אור ברסלב
בכורי אביב (רוטנברג) הקדמת המחבר › התחלתא דפורענותא

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

הקדמת המחבר · התחלתא דפורענותא

הקדמת המחבר

ביום ה' י"ז לחודש אלול (פ' תבוא), בשנת תרצ"ט, יצא ספרי "בכורי אביב" מבית הדפוס. תלמיד הייתי בישיבה המפוארה "ישיבת חכמי לובלין", וחיבורי זה יצא לאור ע"י הישיבה. אולם לא זכיתי להפיץ את הספר, כי ספרי הופיע בדיוק יום אחד לפני פרוץ המלחמה, ואלמלא ששלחתי טופס אחד מחיבורי זה אל הגאון רשכבה"ג ר' חיים עוזר וצ"ל דווילנא, לא היה נשאר ממנו אף שריד. כי למחרת ביום ועש"ק בבוקר, בראשון לספטמבר, 1939 למספרם, עלו חיתו אדם המנואצים על פולין לכבשה, ובאותו יום ראשון למלחמה, עוד לפני שהוכרז מצב מלחמה בין פולין לגרמניא, כבר היה חצי פוילין מונח תחת הנאצים.. הם הצליחו בעבודת ההרס והחורבן הזה כי היו להם עוזרים מבין הפולנים (שמזרע הגרמנים יצאו), וגם מבין בני עמם -הנאצים -אשר שלחום לפניהם כדי ללמד חכמה נאצית זאת אומרת שנאת הפולנים להיהודים, וגם לראות את ערות הארץ ארץ פולין.. בפרוץ המלחמה, בערך בשמונה בבוקר עת תפלת השחרית, ואני אז בוורשה, בבואי מלובלין לבקר את הורי ומשפחתי, ונשמע קול נפץ הפצצות, ולא האמינו בעיר כי בה גדול רוח הטומאה, וכי עד מהרה יוכל להגיע, השונא האכזרי בשערי העיר. מלבד זאת עמדה הממשלה והכריזה על ידי הראדיו כי אין מה לפחד, אנחנו מנצחים וננצח על המתקיפים אותנו. ידיעות אמתיות לא הגיעו אל הבירה, או שלא הודיעו על זה כי כבר נחרבו כמה ערים בפולין וכבר נמחו מתחת שמי ה' כמה עיירות וכפרים, וכבר עלו באש בתים רבים ורכוש גדול.- להיפך, בהישמע בוורשה קול רעש האוירונים יצאו רבים לראות במחזה.. אך משהתחילו לנפול קרבנות אדם הבינו הכל כי המצב הוא רציני עד מאד. בחצי היום, בערך, הוכרזה המלחמה רשמית והחורבן החל. אולם הראדיו לא פסק מלהכריז כי כל זה אינו אלא מאורע, ועוד מעט הנאצים ישובו על עקב בשתם, ולא ידעה הממשלה או שהעלימה עין מן העובדה, כי אחדים מבניה עצמה היו הבוגדים שמסרו את הארץ בידי האויב. ,מתוך שנאתם לישראל עשו שלום עם הכובשים,.. בכל זאת לא הפרענו את קדושת השבת. באותו ערב לקבלת שבת הלכנו לביתו של הגאון מנחם זעמבא שליט"א, התפללנו בחושך. שכבר שלטה בהעיר ורשה ההאפלה הראשונה.. אולם האויב ידע את הדרך גם בחשיכה, כי הוא בא לורשה כבוא איש אל עירו ואל מקומו. שבנו מבית התפלה וגששנו את דרכנו באפלה. פתאום ראינו מכונה נוסעת, בתוכה יושבים אנשים אשר לאור מנורות המכונה ראינו אותם כנותנים סימנים לאוירוני אויב הטס מלמעלה, וכן ספרו שקרה שהמון פגש במכונה המרגלת כזו, וקראו לקצין המשטרה שהוא יאסור את הנוסעים כמרגלים והקצין אמנם שמע להם אף הוא נכנס לתוך המכונה ועף לו יחד עם המרגלים. באותו לילה כבר נסתדרנו לשומרי הבתים, (וואדרענס), ועמדנו לשמור את בתינו שהיו מסורים כבר לחסדי הבוגדים מבפנים והאויבים מבחוץ וכל הזמן לא חדל הראדיו מלהכריז כי הכל בסדר, ושהחייל הפולאני מראה לכובש הפולש את זרועו וידו, אולם ממחרת השבת כבר הגיעו לורשה פלטים מהערים לודזש, ווישקובה, נאשעלסק ועוד. הם ברחו בעור שיניהם, לא יכלו להביא אתם אפילו די מזון סעודה אחת, כי הכל עלה באש... ביתנו באו כ-80 איש מהעיר ווישקובה, וספרו, כי מעולם לא יכלו להאמין כי לפצצה, עשויה בידי אדם, יש כח-משחית ומחבל כזה למחוק ברגע אחד עיר שלמה. וחוצפתם הנועזה של הכובשים לא ידע גבול. בחצר ביתנו "נפלו" לפתע ששה פאראשומיסמים. כמובן שהם נתפסו, וגדולה היתה השמחה על תפישת הששה האלה כאלו הביאו תשועה גדולה ופורקן למדינתם. גאוותם המדינתית הורמה, העובדה הזאת מצאה לה כנפים וההמון ראה בזאת נצחון גדול. והראדיו הוסיף להשקיט את הרוחות על כוחה וגבורתה של פולין. ומכל שכן, שביום א', ב-3 בספטמבר, באשר נסחפו גם אנגליה וצרפת לצדה של פולין, גדלה אז השמחה בעיר. האוכלסיא הורשאית זרמה בהמוניה אל הצידיות של צרפת ואנגליא בעלות-בריתנו, וגדול היה השאון ורב היה ההמון. האויר בחוץ היה יפה, והשונא עג לו עגה באוירוניו מלמעלה ומעשה נסים היה שהוא לא החריב את כל ההמון בפעם אחת, כי היה הדבר בידו לעשותו. כי עד זמן ההוא לא היה אחד שהאמין כי הפצצות יכולות להרוס רחובות שלמים בבת-אחת. כן עברו שלשת הימים הראשונים. שמועות שונות התהלכו בעיר, ורבות מן השמועות העידו עד כמה פשה נגע הבגידה בעם. ספרו מפה לאוזן כי הכדורים שניתנו לחיילים להלחם עם רובים נגד האוירונים המחבלים או שהיו גדולים יותר מדי בשביל השפופרת או שלא היתה בהם עופרת. ניתנו להם כדורי-סרק שמשתמשים בהם בעת התמרונים. לאחר שכבר נכבשה לודזש וצריך היה לשלוח חיל מלואים לשמור על בריסק, נשלח החייל אל לודזש עפ"י "טעות". וטעויות כאלו היו לרוב! ובעבור ימים אחדים קמה הממשלה ועזבה פתע פתאום את העיר לחסדי הכובשים. הממשלה נסעה ראשונה ללובלין. ומעניין לרשום כי בית- הישיבה שלנו שימש מקום ישיבה לממשלה הפולאנית. (ובנין זה לא הופצץ, אף בשעה שהופצצו בנינים אחרים.) כידוע לא האריכה הממשלה לשבת אף כאן, יראה לנפשה וברחה אל העיירה סניאטין, הסמוכה לגבול הרומאני. והראדיו, כאשר הודיע כי ממשלתנו היקרה נסעה בורשה מפני טעמים אסמדאטיניים, עוד לא הודיעה על המצב כמו. הנאצים עוד לא למדו להפציץ בלילה, והם עשו את עבודתם לאור היום. אין בן אדם שלא נהפך לחיה טורפת מלובשת בבגדי שרד ומכוסה ברזל ועופרת, לא יכלה ראות את כל מה שהנאצים המנואצים עוללו לאוכלוסיא השלוה. יש לאמר:

שיטה ותבנית היתה בעבודת ההרס שלהם. עד שתים עשרה בצהרים בדיוק היו מרעישים ומפוצצים. ונזכרתי אז במאמר חז"ל, כי גרוע היה יותר קירקור הצפרדעים במצרים מאשר עקיצתם. עד שתים אחה"צ היתה הרוחה כי אז, כנראה אכלו סבאו השרים הארורים ההם. (וכפי שנראה להלן בשתי השעות האלו היו הפליטים רצים ונמלטים על נפשם..) וכן היו מוסיפים להרוס ולהחריב משתים אחה"צ ועד שש בערב, לעת המנחה. בשלשת הימים הראשונים היתה הממשלה תופסת כל איש צעיר ושולחת אותו לחפור חפירות בתוך העיר וליד פסי הרכבת. החפירות האלו היו צריכות לשמש תריס ומגן מפני הפצצות מלמעלה. כשמונים אחוזים מן החופרים הללו לא שבו אל ביתם לעולם כי נפלו חלל לפני האויב. ביום הרביעי בערב הכריז הראדיו שכל תושב ותושב בעיר ילך בלילה לחפור חפירות ולבנות מיתרסים (באריקאדות) שיעצרו בעד חדירת הטאנקים אלפי אנשים מורשה ומהפליטים רבים מהערות אחרות, ובתוכם אחי צבי הירש ואנכי הלכנו אל המקומות הדרושים לבנות ולחפור בבואנו לעזור מצאנו כי הממשלה לא היתה נכונה. היה מחסור במעדרים ובשאר הכלים הנחוצים ולא היה מי שינהל את העבודה, וראינו שהחיילים עוזבים בבהלה את מקומותיהם, פלוגה דוחקת את רגלי הפלוגה השניה, הכל נוהרים בזרם אל מוצאי העיר אל הגשרים. אז הכריז המודיע בראדיו בקולו המהול בדמעות:

"אחים אזרחים! הממשלה היקרה שלנו הוכרחה לעזוב את העיר השונא הולך וקרב. כל מי שיכול יקח רובה על שכמו וילך ביחד עם הצבא". אז ברחנו גם אנו. מחזה קורע לבבות היה זה לראות אלפים ורבבות אנשים עוזבים את העיר, ולעומתם מן הצד השני של הבתים עומדים הנשים והטף ובוכים וצועקים:

"על מי אתם עוזבים אותנו?" "מתי נשוב לראות את פניכם עוד הפעם?" קול הבכיה והגעיה היה נורא. בהגיענו אל הגשר האחד שנשאר, וכשהיינו היו צפויים לסכנה מן המעופפים לא כאבו אותנו הפצצות ההן המשולכות עלינו כמו שקרע את לבותינו קול הצעקה האיומה של הנשים והילדים בהפרדנו מהם. אנחנו ידענו כי הורינו הסכימו לעזיבתנו את העיר, כי אולי יצליח בידינו להנצל ממיתה משונה בעיר, כי כבר ראינו עין בעין את הקרבנות הרבים שנפלו, וכבר ראינו עד כמה עזרה הממשלה לנו ויכלה לעזור... או עד כמה היו נכונים לעזור. לפני פרוץ המלחמה האמינו רבים כי השונא יהרוג את האוכלסיא ע"י פצצות של גאז, ולזה היו מוכנים במקצת, לפצצות-תעבירה ושריפה שכאלו לא התכוננו. וכשהחלטנו לעזוב את עירנו נטפלו אלינו אחיותינו הצעירות, אך הן לא יכלו ללכת יותר ממילים אחדים ושבו הביתה. אנחנו נסנו כי בין כה וכה היו חיינו בסכנה. מעניין לציין אודות עבודת החפירות אלו שבאו לכתחילה כתריס והגנה בפני הפצצות והכדורים היו באמת לקברים חיים שהאוכלסיא כרתה לעצמה.

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה