בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק יג - וכל מעשיך יהיו לשם שמים · מצות הנחת תפילין כצורתה
נקח דוגמאות מספר, ומהן נלמד כיצד נראית צורת החיים האמיתית.
ראשית, כמו שאמרנו, חייבת להיות הכרה פשוטה שהאדם נברא ויש בורא, וכל העסק והמשא ומתן שלנו בחיים הוא עם דבר אחד בלבד: עם הרבונו של עולם, ותו לא! כל שאר הדברים אינם אלא בבחינת כלים לעבודת הבורא.
לדוגמא: אדם קם בבוקר, הולך להתפלל, וכעת הוא עומד להניח תפילין. הוא מוציא את התפילין מהנרתיק, אוחז אותן בידו, ואומר לקונו [בפיו או במחשבתו]: "רבונו של עולם, מדוע אני לוקח את התפילין הללו ביד? כי אתה ציווית עלי להניחן. רבש"ע, אני רוצה לעשות רצונך, לעשות נחת רוח לפניך, אבל אני מרגיש שהרצון אינו מספיק חזק, שהכוונה של המעשה אינה רק כדי לעשות לך נחת רוח. אני מתחנן לפניך, עזור לי שהמעשה שאני עושה יהיה בטהרת הלב, בתשוקה גבוהה לעשות רצונך".
ודאי שהנוסח אינו בדוקא, וכל אחד ואחד יאמרנו לפי עניינו, אבל כך באופן כללי צריכה להיות הקליטה של צורת החיים. לשם כך לא די באמירת ה'לשם יחוד' המודפס בסידורים, כי אלו דברים שכבר רגילים לומר אותם והנוסחאות ידועים, ופעמים אומרים אותם בחפזון ובלי התבוננות. צריך שהדיבורים יבואו מן הלב, כל אחד והשפה שלו.
אם מישהו יחזור על הדיבורים בדיוק כמו שאמרנו - כמעט ואין בהם תועלת! כל אחד יש לו את מטבע הנפש שלו, את צורת החשיבה וצורת הביטוי המיוחדת לו. אבל מכנה אחד משותף צריך להיות לכולם: שאת מעשה המצוה שאדם עושה - כגון כאן מצות הנחת תפילין - לא יעשנו כלאחר יד, עם מחשבה רופפת שזוהי מצות עשה מדאורייתא להניח תפילין.
ודאי שכדי לצאת ידי חובת המצוה מדאורייתא די בכך, אבל על מנת להתקשר לקב"ה באמת, להכיר אותו ית' ולחיות עמו חיים אמיתיים, צריך להניח תפילין במתינות, עם לב, ולא רק עם הידיים.
אדם יכול להניח תפילין במשך חמישים וששים שנה, לקיים את המצוה ואף לקבל עליה שכר, אבל את נשמת המצוה, את המכוון האמיתי של מצות תפילין, ח"ו הוא עלול להפסיד!
צריכים להתרגל שהנחת התפילין אינה נעשית כלאחר יד, אלא יש לעורר קודם את התשוקה הפנימית לעשותה לרצון שמים.
אבל תמיד צריך לזכור לדבר עם הרבש"ע בלשון נוכח, ולא בלשון נסתר. "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה, ד), השאיפה שלנו לחזור למצב של מעמד הר סיני. מצב זה קבוע בכל נפש ונפש, אלא שעל גבי קביעות זו ישנו העלם והסתר, ישנם כיסויים רבים.
כשאדם מדבר את הדברים בצורה של "פנים בפנים" עם הקב"ה, הוא מעורר בעצמו את הצורה של מעמד הר סיני, וככל שירבה לדבר, ילהיב את הנפש, והיא תפרוץ את המסכים שהצטברו עליה, הן בגלגול זה והן בגלגולים קודמים.