אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ד פרק יג - וכל מעשיך יהיו לשם שמים

בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ

פרק יג - וכל מעשיך יהיו לשם שמים

פרק יב - כח החידוש הגנוז בתפילה

"מות עד שלא תמות"!

כל אדם חי את חייו בעוה"ז לפי מדת ימיו שהקציב לו הקב"ה - "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". לאחר מכן עוזבת הנשמה את העולם, ואם זכה האדם הריהי נכנסת לעולם שכולו טוב, עולם אחר. לא אותו עולם שאנו מכירים כאן, הוא העולם שמתוודעים אליו לאחר פרידת הנשמה מהגוף.

אבל כבר אמרו חז"ל, שישנו חילוק בין הרשעים לבין הצדיקים בצורת המיתה. כפי עומק החיבור בין הגוף לנשמה, ככל שהגוף יותר מעלים על הנשמה ודבוק בה, כך גדל קושי הפרידה מהעוה"ז.

ורבינו יונה בשע"ת (שער ב אות יז) הביא את עצת חז"ל במסכת דרך ארץ: "רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות!" ואין הכוונה כמובן למיתה כפשוטו, אלא ישנה כאן הבחנה, שעבודת ה' אינה רק ענין של פרטים, של מעשים, דיבורים ומחשבות, אלא צורתה האמיתית היא, שאדם יוצא מעולם אחד ונכנס לעולם אחר. זו יציאה גמורה מעולם החומר וכניסה לעולם רוחני, לעולם של קשר עם הקב"ה, לעולם של התקרבות לקב"ה ושל דביקות בו יתברך שמו.

כלומר, ההבחנה שצריכה להיות בנפש אינה רק התקדמות וקנינים, אלא שאיפה לצאת מצורת החיים של העולם הזה, על מנת להכנס למהלך חיים שהוא "למעלה מן השמש"! שהקשר, המחשבות ותשוקת הנפש - כולם יהיו מחוברים לרבש"ע.

כאשר אדם זוכה והוא מבין היטב את דברי שלמה המלך "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" - לא מחמת שפלות, אלא מחמת הכרת רוממות תכלית החיים והכרת האלוקות האמיתית - אזי הוא מקשר את נפשו באמת לעולם הרוחני, ולשם כל משאת נפשו.

הזכרנו לעיל כמה אופנים כיצד לעבוד את הקב"ה, אבל צריך שהנקודה המאחדת של הכל תהיה, שהעולם הרוחני הוא עולם לעצמו, אין זה אותו עולם שנראה בחיצוניות, בהסתכלות הפשוטה.

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"

נדבר עתה על עוד נקודה שכבר הזכרנו אותה בקצרה, ונשתדל להרחיב ולהבין את הדברים, אבל גם בה המטרה שהיא תקיף את האדם לאורך כל היום - בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך - עד שאדם יחיה בתוך הדברים, ולא שהדברים יחיו אותו בלבד.

אמרו חז"ל (אבות ב, יב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". צורת החיים האמיתית של יהודי - הצורה שבה מונחת השלמות - היא שכל מעשיו ייעשו אך ורק לשם שמים. והנה, אין לך אדם שנשמה יהודית בקרבו שאינו עושה שום מעשה לשם שמים, אבל גם להפך: אין בנמצא אדם שכל כולו לשם שמים, כי סוף כל סוף האדם עשוי מחומר, ויש בו יצרים - כל אחד ואחד לפי מדרגתו.

עבודת האדם היא, לקחת את הנקודה שבנפשו הרוצָה לפעול לשם שמים, ולהרחיב אותה הן בכמות הן באיכות, עד אשר כל כולו יהיה לשם שמים בלבד!

ודאי שבמעמקי הנפש, ולפעמים גם בהכרה עצמה, יצוצו מחשבות שהן לא לשם שמים, אבל שאיפת האדם צריכה להיות להתקרב יותר לשם שמים, כך שכשיגיע זמנו לעבור לעולם שכולו טוב, תהיינה מחשבות אלו בבחינת מיעוט שאינו ניכר ובטל ברובו, ועיקר חייו יהיו המעשים והמחשבות לשם שמים.

המעשים שאדם עושה במשך היום, כל אחד לפי סדר יומו, מורכבים מפרטים רבים, ולכל אחד מהם תכלית חיצונית לעצמו. אבל בפנימיות, לכולם ישנה תכלית אחת בלבד. בעומק הנקודה, למעשה עצמו אין שייכות לאדם; "לאדם מערכי לב" - עריכת הלב, הסידור של הלב, הקביעות וההחלטה, היא היא עבודת האדם, ומכאן ואילך, ההוצאה לפועל בעיקרה היא ביד ה' - "ומה' מענה לשון".

מהו אותו "מערכי לב" המשותף שמחבר את כל היום כולו?

על זה באו חז"ל והורו לנו: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"! כשאדם חיי חיים אמיתיים, הוא מכיר את האמת ש"שליח, ממקום שמשתלח - לשם מחזיר שליחותו", וכולנו כאן, בלא יוצא מהכלל, שליחים גמורים של הרבש"ע. לכל אחד הוקצבו הזמן והצורה המתאימים לשליחותו, אבל כולנו שלוחים, ושליח עניינו עשיית רצון המשלח, והוא פועל אך ורק על דעת המשלח.

נמצא, שהחיבור האמיתי שיש לו לאדם בחייו בעוה"ז, זו ההכרה הפשוטה שכל ימיו יש לו דבר אחד: לעשות רצון קונו.

וכל זאת למה? משום שהקב"ה ביקש לעשות! אפילו שאדם לא משיג מה הצורך בכך, מה ההבנה בכך, מה הטעם, אבל כיון שזהו רצונו יתברך - הוא עושה זאת בלי לשאול שאלות!

האמנתי - כי אדבר

הדברים ידועים, והשאלה היא רק איך מחיים אותם, איך מקרבים את לבו של האדם להשגת הדברים.

היסוד המוסד שאנו חוזרים עליו תמיד, כל מקום ומקום לפי עניינו, הוא: "האמנתי - כי אדבר", כל דבר שאדם רוצה לרכוש אותו, לבד מהכרת רוממות הדברים ואמיתותם, על מנת שהדברים ייכנסו היטב ללב, צריך שיהיו דיבורים ודיבורים, שוב ושוב, עד שיחדרו הדברים אל הלב.

כשאדם רוצה באמת לחיות לשם שמים, לא די בידיעה שצריך לחיות כך ובהכרת חשיבות הדבר. כדי שהדברים יחיו בנפשו, עליו לדאוג לכך שלאורך כל היום תהיה אצלו תמידיות של דיבורים שעניינם לשם שמים. ככל שאדם ידבר יותר דיבורים של תשוקה לקרבת ה', דיבור עם תפילה לקב"ה - הוא קרוב מאד להשגת העבודה של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

ודאי שאין זו עבודה ליום ולא ליומיים, אבל לא ירחק הזמן, והחלק שהוא לשם שמים יתפוס מקום נכבד מאד בלבו.

מי שכבר הרגיל את נפשו לדבר דיבורים מעין אלו - ולא דוקא בנקודה זו של עשיית המעשים לשם שמים, אלא גם בנקודות אחרות באמונה, כזכירת הבורא וכו' - ידוע שהנוהג כך, שוב אינו אותו אדם שהיה, אלו הם שני עולמות שונים לחלוטין: עולם של חולין, ועולם של "בצל כנפיך יחסיון".

אדם יכול לחיות כאן בעולם הזה, ובגוף להיות עסוק עם החומר, ועם כל זאת נשמתו, מחשבתו ולבו יהיו מקושרים לרוחניות, מקושרים לרבונו של עולם.

"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", מתי קרוב הדבר אליך מאד? בשעה שהוא בפיך, ואם הוא בפיך ובלבבך - אז ניתן להגיע ל"לעשותו", אבל אם ה"לעשותו" מנותק מה"בפיך", ממילא הוא מנותק מה"בלבבך", ומעשים שאינם נעשים עם הלב חסר בהם את העיקר, חסר את ה"רחמנא לבא בעי".

ככל שאדם מקיים בעצמו את ה"קרוב אליך הדבר מאד בפיך" ומקרב את הדברים לפיו, כך יתקרבו יותר הדברים אל הלב, ובמשך הזמן כל ה"לעשותו" יהיה בו לב, לב של תשוקה לבורא, לב של רצון לעשות נחת רוח לבורא.

מצות הנחת תפילין כצורתה

נקח דוגמאות מספר, ומהן נלמד כיצד נראית צורת החיים האמיתית.

ראשית, כמו שאמרנו, חייבת להיות הכרה פשוטה שהאדם נברא ויש בורא, וכל העסק והמשא ומתן שלנו בחיים הוא עם דבר אחד בלבד: עם הרבונו של עולם, ותו לא! כל שאר הדברים אינם אלא בבחינת כלים לעבודת הבורא.

לדוגמא: אדם קם בבוקר, הולך להתפלל, וכעת הוא עומד להניח תפילין. הוא מוציא את התפילין מהנרתיק, אוחז אותן בידו, ואומר לקונו [בפיו או במחשבתו]: "רבונו של עולם, מדוע אני לוקח את התפילין הללו ביד? כי אתה ציווית עלי להניחן. רבש"ע, אני רוצה לעשות רצונך, לעשות נחת רוח לפניך, אבל אני מרגיש שהרצון אינו מספיק חזק, שהכוונה של המעשה אינה רק כדי לעשות לך נחת רוח. אני מתחנן לפניך, עזור לי שהמעשה שאני עושה יהיה בטהרת הלב, בתשוקה גבוהה לעשות רצונך".

ודאי שהנוסח אינו בדוקא, וכל אחד ואחד יאמרנו לפי עניינו, אבל כך באופן כללי צריכה להיות הקליטה של צורת החיים. לשם כך לא די באמירת ה'לשם יחוד' המודפס בסידורים, כי אלו דברים שכבר רגילים לומר אותם והנוסחאות ידועים, ופעמים אומרים אותם בחפזון ובלי התבוננות. צריך שהדיבורים יבואו מן הלב, כל אחד והשפה שלו.

אם מישהו יחזור על הדיבורים בדיוק כמו שאמרנו - כמעט ואין בהם תועלת! כל אחד יש לו את מטבע הנפש שלו, את צורת החשיבה וצורת הביטוי המיוחדת לו. אבל מכנה אחד משותף צריך להיות לכולם: שאת מעשה המצוה שאדם עושה - כגון כאן מצות הנחת תפילין - לא יעשנו כלאחר יד, עם מחשבה רופפת שזוהי מצות עשה מדאורייתא להניח תפילין.

ודאי שכדי לצאת ידי חובת המצוה מדאורייתא די בכך, אבל על מנת להתקשר לקב"ה באמת, להכיר אותו ית' ולחיות עמו חיים אמיתיים, צריך להניח תפילין במתינות, עם לב, ולא רק עם הידיים.

אדם יכול להניח תפילין במשך חמישים וששים שנה, לקיים את המצוה ואף לקבל עליה שכר, אבל את נשמת המצוה, את המכוון האמיתי של מצות תפילין, ח"ו הוא עלול להפסיד!

צריכים להתרגל שהנחת התפילין אינה נעשית כלאחר יד, אלא יש לעורר קודם את התשוקה הפנימית לעשותה לרצון שמים.

אבל תמיד צריך לזכור לדבר עם הרבש"ע בלשון נוכח, ולא בלשון נסתר. "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה, ד), השאיפה שלנו לחזור למצב של מעמד הר סיני. מצב זה קבוע בכל נפש ונפש, אלא שעל גבי קביעות זו ישנו העלם והסתר, ישנם כיסויים רבים.

כשאדם מדבר את הדברים בצורה של "פנים בפנים" עם הקב"ה, הוא מעורר בעצמו את הצורה של מעמד הר סיני, וככל שירבה לדבר, ילהיב את הנפש, והיא תפרוץ את המסכים שהצטברו עליה, הן בגלגול זה והן בגלגולים קודמים.

הבסיס של היום

נקטנו בדוגמא אחת של מצוה שבה מתחיל אדם את יומו, אבל כמובן שזו רק הראשית.

ניתן דוגמא נוספת. אדם מתפלל תפילת שחרית, מסיים את תפילתו, ועומד לצאת מבית הכנסת, איש איש לפי מעשיו, על התורה ועל העבודה, כל אחד פונה לדרכו.

אבל לפני שיוצאים, יש לעצור לרגע, ולדבר עם הרבש"ע בצורה פשוטה מאד: "רבונו של עולם, עומד לפָנַי יום, יום ארוך, יום שאתה נתתי לי על מנת שאעבוד אותך. ברצוני לגרום לך ביום זה נחת רוח, אבל קשה לי, ואני יודע שישנן הצלחות אך ישנן גם נפילות. אני מתחנן לפניך, ראשית כל שהמחשבה הזו שרצוני לעשות לך נחת רוח לא תמוש מזכרוני מהבוקר ועד הלילה [ודאי שכל אחד שוכח, אבל התפילה היא שאדם יזכה ללכת בבחינה של מוסיף והולך, שהשכחה תתמעט והזכרון יתחזק, כל אחד לפי מצבו], ולא רק שלא אשכח אותך, יתר על כן אני מבקש, רבונו של עולם, שבעומק הנפש, נפשי תתמלא בתשוקה ורצון לעבוד אותך לאורך כל היום".

כלומר, הבסיס ליציאה ליום, ההתחלה, הראשית, צריך להיות בצורה של תפילה, תחינה ודיבור עם הרבש"ע, שיזכהו שיוכל כל העת לזכור אותו ולרצות לעשות רצונו ית', וכן שיוכל לקיים זאת הן באיכות והן בכמות.

אם הראשית של היום בנויה בכזו צורה, שההשתוקקות של האדם היא לעשות רצון קונו, מהראשית ניתן להמשיך ולטפס הלאה.

מי שזך יותר - ובמשך הזמן כל אדם יכול להגיע לכך - ירגיל את עצמו שמיד כשייעור משנתו, מהרגע שפגה שנתו והוא בצלילות הדעת, המחשבה הראשונה שיחשוב היא הדברים שדיברנו: "רבונו של עולם, אתה הערת אותי, נתת לי יום לעבוד אותך; אני מתחנן לפניך, ראשית שלא אשכח אותך, שאזכור בכל רגע ורגע שאני נמצא כאן לעבוד אותך, וכמו כן שהלב שלי יהיה פתוח להשתוקק ולרצות לעשות לך נחת רוח".

ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו 'נפש החיים' כתב, שהמחשבה הראשונה שאדם חושב בכל יום, היא הראשית, והיא המלווה את האדם לאורך כל היום בפנימיות. אם המחשבה הראשונה בשעת קימת האדם משנתו תהיה התשוקה לעבוד את בוראו, יזכה שהפנימיות של כל אותו יום, תהיה פנימיות של התקשרות לבורא, פנימיות של לשם שמים, פנימיות של לעשות נחת רוח ליוצרו.

ובאמת, ככל שהדברים פשוטים, כך יש בהם הסח הדעת, והיצה"ר מנסה להשכיחם. אבל אדם שכבר נכנס לעבודה, מתרגל בדברים הללו ואינו נבהל אפילו אם הוא שוכח מאה ומאתיים פעמים ביום. כל פעם הוא מתחיל מחדש, נזכר מחדש.

בהמשך היום, כשאדם שוכח ופתאום הוא נזכר, עליו להעמיד את עצמו לרגע נרעד, ולומר: "רבונו של עולם, שכחתי אותך, שכחתי שאני צריך לעבוד אותך. אני לא נבהל, אני מתחזק בחזרה, ואני מתחנן לפניך שאזכור אותך תמיד, והשכחה תלך ותתמעט וכו'".

ודאי שהדברים צריכים לבא בהדרגה, ובהתחלה א"א לזכור כל היום, אבל לכה"פ צריך אדם לקבוע לעצמו חמש או עשר פעמים ביום שבהם הוא מתחיל את הדיבורים הללו, ולאט לאט להרחיב זאת עד שיגיע למצב שאו שהוא עוסק בתורה וחושב בלימוד, או שהוא עוסק בעבודת קונו! כל מעשיו - בין בתורה, בין בעבודה ובין בגמילות חסדים או שאר צרכיו - הכל טבול עם רצון לעבוד את השי"ת, עם זכירת הבורא, ועם ההכרה שהאדם חי למען בוראו!

עבודה לשמה - כיחס של בן כלפי אביו

כדי לקרב מעט את הדברים אלינו, לעורר את הנפש לרצות לעבוד את קונה לשם שמים, ננסה לתת קצת ציור מוחשי לזילותא המונחת בעבודה שאין בה כוונה טהורה.

ודאי שהסדר הוא שיש להתחיל מעבודה שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כבר בתחילה, כשניגשים לעבודה, יש צורך בהכרת פחיתות השלא לשמה ומעלת הלשמה.

ובכן, נצייר לעצמנו ציור מהחיים: ליהודי ישנו בן, בחור בן חמש-עשרה, שב"ה לומד בישיבה. מגיע 'בין הזמנים' והבן חוזר הביתה ונמצא בבית כמה שבועות.

ביום הראשון של 'בין הזמנים' מתיישבת כל המשפחה לארוחת בוקר, האבא יושב בראש השולחן ולצדו כל בני המשפחה. הוא פונה אל הבן ומבקש ממנו: "אפשר בבקשה לקבל כוס מים?"

הבן מהרהר רגע, ואומר: "כן, כן, בבקשה, אבל מה תתן לי תמורת זה?..."

האבא עומד משתאה: מה סה"כ בקשתי? כוס מים! היתכן שגם בין אב לבן כל היחס יהיה תלוי בשכר ועונש: אם תשלם לי - אתן לך, ואם לא - אז לא?!

מילא כשאדם הולך למסעדה ומזמין כוסות מים, הוא יודע שיצטרך לשלם על כך, ובאמת הוא מחשבן כל כוס שהוא מבקש, כי בסוף יצטרך לפרוע את החוב, אבל אדם בתוך ביתו אפילו לא מעלה על דעתו שעל כוס מים שהוא מבקש עליו להיות מחושבן כמה יצטרך לשלם עליו ובאיזה אופן!...

והנמשל ברור: הרי כולנו בנים למקום - "בנים אתם לה' אלוקיכם", הקב"ה אבינו ואנחנו בניו. אדם שכל עבודתו נעשית שלא לשמה - כלומר אין אלו רק מחשבות שבאות מדי פעם שהוא מרגיש בהן בחינה של נפילה, אלא שזוהי צורת החיים שלו - הוא ממש דומה למשל: כל דבר שהוא עושה לרבש"ע, הוא מיד מחשבן: על מעשה זה כתוב "ונתתי גשמיכם בעתם", ועל מצוה זו הובטחנו "למען תאריכון ימים", ומעשר הוא סגולה לעשירות וכו', וכך בכל מצוה ומצוה הוא מוצא את הטעם מדוע כדאי ושווה לו לקיימה...

אין כוונתנו לומר שהסגולות אינן נכונות, ושברכות התורה לא תתקיימנה. חלילה וחס! ודאי שכל דברי התורה אמת ויציב, אבל לא כתוב בתורה שכך עובדים! אדם כזה מאבד את הצורה הפשוטה ביותר של הקשר שבין הבן לאביו.

ינסה נא לצייר לעצמו אם הוא היה האבא וכך בנו היה מתנהג אליו, כמה זמן הוא היה יכול לסבול זאת? כמה צער הוא היה מרגיש? הנה גידלתי את הבן, טרחתי למענו חמש-עשרה שנה, וכך הוא נוהג בי?!

מהיכן מגיעה לראשו של הבן מחשבה נלוזה כזו, שעל כל דבר שאביו מבקש ממנו יש לנהל משא ומתן מסחרי? - מחשבה כזו תיתכן רק אצל אדם שחי למען עצמו מרישא עד גמירא!

כל אדם בר דעת, שאינו שקוע בעצמו לחלוטין, כשזה מגיע לאביו הוא נעצר. ככל שאדם רחוק יותר מנגיעה עצמית, הרי שלא רק ביחס לאביו, אלא גם ביחס לאנשים פחות קרובים הוא מקרב את עצמו לתת ולתת. ועכ"פ כלפי אבא כמעט ואין בעולם אדם שינהג כך.

תפילה ובקשה על ביטול המחשבות שלא לשמה

המשל שאמרנו בודאי אינו נצרך לכולם, יש שכן ויש שלא, אבל אדם שנמצא במדרגה שנצרך לעורר את לבו לעבוד לשמה, ישתמש במשל זה ובתוכן הפנימי של הדברים, ובפרט ראוי לו להתבונן בנקודה זו לפני שהוא ניגש לקיום מצוות.

לדוגמא: לפני שהוא ניגש להניח תפילין, הוא מתחיל לדבר עם הבורא, ואומר לו: "רבש"ע, אני עומד להניח תפילין. למה אני עושה זאת? כי אתה ביקשת" והוא ממשיך ופורס לפני הקב"ה את הרגשת הלב שלו ואומר: "רבש"ע, אבל מה תתן לי על הנחת התפילין?..." ותוך כדי דיבור הוא מוסיף ואומר לרבש"ע: "אני בוש במה שאני אומר, אבל כך אני מרגיש!..."

אין שום ענין שאדם ישקר את עצמו. אל לו לדחוק לצד את המחשבות שאינן ראויות, כי בכך הוא בעצם מדחיק את המדרגה של עצמו, והדברים נשארים אצלו בעומק נפשו.

הדרך הנכונה היא, לכלול את כל זה בתוך הדיבורים עם הרבש"ע ולומר לו: "אני יודע שזוהי מחשבה שפלית, אני יודע שאם בני היה מתנהג אלי כך, היה קשה לי לסבול זאת. רבונו של עולם, אנא ממך, טהר את לבי, ותסיר ממני את הטומאה הזו שמסתירה ממני את הרצון לעשות רצונך".

כלומר, בקשה זו על המחשבות שלא לשמה, גם היא חלק מההכנה שאדם מכין את עצמו לעבוד לשמה. הוא מתפלל בפרטיות לקב"ה על המחשבה שלא לשמה, ומבקש ממנו: אנא ממך, תטהר אותי ממחשבות אלו. אני יודע שהן אינן טובות, אבל קשה לי להפרד מהן.

צריך להרגיל את הנפש לדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו, ואף יותר ממה שמדבר איש אל רעהו; ישנם דברים שלרעהו אדם מתבייש לומר וקשה לו לומר אותם, אבל עם הרבש"ע - שם צריך שתהיה לאדם פתיחות גמורה, ובכל אשר עולה על לבו, כל המחשבות וההרהורים שלו - בכל ישתף את הקב"ה!

על המחשבות הטובות צריך אדם להתפלל שלא ישכח אותן, וכמו"כ שהן יעמיקו בנפשו והוא יחיה אותן יותר ויותר, ועל המחשבות שאינן לרצון - התשוקות והמידות וכו' - יבקש עליהן מהקב"ה שיעזור לו שייעלמו. אך לא יעבוד לבד. אם עובדים לבד, נמצאים בעולם של פירוד. יתכן שאדם יעבוד את הקב"ה ועם כל זה יחיה בנפרדות ממנו ית' ח"ו.

עבודה זו צריכה להיעשות עם שימת לב. אבל אם בבוקר רצים מהר לתפילה, ומגיעים כבר חמש דקות אחרי שהתחילו, ואז מניחים תפילין מהר, ואומרים ברכות מהר, ולפעמים נאלצים גם לדלג בפסוקי דזמרה על סמך שניתן להשלים אחרי כן - בצורה כזו קשה לצמוח!

זוהי נקודה שאין בה שום ספק: חייבים לקום בזמן - כל אחד לפי זמנו, אבל הזמן הוא להגיע אל התפילה לפני הזמן. לא צריך להיות כמו "חסידים הראשונים" ששהו שעה אחת לפני התפילה, זו אינה המדרגה של כל אדם, אבל מכל אחד נדרשת הכנה מינימלית, שיהיה לו זמן להתבונן על כך שהוא נעמד להתפלל לפני הבורא, שיהיה לו זמן להתבונן כיצד הוא מניח תפילין וכו'.

כל זמן שאדם רץ וחסרה לו מנוחת הנפש, קשה מאד לקנות את הקניינים הרוחניים. זהו אחד מהמפריעים הגדולים. כל דבר שנדבר עליו כאן כרוך בהתבוננות ובהשתפכות, והריצה היא המפריעה לקנין.

כאשר יזכה אדם לדבר דיבורי אמונה, דיבורי אהבה, ודיבורים לשמה, יזכה להיות קרוב יותר לקונו, ולהיות מקושר עמו ודבוק בו.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה