בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק יג - וכל מעשיך יהיו לשם שמים · האמנתי - כי אדבר
הדברים ידועים, והשאלה היא רק איך מחיים אותם, איך מקרבים את לבו של האדם להשגת הדברים.
היסוד המוסד שאנו חוזרים עליו תמיד, כל מקום ומקום לפי עניינו, הוא: "האמנתי - כי אדבר", כל דבר שאדם רוצה לרכוש אותו, לבד מהכרת רוממות הדברים ואמיתותם, על מנת שהדברים ייכנסו היטב ללב, צריך שיהיו דיבורים ודיבורים, שוב ושוב, עד שיחדרו הדברים אל הלב.
כשאדם רוצה באמת לחיות לשם שמים, לא די בידיעה שצריך לחיות כך ובהכרת חשיבות הדבר. כדי שהדברים יחיו בנפשו, עליו לדאוג לכך שלאורך כל היום תהיה אצלו תמידיות של דיבורים שעניינם לשם שמים. ככל שאדם ידבר יותר דיבורים של תשוקה לקרבת ה', דיבור עם תפילה לקב"ה - הוא קרוב מאד להשגת העבודה של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
ודאי שאין זו עבודה ליום ולא ליומיים, אבל לא ירחק הזמן, והחלק שהוא לשם שמים יתפוס מקום נכבד מאד בלבו.
מי שכבר הרגיל את נפשו לדבר דיבורים מעין אלו - ולא דוקא בנקודה זו של עשיית המעשים לשם שמים, אלא גם בנקודות אחרות באמונה, כזכירת הבורא וכו' - ידוע שהנוהג כך, שוב אינו אותו אדם שהיה, אלו הם שני עולמות שונים לחלוטין: עולם של חולין, ועולם של "בצל כנפיך יחסיון".
אדם יכול לחיות כאן בעולם הזה, ובגוף להיות עסוק עם החומר, ועם כל זאת נשמתו, מחשבתו ולבו יהיו מקושרים לרוחניות, מקושרים לרבונו של עולם.
"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", מתי קרוב הדבר אליך מאד? בשעה שהוא בפיך, ואם הוא בפיך ובלבבך - אז ניתן להגיע ל"לעשותו", אבל אם ה"לעשותו" מנותק מה"בפיך", ממילא הוא מנותק מה"בלבבך", ומעשים שאינם נעשים עם הלב חסר בהם את העיקר, חסר את ה"רחמנא לבא בעי".
ככל שאדם מקיים בעצמו את ה"קרוב אליך הדבר מאד בפיך" ומקרב את הדברים לפיו, כך יתקרבו יותר הדברים אל הלב, ובמשך הזמן כל ה"לעשותו" יהיה בו לב, לב של תשוקה לבורא, לב של רצון לעשות נחת רוח לבורא.