אור ברסלב
בכורי אביב (רוטנברג) הקדמת המחבר › ויברח משה

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

הקדמת המחבר · ויברח משה

התחלתא דפורענותא

בנוסנו מן העיר לקחנו אתנו מה שיהודי לוקח בדרכו, תפילין וסידוד ומשניות ולחם ליום אחד, ודוקומנטים אבל בדרך אבד לנו הכל, כי לאחר שהגענו אל העיירה וויאנזאווני הותקפה העיר מהאויר וברחנו משם בהשאירנו הכל. משם הלכנו ברגל להעיירה קאלאביעל. הלכנו בדרך המלך ומלמעלה נפלו עלינו כדורים ופצצות. הטייסים טסו בגובה של שתי קומות, והיו מלעיבים בבורחים, במקומות רבים העיזו אפילו לרדת ולשתות מים מן הבארות, ולהתרומם שוב למעלה ולהמשיך את מעשי ההרס שלהם. כיצד שניצלנו אני ואחי לא אבין בשום אופן. ראינו נסים גלוים וחסדי ד' על כל צעד ושעל. ולא אחת ראיתי את המות עין בעין ועצבי הוחלשו וחזקו. מימיני ומשמאלי נפלו אנשים כזבובים. דרכנו על פגרי אדם ובהמה, עת העשן מלא את האף ואת הריאות, והאפיל עלינו היום. בלילה היינו מגששים את דרכינו, והוכרחנו ללכת בצדי הדרכים כי מלאך המות שדד בדרך המלך. אכילתנו היתה ממה שמצאנו בגנים. תפוחי-ארמה (עפ"ד אכלנו אותם בלתי-מבושלים), גזר, סלק, עגבניות וכו'. במצב רגיל אין האדם יכול לחיות עפ"י דייטה כזו. וכה הגיענו לקאלאביעל ומצאנו שם את אב"ד העיד הרב לנדא שליט"א, ומראשי הישיבות של לובלין, שהוא עזב את לובלין על מנת ללכת לביתו או לורשה. כן שררה ערבוביא הללו הלכו לורשה והללו ברחו משם. בדרך נפגשנו עם חיילים ופקידים שהודיעו לנו בשמחה עצומה בי בגרמניא פרצה מהפכה, וכי הורידו את היטלר וטוב לנו לשוב לורשה... בראשונה, כאילו רצו הפולאנים בעצמם שהאוכלוסיה הציווילית, וכן אף החיילים יעזבו את העיר שהאויב לא יתפוס את הנוער, מי לחרב ומי לעבודת-פרך, כדרכו, וג"כ מפני שחפצו לגייס את הפולנים ע"י גאדוואלין, שיעמדו שם בחזית ולא לתת לכובש להמשיך את כיבושו. אולם כשהאוירונים של השונא סכל את מחשבתם, אז חזרו בהם הפולאנים מזימתם הראשונה, והחליטו להגן על ווארשה, ולכן הכריזו על המהפכה בגרמניא כדי לפתות את הבורחים לחזור אל הבירה. הלכנו ברגל 55 מילים בעשר שעות ורגלנו בצקו. עד שבשום אופן לא יכולנו אפילו לנעול את נעלינו וגם לללכת יותר. ואי-אפשר היה להשיג סוס ועגלה להסיע אותנו, כי הממשלה היתה לוקחת כל סוס וסוס בין דל הוא ובין טוב. וכדאי להעיר בכאן שמדת הכנסת-אורחים מצד האכרים היתה עד להפליא. הם חלקו אתנו ממאכלם הצר ונתנו לנו לישון בהצרם בעוד שהדבר היה אפשר. ואולם הטייסים הנאצים לא הפלו בינם לבין היהודים. ותירשם נא עובדה מחרידה זו:

טייס אחד הרג אם על שלשת ילדיה, ותינוקה הרביעי, כבן שנתים ניצל באיזו אופן שהוא בזחלו לאט, לאט ממקום ההרג. ראה זאת הטייס, כי התינוק לא נהרג, שב והרגו. ועוד עובדה מסמרת את השערות ומקפיאה את הדם:

אכרים הובילו ילדים ממקום למקום, והיו דומים ממש לעדר צאן עזוב. עברו עליהם טייסים והפציצו את כלם. ב"ה הגענו להעיר פוריסאוו בערב שבת הלכנו להתפלל. לעולם לא אשכח את התפלה ההיא. קבלת שבת נהפכה לקינות. ישב בביהכ"נ בחור אחד שבן-רגע נעשה ליתום מאביו ומאמו ושכול מכל משפחתו. ברגע אחד נמחק כל הבית ולא נשאר אפילו זכר מן הקדושים לבוא לקבר ישראל... האח הזה נשאר לפליטה מכל המשפחה. והוא ספר לנו בדמעות שליש בלב קרוע ומורתח, איך שאחיו, בהתפרפרו בדמו התחנן לפניו לעזוב אותו למות והוא ינוס למען אשר הוא ימלט על נפשו, שישאר לפחות שריד אחד במשפחתם והוא לא רצה לעזוב את אחיו הפצוע עד אשר יצאה נפשו כי מת, ואז עזב את גופתו, מבלי שבאה לקבר ישראל, והוא קיים את דברי אחיו המת, והשתדל להציל את עצמו, והנהו יושב כאן בקרן זוית ובוכה בשירת "לכה דודי", הוא אינו יכול לזוז מעמק הבכא, וירבה לשבת בתוך המהפכה הזו. רק בהגיעו למילים "והיו למשיסה שאסיך" הרים את קולו בעוז וקללה זו נפלה מעל שפתיו בזעם עצום. בראשונה ראינו אות לטובה בהחלטתנו זו לשבת שבתנו בפוריסוב. וג"כ קרה לנו, לי ולאחי, באופן בלתי רגיל מקרה זה:

בהעירה הזאת הכרנו יהודי אחר, שלדאבוני שכחתי את שמו, שהוא היה פליט בביתנו בעת המלחמה העולמית הראשונה, ואנחנו אז בעיר אחת ברוסיא, ואותו יהודי שגר בביתנו כפליט ארבע שנים לקח אותנו אל ביתו ואכלנו ושתינו ושמרנו את השבת כהלכתו. מארחנו זה, אלקים יודע מה גורלו כעת, דיבר על לבנו להישאר בפוריסוב, כי לא ראה שום תועלת בנוסנו. כי לאן נפנה. כי הגרמנים היו כבר הולכים וקרבים אל העיר הזאת. ובפגוש המחבלים בטאנקים שלהם יהודי בורח, היו תיכף יורים בו. כמעט שנפתינו להישאר בהעיר אתו ביחד, ומכל שכן שרגלינו כבר לא שימשו אותנו מרוב כאב ופצעי הדרך, הלכנו לישון בהחלטה שנשאר כאן עם מטיבנו ידיד ביתנו משכבר הימים אולם באותו לילה התחילו לזרום אל פוריסוב המון אנשים שנסו מן גאדוואלין אשר הופצצה אז ואור בתיה הבוערים נראו עד פוריסוב, וקול נפץ הפצצות הרעיד אותנו היושבים במרחק של 15 מילים, בערך. בבוקר, באותו השבת (פ' נצבים) עזבו פקידי העיר ושוטרים את כל האוכלוסיא לנפשה ובעצמם ברחו להציל את עצמם אם יוכלו. והעיר פוריסוב נמסר בידי פרחחים צעירים. פולאנים, שהם התעמרו באוכלוסיא היהודית באופן מחפיר. הם הכו את כל היהודים העוברים ברחובות, ואנסום לפתוח את חנויותיהם בשבת דווקא, ובכלל השחיתו התעיבו עלילה. גם אותה עיירה קטנה, פוריסוב, היתה כנראה נקודה אסטראטגית לאויב, כי גם עליה הביא את שפעת הקלגסים שלו. ובין רגע נהרסה חצי העיירה. אנחנו החלטנו אז, יעבור עלינו מה, אנו לא נשאר בעיירה זו "אהיה אשר אהיה" - הוא, כביכול היה אתנו בגלות זו, נלך לעוד גלות והשי"ת יהיה אתנו. מלבד זאת, נפשנו כבר החיינו במקצת ורגלינו התחילו שוב פעם לציית אותנו שמנו לדרך פעמינו תיכף בצאת השבת. מגמתנו היתה להגיע לדיקי, כי כן הבטיח לנו אכר אחד שכן להובילנו לשם, ומשם היינו ממשיכים את דרבנו לובלינה. אבל האכר חזר בו מדבורו, כי ירא שיגזלו ממנו את סוסו בדרך. ועוד אנו עושים בכה וכה והנה קרה מקרה מעניין זה:

הוואיעווארא (שר הפלך) לפוזנא, ידוע בשנאתו העזה לעמנו, שהצליח עוד רק שבועות מספר קודם למלחמה, לספוח את העיר קאליש, עיר ואם בישראל, אל פלך פוזנא, שהוא המושל בה, כדי שיובל לגזור על השחיטה, כמו בעירו. לא עברו שמונה ימים מאת פרוץ המלחמה והוא, השר הגדול הזה, הוברח לנוס על נפשו ולהגיע לעיירה היהודית פוריסוב, ומצבו היה כה רע, עד שנאלץ להושיט ידו ולבקש מ"שונאיו" היהודים פרוסת לחם. כמובן שהיהודים לא זכרו את מעשיו הטובים, לא נקמו ולא נטרו לו, כי אם הושיטו לו את ידם לעזרה וקיימו במלואו, אעפ"י שלא התכוונו לכך, מקרא מלא:

"אם רעב שונאך האכילהו לחם"... אפילו באותה שעה מסוכנה לא החלטנו בנפשנו. לחלל את השבת בלכתנו מחוץ לתחום. רבים, אמנם, עזבו את העיר ביום השבת. אנחנו, אחי צבי ואנכי, כאמור נשארנו עד אחר תפלת מעריב. יראנו מלכת בעצמנו בחשכת הליל, וביחוד כי מלבושינו ופרצופינו העידו על גזענו ואמונתנו. חכינו ללכת בחבורת אנשים אחרים שהגיעו לכאן. אבל שאר האנשים הזהירו בנו מלכת אל לובלין. כי שם תגיענו יד השונא, והם אמרו לנו שהולכים המה אל ליקובה לכן הסכמנו אף אנו לארח אתם לדרך, ולא להישאר בפוריסוב.

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה