפנימית רחבה היא עד מאוד. כל רצון שיש לאדם, שמגיע לכלל מימוש בפועל - רצון זה היה מתממש בין כך ובין כך, בין אם האדם היה רוצה מאוד, אפילו על חשבון איסור, בין אם היה רוצה, אך לא על חשבון איסור, ובין אם לא היה לו כמעט רצון כלל. הוא יכל פשוט ללכת ברחוב ולמצוא את החפץ.
כלומר, רצונותיו של האדם אינם עוזרים לו. כשם שמבינים אנו שאדם הרוצה שיהיה לו מאה מיליארד דולר, בד"כ רצון זה אינו עוזר להם מאומה, כיון שהוא רצון שאינו יכול להתמלאות, כך גם להיפך: רצון של אדם שמתמלא, התמלאותו אינה מחמת הרצון. הרצון לא עזר. ההתמלאות היתה מגיעה בין כך ובין כך. אין זו אלא בחינה של תוחלת נכזבה.
ואעפ"י שבסופו של דבר הרצון לא נכזב והוא התמלא, אבל עצם התשוקה שישנה לאדם, הבהלה להשיג דברים - חוץ מיסורים אין בהם מאומה! כיון שמה שצריך להגיע אליו, בין כך ובין כך היה מגיע, ומה שלא - לא! אבל הרצון לא עוזר לו כלום! בכל מיקרה אין הכרח שהמציאות תהיה תואמת לרצונו.
כשאדם יכיר באמת הזו, הוא יגיע למהלך שיפסיק לרצות! כי הנה אדם שרוצה מאוד חפץ מסוים, ומודיעים לו שהחפץ הזה כבר יותר לא קיים בעולם, הפסיקו לייצר אותו - ממילא הוא מתייאש מהרצון לחפץ, כיון שהנפש מכירה שהרצון לעולם לא יוכל להתמלאות.
זהו בעצם היסוד המפורסם שכתב ה'אבן עזרא' בענין הלאו ד"לא תחמוד". האב"ע הקשה: הרי זו מצוה התלויה בלב, ואיך שייך לצוות על הלב שלא יחמוד? וידוע תירוצו בזה, שכשם שאדם כפרי אינו מתאוה לבת מלך, כיון שברור לו שהדבר רחוק מאוד מלהתקיים - כך עליו לחשוב על רכוש השייך לזולתו, וממילא יתייאש ממנו ושוב לא יחמדנו.
וכך גם לענין הרצון: רצון שידוע לאדם שלא יוכל לבוא לידי מילוי, ממילא הוא מפסיק לרצותו.
"וידעת" ו"והשבות" - שני שלבים
והנה, נקודה זו מתחלקת בין הכרת הנשמה להכרת הגוף. יכול אדם לדעת בשכלו בוודאות שהרצון לא יעזור לו כלום, ועם כל זאת להרגיש דחף פנימי הדוחף אותו לעשות את הדברים.
כמו בכל חלק מחלקי העבודה, גם כאן ישנם שני שלבים: ראשית, "וידעת היום" - להכיר בידיעה ברורה שהרצונות אינם עוזרים. ושנית, "והשבות אל לבבך" - להשיב את הדברים אל הלב, ולפעול את פיהם.
נגדיר את הדברים בצורה יותר ברורה. בתחילת עבודתו חושב האדם שהדבר תלוי ברצונו: אם הוא יעשה את הדברים - יתמלא מבוקשו, ואם לא יעשה - המבוקש לא יתמלא.
אבל באמת הדבר אינו כך!
ראשית כל, צריך האדם לדעת בשכלו את הנקודה הפשוטה והברורה [ואנו מדגישים שמדובר כאן רק בגשמיות ולא ברוחניות שזהו נושא בפני עצמו שונה לחלוטין]: בין אם ארצה ובין אם לא ארצה, הדבר אינו תלוי בי כלל!
כשאדם מבין שהמציאות אינה תלויה כלל ברצון שלו, ממילא נחלש אצלו הרצון במידת מה. אדם היודע שגם אם ירוץ לאוטובוס ודאי לא יספיק אותו, הוא מפסיק לרוץ! כל זמן שהוא סבור שאם ירוץ יספיק את האוטובוס, ואם לא ירוץ לא יספיק, הוא רץ. אך כשמתברר לו שבין כה וכה יפסידו, וריצתו לא תשנה מאומה - הוא אינו רץ יותר.
כשאדם יודע שהרצון [ריצה ורצון, בפנימיות הם היינו הך: רצון זו הריצה הפנימית של הנפש לדברים] לא משנה כלום, ומה שנגזר עליו מן השמים הוא שיהיה, הוא מפסיק לרצות.
נרחיב מעט במשל הריצה לאוטובוס. אדם רואה את האוטובוס הולך ומתקרב לתחנה. לפי המרחק שהוא רואה, אם לא ירוץ, לכאורה הוא יפסיד את האוטובוס. באופן טבעי אדם אפילו בקושי חושב לרגע קט. הוא מיד מתחיל לרוץ בכל כוחותיו! וכשהוא מגיע לאוטובוס, מתנשם ומתנשף, ומתיישב ונח כמה דקות - רק אז [במיקרה הטוב] הוא מתחיל לחשוב מה עבר עליו.
נתחיל עם הנקודה הפשוטה שאכן זהו מצבו של האדם: הוא כבר רץ והספיק את האוטובוס, וכעת הוא יושב בתוכו ומתבונן לעצמו: האם הריצה שלי עזרה לי או לא עזרה לי? המבט הפשוט הוא: הרי ראיתי שרגע אחרי שעליתי לאוטובוס האוטובוס נסע. אם כן, אם לא הייתי רץ הייתי מפסיד.
והוא אומר לעצמו: כל זה אינו אלא המבט החיצוני של הנברא. אבל באמת הנני יודע ומאמין באמונה שלמה שהקב"ה הוא הקובע אם אעלה לאוטובוס או לא, וכיון שהוברר לי שהקב"ה רצה שאספיק את האוטובוס, א"כ גם אילו לא הייתי רץ, האוטובוס היה ממתין דקה נוספת מסיבה כלשהי, והייתי מספיק! אם עכשיו אני באוטובוס, ממ"נ הייתי מספיק אותו, ואם עכשיו לא הייתי באוטובוס - ממ"נ לא הייתי מספיק! ברור לי בשכלי שהריצה שלי לא עזרה לי כלום.
זוהי נקודה ברורה לחלוטין. אלא מאי? בשעה שלפתע ראיתי את האוטובוס מתקרב, אפילו לא התבוננתי מה אני עושה. אבל לאחר מעשה, כשאני מברר את המעשים, ברור לי שפעולה זו היתה פעולה לא אמיתית, והיא לא עזרה לי כלום.
וכך יתבונן האדם בנקודה זו פעם ועוד פעם, וירגיל את עצמו לכל הפחות להתבונן כל פעם לאחר מעשה האם מעשהו אמיתי או לא, שכן לפני המעשה הוא טרוד ועדיין לא חושב, ורק לאחר מעשה בכוחו להתבונן בדברים ולהכיר באמת שלא היה צריך לרוץ, אלא שבשעת מעשה הוא לא חשב.
אם יעשה זאת פעם אחר פעם, ולאו דוקא בענין הריצה לאוטובוס, אלא מהדוגמא ילמד לשאר אופנים - לאט לאט, גם בשעה שהוא כבר מתחיל לרוץ, יזכור שהריצה אינה עוזרת!
אבל כאן ישנה נקודה עמוקה. הוא יכול לדעת בשכלו שהריצה אינה מועילה כלל, ועם כל זאת רגליו ידחפוהו מעצמן לרוץ! ותוך כדי ריצה עליו לומר לעצמו: "אני יודע שהריצה אינה עוזרת, אך אינני מרגיש שאני מסוגל לא לרוץ!"
כלומר, יש את ה"וידעת היום" ויש את ה"והשבות אל לבבך". בשלב הראשון בשעה שאדם רץ, אפילו ה"וידעת היום" נשכח ממנו לגמרי, והוא מגיע לכך רק לאחר מעשה, כשהוא עורך לעצמו את חשבון הנפש ומתבונן בכך ששכח את האמונה בשעת מעשה.
לאחר שה"וידעת היום" מקבל תוקף יותר חזק, ידיעת השכל קיימת אצלו גם בשעת מעשה. גם בשעה שהוא רץ לאוטובוס, חולפת בראשו המחשבה שהריצה אינה משנה מאומה. ועם כל זאת, כיון שעדיין הוא לא במדרגת "והשבות אל לבבך" - שהלב יחוש את האמונה ממש - הוא מרגיש את הסתירה בין ידיעת שכלו להרגשת לבבו, וכיון שלעת עתה הרגשת הלב תקיפה יותר מידיעת השכל, לכן כח הרע שבלבו - חוסר האמונה - שולט על השכל, והוא ממשיך לרוץ.
אבל אין להיבהל מכך. עצם זה שהאדם מרגיש שהמעשים שלו סותרים לידיעת השכל, זהו כבר זיכוך.
ידוע המעשה באותו יהודי שבא לפני החזו"א ותינה לפניו את צרתו שהוא לוקה במידת הגאוה, ומה יעשה? אמר לו החזו"א: אם בשעה שאתה מתגאה תזכור שזוהי גאוה, כבר קנית הרבה! כיון שבצורה כזו ידיעת השכל מתחככת עם הרגשת הלב, ולאט לאט הלב הולך ומזדכך.
וכך אדם פועל שוב ושוב: הוא עושה דברים שכביכול סותרים לאמונה הצרופה [לא שהם אסורים בגדרי התורה, אבל הם נגד האמונה]. הוא יודע בשכלו שהמעשה נוגד את האמונה, ובלב הוא מרגיש שאיננו מסוגל לעמוד בזה, והוא מצטער עוד פעם ועוד פעם, עד שלאט לאט הוא קונה את הדברים בלבו.
ונדגיש שוב: בשלב הראשון, אין הכרח שבשעת מעשה כשאדם נזכר הוא יעצור את הרגליים. ודאי שמי שתקיף בשכלו ומרגיש שהוא מסוגל לעשות זאת - זהו דבר נפלא. אבל לא כל אדם נמצא במדרגה כזו, שעוד לפני שהדברים מושבים אל הלב, יהיה כח בידיעת השכל לבלום את רצונות הלב.
כמובן שבדברים האסורים, זוהי עבודת האדם, ו"אין עצה ואין תבונה כנגד ה'". זהו דבר פשוט וברור. אבל כשמדברים על עבודת האמונה ועבודת המידות, בדר"כ יותר טוב לצעוד בהדרגה כדי שהדברים ייבנו בצורה מיוסדת.
הסרת מסכי הרצון הפנימי ע"י כח האמונה
נקטנו דוגמא בעלמא, אבל היסוד אחד הוא: בנשמה טמון כח הנקרא רצון, ולרצון זה יש לבושים שונים - כמו לכל כח ממידות הנפש.
הלבושים של הרצון האמיתי הוא הרצונות של הגוף, שזהו ענין עמוק בפני עצמו.
הרצון האמיתי הוא רצון הנשמה לעבוד את קונה, והלבושים שעל גבי הנשמה אלו ד' היסודות של מידות האדם: רצון לגאוה, רצון לדיבורים, רצון לתאוה ורצון לעצלות.
ודאי שאצל כל יחיד ויחיד בן תורה, הרצון לעבוד את הקב"ה הוא רצון שנמצא בגילוי. כמה הוא נמצא בגילוי? - דבר זה משתנה מאדם לאדם, וזו גופא מדרגת האדם.
עבודת האדם היא, להסיר את המסכים הנמצאים על גבי הרצון, וממילא לגלות את הרצון הפנימי. השאלה היא: כיצד עושים זאת? מהי הדרך הנכונה להסיר את המסכים מעל גבי הרצון?
ישנם כמה אופנים בזה, ואחד מהם הוא ע"י כח האמונה.
כשאדם יודע שכל רצונות הגוף לעולם אינם עוזרים כלום, הוא מפסיק לרצות, וכמו שביארנו. כשהוא יודע שבין כך ובין כך, עלייתו לאוטובוס אינה תלויה ברצון החזק שלו או בריצתו המהירה, ועוד יותר - הוא יודע שלא בטוח כלל שאכן הוא צריך לעלות לאוטובוס. הן אם לא יעלה לאוטובוס, פירוש הדבר שהקב"ה לא רוצה, ואם הקב"ה לא רוצה - לשם מה צריך זאת?!
וכך מבטל האדם את רצונות האני שלו, נקודה אחר נקודה, עד שהוא מתייאש מכל רצונות העוה"ז, ואז מתגלה אצלו הרצון האמיתי של הנשמה, שהוא הרצון לעבוד את הקב"ה.
הרי הרצון לעבוד את הקב"ה טמון בכל נפש ונפש, בכל יהודי ויהודי, אלא שהרצונות האחרים מסתירים רצון זה. כל זמן שאדם אינו מסיר את המסכים של הרצונות, הרצון הפנימי של הנשמה נעלם. בשעה שאדם לוקח את המסכים הללו ומסיר אותם, הרצון של הנשמה נעשה בגילוי.
נמצא, שאדם יכול לעורר את רצון הנשמה בשני צדדים: ניתן לעורר את הרצון עצמו, מצד התשוקה הרצונית לעבוד את הבורא [וכפי שנתבאר בפרקים קודמים], וישנה אפשרות נוספת לעשות זאת, ע"י הסרת הקליפה, המחיצה המונעת את גילוי רצון הנשמה. כלומר, לא עבודה ישירה של גילוי הרצון, אלא הסרת כל רצונותיו האישיים, שהיא תגרום ממילא לגילוי הרצון הפנימי.
והנה להסיר את כל הרצונות - דבר זה נראה לאדם בתחילה קשה מאוד. וכל זאת למה? כי יש באדם הרבה מאוד רצונות. אדם רוצה כבוד [שורש הגאוה], הוא רוצה לדבר דיבורי הנאה, וישנן אצלו גם הרבה תאוות וכו'. ובאמת, אם בא אדם לעבוד עם כל רצון ורצון בפני עצמו, העבודה ארוכה עד מאוד. הוא יכול לעבוד על כל חלק קטן של תאוה, כל חלק של גאוה, והעבודה תימשך שנים רבות.
אך יש והאדם נכנס לנקודה הפנימית של העבודה, ובבת אחת בכוחו להפיל מסכים רבים!
משל למה הדבר דומה: ישנן בנין בעל שני קומות, וכעת מעוניינים להרוס את הקומה השניה. ניתן לקחת פטיש ואזמל, ולהתחיל לשבור כל לבינה ולבינה מהבית. אבל ישנה אפשרות הרבה יותר פשוטה: לשבור את הקומה התחתונה, כך שהקרקעית שעל גבה עמדה הקומה השניה נשמטת, וממילא כל הלבנים של הקומה השניה קורסים ונופלים גם הם, והקומה כולה קורסת.
בעבודת שבירת בנין הרע שבקרבו של האדם, יכול הוא לעבוד על כל פרט ופרט, עם תאוה לבד, עם כבוד לבד וכו'. ודאי שגם זו דרך, אך זוהי דרך ארוכה שסופה אינו ידוע. כשאדם עובד עם כח האמונה, הוא שולל את המציאות שנקראת רצון בעצם, וע"י השבירה הפנימית ממילא מסתלקים כל הפרטים.
נקודת התבוננות אחת שכוחה רב
נתבונן בעוד כמה דוגמאות, כדי שהדברים יהיו יותר מוחשיים.
אדם חפץ לעשות פעולה מסויימת שהוא סבור שעל ידה יכבדוהו בני אדם. אם עבודתו מצד הנקודה החיצונית של תאות הכבוד, ישנן כמה וכמה צורות לעבודה: האחת - התבוננות בכך שמידת הכבוד היא מידה גרועה, השניה - להגיע להכרה שע"י נטילת כבוד בעוה"ז, מפסידים את השכר המובטח בגן עדן. השלישית - לברר לעצמו שכלל לא בטוח בכלל שזהו אכן כבוד וכו', ועוד כמה וכמה אופנים.
כל הדרכים הללו אמיתיות ונכונות, אך נציע כאן כיוון שונה.
אדם עומד וחושב לעצמו: "האם קבלת הכבוד תלויה בי? לכאורה, אם אעשה את המעשה - אקבל כבוד, ואם לא אעשה - לא אקבל כבוד".
מתבונן בכך ואומר: "זוהי הסתכלות חיצונית! לאמיתו של דבר, הקב"ה כבר גזר בבירור האם אקבל כבוד או לא אקבל. בין אם אעשה את המעשה ובין אם לא אעשה, אם נגזר עלי ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו שאקבל את הכבוד - אני אקבל אותו, ואם נגזר עלי שלא אקבל - כל מעשה וכל טצדקי שבעולם שאעשה, כבוד אני לא אקבל, אולי ההיפך - בזיונות... נמצא, שהתשוקה שלי לכבוד היא תשוקה שאין לי שום אפשרות לקיימה. קיומה אינו תלוי בי כלל". ממילא, תוקף הרצון נופל.
ודאי שאין כאן עקירה גמורה של הרצון, כי אדם יכול לצפות אולי הקב"ה כן גזר שיקבל כבוד, אבל עיקר הבסיס העיקרי שממנו נובעות פעולות האדם - נשמט. ככל שאדם מרבה בפעולות, כח הרצון הולך ומתחדד עוד ועוד, וכשהאדם נמצא במהלך שהוא מונע את עצמו מלפעול פעולות שעל ידן הוא חושב להשיג את המבוקש, חלק גדול מכח הרצון נעלם.
זוהי דוגמא לנקודה אחת שבכוחה להפיל בבת אחת חלקים נרחבים של תאות הכבוד!
דוגמא נוספת: אדם יושב ליד שולחן וחש תאוה לאכול דבר מאכל מסוים. השאלה היא האם הוא ניגש מיד לאכול, האם הוא מחליט לעבוד על מידת התאוה ולא לאכול, או שמא הוא עובד בצורה של הדרגה.
אם הוא אוכל מיד, בלי התבוננות, זוהי ודאי תוצאה של העדר עבודה. אם הוא מחליט להילחם בתוקף נגד תאות האכילה, הוא יוצא למלחמה חוצצת קשה ביותר, וכיון שהתאוה הפנימית חזקה, יוצרך להילחם איתה באופן חזיתי.
אך ישנה נקודה ממוצעת: אדם יכול להחליש את כח התאוה, ולאחר מכן יהיה לו הרבה יותר קל להילחם עם התאוה.
דבר המאכל מונח לידו, והוא מתבונן לעצמו דקה או שתיים: "האם אני 'בעל-הבית' לקבוע אם אהנה מהמאכל או לא, או שהקב"ה קובע זאת? ההנאה מהמאכל תלויה בי או לא? במבט שטחי נראה שכן - המאכל מונח על השולחן, ואם רק אגיש את ידי ואקחהו, אוכל לאכול אותו להנאתי".
ואז אומר הוא לעצמו באמונה ברורה: "אם הקב"ה רוצה שאני אוכל את המאכל הזה - אני אוכל, ואם לא - אפילו אם אאחוז אותו בידי, לא אצליח לאכול אותו! נמצא, שמילוי תאוותי אינה כלל בידי! רק הקב"ה יקבע אם אוכל למלאותה או לא".
כשהאדם פועל בצורה זו, ראשית הוא לא אוכל מיד, אלא מתוך התבוננות, וכבר הוריד בזה חלק מסוים מהתאוה. ובנוסף, הוא מרגיש שהוא לא הבעלים על כך אם יהנה מהעוה"ז או לא. וככל שירגיש אדם באמת פנימה בלבבו שאין בידו למלאות את רצונותיו - כך פחות ירצה.
ודאי שלהגיע להרגשה שהוא לא יכול לעשות כלום, זהו כמעט לא במדרגת אנוש, כיון שסוכ"ס אדם מרגיש שמשהו מן המשהו הוא פועל, ולואי ונזכה להגיע למדרגה זו. אבל בכל אופן, כמה שישיג האדם בלבו [ולא רק בשכלו] נקודה זו, שעם רצונותיו אין בכוחו להשיג כלום בעולם - בהכרח שהרצונות ילכו וייחלשו יותר ויותר.
לאחר שהאדם זוכה ורצונותיו לכל ענייני העוה"ז נחלשים והוא מתייאש מהם, בהכרח שהרצון הפנימי לעבוד את הבורא ית' יתגלה אצלו יותר.
דרך העבודה צריכה להיות מותאמת לכל יחיד
כאן עלינו להדגיש נקודה.
הדרך שאנו מדברים בה כעת, אינה שווה לכל נפש. לעולם אין דרך ששווה לכל יחיד ויחיד. הצד השווה שבכל יהודי ויהודי הוא, שכל אחד ואחד מחוייב לחפש את בוראו ולמצוא אותו, להתקרב אליו, להידבק בו ולעשות לו נחת רוח, אבל הדרכים והעצות כיצד להגיע לכך רבים הם, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, והיינו הדעת הפנימית, וכמו שקרא הרמב"ם להלכות מידות האדם "הלכות דעות", כי מידות כל אדם משתנות לפי האופי הפנימי של הנפש.
גם הדברים שדיברנו עכשיו הם בכלל זה. לא שהדרך אינה אמיתית. היא בודאי אמיתית, אבל היא דרך שצריכה הרבה התבוננות והרבה כח סבלנות וכח שכלי לחיות עם דברים. מי ששכלו חלש יותר, ולבו פועל יותר, צריך דרכים אחרות.
אדם ששכלו חזק וברור, והוא כבר יציב בעבודת ה', כלומר תגבורת הנעורים שבו - שהן התשוקות החזקות של הלב בנקודות ההתפרצות - כבר נחלשו, ה'שמרים' 'שקעו', ומוחו עומד רגוע להתבונן - אדם כזה יכול לדרוך בדרך הזו. אם לא - זהו נסיון להשתמש בדרך שהיא למעלה מכוחותיו של האדם.
אמרנו זאת בכדי שלא תצא תקלה מתחת ידינו, שאדם ינסה לקחת דרכים שאינן שייכות למדרגתו. לכן מוסרים אנו מודעה: כל הדברים שאנו מדברים, לא בהכרח שאדם צריך להשתמש בהם. לעולם כל יחיד ויחיד צריך לבדוק את נפשו האם הדברים שנאמרים באמת תואמים את נפשו או לא.
מאידך, אף ש"לא עליך המלאכה לגמור", אך יחד עם זאת "אי אתה רשאי להיבטל ממנה", כי לפעמים אדם חפץ לברוח מהדברים, ולכן הוא טוען שאינם שייכים אליו. זהו מבחן דק.
לכן, לעולם יתפלל אדם לבורא עולם ויבקש שכל דבר שהוא שומע, שיתן בו דעת להשכיל האם באמת ראויים הם לו ועליו להשתמש בהם לעבודתו, וכך יצליח בכל אשר יפנה.